פנינו לר' יואל עם השאלה הבאה:

האם ניתן לומר שאנשים הלומדים חסידות בדורנו, הלימוד משנה את מהותם? בדורות הקודמים ראו בבירור כיצד החסידות משנה את האדם. היו חסידים בעלי־מדרגה, יראי אלוקים ועובדי ה' באמת, שעסקו בהתבוננות בגדולת ה' והאריכו בתפילתם שעות רבות בכל יום וזיככו את גופם ונפשם־הבהמית, אולם נדמה שבדורנו מעטים הם האנשים המיישמים לגמרי את דרישת החסידות לזכך את טבע המידות ומתרוממים לדרגות נעלות?

 ראשית כל, אפרט יותר את השאלה. השאלה היא כפולה: א) האם כל אדם בדורנו יכול להגיע למה שהחסידות דורשת? ב) גם אם נבין שאפשר להגיע לכך, כמה אנשים אכן מגיעים לכך? אם נחפש יהודים כאלה מן הסתם נמצא מתי־מספר. אם־כן בין אם נאמר שזו עבודה השייכת לכל יהודי ובין אם לאו, המציאות היא שבפועל ישנם בודדים כאלה. והשאלה היא, האם לשם כך כל יהודי צריך לעסוק בעבודת החסידות שמא יזכה גם הוא להיות מאותם מתי־מספר יחידי סגולה?

לדוגמה, אחד מיסודי החסידות הוא עניין הביטול. ובלשון אדמו"ר הצמח־צדק, בהסבירו את עניין אחדות ה' על־פי החסידות בספר דרך מצותיך (דף סב, א), שיהודי לא יאמר "אני" אלא לעשות מה"אני" "אין". "עס איז ניטא קיין איך" – אין "אני"! על כמה אנשים בימינו אפשר לומר שהם אוחזים בדרגה כזו?

מובן מאליו, שכל אדם שלומד קצת על עניין ביטול העולמות לאלוקות, חודרת אליו איזושהי הרגשה של ביטול. 'רושם' כלשהו מהעניין נדבק בו. אבל השאלה היא האם לשם אותו 'רושם' דק ועדין כדאי להשקיע כל כך הרבה זמן בעיסוק בחסידות?

אבל האמת היא, שאם קצת מתבוננים לעומק נמצא, שישנם עניינים רבים, יסודיים ומהותיים, הנוגעים ממש למעשה בפועל, שהחסידות נותנת לכל יהודי שטועם מעט ממנה.

רק שלפני שאענה על גוף השאלה, ברצוני להקדים הקדמה כללית. נראה לי, שעצם השאלה נובעת מטעות יסודית בגישה לעיסוק בתורת החסידות ובהדרכותיה.

יש החושבים שלימוד ועבודת החסידות מטרתם היא – להתלהב ולהתרגש בעבודת ה'. שהאדם יקבל תחושה שהוא עושה משהו בעבודתו הרוחנית.

הזדמן לי לא מזמן לשוחח עם מישהו על עבודת ה' על־פי חסידות וכו'. תוך כדי שיחה הבנתי משאלותיו שאנו לא מתדברים יחד. אצלו כל מושגי החסידות נתפסו כדבר שהאדם צריך לעשות. בזה זה מתחיל ובזה זה נגמר. 'ביטול' פירושו – שהאדם צריך להרגיש, להתנהג ולהיראות בביטול ובשפלות; 'מרירות' פירושה – שהאדם צריך להשתדל שתהיה בו איזושהי תנועה של התמרמרות רוחנית עד כדי שתיזל דמעה מעיניו. ועל־דרך זה בכל שאר ענייני עבודת ה'.

אבל זו טעות יסודית בגישה לעניין.

אמרתי לו כך: כאשר אדם עוסק בתורת החשבון, להבדיל, כל הנושא הוא איך העניין משפיע וקשור אליו, או שהוא מחפש לדעת מהי אכן המציאות בפועל? זה ש"מרובע יותר מעיגול רביע", זהו דבר שכל משמעותו היא רק בקשר להנהגת האדם, או שזו אכן המציאות באמת? הרי ברור, שגם אילו יצויר שלא יהיו בני־אדם בעולם, גם אז מרובע יתר מעיגול. זו עובדה קיימת בלי קשר לאדם. החכמה היא חכמה אמיתית, אלא שכאשר האדם לומד וחושב על סברא אמיתית זו היא מורגשת גם בו, במוח שלו, אבל עצם העניין קיים ואמיתי גם בלי קשר אליו.

כן הוא בעבודת ה': לדוגמה, כאשר חז"ל אומרים "והוי שפל רוח בפני כל האדם" אין הכוונה רק שהאדם צריך להתנהג באופן של שפלות כלפי חברו. זה לא דבר שמתחיל מה'גברא'; זו האמת! מבחינה מסוימת, אתה באמת יותר שפל מכל אדם אחר! ואין זה משנה אם אתה חושב או מרגיש כך או לא. זוהי העובדה בפועל. הציווי לאדם הוא, שיחשוב ויתבונן באמת זו וגם שכלו יגיע למסקנה זו וממילא ירגיש כך ויתנהג בהתאם לכך, אבל העניין מתחיל מזה שזו המציאות בפועל, גם אם האדם אינו יודע מכך.

ועל־דרך זה בנוגע לציווי "והוי דן את כל האדם לכף זכות" (שבמידה רבה שייך להוראת חז"ל הנזכרת "והוי שפל רוח כו'") – זו לא הוראה למעשה בלבד – לומר בפה שהשני זכאי וצדיק וכו'; זוהי המציאות בפועל! בהסתכלות נכונה ואמיתית על מעמדו ומצבו של הזולת – הוא באמת זכאי.

השתתפתי פעם בהתוועדות שנכח שם חסיד בעלז. הוא סיפר על האדמו"ר מבעלז, ה'בעלזער רב' זצוק"ל, על גודל אהבת־ישראל שלו וכיצד היה דן כל יהודי לכף זכות. הוא היה חוזר ואומר שבימינו אין רשעים, וגם אלו שאינם שומרי מצוות הם תינוקות שנשבו ואינם מזידים ח"ו.

פעם הוא הלך בשבת עם כמה מחסידיו ברחוב וראו יהודי בפינת הרחוב כשהוא מהלך עם סיגריה בוערת בידו. אחד החסידים הפנה את תשומת ליבו של האדמו"ר לאותו יהודי, תוך כדי שהוא מעיר בעדינות שישנו לפנינו מעשה של חילול שבת ממש.

כשהתקרבו, האדמו"ר והחסידים, מעט יותר אל האיש, השליך הלה את הסיגריה מידיו. אמר ה'בעלזער רב': "מסתמא הוא שכח שהיום שבת, וכשראה יהודים עם שטריימל מתקרבים, הוא נזכר ששבת היום ולכן השליך את הסיגריה".

מסגנון הצגת הדברים על־ידי המספר, היה ניכר שהוא סבור שה'בעלזער רב' אכן חשב שאותו יהודי שכח שהיום זה היום השביעי. אבל לא נראה לי שלכך התכוון האדמו"ר מבעלז זצוק"ל. ח"ו לייחס לאותו צדיק דיבור חיצוני, דיבור שהוא עצמו אינו סבור שתוכנו אמיתי. אין זה משפט תמים הנובע מחוסר ידע במצבו האמיתי של אותו אדם שעישן את הסיגריה. ברור לי שדיבור שיצא מפי האדמו"ר מבעלז הוא היה סבור שתוכנו אמיתי; ומאידך, הוא הבין היטב מהי דרגתו של אותו יהודי.

הוא לא התכוון שהוא שכח שהיום זה היום השביעי, אלא הוא שכח מהי שבת. מעולם לא חינכו אותו על מעלת השבת ואין לו שום ידע והכרה בקדושתה. הוא 'שכח', הוא לא הרגיש, את קדושת השבת. זו כוונתו כשאמר, שכאשר ראה יהודים עם שטריימלאך לידו הוא נזכר ששבת היום: דבר זה הזכיר ועורר אצלו איזושהי הרגשה בקדושת השבת עד שהוא השליך את הסגריה.

זה הפירוש "הוי דן את כל האדם לכף זכות": לא סתם פטפוטי דברים שהאדם עצמו אינו מאמין בהם אלא שמפני ציווי חז"ל הוא מכריח עצמו לומר, או אף לחשוב, שהזולת זכאי; אלא זו אכן המציאות האמיתית. אם חז"ל אומרים לדון יהודי לכף זכות, זאת אומרת שהמחלל שבת הוא באמת זכאי. הוא עושה זאת רק בגלל שהוא 'שוכח' מהשבת, הוא אינו יודע ומכיר בקדושתה; ואילו הבין קצת מהי מעלת השבת הוא לא היה מחללה. ועל־דרך זה בנוגע לכל יהודי בכל מצב ירוד שיהיה – תמיד יש צד זכות אמיתי מדוע הוא נמצא במצב שכזה. והוראת חז"ל לאדם היא, שיחפש ויתעמק במצבו של הזולת וימצא את צד הזכות שבו.

 "והוי שפל רוח" – באמת לאמיתו

בהשקפה שטחית מתקבל הרושם שדברי חז"ל "והוי שפל רוח בפני כל האדם" אמורים כלפי הנהגת האדם בלבד: זהו דין בהנהגת האדם, שעליו להתנהג בשפלות כלפי חברו. וככל שהאדם יותר 'פרום' – ירא שמיים, הוא משפיל עצמו יותר – לא רק במעשה אלא גם בדיבור הוא חוזר ואומר "אני שפל", "אני שפל". ואם הוא עוד יותר 'פרום' אזי הוא גם חושב ואומר לעצמו: "אני שפל יותר", "אני שפל יותר". זה פטפוט חיצוני בפה וזה פטפוט חיצוני גם במחשבה. בעומק הלב הוא יודע שאין זה נכון. ולא רק בעומק הלב; גם ברמת ההבנה הפשוטה הוא מבין שהוא עצמו נעלה יותר מהזולת מכמה וכמה סיבות חזקות.

כאשר אדמו"ר הזקן מביא מאמר חז"ל זה בתניא, בפרק ל', מיד בתחילה הוא מוסיף ואומר "והוי – באמת לאמיתו". כלומר, הכרה זו שהאדם שפל יותר מהזולת צריכה להיות אמיתית במוחו וליבו של האדם. דבר זה ייתכן רק מפני שהמציאות היא אכן כזו. זו האמת – הזולת נעלה יותר ממך. ואדמו"ר הזקן ממשיך להסביר שם באריכות מדוע אכן המציאות היא, שמבחינה מסוימת על כל פנים, גם התלמיד חכם הגדול ביותר הוא שפל יותר מעם־הארץ החוטא. תוכן הביאור עצמו מתפרס על פני פרק שלם בתניא וקשה לבאר זאת במסגרת זו, אבל אספר סיפור המבטא היטב את הרעיון אותו מבאר אדמו"ר הזקן.

בדור הקודם היה חסיד בשם ר' חאצ'ע (יחזקאל) פייגין הי"ד. הוא היה בר־דעת גדול, וכ"ק אדמו"ר מוהריי"צ מינה אותו למשפיע בישיבה. זה היה בתקופת הקומוניסטים, בזמן שהיהודים החלו לסבול מהם צרות וגזירות. הישיבה הייתה אז בפולטובה, ובעקבות הגזירות של הקומוניסטים, רודפי הדת, היה סנדלר שהחל לפתוח את הסנדלרייה שלו בשבת. היה זה עוד בתחילת התקופה הקשה של יהודי רוסיה, ובמצב של אז זה נחשב לפרצה רוחנית גדולה. בשנים כתיקונם, מן הסתם יהודים רבים מחבריו היו מנסים לדבר על ליבו ולשכנע אותו לשנות הנהגתו, אולם באותה תקופה תעמולה דתית מעין זו הייתה נחשבת אנטי־קומוניסטית, מהפיכה של ממש, והיה אפשר לשבת עבור כך כמה שנים בסיביר.

בכל שבת בבוקר, כאשר ר' חאצ'ע היה הולך למקווה, הוא היה עובר דרך חנותו הפתוחה של הסנדלר. פעם, ר' חאצ'ע ישב והתוועד עם הבחורים ובמהלך ההתוועדות התייחס למקרה הנ"ל. הוא אמר לבחורים, שבכל פעם שהוא עובר על־יד חנותו של הסנדלר הפתוחה בשבת הוא חש דקירה בלב. הבחורים חשבו בתחילה שהוא מתכוון לכאב שיש בליבו על חילול השבת של הסנדלר, אך הוא מיד המשיך והסביר: "אנו מסתכלים על הסנדלר כעל מחלל שבת, והאמת היא כך – על־פי דין הוא אכן מחלל שבת ממש. אולם כאשר אני מתחיל לחשוב מה זה באמת חילול שבת, אזי עולה מחשבה בליבי האם אכן אותו סנדלר מבין מהי שבת ומה גדולה קדושתה? לפי הרושם שמתקבל אצלי, יהודי זה לא למד הרבה הלכות שבת, ומכל־שכן שהוא לא למד על משמעותה הפנימית של השבת על־פי פנימיות התורה. ואף־על־פי־כן הוא נקרא 'מחלל שבת'. על־פי הלכה זה התואר שלו.

"אולם אנחנו, המשיך ר' חאצ'ע, יודעים מהי שבת. למדנו על מעלת השבת הן על־פי נגלה והן על־פי חסידות. יש לנו הכרה כלשהי במשמעות השבת. אנו מבינים ששבת זה מעת־לעת מיוחד, יום קדוש, שצריך לנצל כל רגע שבו לעבודת ה'. ואם אצלנו עוברים כמה רגעים, חמש־עשרה או עשרים דקות, לבטלה, בלא לנצלם לעבודת ה' – מיר זיינען דער אמת'ע מחללי שבת [אנחנו מחללי השבת האמיתיים]! ופרץ בבכי..."

הוא לא ניסה לחשוב שהוא שפל ביחס לאותו סנדלר. הוא לא חיפש להתרגש ולהוריד דמעות; הוא "באמת לאמיתו" היה ממורמר ממצבו. הוא באמת חשב, שלפי דרגתו, בנוגע לשמירת השבת הוא שפל עוד יותר מאותו סנדלר מחלל השבת בפרהסיא!

וכשם שכך הוא בנוגע לעניינים שבין אדם לחברו, כך גם בין אדם למקום. מה שהצמח־צדק כותב שיהודי צריך להרגיש "אז עס ניטא קיין איך" זה לא דין באופן הנהגת האדם, שיש איסור לומר את המילה "אני"... דברי הצמח־צדק לא לומר "אני" באים בהמשך למאמר שלם בו מבואר באריכות עניין אחדות ה', ומסיים שלאחר כל ההתבוננות באמת זו, שהיא המציאות האמיתית בפועל ממש, שאין עוד מלבדו, המסקנה כלפי האדם היא – שעליו להבין בשכלו ולהרגיש בלבבו שאין עוד מציאות מלבד הקב"ה וממילא אין "אני" כלל!

לכן מלכתחילה אינני מבין את השאלה האם עבודת החסידות שייכת גם בימינו.

אילו כל עבודת החסידות הייתה שהאדם יגיע להרגשים מסוימים או לדרגות כלשהן, אבל הכול זה עניין באדם העובד בלבד, אולי יש מקום לומר שהיום, שנתמעטו המוחין והלבבות, קשה מאוד לרוב בני־אדם להגיע לדרגות אלו שתובעת החסידות; אבל החסידות לכל לראש באה לגלות לאדם מהי האמת. כל המבואר בחסידות על אחדות ה' זו המציאות האמיתית שכל אדם, בכל דור ובכל תקופה, חי בה. כשם שמרובע הוא יותר מעיגול בלי כל קשר לתקופה או למקום בו האדם נמצא, כך גם להבדיל זה שה' אחד ואין "אני" – זו המציאות האמיתית תמיד, בין בדור דעה כזמנו של הבעש"ט ותלמידיו הק', בין בדור נמוך זה של "עקבתא דמשיחא".

ואת אמת זו על כל יהודי להשתדל ללמוד ולהבין. הוא צריך לייגע עצמו להבין, להכיר ולראות את המציאות האמיתית.

 יש סוחר ויש סוחר...

הרב רוצה לומר שכל עניין החסידות בתקופתנו הוא רק הבנה והשגה – הכרת האמת בתיאוריה בלבד? 

חס ושלום. הפסוק אומר "וידעת היום" ומיד אחר כך מוסיף: "והשבות אל לבבך" – צריכה להיות ההשבה אלא הלב. כל מה שבא בידיעה על האדם להשיב אל ליבו. אבל עלינו להבין טוב, שה"והשבות אל לבבך" הוא המשך ל"וידעת". מה האדם צריך להשיב אל הלב? מהו הדבר שיהודי צריך להתרגש ממנו? אותה מציאות אמיתית שהמוח מבין ויודע! את האמת הזו, ש"אין עוד מלבדו", שהיא אמיתית גם אם האדם אינו יודע כלל ממנה, אומרת התורה שעליו להבין במוחו ולהשתדל שהדברים ירדו גם אל ליבו. אבל זה מתחיל מכך שזו המציאות האמיתית, בין אם הוא יודע ומרגיש זאת ובין אם לאו. עבודת ה' אינה סתם איזשהו דמיון שעל האדם לעורר בליבו בלי קשר למציאות; התורה רוצה שהאמת תחדור אל תוך מציאות האדם.

אני לא מכחיש שבדורנו, עקבתא דעקבתא דמשיחא, רוב אנשים לא שייכים לדרגות הנעלות בעבודת ה' של גדולי חסידי הדורות הקודמים, שזיככו את חומר הלב וביררו את מידותיהם הטבעיות. אבל כל זה הוא עד כמה המוח מצליח להשפיע ולהפוך את הלב עצמו. אך אין כל ספק שגם עכשיו הידיעה שבמוח משפיעה הרבה על החיים בפועל, ובמידה מסוימת גם על הלב.

ניקח את שלושת הדברים המרכזיים: "ישראל, אורייתא וקוב"ה" (כלשון הזוהר). בכל אחד משלושת אלה, החסידות משנה את ההסתכלות והגישה של היהודי באופן מהותי, עד שהדברים משפיעים גם על ההנהגה בפועל. ולא רק אצל יחידי סגולה אלא אצל רבים, וכמדומה לי – אצל כל הלומד חסידות.

נתחיל מ"קוב"ה". מיסודות היהדות הוא, שכל מה שמתרחש בעולם קשור ומונהג מאת הקב"ה. הבעש"ט במיוחד, הדגיש והעמיק מאוד בנושא ההשגחה הפרטית שישנה על כל פרט שקיים ומתרחש בעולם. וכאשר יהודי לומד וחושב אודות עניין זה, הוא משפיע ומשנה את הסתכלותו על החיים.

לדוגמה: שמעון הוא יהודי ירא־שמים העוסק רוב יומו במסחר. באחד הימים, הזדמן לשמעון להיפגש עם סוחר גדול. הלה התרשם מאוד מהשיחה עם שמעון וסגר איתו עיסקה שהניבה לשמעון רווחים גדולים. כאשר שמעון חוזר הביתה הוא מספר לבני הבית על ההצלחה הגדולה שהאירה לו פנים היום. "תמיד ידעתי על פיקחותי" אומר שמעון לרעיתו, "אבל היום חכמתי עמדה לי ממש. הצלחתי בדברי לרכוש את אמונו של הגביר. כמובן שהיה זה בסייעתא דשמיא ועלינו להודות על כך לקב"ה, אבל זו הייתה ממש הברקה מוצלחת".

מקרה זהה ממש התרחש אצל ראובן, שגם הוא בעל־עסק מוצלח. הוא הגיע לביתו בערב וסיפר למשפחתו על ההצלחה הגדולה שהייתה לו באותו היום. "תמיד ידעתי שהכול בהשגחה פרטית, אבל אף פעם לא ראיתי את זה כל־כך מוחשי", אמר ראובן לבני הבית. "זו ממש השגחה מיוחדת איך שיצא לי בכלל להיפגש עם אותו סוחר, אבל הפלא הגדול הוא – איך יצאו מפי מילים כאלה. זה כלל לא מתאים לי. הקב"ה פשוט שם לי את המילים בפה, ברוך ה'".

גם שמעון הזכיר את הסייעתא דשמיא, ומאידך גם ראובן אינו מדבר על ניסים ונפלאות שלמעלה מדרך הטבע שהתרחשו לו, אבל ההבדל ביניהם ברור: אצל שמעון, הנחת־היסוד בראש היא "כוחי ועוצם ידי". הוא לא אומר במפורש מילים כאלה, ח"ו. הרי אסור ליהודי לדבר כך... אדרבה, הוא אומר שהכול בסייעתא דשמיא, אבל השאלה היא מהי ההרגשה הפנימית שלו? במוחו וליבו הוא מרגיש את מעלתו והצלחתו; מה־שאין־כן אצל ראובן ההרגשה הטבעית היא שהקב"ה, בורא העולם ומנהיגו בכל עת ורגע, מנהל את ענייניו.

אצל שמעון הזכרת ה"סייעתא דשמיא" זהו דין בהנהגה. זו הנהגה חיצונית בלבד; ואילו אצל ראובן זו הרגשת המציאות. מונח אצלו בפשטות שהקב"ה מנהיג את העולם, זו האמת, ולכן הוא ביקש מהקב"ה בתפילתו הצלחה בפרנסה והקב"ה אכן נענה לתפילתו.

שמעון הוא גם יהודי ירא־שמים גדול, שמתפלל שלוש תפילות ביום ואף מכוון פירוש המילות בשעת התפילה. ואף־על־פי־כן לא בהכרח שההרגשה הטבעית אצלו לאחר הצלחה כזו תהיה "ב"ה, הקב"ה שמע את תפילתי ושלח לי את ברכתו". מדוע? כי אין שום קשר בין התפילה להנהגת היום־יום שאחר־כך. כל עניין התפילה הוא דין תורני – בשולחן־ערוך כתוב שצריך לומר את המילים ולחשוב על תוכנם; אבל מה לזה ולמציאות האמיתית, מה שקורה בעולם בפועל?...

מובן מאליו, שככל שיהודי לומד יותר פנימיות התורה וחושב אודות התהוות העולם והנהגתו על־ידי הקב"ה בכל עת ובכל רגע, האמונה הפנימית של הנשמה תאיר יותר בתודעתו. ככל שהאדם חושב על עניינים אלו שכך היא האמת לאמיתה – הדברים 'מונחים' יותר אצלו והגישה שלו לחיים משתנה לגמרי.

ומעין זה יכול להיות גם אצל יושבי־אוהל. יהודי הבין פשט יפה ברשב"א. ייתכן שדבר ראשון הוא יחשוב על מוחו הגאוני שהמציא את הרעיון היפה; אולם אם המאור שבתורה האיר קצת את הנשמה האלוקית שבו, המושכל־ראשון שלו יהיה, שהקב"ה שמע לתפילתו ובקשתו "והאר עינינו בתורתיך", ופתח את מוחו בהבנת התורה הקדושה.

להסתכל אחרת על העולם

הוזכר לעיל מאמר הצמח־צדק בביאור מצוות אחדות ה' שצריך להיות האדם 'אין' כמו שהוא באמת. במאמר ההוא, מביא אדמו"ר הצמח־צדק את ביאור עניין אחדות ה' על־פי הנגלה, על־פי הזוהר והקבלה ועל־פי עומק יסוד הבעש"ט. הוא מקצר בשלב זה ומביא מ"ש בתניא בשער היחוד והאמונה ש"אין עוד" הכוונה שאין עוד מציאות מלבדו ית'. לא רק שאין אלוקה נוסף ח"ו, כוח או שליט אחר, אלא אין עוד מציאות מלבדו ית'. וכפי שמביא בתניא את פירושו של הבעש"ט על הפסוק "לעולם ה' דברך ניצב בשמים", שדברך שאמרת "יהי רקיע" נמצא "לעולם", בתמידות, ברקיע להוותו ולהחיותו. ואילו יפסיק הכוח האלוקי להוות בכל עת את הרקיע, יחזור הרקיע להיות אין ואפס ממש. ועל־דרך זה שאר הנבראים.

דבר זה מלמד אותנו מהו תוכנה של פעולת ההתהוות גם בעת קיומה: לא רק אילו יפסיק הקב"ה להוות הנבראים אז הם יחזרו להיות אין ואפס, אלא גם עכשיו כל מציאותם אינה מתייחסת לעצמם אלא אך ורק לכוח האלוקי המחדש אותם. כל מציאות הרקיע היא אך ורק קיום ציווי הקב"ה "יהי רקיע". העולם אינו מציאות קיימת לאחר בריאתו, אלא גם עכשיו בשעת קיומו, כל תוכנו הוא קיום הרצון האלוקי בלבד.

ובדוגמת פעולת זריקת אבן מלמטה למעלה, שכיוון שזהו דבר מחודש ביחס לאבן, לכן הכוח צריך להיות כל זמן הפעולה באבן ומיד כשיפסיק הכוח – הפעולה תיפסק. דבר זה מורה, שפעולת הזריקה מתייחסת אך ורק לכוח האדם הזורק, לא לאבן. האבן אף פעם לא הפכה למעופפת; לאבן אין את טבע התעופה, ותעופתה מתייחסת רק לכוח הזורק.

בהמשך, הצמח־צדק מביא את ביאור אדמו"ר הזקן על ביטול העולמות באופן נעלה עוד יותר. לא רק שכל קיום הנברא הוא בגלל הכוח האלוקי, אלא הנבראים אף כלולים בתוך מקורם, באלוקות. ביטול זה נעלה הרבה יותר, ובדוגמת ביטול זיו השמש כשהוא בגוף כדור השמש, אבל אין כאן המקום לעמוד על ביאור הדברים.

בכל אופן, כשיהודי לומד עניין זה ומתבונן בו מעט, והוא לא מחפש רק לומר לעצמו את המילים "אני כלום", "אני אין ואפס", אלא הוא מנסה להבין את העניין לאמיתו, איך היא המציאות האמיתית, שהכול אכן "כלא ממש חשיבי" ביחס לכוח האלוקי המהווה, זה נותן לו בעבודת ה' המון, גם אם הוא לא מרגיש בליבו מיד איך כל רצונותיו האנוכיים נעלמים מחמת ביטולו.

עצם ידיעת והבנת העניין לאשורו, בעומק שכלו, שכל מה שהוא רואה מסביבו זה מציאות של נברא שמתהווה בכל רגע מהכוח האלוקי, משנה דברים רבים בחייו.

כאשר יהודי יודע שבכל רגע מתהווה העולם מחדש, והוא יודע שהתהוות זו היא לשם תכלית כלשהי, כדברי המשנה ש"כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו", אם־כן הוא מבין שכל תוכן העולם הוא שעל־ידו יתגלה כבודו של הקב"ה. ובמילים פשוטות: כל מה שקיים וכל מה שמתרחש, הכול זה בשביל ישראל ובשביל התורה. זה כל הערך שיש לעולם ומלבד זאת אין לו כל חשיבות.

אז יש יהודי בעל לב זך שידיעה זו משפיעה עליו שלא יוכל להרגיש תענוג מאיזשהו עניין אחר בעולם. כל תענוגי עולם־הזה מצד עצמם אינם תופסים מקום אצלו, אדרבה הם מאוסים בעיניו. הדבר היחיד שיש לו ערך זה הקב"ה, תורתו ומצוותיו;

ויש יהודי שליבו חומרי יותר וידיעה זו אינה מצליחה לחדור לגמרי אל הלב עד שירגיש שכל דבר שאינו קשור לאלקות מאוס עליו ואין לו שום תענוג ותאווה לזה. אבל אף־על־פי־כן, בנוגע לפועל הידיעה משפיעה עליו בהרבה דברים.

 הידיעה משפיעה על האדם

אפשר לפרט יותר את ההשפעה של הידיעה על הנהגת האדם בפועל?

אני זוכר ששמעתי פעם אמירה מסוימת שממחישה מאוד את העניין. אך לפני כן צריך לתת את הרקע.

כשכ"ק אדמו"ר מוהריי"צ הגיע לארצות־הברית בשנת ה'ת"ש, מצב היהדות באמריקה היה כזה שדרש מהרבי לצאת בכרוז ליהודי אמריקה ש"אמריקה איננה שונה". אותה התורה שהייתה באירופה קיימת גם בארצות־הברית. והוא עסק אז במרץ רב בהקמת מוסדות חינוך תורניים לבנים ולבנות, ובתעמולה גדולה לעורר על שמירת המצוות. אבל גם חמש־עשרה שנים אחר־כך, כשכבר נעשתה מהפיכה גדולה והתפתחו ישיבות רבות בכמה וכמה ערים בארצות־הברית, עדיין נשאר 'רושם' מאותה אוירה כאילו בארצות־הברית יש שינוי בחיי היהדות מכפי שהיה בבית הישן באירופה. וזה היה ניכר גם אצל יהודים דתיים – הייתה כמין הנחת־יסוד שמוכרחים להתחשב במידה מסוימת בקידמה, בדרישות של העולם המודרני. אוירה זו חדרה, ב'דקות', גם לכמה משפחות מחסידי חב"ד.

לדוגמה, בתלמודי תורה באירופה לא למדו עם הילדים שום לימוד חול. אפילו תרגילי חשבון כמו כפל וחילוק וכיו"ב לא למדו הילדים. עד גיל מבוגר יותר הם כלל לא ידעו מזה. הילד ידע דבר אחד: יש את הקב"ה ותורתו, החומש והגמרא שהוא לומד, ומלבד זה אין כלום! אבל באמריקה, כיוון שלימודי חול הם חובה מצד המדינה, וגם רצו לקרב ילדים מבתים אחרים שיבואו גם הם ללמוד במוסדות התורניים – לכן, באותה תקופה, הכניסו במסגרת הלימודים של התלמוד־תורה גם לימודים כאלה. אבל למרות ההכרח שבדבר, בכל זאת תמיד הדגישו שזהו דבר טפל ויש למעט בו עד כמה שאפשר.

הרבי דיבר פעמים רבות על כך שנערים צעירים, בפרט אלה שעליהם נאמר שלימודם הוא "הבל שאין בו חטא", דבר קדוש שלמעלה משייכות לקליפות ולרע, צריכים להיות עסוקים בשנים אלה רק בענייני קדושה, בלימוד תורת ה'. הרבי ענה כלפי אלה שטענו שיש צורך "ללמדו אומנות", שבאם יהיה הכרח בדבר, אפשר יהיה לעשות זאת הרבה יותר מאוחר, בשעה שאכן יש צורך ממשי בכך בכדי להתפרנס, אולם נערים צעירים אינם צריכים להכיר מושגים אחרים מלבד תורת ה'.

בשמחת־תורה תשט"ו הרבי דיבר מאוד בחריפות על העניין ועל אלה שלימודי החול הפכו להיות עיקר אצלם. הרבי אמר שהסיבה שיש לימודי חול בתלמוד־תורה היא בכדי שגם נערים מבתים חלשים יותר יבואו ללמוד תורה, אבל החסידים כשלעצמם צריכים לרצות עבור בניהם את המקסימום קדושה שאפשר, והדבר הנרצה היה שילמדו רק לימודי קודש.

אני זוכר שאחרי ההתוועדות, ישבו כמה חסידים ודיברו על הנושא. אחד החסידים טען, שהנוהל עד היום היה טעות, ומעתה צריך לשכור מלמד מיוחד עבור בני החסידים כדי שיוכלו ללמוד במשך כל היום רק לימודי קודש. אחד ההורים ששמע זאת, אמר: "באופן כללי אתה צודק. אבל צריך ללמוד קצת חשבון, גיאוגרפיה, היסטוריה וכיו"ב. הבן שלי לא יכול להיות עם־הארץ גמור בענייני העולם". הראשון החל להתווכח איתו ולומר, שהילדים יוכלו לדעת את זה גם אחר־כך, וגם – אין זה נורא כלל אם לעולם הם לא ידעו זאת. הרי העולם כולו אין ואפס, "אין עוד מלבדו", ואיזה ערך וחשיבות יש לעניינים אלו? מלבד לימוד התורה וקיום מצוותיה אין צורך שהילדים יעסקו בכלום!

ההורה השני השיב לו: "אתה מדבר כל כך גבוה כאילו אתה בדרגה של ר' בנימין קלעצקער (מגדולי חסידי אדמו"ר הזקן), שהיה חי כל ימיו באווירה כזו של אחדות ה' מוחלטת".

מיד ענה לו החסיד הראשון: "ודאי שכן. בשיטה, בהנחות־היסוד בראש, בהשקפת־העולם שלי, אני ודאי כמו ר' בנימין קלעצקער. אם אני יחשוב מעט שונה מהגישה והשיטה של ר' בנימין – על־פי חסידות זו ממש כפירה. אם בראש אני לא מבין את עניין אחדות ה' כמו ר' בנימין, אזי אני אפיקורס ממש".

"השינוי ביני לר' בנימין הוא ברגש הלב: אצל ר' בנימין ההבנה של המוח האירה בלב וכל מציאותו הייתה בהתאם לכך, מה־שאין־כן אצלי תאוות היצה"ר עדיין מורגשות בלב. אבל כל זה נכון כאשר מדובר על תאוות של האדם לגבי עצמו, ואילו בנוגע לילד שלו – לגביו אין תאוות. עבור הבן האבא רוצה את הטוב ביותר כפי שהוא מבין בשכלו. כאן, הידיעה שאין שום ערך למאומה מלבד אלוקות כפי שהיא מובנת בשכלו, היא באותו התוקף כפי שזה אצל ר' בנימין קלעצקער, והיא צריכה להשפיע על המעשה. ואם בכל זאת קיים רצון לתת לבן הרגשה של ערך וחשיבות גם במושגים אחרים, זאת אומרת שהאדם רואה ערך וחשיבות גם בעניינים אחרים שאינם אלוקות. אם המוח מבין שיש משהו נוסף שיש לו איזשהו ערך מלבד אלוקות שעליו להעניק לבנו, זו בעיה מהותית". 

למה אתה שואף?

וזה לא רק בנוגע לילדים שלו, או בדברים אחרים בהם הוא מצליח לגבור על יצרו, אלא זה משפיע על כללות האישיות שלו. אדם שלומד ויודע את האמת השאיפה הכללית שלו משתנה. ייתכן שהיצה"ר יכשיל אותו בעניין של תאווה או אפילו כבוד – הוא עלול להיפגע ולכעוס על הפוגע בכבודו – אולם אי־אפשר לומר שהשאיפה שלו היא שכל העולם יכבדוהו... בפנימיותו הוא יודע שלא זהו העניין. הוא מכיר את האמת ש"אין עוד מלבדו" והוא יודע מה צריך להיות. אלא שבפועל ממש ישנם דברים בהם היצר והרגש הטבעי של נפשו־הבהמית גוברים ומצליחים להכשילו.

מישהו טען לפני פעם, כיצד ייתכן שרואים מצב שיש אברך חסידי שלומד חסידות וכו', ובכל זאת כאשר קורה ומישהו פוגע בכבודו הוא נפגע! כיצד ייתכן הדבר? הרי בחסידות הוא לומד כל הזמן על 'ביטול', אם־כן איך ייתכן שיהודי שעוסק בדברים כאלה יכעס מכך שפגעו בכבודו?!

אמרתי לו, שלימוד החסידות אכן מלמד ש"אין עוד מלבדו" ואין שום דבר מלבד הקב"ה. אבל יש יהודים שהכרה זו חדרה גם אל ליבם עד שגם בהרגשתם הם מרגישים "אז עס ניטא קיין איך" (שאין "אני"), ואינם מרגישים את ישותם; אבל יש כאלה שאינם בעלי־מדרגה כזו ולא הצליחו להחדיר אמת זו לגמרי אל תוך הלב. אבל גם על אנשים אלה הלימוד משפיע בלב, אם לא על עצם המידות לכל־הפחות על התפשטותם.

אדם שאינו יודע כלל מאמת זו ש"אין עוד מלבדו", כפשוטו ממש, אם יקרה שיפגעו בכבודו בשעת מעשה הוא יכעס ממש. הוא יהיה פגוע ונסער לגמרי. למחרת בבוקר הוא יקום ויזכר במה שאירע. כיוון שחלף זמן ההתרגשות פחתה, אבל במחשבתו הוא לא יהיה מסוגל להבין איך ייתכן שפלוני פגע בו כך. הוא יחשב על העניין ויפתח אותו בדעתו עד שיעשה ממש ברוגז על חברו. וככל שעובר הזמן, עלול להיות שהנתק מחברו יחמיר יותר ויותר. לעומתו, יהודי שלומד חסידות והאמת האלוקית ש"אין עוד מלבד" נרגשת על־כל־פנים במוחו, אף שבשעת מעשה גם הוא מתכעס על חברו שפגע בו, כיוון שליבו עדיין לא נתהפך לגמרי עד שאין לו רגש של ישות כלל, מכל מקום המוח ישקיט וירסן את ההתפשטות של המידות. למחרת בבוקר, כאשר ייזכר במה שאירע, הוא יתחיל להתבייש בעצמו כיצד קרה שהוא נפגע מאיזשהו משפט טיפשי שאמר פלוני?! הרי בחסידות הוא לומד כל היום ש"אין עוד מלבד", וזו הרי האמת, אם־כן מהי הפגיעה הגדולה בכך שמישהו זרק לו איזה משפט? מה העסק הגדול? בזה יהודי צריך להיות מונח?? וככל שעובר הזמן הוא מתבייש יותר ויותר ומשתדל לעקור מן השורש את הקפידא שהייתה לו על חברו, ובמשך הזמן הוא נעשה מיודד עמו יותר מאשר קודם.

יש סוג של מוח שמצליח להפוך את עצם מהות הלב שיהיה בהתאם לאמת הנתפסת במוח. בעניין זה, אכן נתמעטו המוחין והלבבות. רוב האנשים בתקופתנו מוחם אינו חזק בכדי לשלוט על עצם המידות שבלב; ומאידך הלב מצומצם וחומרי ואינו יכול להכיל את האמת הנתפסת במוח עד שטבע המידות ישתנה מעיקרו. אבל עצם הידיעה מה טוב ומה רע, מה זה אלוקות ומה זה ישות – זה קיים בזמננו בכל התוקף, וכאשר הידיעה היא בתוקף, היא מגבילה את התפשטות המידות שבלב.

מסופר, שפעם שאלו את אדמו"ר הזקן מדוע עוסקים בלימוד חסידות, בעניינים נעלים ביותר באלוקות ובעבודת האדם, בה בשעה שלא 'אוחזים' בעניינים נעלים אלה? והשיב, שרק על לעתיד־לבוא נאמר "והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר". כלומר, עיקר הפיכת "לב האבן" ללב בשר יהיה לעתיד לבוא דווקא, מה־שאין־כן עתה הוא זמן העבודה לזכך את מוח האבן (ראה תורת מנחם התוועדויות ח"ט עמ' 111).

קצת יותר לעומק, קצת יותר באמת – והכול אחרת!

אמנם לפי מה שהרב מסביר החסידות משפיעה במובנים שונים גם על יהודים בדורנו. אבל סוף־סוף רוב האנשים בתקופתנו אינם מגיעים לדרגות הנעלות שהגיעו אליהם חסידי הדורות הקודמים. האם לשם שינוי בהסתכלות ובשאיפה בלבד צריך להשקיע כל כך הרבה בתחום זה של לימוד החסידות? אם בלאו הכי אי־אפשר להגיע לדרגות הנעלות של חסידי הראשונים, אולי עדיף להתמסר לחלק הנגלה של התורה, יחד עם לימוד מוסר, שלכאורה משפיע גם כן על הנהגת האדם שתהיה בפועל ממש בהתאם לרצון התורה?

ראשית כל, כשמדברים על כך שהחסידות נותנת איכות אחרת בעבודת ה', צריך לזכור, שכאשר מדובר באיכות, גם הבדל קטנטן הוא משמעותי מאוד. כאשר מדובר על כמות הבדל קטן אינו משמעותי כל כך, מה־שאין־כן כאשר מדובר על איכות, הבדל קטן הוא משמעותי.

לדוגמה, כאשר אנו רוצים להפליא את גדול בקיאותו של ראובן, אזי אם נאמר ששמעון בקי בחמישים דפי גפ"ת ואילו ראובן בקי בשבעים דפי גפ"ת – מובן שאין זו גדלות כל כך. אמנם אם יספרו לנו שראובן בקי באלף דפי גפ"ת – בקיאות רבה שכזו תיתפס בעינינו כמעלה גדולה. כאשר מדובר בכמות הוספה קטנה אינה מבטאת מעלה מהותית.

מה־שאין־כן כאשר מדובר על איכות, אזי גם מעט יותר איכות זהו עולם אחר לגמרי. אם נאמר ששמעון יודע מאה דפי גפ"ת אבל לימודו הוא באופן שטחי, ואילו ראובן יודע את אותם מאה דפים אבל קצת יותר לעומק – כאן ההבדל הוא משמעותי. זה לא 'קצת' יותר מהראשון, זהו לימוד אחר לגמרי. כל המאה דפים הם ברמה שונה לחלוטין!

כל זה הוא כאשר מדובר בלימוד וידיעות. כל־שכן שכך הוא כאשר מדובר בעבודה פנימית. קצת יותר לעומק, קצת יותר באמת ובפנימיות, והאדם נמצא בעולם אחר לגמרי.

ייתכן שראובן יחשוב שהוא "אין ואפס" 24 שעות ביום וינהג בהתאם לכך, ואילו שמעון, הלומד ומבין את העניין לאמיתו, רוב שעות היום הוא בפועל לא נוהג כך (בגלל שיש לו נפש־בהמית חזקה יותר), אבל אצל ראובן זה לא באמת. הוא אומר לעצמו כל הזמן שהוא "אין ואפס", אך הוא לא מבין כך. ההבנה הטבעית שלו היא בדיוק להיפך. מה־שאין־כן שמעון, בכמות, בהנהגה ובמעשים, יש לו מה להוסיף ולתקן, אולם באותם עניינים בהם מתעוררת נפשו־האלוקית – זה אמיתי אצלו. הוא באמת מבין שזו המציאות, שהוא אין ואפס ממש ועליו לקיים את רצון ה', לשם כך הוא נברא.

יהודי שלומד קצת חסידות, ההסתכלות שלו על הקב"ה, התורה ויהודים מקבלת עומק כזה שבמילא, כל ענייני עבודת ה' נעשים אצלו בחיות פנימית ואמיתית יותר. לאו דווקא שפתאום יהיו ניכרים עליו סימני התרגשות והתפעלות חיצוניים, אבל אם הוא יבדוק את הדברים בפנימיות הוא יראה שהקב"ה, התורה וישראל שייכים אליו יותר, והוא מזדהה עם הדברים יותר. זה יותר טבעי בו.

ככל שלומדים יותר, העניינים פחות מלאכותיים ויותר אמיתיים באדם. הדברים אינם נתפסים כהנהגה של ה'גברא' בלבד, אלא נרגש שזו האמת.

לימוד החסידות אינו עניין של כמות. הנושא הוא עד כמה האמת נרגשת באדם.

אני לא נבראתי
אלא לשמש את קוני

כל הנ"ל הוא מענה על השאלה האם לימוד החסידות משנה את האדם ופועל עליו, אבל כמדומני שכל הגישה ממנה נובעת השאלה היא מוטעית.

כל יהודי יודע שתפקידו בעולם הוא לשמש את קונו ולקיים מצוות. אבל אפשר להסתכל על כך בשני אופנים: היהודי הוא בן־אדם לעצמו, והוא כבן־אדם מקיים את רצונו של הקב"ה; אבל אפשר להסתכל באופן שונה: יש דבר אחד שקיים – הקב"ה! מלבד זאת אין כלום, אין אדם ואין עולם. אלא שעלה ברצון הקב"ה שתתקיים מצוות תפילין, לדוגמה, ורק בגלל כך נבראה הבהמה ממנה עושים את קלף התפילין, וראש ויד של אדם עליהם מתקיימת המצווה. אין מציאות של האדם והעולם לעצמו; כל תוכנו הוא מה שמתהווה בכל עת מהקב"ה אך ורק בכדי לעשות רצונו.

הרבי פעם חזר על דברי חז"ל בסוף מסכת קידושין (על־פי אחת הגרסאות) "אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני", ופירש זאת כך: "אני לא נבראתי" – האדם מצד עצמו כלל לא נברא, הוא 'אין ואפס' ממש; "אלא לשמש את קוני" – כל מציאותו היא רק זה שהוא משמש את הקב"ה ועושה רצונו. כל התוכן של היהודי הוא רק זה שעל־ידו נשלמת כוונת הבריאה. אין כאן מציאות של אדם המשלים את רצון ה', כל מציאותו מלכתחילה היא רק צינור שדרכו מתבצעת כוונת הבריאה.

אם־כן מהו תפקידו של היהודי עלי אדמות? להיות 'בעל־מדריגה', להיקרא 'למדן' וכיו"ב, או לשמש את קונו? ההרגשה של יהודי צריכה להיות שעניינו הוא לא הוא; עבודתו היא לעשות מה שהקב"ה הטיל עליו. הרגשה זו צריכה להיות בלב ואם זה לא מצליח לחדור ללב לפחות שהמוח ירגיש זאת.

הטענה שבימינו בכל אופן אי־אפשר להגיע לדרגות נעלות בעבודת ה' כמו חסידי הדורות הקודמים, היא עצמה מראה על גישה לא נכונה לעבודת ה'. ממה־נפשך: אם מדובר על עניינים בעבודת ה' שאתה יכול להגיע אליהם, אזי זה עצמו מלמד שזהו תפקידך ועליך לעבוד על כך עד שאכן תגיע לזה; ובאם זה אכן עניינים שאינם שייכים אליך, אז לא זהו תפקידך והעניין כלל לא צריך להטריד אותך. על האדם לעסוק במילוי תפקידו במרץ ובשמחה, ולא לחפש 'מדריגות' לעצמו!

ועל־דרך שאדמו"ר הזקן מבאר בתניא פרק כ"ז שהעצבות הנובעת מכך שנופלים לאדם הרהורים רעים במוחו נובעת מגסות־הרוח. יש יהודי שמצד שורש נשמתו הוא שייך לעבודת הצדיקים שאין בהם רע כלל. עבודתו היא בבחינת 'אתהפכא' וזו הנחת־רוח שהוא גורם למעלה; ויש יהודי שמצד שורש נשמתו הועידה לו ההשגחה העליונה תפקיד של מלחמה תמידית במחשבות־זרות, וזה גופא הנחת־רוח למעלה, מעבודת ה'אתכפייא' שלו. ויהודי בדרגה כזו ששוקע בעצבות מפני שמחפש דווקא את עבודת הצדיקים – זה עצמו גסות־הרוח שאינו מכיר מקומו!

יהודי צריך למלא את תפקידו הוא בשלמות ובשמחה. 'מדרגות' אינם צריכים להיות כלל מעניינו. אנו לא צריכים לחפש להיות אנשים גדולים. השאיפה שלנו צריכה להיות – להשלים את רצון העליון, את התפקיד שהוטל עלינו.

שמעתי פעם מהרב שבתי שי' סלבטיצקי, שליחו של הרבי באנטוורפן, סיפור מעניין בנושא זה. בבחרותו, למד הרב סלבטיצקי בישיבת 'קול־תורה' בירושלים. אחד מחבריו בישיבה היה נכד לאחד מגדולי הדור, הוא היה בחור ירא שמים שלמד בהתמדה ושקידה נפלאה, אבל להיותו בעל כישרונות חלשים, היה נאלץ להתייגע ולהשקיע הרבה בכדי להבין טוב ולזכור את הנלמד.

פעם אחת, הבחין הרב סלבטיצקי שפניו של חברו עצובות. לאחר שיחה ארוכה איתו הבין, שכאבו נובע מכך שבכדי להבין את הגמרא טוב עליו לעמול ולהשקיע שעות רבות, וגם אז לא תמיד עולה בידו להבין את הגמרא על בוריה, ואילו בחורים אחרים, בעלי כישרונות טובים יותר, מבינים את הגמרא תוך זמן קצר. "מה יהיה איתי? אני צריך כל כך הרבה להתייגע ואחרי כל זאת ההישגים שלי הם קטנים ביחס לבחורים בעלי הכישרונות, אם־כן מה יצא ממני?".

"היו כאלו שהסבירו לי", אמר אותו בחור, "שעל־ידי התמדה ויגיעה גדולה, אפשר להצליח ולהשיג הרבה מאוד, אף יותר מאשר על־ידי כישרונות מזהירים. הביאו לי דוגמה מכמה גאונים שמסופר עליהם שבתחילה לא היו להם כישרונות מיוחדים, ולמרות זאת, על־ידי יגיעה גדולה, נהיו לתלמידי־חכמים עצומים". אך כל ההסברים לא התיישבו על ליבו. הוא עדיין הרגיש שהוא חסר ערך ביחס לבחורים האחרים והעניין לא נתן לא מנוח.

הרב סלבטיצקי באותה תקופה היה כבר קשור לרבי זי"ע, והוא הציע לו לשלוח מכתב לרבי ולשאול עצתו. הוא אכן עשה כך, וזכה לקבל תשובה נפלאה. תוכן תשובת הרבי היה, שתפקידו של יהודי בעולם אינו להיות 'למדן' או 'גדול'; תפקידו הוא לשמש של הקב"ה, כדברי המשנה "אני נבראתי לשמש את קוני". כל אדם צריך לעבוד את ה' עם כוחותיו וכישרונותיו שלו. זהו תפקידו – לשמש את קונו כפי יכולתו. אדם שאינו מוכשר כל־כך אבל הוא לומד בהתמדה ושקידה, מקיים מצוות בהידור ומתפלל כדבעי לפי ערכו, נעלה יותר מחברו בעל הכישורים שאינו מנצל את כישוריו עד תומם. אמנם ייתכן שבעל הכישורים הוא 'למדן' גדול יותר, אבל בתפקיד העיקרי – "לשמש את קונו", חברו המתמיד נעלה יותר.

מענה זה של הרבי, שינה אותו לגמרי. מאז אותו יום החל להיות בשמחה גדולה. המענה של הרבי פקח לו את העיניים והוא קיבל מבט אחר לחלוטין על עצמו ועל תפקידו ושליחותו בעולם. הוא הבין שייעודו אינו להצליח ולהגדיל את ה"אני" שלו, אלא להשלים את רצון קונו.

כשיהודי מתחיל לחפש 'מדריגות' שאינם שייכות אליו באמת, הוא רוצה להיות 'למדן' כמו רבי עקיבא איגר, או להיות 'בעל־מדרגה' כמו גדולי חסידי הדורות הקודמים וכל כיו"ב – על כך אומר אדמו"ר הזקן בפרק כ"ח בתניא "אל יהי שוטה". לא זהו תפקידך. החיפוש אחר דברים שאינם שייכים אליך זה ביטוי לגסות הרוח, שאינך מכיר מקומך; עליך להתמקד במה שנדרש ממך, ולשם כך הקב"ה נותן את כל הכוחות הדרושים!

בנים אתם לה' אלוקיכם

הרב הזכיר קודם שבכל אחד מהשלושה, "ישראל, אורייתא וקוב"ה" משנה תורת החסידות את ההסתכלות של האדם. אולי אפשר לפרט קצת גם בנוגע לישראל ואורייתא?

בתניא, בפרק ב', כותב אדמו"ר הזקן, שעיקר מציאותו של היהודי הוא הנפש השנית שבו, שהיא חלק אלוקה ממעל ממש. דבר זה קיים רק אצל היהודי. וכשם שאי־אפשר להגדיר מה זה הקב"ה, כך אי־אפשר להגדיר מה זה נשמה של יהודי. ולא רק מפני שאין לנו מילים אלא מפני שבאמת זהו דבר בלתי מוגדר, זה חלק אלוקה.

ואף־על־פי־כן לנשמה אלוקית זו יש ביטויים שונים בחיים של היהודי.

על בני־ישראל נאמר "בנים אתם לה' אלוקיכם". היחס בין האב לבנו הוא קשר עצמי. יש ששמעון אוהב את ראובן בגלל מעלותיו. אהבה שכזו היא תלויה בדבר והיא עלולה להיפסק; מה־שאין־כן האהבה של אב לבנו ושל הבן לאב היא אינה תלויה בדבר. וההבדל הוא לא רק האם האהבה יכולה להיפסק או לא, אלא גם בעת שישנה האהבה. האהבה של שמעון לראובן אינה לראובן עצמו אלא למעלותיו, לחיצוניות שלו (השכל של האדם זה החיצוניות שלו לא עצם מהותו). וגם מצד שמעון האהבה נובעת מכוחותיו החיצוניים – שכלו מבין את מעלותיו של ראובן ולכן הוא נמשך אליו. זו אהבה מחיצוניות האוהב לחיצוניות האהוב. מה־שאין־כן אהבת האב לבנו היא סוג אחר של אהבה – זה לא בגלל סיבה כלשהי, אלא אהבה בלי הסבר, בדיוק כשם שאדם אינו אוהב את עצמו בלי שום סיבה.

ועל־דרך זה בנמשל: הנשמה של היהודי קשורה בעצם מהותה לקב"ה, "בנים אתם לה' אלוקיכם". אצל אותם יהודים שיודעים מקשר עצמי זה, ודאי שהאהבה לקב"ה היא באופן אחר – זו לא רק אהבה על־פי טעם ודעת, אהבה לגדולה של הקב"ה שזו חיצוניותו, אלא זו אהבה עצמית מעצם נשמתו של היהודי לעצמותו של הקב"ה.

ואפילו אצל יהודי שאינו יודע כלל מאביו שבשמים, הרי סוף־סוף בעומק נשמתו הקשר העצמי קיים.

כאשר לומדים יסוד זה ומבינים ומפנימים אותו היטב, כל ההסתכלות על יהודי משתנה לגמרי. בלי החסידות, כל מעלתו של יהודי היא בכך שהוא לומד תורה ומקיים מצוות. ודאי שזו מעלה נפלאה, אבל המעלה של בן אינה רק בכך שהוא מקיים את רצון אביו ו'מתנהג יפה', מעלה בעשייה ובהנהגה; גם בן שאינו מקיים רצון אביו, הקשר העצמי שלו אל אביו נשאר במלוא תוקפו. הן מצד האב – הקב"ה אומר "בין כך ובין כך בני הם", והן מצד הבן, אצל כל יהודי גם ה'רחוק' ביותר, בעומק ליבו יש אהבה לה' ורצון לקיים מצוותיו.

הנפקא־מינה היא לא רק מהי ההסתכלות על יהודי אחר, 'רחוק', זו נפקא־מינה גם כיצד היהודי מסתכל על עצמו ועל עבודת ה' שלו. יהודי צריך לדעת שיהדותו, הקשר שלו עם הקב"ה, אינה דבר נוסף על מציאותו, דבר שנקנה בו על־ידי לימוד התורה וקיום המצוות שלו, אלא זוהי מהותו הפנימית והעצמית.

מצד אחד ידוע, שהבעש"ט חיבב מאוד יהודים פשוטים והפליא במעלת האמונה הפשוטה שבהם. יהודים עמי־הארץ שאמרו תהילים עם שגיאות ממש, עד כדי היפך הפשט, אף־על־פי־כן התמימות וטהרת הלב שהיו שפוכים באמירה זו היו יקרים מאוד בעיני הבעש"ט.

מצד שני ידוע, שתלמידי הבעש"ט היו אריות ממש בנגלה ובנסתר. רוב תלמידיו היו גדולי עולם עוד לפני שנעשו לתלמידיו (כמו המגיד ממעזריטש, בעל ה'תולדות' ועוד). ואת גדולי עולם אלו הבעש"ט לימד, ונתן להם דרך עמוקה יותר בלימוד התורה ועבודת ה' ממה שהיה אצלם קודם.

בהשקפה שטחית ניתן לחשוב, ששני עניינים אלה בעבודתו הם שני דברים שונים שאינם קשורים זה־לזה. תפקיד אחד היה לבעש"ט לקרב את היהודים הפשוטים (וכידוע דברי הימים ההם שעמי־הארץ, שהיו פזורים בכפרים הנדחים, היו בסכנת התבוללות וטמיעה מחמת ריחוקם מהתלמידי־חכמים, והבעש"ט השקיע עבודה רבה למען קירובם ליהדות), ותפקיד נוסף הטילו עליו משמים – ללמוד עם גדולי התורה וצדיקי הדור עניינים עמוקים ונעלים בעבודת ה', ולגלות להם את דרך החסידות שהתגלתה על־ידו.

אבל מובן ופשוט שאין זה כך. הבעש"ט היה אדם אחד. הוא גילה את עצם מהות הנשמה היהודית וזה מה שרומם את היהודים הפשוטים, וזה מה שהוא לימד לתלמידיו הנעלים. הוא לימד אותם איך לגלות בעבודת ה' לא רק את הכוחות החיצוניים שבנפש, השכל והרגש, אלא את עצם הנשמה האלוקית. שיורגש בעבודתם בחינת ה'בן' שבנשמה. בבית מדרשו של הבעש"ט הורגש, שעד כמה שגדולה ההבנה בתורה ועומק עבודת ה', כל זה הוא עבודת האדם כאדם; ואילו המהות האמיתית של היהודי זה אלוקות. זו התקשרות שנובעת מצד הקב"ה הבלתי־מוגבל.

ועניין זה שייך לא רק לתלמידי הבעש"ט שאין לנו כל השגה בגדולתם, אלא גם אלינו. כשיהודי לומד חסידות ומבין מהי מעלת נשמות ישראל, ה'בכן' (התוצאה) מזה הוא לא רק איך להסתכל על יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות, אלא הוא מתחיל להסתכל על עצמו באופן אחר. הוא תופס שהקירוב האמיתי לקב"ה, השיא של עבודת ה', זה הפשטות שבו, היוקר של עצם היותו יהודי.

בחידושי אגדות מהר"ל (למסכת גיטין דף נז, א) על דברי הגמרא "תא חזי מה בין פושעי ישראל לנביאי אומות העולם", מאריך המהר"ל לבאר שבכל יהודי יש ניצוץ אלוקי שלא ידעך לעולם. על מי מדברת הגמרא שם? על אותו האיש ימ"ש! גם על כזה יהודי כותב המהר"ל שהניצוץ האלוקי שבו, ובלשון התניא הנפש־האלוקית של היהודי, קיים ולא יכבה לעולם!

קשה מאוד לעכל דברים כאלה. אנו רגילים לחשוב שהקשר בין בני־אדם בנוי על־פי מעשיהם, תכונותיהם וכו', וככל שפלוני עושה מעשים טובים ומיוחדים יותר, כך תגדל הערצה והאהבה אליו והקשר יהיה חזק יותר. אבל הקשר של יהודי עם הקב"ה הוא מסוג שונה. זה לא מתחיל ממעשיו של היהודי; זה הקב"ה מצד עצמו התקשר אליו! הקב"ה הוא בלתי־מוגבל והוא יכול להתקשר גם עם אדם ללא שום ידע או מעשים וגם אם מעשיו רעים. זו הסיבה שעל פי רוב גם קל־שבקלים בשעת מבחן על האמונה בה' אחד, ימסור את נפשו שלא לעבוד עבודה־זרה. זה בגלל שהאמונה היא בדם שלו, ואפילו אם בגלוי אין לו שום דביקות בה', הקב"ה, להיות בלתי־מוגבל, שורה בקרבו.

 חשק בלתי־מוגבל ללימוד התורה

ואותו הדבר בנוגע לתורה ולמצוותיה. אדמו"ר הזקן מבאר בספר התניא בפרק ה' שהתורה היא חכמתו ורצונו של הקב"ה, אורייתא וקוב"ה כולא חד ממש, ועל־ידי לימוד התורה נעשה "יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל בגשמיות להיות לאחדים ומיוחדים ממש מכל צד ופינה" בין היהודי והקב"ה. כאשר ליהודי יש הכרה פנימית בדבר זה, שהתורה בעצם מהותה היא מיוחדת בעצמותו של הקב"ה שלמעלה לגמרי מהשגה, כל היחס שלו לתורה וללימודה משתנה. מצד אחד מכיר הוא בנפשו עד כמה רחוק הוא מלתפוס ולהשיג את אמיתה של תורה, ועד כמה רחוק הוא מלהרגיש בפנימיות את העצם של התורה, את האלוקות שבה; אבל מצד שני דבר זה אינו מחליש את הלימוד שלו. אדרבה, זה נותן לו חיות יתר בלימוד. הוא מרגיש שבתורה יש עניין נעלה ביותר, שאינו קשור כלל להרגשתו ולתפיסתו, ולשם כך יש צורך להשקיע בתורה את כל מהותו. את כל כוחות שכלו הוא מייגע בכדי להבין את תורתו העמוקה והרחבה של הקב"ה. הוא לא רק קורא וגורס בתורה; המצווה היא לדעת ולהבין את התורה. ה"יחוד נפלא" של שכל האדם עם חכמתו של הקב"ה, נעשה דווקא על־ידי הלימוד לעיון ולעומק. וככל שיהודי מתייגע יותר בהבנת התורה – מוחו מתקשר בתורה ובקב"ה באופן פנימי ועמוק יותר.

כאשר אדם לומד בגלל פניות אישיות וצדדיות, כדי להיות 'למדן', או אפילו בכדי להשתעשע בחכמת התורה, החשק בלימוד מוגבל לפי ערך הדבר שהוא מבקש; מה־שאין־כן כאשר הוא מרגיש שכל המעלות שהוא רואה בתורה, כל זה אינו בערך כלל למעלת התורה בעצם, מה שהיא חכמתו של הקב"ה, אזי הוא מתמסר ללימוד בלי שום הגבלה. החשק שמתעורר אצלו ללמוד תורה הוא בלתי־מוגבל. הוא מרגיש שהקשר שלו עם התורה הוא לא מוגבל. השייכות שלו עם התורה אינה מצד עניין פרטי באדם או מצד מטרה מסוימת, אלא זה קשור לכל מהותו. אם־כן כאשר הוא לומד תורה, כל־כולו נמצא בלימוד.

באחת ההתוועדויות הרבי חזר על אימרה עם מוסר־השכל מיוחד: הגביר נוסע ברכבת במחלקה הראשונה; בעל־הבית שיש לו פרנסה בהרחבה אבל אינו עשיר כל־כך נוסע במחלקה השנייה; ובעל־הבית רגיל נוסע במחלקה שלישית. ובאיזה מחלקה נוסע הקבצן העני? במחלקה ראשונה! מדוע? התירוץ הוא, שלעני אין כסף לנסוע אפילו במחלקה השלישית, אם־כן בלאו־הכי הוא יצטרך לבקש מהגביר לשלם את כרטיסו, אז אם כבר על חשבון הגביר, למה לא במחלקה הראשונה?...

כאשר יהודי הולך ללמוד תורה ולעבוד את הקב"ה מצד כוחותיו האנושיים, עד כמה שיהיו לו כוחות נעלים וחזקים, זה הכול מוגבל. זה כוחות של בן־אדם; מה־שאין־כן כאשר הוא לא חושב על עצמו, אלא על כך שהתורה היא חכמתו של הקב"ה וליהודי יש נפש־אלוקית שקשורה עם עצמיותו של הקב"ה – אם־כן הוא מרגיש קשר בלתי־מוגבל לתורה ולמצוותיה, ועבודת ה' שלו היא באופן מרומם לאין־ערוך. הוא הולך על־חשבון 'הגביר', בכוחותיו של הקב"ה הבלתי־מוגבלים.

עיקרן של המצוות

נקודה עצמית זו מגלה החסידות גם במצוות התורה. מקובל להסתכל על המצוות, שבכל אחת מהן יש מעלות וסגולות מיוחדות שביכולתן לרומם את האדם, כל מצווה לפי עניינה. ועל־דרך זה לאידך, בעברות יש תוכן שלילי הגורם לירידה ולכלוך בנפש האדם. וזוהי הסיבה שלכן ציווה הקב"ה לקיים המצוות ולהתרחק מהעברות. כלומר, עיקר עניינן של המצוות הוא (לא היותן רצון ה', אלא) הטוב והעילוי שהן מביאות; אלא שהאדם מצד עצמו אינו יודע מה טוב ומה רע עבורו והוא זקוק לכך שהקב"ה יגלה מה הטוב ומה הרע.

אבל בחסידות מדגישים שזה בדיוק להיפך. עיקר עניינן של המצוות הוא היותן 'חוקה', רצון ה' שלמעלה מהטעם וההבנה. אלא שכיוון שהקב"ה בלתי־מוגבל, לכן, לאחר בחירתו במצוות, הן נעשו טוב גם במובנים המוגבלים והן מביאות טוב רוחני, נפשי וגשמי לאדם המקיימן.

והבנה זו נותנת חיות מחודשת בקיום המצוות. כאשר יהודי יודע שהמצוות והתורה הן דבר אחד עם הקב"ה עצמו ועל ידם הוא מתחבר עמו כפי שהוא בעצמיותו – הדבר מוסיף חיות פנימית ואמיתית בלימוד ובקיום.

דרך אגב, מדוע הרבי יצא עם כל 'מבצעי המצוות' והדרישה הבלתי פוסקת להשתדל בכל היכולת לזכות כל יהודי שאפשר במצווה אחת נוספת?

גם כאן יש החושבים שהרבי עסק בשני תחומים שונים: כמנהיג בישראל דאג עבור ענייני כלל ישראל ועבור טובתו של כל יהודי בפרט; ומלבד זאת הוא גם היה הרבי של חסידי חב"ד והדריך את חסידיו בלימוד תורה ועבודת ה' על־פי דרך החסידות.

אבל האמת היא שאין זה שני תפקידים שונים. זה שתי תנועות שנובעות מאותה מהות. עומק עבודת ה' על־פי החסידות מעורר אצל האדם גישה שונה לגמרי ליהודים, לתורה ולמצוות.

כאשר הרבי לוקח תלמידי ישיבה, שכל ימות השבוע עוסקים בלימוד התורה ועבודת החסידות, וביום שישי הוא מורה להם לצאת להניח תפילין עם יהודים – זהו המשך, ובמובן מסוים השלמות, של עבודת הבחור במשך השבוע. ההתעסקות עם הזולת אינה עניין זר ושונה מכל שאר ענייני עבודת ה' בהם עוסקים הבחורים, זה המשך של אותו עניין. הרבי מלמד את התלמידים ואומר להם: אתם רוצים לדעת ולהרגיש מה זה באמת המעלה שלנו כיהודים ומהי מעלת התורה והמצוות? צאו והניחו תפילין ליהודים! כאשר תעצרו רגע עם העבודה שלכם עצמכם ותלכו לקיים מצווה אחת עם יהודי שאין בו שום מעלות גלויות, אזי תתעורר בכם ההרגשה העצמית של ה"בנים אתם לה' אלוקיכם" ומעלתם העצמית של התורה והמצוות.

מהו ערכה של מצווה 'חד־פעמית'?

במשך השנים, ואפילו בשנים האחרונות, יש הטוענים, שקיום מצווה מעשית באופן חד־פעמי על־ידי יהודי ברחוב, העושה זאת כבעל־כורחו, זהו דבר חסר משמעות. כיצד יש להתייחס לטענה זו?

ראשית כל, טענה זו מופרכת על־פי הלכה. הגמרא בכתובות (פו, א) אומרת "אבל במצוות עשה . . מכין אותו עד שתצא נפשו". ההכאה אינה עונש על כך שאינו רוצה לקיים המצווה, שהרי אחרי השקיעה, שכבר אי־אפשר לו לקיים את המצווה – אסור להכותו. ההכאה היא רק בכדי לגרום לו שאכן הוא יקיים את המצווה אפילו שזה כביכול בעל־כורחו (וראה בנתיבות־המשפט חו"מ ס"ג סק"א שסובר שדין זה הוא על כל אדם ולא רק על בית־דין).

ולכאורה מהו העניין בזה? גם כאשר הוא מקיים בסופו של דבר את המצווה, הרי זה רק בכדי להיפטר מהמכות, והראיה – רגע קודם הוא לא הסכים לקיים המצווה. ובכל זאת אומרת התורה שמצווה זו יקרה מאוד בעיני הקב"ה! לכן הוא ציווה בתורתו על דין זה "ש"מכין אותו כו'". דין זה מבטא היטב הן את היוקר והחשיבות של כל פעולה של היהודי, והן את היוקר של מצווה אחת בודדת, אפילו ללא כל רגש.

טענות כאלו וכיוצא בהן נובעות מטעות בגישה כלפי יהודי וכלפי מצוות הקב"ה. אם מעלתו של יהודי זה העדינות והקדושה שהאדם יכול להרגיש בכוחות עצמו, והמצוות הן מעלות טובות בגדרי בני־האדם, אזי ייתכן שכאשר לאדם אין כל כוונה ורגש בקיום המצווה – אכן אין בה כל תועלת. כיוון שמעלת המצוות היא מה שהן מעדנות ומזככות את האדם – אם־כן כאשר זה נעשה ללא שום רצון – הפעולה עצמה לא תביא שום תועלת. אבל לא זהו עניינן של המצוות. עיקר מעלתן היא שהן מצוות ה'! בפעולות אלו נמצא כל הבלי־גבול של הקב"ה, וכאשר היהודי מקיימן, בהתאם לרצון ה', כפי ההלכה, אזי גם אם לעת־עתה נראה שהוא זאת ללא רגש הלב אלא רק כדי להיפטר מהבחור הטרדן שמפציר בו להניח תפילין, בכל זאת הוא מתקשר על־ידי כך עם הקב"ה הבלתי־מוגבל!

דבר זה כשלעצמו כבר שווה כל טירחה כדי לזכות כל יהודי ולו במעשה אחד כזה שיקשר אותו עם אביו שבשמים. אבל יותר מכך: ההארה האלוקית העצומה שמאירה על כל יהודי, יהיה מי שיהיה עם איזה כוונות שיהיו, בשעת קיום מצווה, מסייעת ומעוררת את נשמתו האלוקית לקיים מצוות נוספות. זהו עומק דברי חז"ל במשנה "מצווה גוררת מצווה" – למצווה יש כוח אלוקי מיוחד לעורר את נשמת היהודי לשוב ולקיים מצוות נוספות, הרבה יותר מכל השכנועים וההסברים האנושיים.

חשוב לי להדגיש: דבר זה עצמו קשור גם לעבודת ה' האישית של האדם. כשבחור הולך להניח תפילין ביום שישי, זה לימוד עבורו: כל מה שלמדת במשך השבוע, זה הכול היה הבנה והרגשה שלך כבן־אדם; כעת אתה צריך להתכונן לשבת. בשבת יש נשמה יתירה – בשבת אתה צריך להרגיש שיש משהו שלמעלה לגמרי מההשגה שלך. יש נקודה עליונה שאינה תלויה כלל בעבודתך והיא נמצאת אצל הקל־שבקלים שאתה פוגש ברחוב בדיוק כפי שהיא נמצאת אצלך, להיותו 'בן' בדיוק כמוך. וכאן מתחיל הבחור להרגיש את ה'בן' שבו, את הקשר העצמי עם האבא שנובע לא מהרגשה שלו אלא מכך שה'אבא' מאיר בנשמתו.

לעשות סדר בערבוביה

ונחזור לעניינינו. כל הדברים הללו הם אמיתיים. זו המציאות האמיתית של יהודי, וזו מעלתן האמיתית של התורה ומצוות. וכאשר יהודי לומד ומבין טוב את הדברים, ודאי שזה פועל עליו גם בפועל ממש בכל ענייני עבודת ה' שלו.

לאדם יש מוח, לב ועקביים. הבנה, רגש ועשייה, פועל ממש. ודאי שבדורנו, עקבתא דמשיחא, נתמעטו המוחין והלבבות, אבל אף־על־פי־כן, הידיעה היסודית ביסודי החסידות המשפיעים על הגישה והתפיסה הנכונה של יסודי היהדות – קיימת בכל תוקפה בדיוק כמו בדורות הקודמים. יהודי שלומד חסידות, גם אם מוחו ולבו מצומצמים, יש לו את היסודות שגילתה החסידות. עד כמה לבו נתהפך ונעשה בהתאם ליסודות אלו זו שאלה אחרת, אבל ודאי שמשהו כן השתנה גם בלב בעקבות הידיעה, אבל העיקר הוא – שידיעה זו משפיעה על המעשה בפועל.

סתם בן־אדם שואף להיות משהו. שישותו תתבטא במשהו. או שמחפש איך להתפעל, להתרגש, לעשות איזה עבודה, או בדקות יותר – הוא מחפש להיות בעל־מדרגה. להיות מכלל לומדי התורה לשמה, להיות גאון או בעל מדרגה בעבודת ה'. אבל סוף־סוף הוא מחפש את עצמו. אולם כאשר יהודי לומד וחושב אודות עניין אחדות ה' ויודע ש"אין עוד מלבדו" – השאיפה משתנה. הוא בעצמו לא יודע איך להסביר מה הוא רוצה. זה לא איזשהו עילוי שהוא מחפש לעצמו, הוא פשוט 'בן' של הקב"ה והוא קשור אליו ושואף להתקרב אליו בעצם, בלי 'למה'.

אלא שקורה והוא 'שוכח', או שאינו מרגיש, את ה'בן' שבו. הוא לא מרגיש שכל מצווה מחברת אותו עם אביו היקר ואילו עבירה רחמנא ליצלן מפרידה אותו ממנו, אבל כאשר הוא כן זוכר את זה – הוא רוצה את זה לא בגלל מעלה כזו או אחרת, אלא כי זה בעצם קשור אליו, ולכן הוא יסכים גם למסור את נפשו על כך.

לימוד החסידות נותן להבחין היטב בין רצונות ושאיפות של הנפש־האלוקית לאלה של הנפש־הבהמית. מיסודי החסידות הוא שלכל יהודי יש שתי נפשות: הנפש־הבהמית שלו, ה'אני' שלו; והנפש־האלוקית שבו שהיא חלק אלוקה ממעל. וההבדל ביניהם הוא מהותי ביותר: הנפש־הבהמית זה מה שהאדם מרגיש את עצמו כאדם. יש לו שאיפות ורצונות משלו. יש אחד שרוצה כסף, יש אחד שרוצה כבוד ויש אחד שהשלמות שלו היא להיות למדן או עובד ה', אבל זה הכול קשור לנפש־הבהמית שלו. זה חלק ממציאותו. ואילו מצד הנפש־האלוקית העניין אינו האדם, השאיפה היא – אלוקות. חלק אלוקה, בלי 'למה'. הוא בן שאוהב את אביו לא סיבה. הבן אינו חושב על עצמו בשעה שהוא רוצה את אביו, הוא מחפש את האב.

כאשר אין הבחנה בין שתי הנפשות, נעשית ערבוביה. האדם רוצה 'מדרגות', הוא רוצה להיות 'למדן', הוא רוצה להיות 'לומד תורה לשמה', הוא רוצה להיות 'צדיק' ו'עובד ה'', והוא כלל לא מבחין שייתכן והמניע לכל רצונות אלו, זה הרגשת ה'יש' של הנפש־הבהמית, השאיפה הבסיסית של כל אדם מה שהוא מחפש להיות משהו.

• •  •

למסקנה, ברור ללא ספק שלימוד החסידות לא רק שמוסיף איזושהי הרגשה רוחנית מופשטת בעבודת ה' ליחידים המתמסרים לגמרי לעבודת החסידות, אלא זה משפיע בנוגע לפועל ממש על כל יהודי הלומד קצת ברצינות. ודאי שגם אחרי הלימוד ישנם חסרונות, הנובעים מצד הנפש־הבהמית שהאמת הנתפסת במוח עדיין לא שינתה את מהותה, ועל האדם לעבוד לתקנם, אבל השאיפה שמצד הנפש־האלוקית, ההסתכלות מהו עניינו של יהודי ומה הוא צריך לרצות, מה זה אלוקות, ומהי מעלתן של התורה ומצוותיה – השתנו מן הקצה אל הקצה.