מעשה ברבה ורב זירא

רבה ורב זירא השתכרו יחד בפורים. "קם רבה שחטיה לרב זירא" - רבה שחט את רב זירא. למחרת ביקש רבה עליו רחמים והחיה אותו. בשנה הבאה שוב הזמין רבה את רב זירא לסעודת הפורים אך רב זירא סירב ואמר: "לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא" (לא בכל שעה ושעה מתרחש נס)... (מגילה דף ז).

הסיפור הזה זועק:

א. וכי בגלל שרבה שתה הרבה יין יתכן ויעשה מעשה חמור שכזה, לשחוט את רב זירא?! האומנם זה מה שעלול לצאת ח"ו מן השכרות של פורים?

ב. כשראה רבה מה עולל לרב זירא, הייתה אמורה לפוג שכרותו מרוב זעזוע, ותיכף ומיד לעשות כל שביכולתו להחיות את רב זירא, ומדוע חיכה עד למחרת?

ג. איך רבה מעז בשנה הבאה להזמין שוב את רב זירא? שיהיה להם "פורים שמח" כמו בשנה שעברה?! ורב זירא עונה לו שהוא חושש לבוא כי מי יודע אם יתרחש הנס... זאת אומרת שאם בטוח יהיה נס, אז לא איכפת לו להישחט?

להיכנס בשלום ולצאת

מסביר הרבי (אוצר לקוטי שיחות פורים ג'): יש ריבוי אור שהכלים האנושיים לא מסוגלים להכילו. לפי העיקרון הזה מסביר ה'אור החיים' הקדוש את מעשה נדב ואביהוא ש"נכנסו שתויי יין למקדש". הם היו ב'אורות' גבוהים מאוד מחנוכת המשכן, שתו מתוך התרוממות, ופרצו פנימה למקדש. מרוב אור שהתגלה להם שם נשמתם יצאה מגופם, הייתה להם 'כלות הנפש' פשוטו כמשמעו והם מתו מרוב קירבה, "בקרבתם לפני ה'".

זה גם מה שקרה בסעודת פורים של רבה ורב זירא. 'רבה' היה עם כלים נפשיים מאוד רחבים (רבה מלשון גדלות), ואילו כליו של ר' זירא (מלשון זעירא - קטן) היו קטנים יותר.

בשתייתם יין ביום הפורים, כשהמצווה היא "עד דלא ידע", התגלתה נשמתם, נכנס יין יצא סוד והם התעלו בלי גבול באהבת ה' והשתוקקות אליו. רבה משך והעלה את ר' זירא לדרגא נעלית ביותר, שלא לפי ערכו, על ידי שגילה לו סודות ורזי תורה עמוקים ביותר. בעוד שרבה יכול היה לסבול את האור והמשיך לעלות ולגלות עוד ועוד סודות, ר' זירא לא עמד בזה; נשמתו יצאה מגופו מרוב השתוקקות והוא מת ממש.

[והשימוש בביטוי "שחטיה" הוא על פי דברי הגמרא על שחיטת הבהמה (חולין דף ל): "אין ושחט אלא ומשך", השחיטה היא העלאת הבהמה לדרגת האדם על ידי אכילתו אותה.]

פעם אחת הנשמה הסכימה

תוך כדי פורים צריך להיות "עד דלא ידע" - יציאה מכל הכלים, ורבה לא ראה בפורים בעיה במה שקרה לר' זירא. רק לאחר פורים עשה רבה את כל המאמצים להחיות את ר' זירא, והצליח. עיקר הנס היה הסכמת הנשמה לחזור לתוך הגוף ולהיפרד מהדביקות העצומה שהיתה לפני כן.

בשנה הבאה שוב הזמין רבה את החברותא האהוב שלו ר' זירא, כי הוא האמין שכליו של ר' זירא התרחבו והוא יוכל להכיל את עוצמת הסודות שיתגלו בעת משתה היין. ר' זירא חשש מפני שהוא לא היה בטוח שהוא אכן 'כלי' לזה, וייתכן ששוב תהיה לו כלות הנפש. אם אכן כך יקרה, ספק אם יתרחש שוב הנס, ושבפעם השניה נשמתו תסכים לחזור אל גופו.

לנו, רובם ככולם של בני ישראל, אין חשש 'כלות הנפש'. איננו בעלי דרגה להימשך כל כך אחרי הדביקות ולפיכך אין עלינו הגבלות של משתה ושמחה בימי הפורים וחייב איניש לבסומי. לחיים!

אורה ושמחה וששון ויקר

כשהמגילה רוצה לתאר את שיא שמחת ההצלה היא עושה זאת במילים העוצמתיות: "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר". חז"ל מקשרים את המילים האלה לארבע מצוות עיקריות - "אורה זו תורה, שמחה זה יום טוב, ששון זו ברית מילה, ויקר אלו תפילין" (מגילה טז). המהרש"א מסביר שארבע המצוות האלה הן אותות של עם ישראל, המבדילות אותו מהאומות, ומהן המן סלד במיוחד.

הרבי שואל על כך שאלה מעניינת (לקוטי שיחות חלק ג' שיחת פורים): מטרתן של האותות היא לבדל ולייחד את ישראל מן העמים, אבל אנו רואים שכל ארבעת הדברים קיימים, לכאורה, גם אצל הגויים! את התורה הגויים מכירים וחלקם אף לומדים אותה, "היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים" - זאת אומרת שיש להם גישה אליה. יום־טוב ודאי שיש אצל הגויים, במועדים שלהם. גויים רבים עושים ברית מילה מטעמי בריאות; ואפילו לגבי התפילין, שאין כיוצא בהן אצל הגויים, מתעוררת תמיהה: במה הן שונות במהותן מכל מיני סמלים ואותות שהגויים עונדים?

הרבי מסביר שהנשמה שלנו לא זקוקה לאותות ומבחינתה ההבדל בינינו לבין הגויים ברור וחד. האותות נועדו לציין את הייחודיות היהודית באותם תחומים שבהם יש לנו דמיון מסויים לכאורה לגויים, ודווקא בהם להבליט את השוני. צורת הביטוי של הרוחניות שלנו לעומת זאת של הגויים, היא האות שלנו.

תורה

התורה אצל הגוי היא שכל, שכל מיוחד אמנם, אבל לא יותר מזה. התורה אצל עם ישראל איננה שכל אלא "אורה". התורה היא גילוי אלוקי שמתלבש בהגיון ובשכל, במיוחד התורה שבעל פה, ומשום כך צריך שכל בשביל להבין את התורה. אלא שלפני השכל יש לנו אמונה באלוקות שבתורה, וכל יהודי יודע שרק מי "שיראתו קודמת" אז "חכמתו מתקיימת". אצל הגויים אין דברים כאלו.

יום טוב

הימים־טובים של הגויים מאופיינים בגשמיות גסה, בהוללות, באכילה ושתייה ופורקן. אצל עם ישראל 

הימים־הטובים הם ימי שמחה לנפש וממנה גם לגוף, ענייני הנפש חודרים לתוך העולם ומשום כך גם אוכלים בשר ושותים יין. הימים הקדושים האלה משאירים טעם רוחני חזק ומשפיעים על כל ימי החול.

ברית מילה

יש גויים שמלים מטעמי בריאות, אבל אצלם המילה קשורה עם צער. הצער הוא בגלל הכאב המיידי, אך יותר מכך - בגלל שהמילה מחלישה את התאוות, כדברי הרמב"ם במורה נבוכים. גוי אולי מסכים להחליש את התאוות בשביל בריאות, אבל בטח שלא יעשה זאת בשמחה...

אצל עם ישראל השמחה של ברית המילה היא אדירה ("ששון"), מכיוון שהקדוש ברוך הוא מתאחד עמנו בתוך הגוף שלנו. הברית נכרתת בבשרנו, בתוך הגשמיות. גם החלשת התאוות הנגרמת מכך, היא עצמה תוספת גדולה לשמחה. חז"ל מפרשים את דברי דוד המלך "שש אנוכי על אמרתך כמוצא שלל רב" על ברית המילה, והרבי מסביר - השלל הוא החלשת התאוה של העולם הזה, "עולם הקליפות", זהו השלל הנלקח מהיצר כתוצאה מכריתת ברית המילה עם הקדוש ברוך הוא.

תפילין

אות וסמל אצל הגויים הוא יפה, מרשים ומעורר כבוד. אצל עם ישראל, על פניו, האות איננו מרשים: גוש עור של בהמה צבוע בשחור וקשור ברצועות שחורות... האמת היא שהתפילין הן דבר אלוקי, יש בהן את פרשיית "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" ומניחים אותן בשני המרכזים של האישיות - על הראש כנגד המוח החושב ועל היד כנגד הלב הרגשי - על מנת לשעבד לה' את כל חלקי האישיות. בסופו של דבר, התפילין מרשימות יותר מכל האותות ופועלות יראה ופחד אפילו על הגויים, "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך".

תורות לחימה מאסתר המלכה

ידועים דברי הבעל שם טוב על דברי חז"ל: "הקורא את המגילה למפרע לא יצא", שיש לקרוא את המגילה כדבר שקורה היום ולא כאירוע מן העבר - "למפרע". הרבי הרבה לעסוק ברלוונטיות של המגילה. מכל פסוק במגילה ניתן ללמוד תילי תילים של הוראות בעבודת ה', נטעם כעת שלושה מסרים מהנהגתה של אסתר לביטול הגזירה. (מתוך התוועדויות הרבי לפורים)

השתדלנות היא הטפל

אסתר רוצה למצוא חן בעיני אחשורוש ולבקשו לבטל את הגזירה. היא מתכננת לסכן את חייה ולהיכנס לחצר הפנימית ללא הזמנה, ואיך היא מתכוננת? בצום של שלושה ימים. איך היא תיראה אחרי צום ארוך שכזה, איך היא תמצא חן בעיני אחשורוש? ואם אין עניין לפעול לפי דרך הטבע, אז למה בכלל לגשת אליו?

האמת היא שאסתר הבינה שהגזירה לא קשורה כלל לאחשורוש ולהמן! הם לא הנושא. כשיש גזירה על עם ישראל, צריך לחזור בתשובה בצום ובתחנונים. אפילו אסתר, הנמצאת במוקד ההתרחשות, איננה עסוקה בדיפלומטיה אלא בתפילות. רק לאחר ההשתדלות הרוחנית מגיע התור למעט השתדלות אצל המלך, אבל גם אז אין לסמוך עליה או להפוך אותה לעיקר.

כמו ארנק, המסוגל להכיל כסף אך אין לו חשיבות משל עצמו, כך גם ההשתדלות היא כלי לישועת ה', כלי ותו לא. מסיבה זו ההשתדלות יכולה להיות גם חלקית.

לעורר את מידת הניצחון של המלך

למה אסתר לא זועקת ישירות אל המלך? בשביל מה היא מזמינה אותו למשתה ושוב שותקת? ומדוע המן מוזמן?

אסתר רוצה להבעיר את אחשורוש. היא רוצה להראות לו לאיזה מעמד מאיים טיפס המן, עד שהמלכה מזמינה אותו למשתה עם המלך, ולעורר באחשורוש סימני שאלה. כשהיא רואה שהמסר לא נקלט, היא מזמינה את שניהם למשתה נוסף. היא תדבר רק לאחר שאחשורוש ישים לב בעצמו שמשהו עם השר הזה נהיה מטורף. במשתה השני אסתר תוקפת את המן רק לאחר שאחשורוש רותח.

טמונה כאן הוראה מפתיעה בעבודת ה': כשהמצב מול היצר הרע (המן) קשה, יהודי פונה במר נפשו לקדוש ברוך הוא (אחשורוש) ואומר לו: "ראה! הוא נהיה כמוך (ח"ו), היצר הרע הזה שולט ללא מעצורים! אני מזמין את שניכם למשתה, חסר אונים, בשביל להמחיש את האבסורד!". ואז הקדוש ברוך הוא מתמלא בכעס על כוחות הרוע ומוריד אותם מממשלתם.

עם עמלק לא מתווכחים

כשאסתר סוף־סוף מדברת, היא לא טורחת להתמודד עם טענותיו של המן! הוא קיטרג: "ישנו עם מפוזר ומפורד, ואת דתי המלך אינם עושים" ועוד טענות משונות שחז"ל מספרים לנו עליהן, מדוע אסתר לא מפריכה את הטענות ומשכנעת את אחשורוש בצדקת עם ישראל? למה היא בוחרת רק לומר שהיא חלק מעם ישראל אבל לא מסבירה את הייחודיות של העם הזה?

מכאן למדים שכשמתמודדים עם טענות מופרכות והזויות מוטב שלא להתעסק איתן בכלל. אסתר אומרת לאחשורוש בעצם כך: "שמעת את טענות המן על עם ישראל? השתכנעת מהן? אז רק תדע שאני חלק מהעם הזה. אותי אתה מכיר ואותי אתה אוהב; אתה יודע כמה אני מיוחדת, אותי בחרת מכל הנערות שהגיעו אליך ממאה עשרים ושבע מדינות, וזהו". כל הסבר נוסף מיותר. טענות המן לא ראויות ליחס, הכל אצלו מתחיל משנאה תהומית ולא הגיונית של זרע עמלק, שאותו ואת טענותיו צריך רק למחות.

גם כשיהודי נתקף בטענות פנימיות של היצר שמקורן מעמלק הפנימי כמו קרירות, ספקות באמונה וכדומה, עליו לנהוג בצורה דומה.

 

ובכן אבוא אל המלך

עלול אדם להגיע לפורים, ולנסות להתרומם ללא הצלחה, עד שלפתע חולף ונגמר לו היום הקצר והעמוס הזה.

איך דורשים מאיתנו להגיע כל כך מהר למצב שיא של שמחה "עד דלא ידע"? אנחנו אמורים להצליח? אנחנו מסוגלים?

הרבי אומר שעניינו של היום הוא "ונהפוך הוא", מהפכה מהקצה אל הקצה. הפיכה לא דורשת התבוננות של "היכן אני נמצא ומהם התהליכים שעליי לעבור". מהפכה אמיתית היא מעשית, ספונטנית וללא צורך בהכנות ארוכות.

מטרתו ועבודתו של היצר הרע היא להפיל אותנו - להשמיד ולהרוג את כל היהודים, ובפורים אנחנו עוברים בבת אחת לניצחון מוחלט עליו ואף למְחייתו. משפל של "עומק תחת" ניתן להתהפך ולהגיע ל"עומק רוּם", זהו כוחו של יום פורים.

מתחילים בהילוך חמישי

בתחילת התוועדות פורים היה הרבי מאיץ בחסידים שלא "להתחמם" לאט לאט כבדרך כלל, אלא "לרתוח" מיד בהתלהבות גדולה, "בשעתא חדא וברגעא חדא" (בשעה אחת וברגע אחד). להתחיל לנסוע בהילוך חמישי.

והוסיף הרבי: אפילו מי שבאמת רחוק רחוק מפורים, יכול להתקרב לקדוש ברוך הוא ביום הזה ללא שום תנאים מוקדמים וללא הכנות. ביום המופלא הזה ניתן לבוא למלך בכל מצב, "ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת", ולהתהפך מהקצה אל הקצה.

להפסיק לחשוב על עצמי

עיקר עבודת האדם בפורים היא להפסיק לחשוב על עצמו. זה נשמע בלתי אפשרי, מכיוון שאנחנו עסוקים בעצמנו רוב הזמן, אבל ההתרוממות עם כוסית 'לחיים' ועם התעסקות בענייני החג מאפשרת לנו את הבלתי אפשרי. פורים מכניס אותנו לעולם של "עד דלא ידע", בו האדם מתעלה מהמודעות הרגילה הממקמת אותו במרכז, ופונה כלפי ה'.

להפסיק לחשוב על עצמו, מסביר הרבי, זה גם להפסיק לחשוב על מצבו הרוחני! לא רק שהגשמיות שלנו לא אמורה להעסיק אותנו ביום הקדוש הזה, אלא גם מצבנו הרוחני מפסיק לעניין אותנו, רק הקדוש ברוך הוא בלבד נמצא. האדם חייב לצאת מעצמו ולהפסיק לחשוב מי אני, מה אני ואיפה אני. הקדוש ברוך הוא מאפשר ביום הזה התמסרות אין סופית, יציאה מגדרי האנושיות ודביקות בו יתברך. כל מחשבה אישית, רוחנית כגשמית, מפריעה לדביקות של "עד דלא ידע".

במשך השנה האדם צריך להיות מחושב ומחוייב לחשוב על עצמו על מנת למלא את תפקידו כראוי, לא כן ביום הפורים בו ניתן ונדרש להתעלות לגמרי מהעולם; ולא על ידי צום וניתוק מהגשמיות כביום הכיפורים, אלא מתוך הגשמיות, מתוך סעודה, שמחה ושתיית יין. ובלשונו של הרבי (שיחת פורים תשי"ז): "ישנו עניין שנוגע לאדם בעיקר ובעיקר העיקרים - שיהיה אצלו לכל הפחות רגע אחד שיוכל להפשיט את עצמו מכל העניינים הצדדיים, אפילו עניינים שנדמה לו שנוגעים בעבודת ה', ולחשוב רק אודות הקדוש ברוך הוא בעצמו: 'מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ'".

הרגע הקובע

המכוונות להתעלות של פורים נמשכת לאורך כל עשרים וארבע השעות של היום, אבל גם אם רק לרגע קט נצליח להידבק בה' יתברך בלי כל חשבונות הרי שנקיים בזה את מהותו של יום:

"הלוואי היו מצליחים לפעול על עצמם, ולו לרגע קטן, לשעתא חדא ורגעא חדא. וזוהי בקשתו של הקדוש ברוך הוא מעם ישראל: כל אחד ואחד מכם יפעל על עצמו, שבמשך הכ"ד שעות של פורים יהיו לכל הפחות רגעים אחדים שבהם ישכח על עצמו, ובמילא ישכח על מה שחסר לו בגשמיות ומה שחסר לו ברוחניות.

דווקא באופן כזה תהיה היציאה מעומק תחת לעומק רוּם. אז תהיה שמחה בלי גבול, ושמחה זו תמשך במשך השנה כולה".

אמן! (שם)