המושג "לימוד התורה לשמה" נזכר כבר במשנה^[1] ובגמרא^[2], ודנו בו הראשונים והאחרונים^[3], והרחיבו בזה ספרי המוסר והחסידות, זה אומר בכה וזה אומר בכה. להלן נעמוד על דברי כ"ק אדמו"ר הזקן בעל התניא בסוגיא זו, בספרו התניא ובמקומות אחרים, בהשוואה לדברי הגר"ח מוולאז'ין בספרו נפש החיים שער ד. תחילה נעמוד על התכנים והביטויים הזהים או המקבילים, ובהמשך נתייחס להבדלים שמצינו ביניהם בכמה עניינים, וכדלקמן.

להתאחד עם השכינה

בדברי רבותינו הראשונים מצינו כמה פירושים בעניין "לשמה" בלימוד התורה, כגון שהלימוד הוא על מנת לקיים מה שלומד^[4]; או שלימודו הוא "להשלים רצון יוצרו שציוהו על כך" ולא "להנאתו"^[5]. ובמקביל נאמרו פירושים שונים ודרגות שונות ב"שלא לשמה".

והנה הב"ח (בפירושו על הטור, אורח חיים סימן מז) האריך לבאר את דברי חז"ל^[6] על הכתוב "על מה אבדה הארץ וגו', על עזבם את תורתי גו' ולא הלכו בה", ובתוך הדברים פירש את המושג "לשמה" בעומק ובאופן מחודש, שאין זאת רק שלומד כדי לקיים ציווי ה', אלא שכוונתו "להוריד השכינה בקרבו", וזה לשונו:

"כוונתו יתברך מעולם היתה שנהיה עוסקים בתורה כדי שתתעצם נשמתנו בעצמות ורוחניות וקדושת מקור מוצא התורה, ולכן נתן הקב"ה תורת אמת לישראל במתנה שלא תשתכח מאתנו, כדי שתתדבק נשמתנו וגופנו ברמ"ח איברים ושס"ה גידין ברמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה שבתורה.

ואם היו עוסקים בתורה על הכוונה הזאת, היו המה מרכבה והיכל לשכינתו יתברך, שהיתה השכינה ממש בקרבם, כי היכל ה' המה, ובקרבם ממש היתה השכינה קובעת דירתה... והמה עזבו את תורתי ולא הלכו בה, פירוש, תחילת ההליכה ברוחניות התורה ממדרגה למדרגה כדי שתתדבק הנשמה בעצמות קדושת התורה - לא הלכו בה, דהיינו לא הלכו בה לשמה בשעה שבאו לפתוח בעסק התורה... והוא המכוון בברכת "אשר בחר בנו", על אשר קרבנו לפני הר סיני ונתן לנו את תורתו הקדושה כלי חמדתו שהיה משתעשע בה כל יום, כדי שתתדבק נשמתנו בעצמות קדושת התורה ורוחניותה ולהוריד השכינה בקרבנו - לא הלכו בה לעסוק בדברי תורה לשמה".

ובפרי עץ חיים בתחילת שער הנהגת הלימוד^[7] כתב שזה נרמז במילה "לשמה":

"פירוש לשמ"ה - לשם ה'".

ודברים אלו הביא בתניא פרק ה, וזה לשונו:

"ולשמה, היינו כדי לקשר נפשו לה' ע"י השגת התורה איש כפי שכלו, כמ"ש בפרי עץ חיים"^[8].

וכעין זה כתב בנפש החיים שער ד פרק ו, שכן צריכה להיות הכוונה בלימוד התורה:

"ויכוין להתדבק בלמודו בו בתורה בו בהקב"ה, היינו להתדבק בכל כוחותיו לדבר ה' זו הלכה, ובזה הוא דבוק בו יתברך ממש כביכול, כי הוא יתברך ורצונו חד".

כיצד פועל לימוד התורה דבקות בהקב"ה?

בביאור הדברים כתב בתניא שם:

"כשאדם מבין ומשיג איזו הלכה במשנה או בגמרא לאשורה על בוריה, הרי שכלו תופס ומקיף אותה וגם שכלו מלובש בה באותה שעה. והנה הלכה זו היא חכמתו ורצונו של הקב"ה... הרי כשאדם יודע ומשיג בשכלו פסק זה כהלכה הערוכה במשנה או גמרא או פוסקים, הרי זה משיג ותופס ומקיף בשכלו רצונו וחכמתו של הקב"ה... והוא יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל בגשמיות להיות לאחדים ומיוחדים ממש מכל צד ופנה.

וזאת מעלה יתרה גדולה ונפלאה לאין קץ אשר במצות ידיעת התורה והשגתה על כל המצוות מעשיות, ואפילו על מצוות התלויות בדיבור, ואפילו על מצות תלמוד תורה שבדיבור כי... בידיעת התורה... חכמת ה' בקרבו".

ובנפש החיים (ריש פרק י) כתב:

"שבהעסק ועיון לבד הוא דבוק ברצונו ודיבורו יתברך, והוא יתברך ורצונו ודיבורו חד, והוא עניין מאמרם ז"ל^[9] "אדם לוקח חפץ, שמא יכול לקנות בעליו? אבל הקב"ה נתן תורה לישראל ואומר להם כביכול לי אתם לוקחים". וזהו שכתוב בכמה מקומות בזהר^[10] דקודשא בריך הוא ואורייתא חד, וגדולה מזו בפרשת בשלח^[11] ואוליפנא דקודשא בריך הוא איקרי כו' ואין תורה אלא קודשא בריך הוא".

ובסוף פרק ו כתב:

"ולא עוד אלא כי גם באותו העת שהאדם עוסק בתורה למטה, כל תיבה שמוציא מפיו הן הן הדברים יוצאים כביכול גם מפיו יתברך באותו העת ממש... והוא יתברך ודבורו חד... ולכן אמר דוד המלך ע"ה "טוב לי תורת פיך", אמר כי לבי שמח בעמלי בתורה הקדושה ברוב עוז בהעלותי על לבי שהיא תורת פיך, שכל תיבה ממש מהתורה שאני עוסק בה כעת, הכל יצא וגם עתה היא יוצאת מפיך יתברך".

גם במדרשים ואגדות

היות התורה "כולא חד" עם הקדוש ברוך הוא, הרי זה בכל תחומי התורה, גם באגדות חז"ל, כמו שכתב בתניא פרק ד:

"דאורייתא וקב"ה כולא חד, פירוש, דאורייתא היא חכמתו ורצונו של הקב"ה, והקב"ה בכבודו ובעצמו - כולא חד, כי הוא היודע והוא המדע וכו' כמ"ש לעיל בשם הרמב"ם.

ואף דהקב"ה נקרא אין סוף ולגדולתו אין חקר ולית מחשבה תפיסא ביה כלל וכן ברצונו וחכמתו, כדכתיב "אין חקר לתבונתו" וכתיב "החקר א־לוה תמצא" וכתיב "כי לא מחשבותי מחשבותיכם", הנה על זה אמרו: במקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו, וצמצם הקב"ה רצונו וחכמתו בתרי"ג מצות התורה ובהלכותיהן ובצרופי אותיות תנ"ך ודרשותיהן שבאגדות ומדרשי חכמינו ז"ל, בכדי שכל הנשמה או רוח ונפש שבגוף האדם תוכל להשיגן בדעתה ולקיימן כל מה שאפשר לקיים מהן במעשה דבור ומחשבה".

ובדומה לזה בנפש החיים פרק ו:

"וגם אם הוא עסוק בדברי אגדה שאין בהם נפקותא לשום דין, גם כן הוא דבוק בדבורו של הקב"ה, כי התורה כולה בכלליה ופרטיה ודקדוקיה ואפילו מה שהתלמיד קטן שואל מרבו הכל יצא מפיו ית' למשה בסיני... ובשמות רבה פמ"ג: כתוב לך את הדברים האלה, בשעה שנגלה הקב"ה בסיני ליתן תורה לישראל אמרה למשה על הסדר מקרא ומשנה תלמוד ואגדה שנאמר וידבר אלקים את כל הדברים האלה אפילו מה שהתלמיד שואל לרב".

כך עלה ברצונו

מעלת התורה היא לא רק בהיותה "חכמתו" של הקב"ה, אלא גם בהיותה "רצונו" יתברך^[12], דבר שבא לידי ביטוי בעיקר בדיני התורה, כמבואר בתניא פרק כג:

"המחשבה וההרהור בדברי תורה שבמוח, וכח הדיבור בדברי תורה שבפה... כולם מיוחדים ממש ביחוד גמור ברצון העליון ולא מרכבה לבד, כי רצון העליון הוא הוא הדְבַר הלכה עצמה שמהרהר ומדבר בה, שכל ההלכות הן פרטי המשכות פנימיות רצון העליון עצמו שכך עלה ברצונו ית' שדבר זה מותר או כשר או פטור או זכאי או להפך, וכן כל צרופי אותיות תנ"ך הן המשכת רצונו וחכמתו המיוחדות באין־סוף ב"ה בתכלית היחוד, שהוא היודע והוא המדע כו'. וזהו שכתוב דאורייתא וקב"ה כולא חד".

וגם בנפש החיים שם:

"...ובזה הוא דבוק בו ית' ממש כביכול, כי הוא ית' ורצונו חד כמו שכתוב בזהר, וכל דין והלכה מתורתנו הקדושה הוא רצונו ית', שכן גזרה רצונו שיהא כך הדין, כשר או פסול טמא וטהור אסור ומותר חייב וזכאי".

שילוב העיון בתורה יחד עם כוונת הדבקות בנותן התורה

דא עקא, שבאופן טבעי דעתו של האדם בשעת לימודו היא על דברי התורה ולא על נותן התורה, ואדרבה, במבט שטחי הרי שני הדברים הם "תרתי דסתרי"^[13], כמו שמבאר המהר"ל בהקדמתו לספרו "תפארת ישראל" בביאור מאמר חז"ל "על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי... שלא ברכו בתורה תחילה":

"...כי חביבה התורה על לומדיה, ובשביל אהבתם לתורה דבר זה מסלק אהבת המקום בשעה זאת שבאים ללמוד, כי כאשר באים ללמוד תורה ואהבתם אל התורה, אין בלימוד שלהם האהבה אל השי"ת במה שנתן התורה, כי אין האהבה לשנים, כי כל אהבה היא דבקות בנאהב, ואם דבק בזה אינו דבק באחר, ולפיכך אהבת התורה שהיא חביבה עליהם דבר זה מסלק שאין הברכה בכל לבו אל השי"ת במה שנתן התורה... שהם דבקים ורודפים אחר התורה עצמה בלבד ואינם דבקים בו יתברך במה שהוא יתברך סיבה לתורה... וזהו שאמר הכתוב (ירמיה ט) "ולא שמעו בקולי" - נגד התורה עצמה, "ולא הלכו בה" - שלא לקחו התורה עד סיבתה, כי לקיחת התורה עם סיבתה נקרא הליכה בתורה לגמרי".

אך לאידך גיסא, אם יחשוב האדם אך ורק אודות הדבקות בו יתברך, הרי לא יצליח ליתן דעתו אל הלימוד.

וכמו שכתב בעל התניא באחד ממאמריו^[14]:

"להבין ענין עסק התורה לשמה, אף שבאמת בעיון הָדֵק היטב בלימוד בפשטי התורה אי אפשר לכוון לשמה וכו'"^[15].

ועל דרך זה בנפש החיים סוף פרק ב:

"הרי כמה הלכות מרובות יש בש"ס שבעת אשר האדם עוסק בהם הוא צריך לעיין ולהעמיק מחשבתו ושכלו בעניני הגשמיות שבהם... וכמעט בלתי אפשר שיהא אצלו אז גם הדבקות בשלמות כראוי".

והרי הדבקות בו יתברך המושגת על ידי לימוד התורה היא על ידי הלימוד בהבנה ובעיון דווקא, שכן דווקא כשההלכה נתפסת היטב בשכלו היא נעשית חלק ממנו, והוא מתאחד עמה (וממילא עם הקב"ה, שהוא וחכמתו ורצונו חד הם), כמו שכתב בתניא פרק ה:

"...כשאדם מבין ומשיג איזו הלכה במשנה או בגמרא לאשורה על בוריה, הרי שכלו תופס ומקיף אותה, וגם שכלו מלובש בה באותה שעה... ולפי שבידיעת התורה התורה מלובשת בנפש האדם ושכלו ומוקפת בתוכם, לכן נקראת בשם לחם ומזון הנפש. כי כמו שהלחם הגשמי זן את הגוף כשמכניסו בתוכו וקרבו ממש ונהפך שם להיות דם ובשר כבשרו, ואזי יחיה ויתקיים - כך בידיעת התורה והשגתה בנפש האדם, שלומדה היטב בעיון שכלו עד שנתפסת בשכלו ומתאחדת עמו והיו לאחדים, נעשה מזון לנפש וחיים בקרבה מחיי החיים אין סוף ברוך הוא המלובש בחכמתו ותורתו שבקרבה".

על כן כתב בתניא סוף פרק מא:

"קודם שיתחיל ללמוד צריכה הכנה זו לפחות, כנודע^[16] שעיקר ההכנה לשמה לעכב הוא בתחלת הלימוד^[17]... וכמו בגט וספר תורה שצריכים לשמה לעכב, ודיו שיאמר בתחלת הכתיבה "הריני כותב לשם קדושת ספר תורה או לשמו ולשמה כו'". וכשלומד שעות הרבה רצופות, יש לו להתבונן בהכנה זו הנ"ל בכל שעה ושעה, כי בכל שעה ושעה היא המשכה אחרת מעולמות עליונים..."

ובנפש החיים פרק ז:

"ולזאת ראוי להאדם להכין עצמו כל עת קודם שיתחיל ללמוד להתחשב מעט עם קונו ית"ש בטהרת הלב ביראת ד' ולהטהר מעונותיו בהרהורי תשובה, כדי שיוכל להתקשר ולהתדבק בעת עסקו בתורה הקדושה בדיבורו ורצונו ית"ש... וכן באמצע הלימוד הרשות נתונה להאדם להפסיק זמן מועט טרם יכבה מלבו יראתו ית"ש שקיבל עליו קודם התחלת הלימוד, להתבונן מחדש עוד מעט ביראת ד', כמו שאמרו רז"ל (שבת לא, א) משל לאדם שאמר לשלוחו העלה לי כור של חטים לעליה כו', א"ל עירבת לי בהן קב חומטין (ארץ מלחה ומשמרת את הפירות מלהתליע, רש"י), אמר ליה לא, אמר ליה מוטב שלא העלית. וקאי על אמצע העסק בתבואות חכמת התורה, שראוי גם כן לערב בתוכו יראתו ית' כדי שתתקיים תלמודו בידו"^[18].

ואזי, אף אם באמצע הלימוד יסיח דעתו לרגע מהקשר עם נותן התורה, מכל מקום הכל הולך אחר הכוונה הראשונה, כפי שביאר רבינו הזקן בלקוטי תורה פ' ויקרא^[19]:

"ואף על פי שהאדם אינו מרגיש כלל התכללות זו בשעת עסקו בתורה, ועיקר עסקו וטרדתו הוא בהחכמה להשיגה, ולא עוד אלא שאפשר שיתערב מקצת ישות באמצע אם השכיל בטוב כו', מכל מקום מאחר שעיקר כוונתו לשמה, ובתורת ה' דוקא חפצו, לכן עצמיות נשמתו נכללת באין־סוף ב"ה, ואע"ג דאיהו לא חזי מזליה חזי".

"כוונה" ו"מחשבה" - לאו היינו הך!

ב"מאמרים הקצרים"^[20] האריך בעל התניא בענין זה, וחידש חילוק יסודי, הנוגע לכמה וכמה דינים שבתורה, בין "מחשבה" ל"כוונה". מחשבה היא ההרהור של האדם בשעת מעשה, וכוונה היא הרצון שבלבו. ומתברר שהרהור אפשרי אף ללא כוונה ורצון, וכן להפך.

וזה לשונו:

"...ענין כוונת הלב אינו פירושו על המחשבה. כמו שאמרו רז"ל "צריך לכוין לבו", וכן מה שאמרו רז"ל "אחד בפה ואחד בלב", ובוודאי כשמדבר במחשבה מדבר, אך שאין כוונת ורצון בתחילת דיבוריו לאותו דבר שמדברו, אלא לדבר אחר כוונתו.

לכן אף [ש]בשעה שלמד כל מחשבתו ודיבוריו באותו ענין שלמד, מכל מקום עיקר כוונת התחלת הלימוד הוא לשמה ליחד הקב"ה ושכינתו כו', ומכוסה בלב הוא בשעה שמחשבתו טרודה בענין אחר, וכמשל מי שלומד איזה מסכת ואחר כך לומד מסכת אחרת, אף [ש]בשעה שלומד האחרת אין במחשבתו מסכת שלמד כבר, מכל מקום כשישאלוהו יזכר מיד, וזאת המידה מסותרת מאוד בלב, ולכן אמרו הכוונה בלב ולא בראש, לפי שכוונת הלב למעלה מן המחשבה, והבן".

ומוכיח כן מהלכה פסוקה:

"ובזה מובן דברי הרא"ש בהל' ספר תורה^[21] שכתב ליישב הקושיא מגט, דשאני גט שצריך ליכתב כל תורף הגט לשמה. ולכאורה תמוה, דודאי בגט אין צריך לכווין אלא קודם כתיבתו לומר לשמה ולשם גירושין, ובשעת כתיבתו כשהוא כותב אין זה במחשבתו כלל, רק לכתוב האותיות, שלא נזכר בפוסקים שצריך לכוון גם בעת הכתיבה. ולפי הנ"ל אתי שפיר, שאין צריך לכוון בלב אלא בתחילת כתיבתו, וכשהוא כותב אף שאין מכווין בעת הכתיבה, על עיקר כוונתו הוא כותב, ודו"ק. ואין זה אלא בישראל, וזה לא יעשה הנכרי שאין לו כוונה כו', והבן".

האם זה אכן פירוש "לשמה"?

עד כאן עסקנו בדברים שבהם הנפש החיים הולך בדרכו של התניא, ולהלן ננסה לעמוד על כמה הבדלים שמצינו ביניהם.

א. כמובא לעיל, בתניא כתב בפירוש (בשם הפרי עץ חיים) ש"לשמה" היינו "לקשר נפשו לה'", בדומה לדברי הב"ח, כנ"ל. אולם הנפש החיים, למרות דבריו ש"יכוין להתדבק בלמודו בו בתורה בו בהקב"ה", כתב בפירוש שלא זה הוא ה"לשמה" הנצרך ללימוד התורה, וזה לשונו:

"ענין לשמה פירושו לשם התורה. והענין כמו שפירש הרא"ש ז"ל על מאמר ר"א ב"ר צדוק^[22] "עשה דברים לשם פעלן ודבר בהן לשמן", ז"ל: עשה דברים לשם פעלן - לשמו של הקב"ה, שפעל הכל למענתו, ודבר בהן לשמן - כל דיבורך ומשאך בדברי תורה יהיה לשם התורה, כגון לידע ולהבין ולהוסיף לקח ופלפול ולא לקנטר ולהתגאות, עכ"ל".

כלומר, היחוד והדבקות בהקב"ה נעשים על ידי עצם הלימוד, גם אם האדם אינו מכוון לכך, ואין זאת אלא ש"ראוי להאדם להכין עצמו כל עת קודם שיתחיל ללמוד להתחשב מעט עם קונו ית"ש בטהרת הלב ביראת ד'" וכו', אולם לא זה הוא "לשמה" הנצרך ללימוד התורה, ולכן "בשעת העסק והעיון בתורה, ודאי שאין צריך אז לענין הדבקות כלל".

אולם דעתו של בעל התניא היא להדיא לא כך, דעם היות שאף הוא כתב שהיחוד והדבקות נעשים על ידי עצם הלימוד כנ"ל, מכל מקום כדי שיחוד זה יורגשו בנפשו של הלומד, ולא ישאר הלומד ח"ו מנותק מקדושת התורה, מוכרח הוא להקדים לפני הלימוד את האהבה לה', ויתירה מזו - את המסירות נפש אליו יתברך. ושעת הכושר לכך היא - בשעת התפלה^[23], כמו שכתב בהרבה מקומות, ולדוגמא בלקוטי תורה^[24]:

"בכדי שיהיה נעשה התכללות הנפש באור אין־סוף ב"ה בעסק התורה, ברעותא דלבא תליא מלתא, שיחפוץ באמת בביטול זה. והיינו ע"י קדימת קריאת שמע ותפילה, וכמו שכתב האריז"ל למסור נפשו באחד... ולזאת אחר כך כשעוסק בתורה ומתקשר שכלו בחכמתו ית' שבתורה, נעשה גם כן יחוד והתכללות עצמיות הנפש באור אין־סוף ב"ה ממש המלובש בחכמה עילאה. וכמו שכתוב (איוב לד, יד) אם ישים אליו לבו כו' [רוחו ונשמתו אליו יאסוף]".

ובאריכות יותר במקום אחר (בהר מ, ב):

"התורה היא חכמתו ורצונו ית' והוא וחכמתו אחד, חכים ולא בחכמה ידיעא כו', ובריבוי הצמצומים והשתלשלות ממדרגה למדרגה, ירדה מטה מטה עד שנתלבשה ונתגשמה בענינים גשמיים... עד שאין נראה ונרגש בה ענין התענוג ושכל אלקות כי אם דינים והלכות בענינים גשמיים^[25]... ומזה יתבונן... שלא ישים כל מגמתו אל התורה כמו שהיא בלבושים הגשמיים בלבד^[26]... רק ישים לבו לפנימיות אלקות המלובש בה ממקורה ושרשה למעלה בחי' חכמה עילאה ולישא וליתן בדבורו של מקום, כי הלכה זו היא דבר ה' וחכמתו ורצונו מלובשים בה... וצריך הוא לעורר את האהבה בתפילה מעומקא דלבא בכלות הנפש ממש במסירת נפש בביטול במציאות אליו ית', שיהיה ענין מסירת נפש וביטול הנ"ל נקבע במוחו ולבו בשעת התפילה שהיא בחי' חכמה עילאה, ולכן כשלומד אחר כך על דרך הנ"ל שיהא לימודו בטל לגבי חכמה עלאה המלובשת בתורתו'".

וטעם הדבר הוא על פי דברי המהר"ל דלעיל, כי מצד מציאותו וטבעו נמשך הלומד אחר השכל של התורה, ולכן, כל זמן שאינו מבטל את מציאותו לה' אינו מרגיש אלא את מה שתופסת מציאותו - השכל שבדבר בלבד. אבל על ידי הקדמת מסירת נפשו לה' בשעת התפילה וביטול מציאותו, שוב ביכולתו לתפוס באלקות שבתורה.

כמו עיסה לא אפויה

ובלקוטי תורה (בחקותי מח, ב) הטעים הדבר, שאף שהתורה היא כמזון לנשמה, ומתאחדת עם הלומד כאיחוד המזון עם בשר האדם האוכלו, הרי לימוד התורה ללא הכוונה הראויה משול לאכילת עיסה שאינה אפויה... וזה לשונו:

"הנה התורה נקראת לחם חטה שהוא כ"ב אותיות התורה כמנין חט"ה. והענין, כי האוכל עיסה שלא נאפית עדיין אינה מתעכלת במעיו כלל ואינה נבלע באבריו להיות ממנה דם הנפש, אבל האוכל אחר אפייתו הוא מתעכל במעיו ונבלע באבריו להיות ממנו דם הנפש והיו לאחדים ממש.

וכן הענין במזון הנפש שהיא התורה, שכשאינה אפויה אצל האדם, אף אם הוא אדם שלומד תורה הרבה, אינה מתאחדת עמו אלא היא ענין בפני עצמה והוא בפני עצמו, ואינו מקבל חיות כלל ממנה, כענין הלחם הגשמי שלא נאפה עדיין כלל... וענין האפיה הוא... באהבה זו המסותרת ובוערת, אשר רשפיה רשפי אש שלהבת י"ה, שמתלהב ובוער תמיד לדבקה בו ית', בזה יוכל האדם לאפות לחם חטה שהיא התורה. וכשיאפה האדם את התורה בשלהבת האהבה אליו ית', בזה יובלעו דברי תורה במעיו והיו לאחדים עמו"^[27].

כשלומדים שלא לשמה

ב. הנפש החיים בכמה מקומות בשער ד, ואף ב"פרקים" שלפני כן, מאריך מאוד בחיזוק מעלת לימוד התורה גם שלא לשמה ובשלילת הזלזול בזה.

ובתניא סוף פרק לט:

"וכשעוסק שלא לשמה ממש לשום איזו פניה לכבוד עצמו, כגון להיות תלמיד חכם וכהאי גוונא, אזי אותה פניה שמצד הקליפה דנוגה מתלבשת בתורתו, והתורה היא בבחי' גלות בתוך הקליפה לפי שעה עד אשר יעשה תשובה שמביאה רפואה לעולם, שבשובו אל ה' גם תורתו שבה עמו.

ולכן אמרו רז"ל לעולם יעסוק אדם וכו' שמתוך שלא לשמה בא לשמה בודאי, שבודאי סופו לעשות תשובה בגלגול זה או בגלגול אחר כי לא ידח ממנו נדח^[28]. אך כשעושה סתם לא לשמה ולא שלא לשמה^[29], אין הדבר תלוי בתשובה, אלא מיד שחוזר ולומד דבר זה לשמה הרי גם מה שלמד בסתם מתחבר ומצטרף ללימוד זה ופרחא לעילא... ולכן לעולם יעסוק אדם כו'".

כלומר, ודאי שעל האדם לעסוק בתורה גם שלא לשמה, אבל אין זאת אלא מפני שסופו לבוא לדרגת לשמה, ולא זו בלבד אלא שההיתר ללמוד שלא לשמה (ואפילו כדי "להיות תלמיד חכם") הוא כי סופו "לעשות תשובה", על כל פנים "בגלגול אחר"^[30]. הרי שאף שלמעשה הכל מודים שלעולם, בכל מצב רוחני שיעמוד בו האדם, עליו לעסוק בתורה, הרי מכל מקום ישנו חילוק גדול בהבנת ערכו ומקומו של לימוד לשם פניה, וממילא - בהדגשת הנחיצות שבלימוד מתוך התבטלות לה' ורצון אמיתי לדבק נפשו בה' על ידי התורה.

*

המצוות מתוקנות, אבל התורה תלויה בעבודת האדם

בפרק ב מחלק הנפש החיים בין קיום המצוות, בהן יש הכרח לכוון בשעת העשיה לעשותן לשמן, ובין לימוד התורה שבו אין צריך לכוון לשמה. זאת משום שהתורה היא עצמה חכמתו ית', משא"כ במצוה כשהיא ללא הכוונה יש חסרון במעשה המצוה שבזה (וראה בארוכה בשפתי חיים, מועדים, ח"ג, ע' קפב ואילך).

והנה בעל התניא בהלכות תלמוד תורה שלו (פרק ד, קונטרס אחרון סק"א) מחלק אף הוא בין כוונת לשמה במצוות לכוונת לשמה בתורה, אבל באופן הפוך: בדבריו שם מקשה על הרמב"ם שכתב "תחלת דינו של אדם אינו נידון אלא על התלמוד ואחר כך על שאר מעשיו, לפיכך אמרו חכמים לעולם יעסוק אדם בתורה בין לשמה בין שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה" - הרי שמפרש את דברי חז"ל "לעולם יעסוק כו'" רק על התורה, "ולכאורה צריך עיון, הא גם בשאר מעשים נמי אמרינן הכי לעולם יעסוק בתורה ובמצות כו' שבשכר מ"ב קרבנות כו'. וגם הרמב"ם כתב כן סוף הלכות תשובה, גם בנשים שפטורות מתלמוד תורה"?

ועל קושיא זו מתרץ:

"אלא ודאי דבמצות אתי שפיר, שהמצוה נעשית כתקנה על כל פנים, אלא שמחשבתו אינה לשם מצוה, אבל בתלמוד תורה כשלומד ואינו מקיים מה שלומד, הרי עליו נאמר "ולרשע אמר אלוקים מה לך לספר חוקי", וסלקא דעתך אמינא שראוי לו שלא ילמוד, קא משמע לן דאפילו הכי התלמוד מביא לידי מעשה לבסוף על כל פנים, שהמאור שבה מחזירו למוטב, וסופו ללמוד ולקיים לשמה".

הרי שכוונת "לשמה" נחוצה יותר בתורה מאשר במצוות. וכן כתב להדיא בתורה אור (כ, ב) וזה לשונו:

"... המצות לא תצטרך להם עבודת האדם לתקנם ולכוון אל אמתתם, כי מצוות אינן צריכות כוונה לפי שהן בעצמם מתוקנים ונשתלשלו ממעלה למטה כו', והעושה המצוה - המשכת אלקות שגורם אינה מצד עבודתו, רק מחמת המצוות עצמן כו'. מה שאין כן בתורה ותפילה, שהיא עבודת הלב, תלויה דוקא בכוונת האדם".

*

עומד בנהר וצועק: מים, מים לשתות!

כשם שמבואר בתניא שאי אפשר ללימוד התורה בלי דבקות בנותן התורה, כך אין ערך לדבקות בה' מבלי שתביא את האדם ללימוד תורה.

כך מסיים רבינו את פרק לז, אחר שמבאר באופן נפלא את משמעות הלשון "קורא בתורה" - "פירוש, שע"י עסק התורה קורא להקב"ה לבוא אליו כביכול, כאדם הקורא לחבירו שיבוא אליו וכבן קטן הקורא לאביו לבוא אליו להיות עמו בצוותא חדא ולא ליפרד ממנו ולישאר יחידי ח"ו":

"וזהו שכתוב קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת, ואין אמת אלא תורה, דהיינו שקורא להקדוש ברוך הוא על ידי התורה דוקא, לאפוקי מי שקורא אותו שלא על ידי עסק התורה אלא צועק כך אבא אבא, וכמו שקובל עליו הנביא ואין קורא בשמך כו'...".

ובסוף פרק מ:

"מי ש(...)נפשו שוקקה וצמאה לה' וכלתה אליו כל היום, ואינו מרווה צמאונו במי התורה שלפניו, הרי זה כמי שעומד בנהר וצועק מים מים לשתות, כמו שקובל עליו הנביא "הוי כל צמא לכו למים", כי לפי פשוטו אינו מובן, דמי שהוא צמא ומתאווה ללמוד פשיטא שילמוד מעצמו, ולמה לו לנביא לצעוק עליו הוי...".

[אולם יש לציין לדבריו בהלכות תלמוד תורה (פרק ד ס"ה) בשם ספר חרדים והשל"ה, ש"מצות הדביקות האמיתית ביראה ואהבה היא גדולה ממצות תלמוד תורה וקודמת אליה כמו שכתוב ראשית חכמה יראת ה'"].

*

פנינה מאת הגר"ח מבריסק זצ"ל, מתוך סעודת החג בצוותא חדא עם אדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש

"תורת ה' תמימה
 משיבת נפש"

אחרי ועידת הרבנים הידועה שהתקיימה בעיר המלוכה פטרבורג, רוסיה, בחודש אייר עת"ר, בה השתתפו כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב והגאון רבי חיים הלוי מבריסק, מצב עניני הכלל דרש שיתעכבו בעיר עד סוף חודש סיון. ביום טוב שני של חג השבועות התארח הגר"ח הלוי אצל כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב בסעודת היום, והרבי ביקשו לומר דבר תורה.

רבי חיים נענה ואמר: נאמר במדרש תהלים על הפסוק: "תורת ה' תמימה משיבת נפש", "ר' ירמיה ורבנן: חד מנהון אמר: 'למה היא תמימה? שהיא משיבת נפש'. ואחרינא אמר: 'למה היא משיבת נפש? שהיא תמימה'".

כתיב "זאת חוקת התורה", ובהמשך מונה הפסוק שלושה דברים: 'תמימה', 'אין בה מום' ו'לא עלה עליה עול'. כלומר, ייתכן שלימוד התורה יהיה עם חסרון ב'תמימות' כיוון שחסר אחד מהשניים: יש בה מום - חסרון ביראת שמים של האדם הלומד, על־כל־פנים לפי ערך לימוד התורה שלו. ומזה יכול להיות שיגלה פנים בתורה שלא כהלכה. או שאמנם לאדם הלומד אין בו מום שכזה, אבל 'עלה עליה עול' - עלה עליו עול זר של חכמה אחרת זולת חכמת התורה.

אבל "חוקת התורה" היא דווקא כאשר ה"תמימה" הוא בשלמות: גם "אין בה מום", אין חסרון ביראת שמים, וגם "לא עלה עליה עול" זר של חכמות אחרות.

וכאשר "תורת ה' תמימה - אזי היא - משיבת נפש": המאור שבה יכול להחזירו למוטב גם אם קרה וחטא.

ובזה הסביר את שתי הדעות "למה היא תמימה - שהיא משיבת נפש, ולמה היא משיבת נפש - שהיא תמימה" דלא פליגי אלא אדרבא, שתיהן מבארות ומשלימות זו את זו: חד אמר "למה היא תמימה" - מהי 'תמימותה' ושלימותה של התורה? "שהיא משיבת נפש" בהמאור שבה, ואחרינא אמר "למה היא משיבת נפש" - מדוע המאור שבה מחזירו למוטב? "לפי שהיא תמימה" - שהיא יוצאת מפי תמים. אדם כזה שאין בו מום ולא עלה עליו עול אחר זולת עולה של תורה ומצוות.

(עפ"י אגרות־קודש אדמו"ר הריי"ץ חלק ה' עמוד שנה)

^[1].  ראה אבות פ"ד משנה ה. שם ריש פרק ו. ספרי עקב פסקא מא עה"פ והיה אם שמוע וגו' לאהבה את ה', ופסקא מח עה"פ לאהבה את ה' אלוקיכם.

^[2].  פסחים נ, ב. תענית ז, א. נדרים סב, א. ועוד.

^[3].  ראה רא"ש פסחים שם (פרק ד סימן ב). תוס' סוטה כב, ב ד"ה לעולם. ברכות יז, א ד"ה העושה (ושם על הגליון נסמן לתוס' בכ"מ בש"ס). רמב"ם בפי' המשניות ריש פרק י דסנהדרין ובסוף מס' מכות, ובפרק י מהלכות תשובה הלכה ה. ועוד.

^[4].  רא"ש שם. תוס' פסחים נ, ב ד"ה וכאן. ועוד. ראשית חכמה בהקדמה. של"ה במסכת שבועות שלו. ועוד.

^[5].  תוס' סוטה כב, ב. ועוד.

^[6].  נדרים פא, א.

^[7].  וכן כתב בשער המצוות להאריז"ל, פרשת ואתחנן.

^[8].  שער הנהגת הלימוד בתחילתו, ד"ה מורי.

^[9].  שמות רבה פל"ג, ו.

^[10].  ראה ח"א כד, א.

^[11].  ס, א.

^[12].  והרצון הוא למעלה מבחינת החכמה כנודע.

^[13].  באגרות קודש לכ"ק אדמו"ר זי"ע (חי"ג ע' פה) הוסיף בזה "לדברי המהר"ל הם סותרים זה את זה... אבל רואים במוחש שאכן כן הוא, כי אהבת השכל היא אהבה המופנה כלפי עצמו, שהוא האוהב שכל ויש לו טעם בזה והנאה, וממילא הרצון וחשק שלו בלימוד או בפלפול וכיוצא בזה. מה שאין כן אהבת המקום שבעיקרה צריכה להיות מצד ההפלאה וריחוק הערך שבינו לבין בוראו, וק"ל... ועיין ב"ח בטור או"ח סמ"ז, דברים חוצבים להבות אש. ונקודות מהאמור לעיל יש לדייק גם ברמב"ם סוף הל' תשובה במ"ש שם, איך צריך להיות קיום המצות ולימוד התורה וכו'".

^[14].  "מאמרים הקצרים" ע' תקסח.

^[15].  ובספר מקדש מעט על תהילים עה"פ כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה, הביא בזה בשם רבו השרף מקאצק: "אם האדם יושב ללמוד, צריך לדבק עצמו להש"י שידע לפני מי הוא לומד, אבל בשעת הלימוד אם יחשוב כסדר בדבקות, לא ידע מאי דקאמרי רבנן. לכן יחשוב בלימודו רק את ענין הלימוד. וזהו שכתוב "כי אם בתורת ה' חפצו", שבתחילת לימודו צריך לידע שהיא תורת ה', ואחר כך בעת הלימוד "ובתורתו" וגו', כלומר שצריך לידע שהוא תורתו, ואם לא יתן לב למה שמוציא מפיו לא יחשב תורה כלל. ומתורץ בזה קושיית הש"ס דבתחילה קרי ליה תורת ה' ולבסוף קרי ליה תורתו".

^[16].  יסוד הנהגה זו מקורה כבר בתורת הבעל שם טוב שהובאה בצוואת הריב"ש סימן כט, ש"כשלומד צריך לנוח מעט בכל שעה כדי לדבק עצמו בו ית', ואף על פי כן צריך ללמוד, אף על פי שבעת הלימוד אי אפשר לדבק עצמו בו יתברך, מכל מקום צריך ללמוד, שהתורה מצחצח נשמתו והיא עץ חיים למחזיקים בה, ואם לא ילמוד יבוטל דבקותו. ויחשוב שכמו בעת השינה אינו יכול להיות דבוק, וכן כשנופלים המוחין שלו, כן לא יהיה בעת הלימוד גרוע מהם. רק מכל מקום צריך ליישב עצמו בכל שעה ורגע בדבקות הבורא ית' כנ"ל".

ובסימן נד שם: "כשלומד צריך ליישב עצמו לפני מי הוא לומד, שלפעמים מתרחק עצמו בלימודו מהבורא ית', לכך צריך ליישב עצמו בכל עת ובכל שעה".

^[17].  אמנם מצינו שצדיקים יכולים לשלב את הכוונה לשמה יחד עם הלימוד - ראה בדברי כ"ק אדמו"ר זי"ע באגרות קודש שבהערה 14. ובמאמר ש"פ במדבר תשל"ג: "בצדיקים יכול להיות ההבנה וההשגה עם הכוונה לשמה ביחד, משא"כ אצל הבינונים צ"ל ההכנה בכוונה לשמה קודם שיתחיל ללמוד, ובשעת הלימוד הרי כל עסקו הוא בהבנה והשגה".

^[18].  להעיר שבלקוטי תורה פ' ויקרא (ה, ד) ביאר רבנו הזקן ענין זה באופן אחר, ש"קב חומטין" הוא פנימיות התורה אשר על ידה באים ליראה, ע"ש באריכות, ומסיים שם:

"וזהו שנזכר עירבת לי בהן קב חומטין, דתיבת לי מיותר, אלא דר"ל שע"י שיראת ה' היא אוצרו אזי התורה והחטים הם לי, ונק' תורת ה', וכמ"ש והייתם לי כו', כי לי בני ישראל כו'".

^[19].  שבהערה הקודמת.

^[20].  נסמן לעיל הערה 15.

^[21].  הלכות קטנות פרק ג.

^[22].  נדרים סב, א.

^[23]. והטעם מבואר בתניא פרק יב: "בשעת קריאת שמע ותפלה שהיא שעת מוחין דגדלות למעלה, וגם למטה היא שעת הכושר לכל אדם, שאז מקשר חב"ד שלו לה', להעמיק דעתו בגדולת אין סוף ב"ה ולעורר את האהבה כרשפי אש בחלל הימני שבלבו לדבקה בו בקיום התורה ומצותיה מאהבה, שזהו ענין המבואר בקריאת שמע".

^[24]. שם ה, א.

^[25].  בנפש החיים (סוף פרק ב) הוכיח מזה שענין הדבקות אינו בכלל ה"לשמה", וז"ל: "ומסתברא נמי הכי, שהרי כמה הלכות מרובות יש בש"ס שבעת אשר האדם עוסק בהם הוא צריך לעיין ולהעמיק מחשבתו ושכלו בעניני הגשמיות שבהם כגון קנין ופתחי נדה שהן הן גופי הלכות, או המשא ומתן שבש"ס, וכללי דיני מגו של רמאות שהיה הרמאי יכול לטעון, וכמעט בלתי אפשר שיהא אצלו אז גם הדבקות בשלמות כראוי".

אולם בעל התניא מבאר שמצד סיבה זו אכן צריך להקדים עבודת התפלה לעורר בעצמו ביטול ומסירות נפש, כדי שגם בלימודו את התורה כפי שהתלבשה בגשמיות יאיר בו האור האלוקי שבתורה, כבפנים.

^[26]. עיין בארוכה בקונטרס עץ החיים (לכ"ק אדמו"ר הרש"ב) פרק יא.

^[27]. וראה בלקוטי תורה פ' בהר (מ, ב ואילך) ביאור ענין הזריעה, טחינה, לישה ואפיה ("דתנא סידורא דפת נקט") - בעבודת האדם בלימוד התורה.

^[28]. ולהעיר מפירושו הנפלא והמחזק עד מאוד של כ"ק אדמו"ר זי"ע (אוצר לקוטי שיחות ח"ב, פינחס א ס"ח), שהטעם שהאדם בא סוף־כל־סוף ללימוד לשמה הוא "מתוך שלא לשמה", היינו מפני שה"תוך" והפנימיות של ה"שלא לשמה" הוא - לשמה, כי בעמקי הלימוד לשם פניה וכדומה טמון רצונה האמיתי של הנשמה ללמוד לשמה, וסוף רצון זה להתעורר ולהתגלות.

^[29]. בנפש החיים "פרקים" פרק ה מוכיח שגם סתמא הוי לשמה, כדקיי"ל בקרבנות ובעוד מצוות ע"ש. אבל בתניא כאן מחלק בין "לשמה" ל"סתם", דבסתם נהי נמי דלא הוי שלא לשמה, אבל לשמה נמי לא הוי.

אלא שלכאורה אין כאן חילוק בגוף הענין, כי כוונת הנה"ח היא ל"לשמה" של קיום המצוה, היינו לכוונה לצאת ידי חובת המצוה, אבל בתניא קאי ב"לשמה" לשם הקב"ה, וכדבריו המפורשים בענין זה "ואפילו אם אינו עוסק שלא לשמה ממש לשום איזו פניה ח"ו, אלא כמ"ש ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה, פירוש, מחמת הרגל שהורגל מקטנותו שהרגילו ולימדו אביו ורבו לירא את ה' ולעבדו, ואינו עוסק לשמה ממש, כי לשמה ממש אי אפשר בלא התעוררות דחילו ורחימו".

^[30]. ולכאורה זהו להדיא דלא כהנפש החיים שכתב ב"פרקים" פרק ג ש"אף אם לפעמים ודאי יפול במחשבתו איזה פניה לגרמיה לשם גאות וכבוד וכיוצא... יהא נכון לבו בטוח שודאי יבא מתוך כך למדרגת לשמה", ואילו בתניא כתב שיצטרך גם לעשות תשובה.