בקונטרס הידוע "ענינה של תורת החסידות" הגדיר הרבי זי"ע את תורת החסידות כ"שמן, רזין דרזין, שמן שהוא נקודת התמצית של כל דבר, בחינת עצמי, ולהיותו עצמי נמצא הוא בכל דבר, כי העצמי נמצא בכל, עד שבהלכה למעשה, השמן אינו מתערב בשאר משקין, ולאידך, מפעפע הוא בכל דבר"[1].
תורת החסידות נמשלת במקומות אחרים גם למים, המרווים את נפש הצמא, ההולך במדבר. כל ניגון 'צמאה לך נפשי' נסוב סביב הצימאון הזה. במקומות רבים נמשלת החסידות גם ליין, המרחיב את כלי ההבנה, ומאפשר את הוצאת הסוד, 'יינה של תורה'. זה חלק הסוד, המופיע בכל חלקי התורה, ובמיוחד אנו פוגשים אותו בביאורי הרבי זי"ע על פירוש רש"י, המתחילים תמיד בקושיות של 'בן חמש למקרא' ומסתיימים ב'יינה של תורה', הסוד הגנוז בתוך הפירוש הנראה פשוט לכאורה[2].
ובכל אופן, הרבי בחר להגדיר את עניינה של תורת החסידות כשמן דווקא, להיותו עצמי וחודר ומפעפע, ולהיותו מקביל לבחינת יחידה שבנפש, שהיא נקודת העצם המופיעה בכל מערך הקומה כולו.
דרך ההגדרה הזו הרבי מבאר את אמירת 'מודה אני לפניך' על־פי פשט רמז דרש וסוד, וכיצד ביאור החסידות לאמירה זו מאיר באור יקרות את כל הביאורים שקדמו לו, כפי שמבואר בקונטרס הנ"ל.
העיסוק המרובה בתכונת השמן, בי"ט בכסלו, ערב ימי החנוכה, מביא אותנו לנסות 'להמשיך' ולצעוד עם ההגדרה הזו של הרבי[3], לעבר נרות החנוכה המאירים לנו מעבר לפתח, ולנסות לברר את מהותה של ההדלקה בשמן זית על־פי מה שלימד אותנו הרבי בקונטרס. ננסה לברר מה היחס בין הדלקה בשמן זית לבין הדלקה בנרות. האם יש עדיפות להדלקה בשמן לעומת נרות גם בימינו, כאשר אור הנרות מאיר יפה? מהו העניין העיקרי בהדלקה בשמן זית — הזית או השמן? ומהי תנועת הנפש הנכונה של העומד מול הנרות ובא להדליקם.
בירור הלכתי
אם מתבוננים בעין הלכתית, נראה שבימינו אין שום עדיפות להדלקה בשמן זית מנרות רגילים. כך כתב מרן בשולחן ערוך אורח חיים סימן תרע"ג "כל השמנים והפתילות כשרים לנר חנוכה ואף־על־פי שאין השמנים נמשכים אחר הפתילה ואין האור נתלה יפה באותם הפתילות". והוסיף הרמ"א בהגהה: "ומיהו שמן זית מצווה מן המובחר (מרדכי וכל בו ומהרי"ל), ואם אין שמן זית מצוי, מצווה בשמנים שאורן זך ונקי. ונוהגין במדינות אלו להדליק בנרות של שעווה כי אורן צלול כמו שמן".
כלומר, עיקר ההקפדה הוא על צלילות האור. שמן זית אורו יפה ביותר, אך מכיוון שיש נרות שאורם יפה כמוהו, וכיום בהחלט אפשר לקבוע כי אור הנרות הוא יותר אחיד ויציב, אם כך, לכאורה אין עדיפות לאור המופק משמן זית מהאור המופק מנר. והרמ"א אף מודיע כי באשכנז נהגו להדליק בנרות.
גם ההעדפה המופיעה בדבריו על שמן זית מבוארת במשנה ברורה "מכיוון שהנס נעשה בשמן זית". כלומר, ההדלקה בשמן זית באה כזכר לנס, שנעשה בשמן זית, ואינה קשורה במהותה להדלקה עצמה. אם כך, אם אנו מתבוננים באיכות האור עצמו, הלהבה, נראה שאין עדיפות לשמן זית או לכל סוג שמן מנר.
אך החסידות, שהיא עצמה נמשלת לשמן, 'רזין דאורייתא', כמבואר בקונטרס, מפנה את תשומת ליבנו לפנימיות הדברים, ובהקשר שלנו — לא ללהבה בלבד, לאור, אלא גם לצד הפנימי, הנסתר יחסית, הלוא הוא החומר שממנו הלהבה מופקת. כבר בתנועה זו יש דבר מה חסידי, המחפש את הפנימיות, את המשמעות, ולא רק את התוצאה ההלכתית. לאור גישה זו נוכל לקבוע שגם אם מבחינת הלהבה אין הבדל, הרי יש שוני משמעותי בתנועת הנפש בין הדלקה בשמן להדלקה בשעווה, לא (רק) מצד הלהבה, אלא מצד החומר שאותו מבעירים. בהדלקה בשמן דווקא יש תנועת נפש אחרת, המשפיעה על המדליק ומאירה אותו.
שימו שמן
מהו שמן? השמן הוא בעצם מיצוי של נקודת החיות שבפרי. התמצית הפנימית העמוקה מופקת אחרי תהליך מיצוי. לכן יש לשמן תכונה מיוחדת וכפולה. מצד אחד אין הוא מתערבב בשאר משקין, ובה בעת השמן חודר ומפעפע בכל דבר. זה בדיוק ביטויה של נקודת המיצוי הפנימית של כל יהודי. בעומק הדברים, בלב כל יהודי, מעבר למסכי התייוונות ואטימות, מצויה נקודה פנימית שאינה ניתנת למהילה או למחיקה. בקונטרס שבו אנו עוסקים הרבי מבאר שהנקודה הזאת היא נקודת העצם של יהודי, שעליה אומרים בכל בוקר 'מודה אני לפניך', אפילו שאנו עדיין טמאים מטומאת הלילה, וטרם נטלנו ידיים. כי מתברר שלגבי נקודת העצם, הנקראת 'מודה אני' — מי שאני באמת, האני העצמי האמיתי, שום טומאה אינה יכולה להשפיע או לקלקל. זו נקודת המיצוי הפנימית, השמן, שמצליח לא להתבולל ולא להתערבב, ולמרבה הפלא מסוגל גם לחדור ללבבות אטומים ולהעיר אותם מתרדמתם.
השמן הוא נקודת הנשמה, אותה 'יחידה', שהיא־היא נקודת תמצית האישיות. הגילוי של הנקודה הזאת הוא על־ידי הכוהנים, חסידי עליון, שעליהם נאמר "תומיך ואוריך לאיש חסידך". כביכול, ההולכים בדרך החסידות, הם הקונים לעצמם חוש זה לזיהוי הנקודה הפנימית. הם חש־מונאים, החשים את נקודת השמן ומעוררים אותה.
מאשר שמנה לחמו
הממונה על אספקת השמן בעם ישראל הוא שבט אשר, שעליו נאמרו הפסוקים "מאשר שמנה לחמו", וכן "ברוך מבנים אשר, יהי רצוי אחיו וטובל בשמן רגלו". יש כאן פסוק מעניין. אשר הוא אותיות ראש, והנה הוא טובל את רגלו דווקא בשמן. מה פשר הפער הזה? מדוע אשר אינו יכול לטבול את ידו בשמן, או את ראשו?
הבעל שם טוב קובע: "העצם — כאשר אתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו"[4].
מי יותר יהודי, הרב הגדול ביותר או היהודי הפשוט ביותר? היכן אני יותר יהודי — בראש או ברגל? התשובה היא שלגבי נקודת העצם עצמה אין שום הבדל בין הרגל לבין הראש; בין הצדיק הגדול ביותר ליהודי הפשוט ביותר. ההבדל יכול להיות בביטוי, בהופעה מן הפנים אל החוץ, אך לא בנקודת העצם.
והנה היא שוב חוזרת אלינו — נקודת המיצוי הזאת, הבאה לידי ביטוי בשבט אשר, שחודר והולך מראש ועד רגל, וטובל את קצה רגלו דווקא — הקצה הנמוך ביותר — בשמן. כי נקודת השמן עצמה באה לידי ביטוי גם בקצה התחתון ביותר של הרגל. יהודי הוא יהודי מכף רגל ועד ראש. נקודת העצם מקיפה את הקומה כולה, והרגל, דווקא היא, טבולה בשמן. הדברים רמוזים גם בשמו של יעקב אבינו, שי"ט כסלו וחנוכה מתרחשים 'בתחומו', תחום הפרשיות שלו. יעקב הוא יו"ד־עקב. יו"ד, חכמה קדומה, אותה יו"ד שהיא נקודה עליונה וקוצו של יו"ד, הרומז לנקודה הנעלמת והפנימית והעמוקה ביותר, בחינת הכתר, משתלשלת והולכת עד לעקב, החלק הנמוך ביותר[5].
בזרועו יקבץ טלאים
בספרים מופיע ש'שמן' הוא גם שם קדוש בחילופי אותיות בשיטת אתב"ש (א=ת, ב=ש). כאשר הופכים את האותיות של 'שמן', לפי הקוד של אתב"ש, עולות לפנינו האותיות 'ביט', שהן שם קדוש היוצא מראשי תיבות של הפסוק "בזרועו יקבץ טלאים".
הפסוק הזה מבטא את היכולת לזיהוי ניצוצות הקדושה שנפלו, והעלאתם בחזרה אל הקדושה. יש טלאים שהלכו לאיבוד. הרועה הנאמן אינו מוכן לוותר על שום טלה, והוא הולך ומחפש אותם ומלקט אותם אחד אחד. ניצוצות הקדושה מסתתרים בתוככי מעבה החומר, ותפקידו של יהודי ללכת ולברר את ניצוצות הקדושה הללו; למצות אותם מהמציאות העוטפת ומסתירה אותם.
הרעיון היפה הזה כשהוא לעצמו (שאף הוא מתאים מאוד לרבי, שכרועה נאמן לא ויתר על שום כבשה, רחוקה ככל שתהיה, ובזרועו, אלו שלוחיו, קיבץ טלאים רבים) בא לידי ביטוי גם בתכונת ההדלקה עצמה ובהבדל בין האופן שהשמן דולק לבין פעולה דומה בנר.
הנר מכלה את עצמו. יורד כלפי מטה ומכלה את השעווה הנוטפת מן הנר. הפעולה נעשית באופן של 'סכסוך' הלהבה בשעווה, וממילא, כמתבקש ממלחמה מן הסוג הזה, חלק ניכר של השעווה מטפטף החוצה ולא נמסר לאש, וכביכול מבוזבז.
ואילו בשמן, הפתילה שואבת את השמן לתוכה (עוד בטרם הודלקה באש) והשמן עולה כלפי מעלה, נשאב אל הפתילה, הסופגת את כולו לתוכה ובסופו של תהליך השמן כולו עולה ומתבטל בתוך הלהבה, זוהי תנועה של ביטול, שהוא אחד היסודות היותר עמוקים ומרכזיים בתורת חב"ד. ביטול זה בשיאו מגיע לרצון המכונה 'לאשתאבא בגופא דמלכא' — הרצון להתבטל אל המלך, למסור אליו את כל הכוחות, עד מיצוי מוחלט, ולא לוותר על שום ניצוץ, על אף טיפה. כל הטלאים מקובצים, ושום טיפה אינה הולכת לאיבוד. השמן ממצה אותנו עד תום. תנועת ההדלקה בשמן באופן הזה קוראת לנו למסור לה' יתברך את כל כוחותינו, ללא שיור, ולהגיע עד אותה מדרגה גבוהה של 'ביטול הישות' וביטול לאלוקות.
הדלקה בשמן, בשונה מנר, מעצימה איפוא את תנועת הביטול הזאת, ואת הרצון להיכלל לחלוטין באור אין סוף, בתנועה שמצד אחד עולה למעלה, אך בה בעת מתאמצת להישאר למטה, בתוך כלים חזקים, המכילים את הרצון הזה, ולא להתאיין לחלוטין; וזאת מתוך קבלת עול, שהרי רצונו יתברך הוא לעשות לו דירה בתחתונים דווקא[6].
שָׂמֵן או שָׂבֵעַ?
חג החנוכה נסוב כולו סביב הידור המצווה, תוספת מרובה על העיקר. שהרי מצד הדין דיי להדליק נר אחד בכל יום, ואילו מנהג ישראל קודש הוא שכולם הם בבחינת מהדרין מן המהדרין, והולכים ומוסיפים עוד ועוד. אם כך, איננו מסתפקים בלהיות שבעים מהמצווה (שובע פירושו — אכילה בכמות הרצויה, אך לא יותר מזה), אלא אנו מעוניינים להשמין, לחרוג, לעשות עוד ועוד הרבה יותר ממה שחייבים, ממה שמשביע.
מניין נובעת תופעה רחבה זו? מהו השורש שממנו כל בית ישראל התעלו למדריגת מהדרין מן המהדרין ובחרו להיות 'שמנים' ולא רק 'שבעים'?
מה שמשמין אותנו הוא השמן עצמו, שעם היותו נקודת העצם, הוא גם משמין מאוד, מפני שהנקודה הזאת, העצמית, היא גם נקודה של עונג רב, הגוררת בעקבותיה רצון להרחבה של הנקודה לעוד ועוד מהטעם המיוחד הזה. התחושה של השייכות העמוקה, של המשמעות, של החיבור העמוק לחלקים היותר פנימיים שבי; הגילוי הפנימי העמוק הזה יש בו גם עונג רב. ומכאן הרצון להתרחב, ו'להשמין' את הנקודה הזאת עוד ועוד. מתברר שכשמדברים עם בני ישראל על עצם הזהות שלהם, ברור לכולנו למה אנו שייכים בעצם, שזו נקודת השייכות העמוקה ביותר, הגוררת בעקבותיה עונג רב, ומכאן הרצון ללכת ולהוסיף עוד ועוד, ו'להשמין' עם השמן.
ההשמנה הזאת היא בעצם ההידור, המהדרין. מה מקורה של מילה זו? מבואר שמהדרין היא תולדותיו של המלך הדר, המלך האחרון ממלכי עולם התוהו, המנויים בסוף פרשת וישלח. אך בניגוד למלכים הראשונים, שעליהם נאמר "וימלוך וימות" — כלומר, הם הופיעו באור עצום אך בלי כלים, ולכן אורות התוהו שלהם קרסו ולא התקיימו — המלך הדר, שהוא השמיני, לא נאמר עליו שמת. והסיבה כתובה אף היא — מפני שהוא המלך היחיד שעליו נאמר כי הוא נשוי — "וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ מְהֵיטַבְאֵל בַּת מַטְרֵד, בַּת מֵי זָהָב". המלך הדר, השמיני, משכיל לבנות כלים לאור, ולכן האור שלו נשאר ולא קורס.
אם כך, כוונה נוספת בהדלקה בשמן דווקא, המבטאת את ה'השמנה' ואת ההתרחבות, שהיא בעצם מהות ההידור: היא כנגד המלך השמיני, המהדר. התנועה הזאת, המתרחבת, היא תנועה מובהקת של תוהו, של רצון להתפשט עוד ועוד, אך התוהו הזה מצויד הפעם בכלים ראויים — באישה ובית, כלים מתוקנים לאורות המרובים, שיכולים להכיל את ההידור הזה. וזה מה שמוזכר פעמים רבות אצל אדמו"ר הזקן — רצוא ושוב. מצד אחד ריבוי גדול של שאיפות, רצונות, המתרחבים עוד ועוד, עד לרצון להיכלל לחלוטין, אך בה בעת, באותה מזיגה, שאיפות הקודש הללו מתכנסות לכלים יציבים של הלכה, של בית, של חכמה בינה ודעת, של קשר טהור וצנוע בין איש לאשתו.
עשאוה כמנורה
שיטת בעל המאור במסכת שבת[7] היא שאיסור השימוש לאורם של נרות חנוכה, לדעת רב, הוא משום "שעשאוה כמנורה", ולכן כל שימוש לאור הנרות אסור, ובכלל זה שימוש לצורך מצווה או קדושה. ואכן, חלק בולט מהלכות חנוכה יונק ישירות מהלכות הדלקת המנורה. זמן ההדלקה — מיד בשקיעת החמה — מקביל לזמן העלאת הנרות בין הערביים. מיקום החנוכיה בבית הכנסת — בכותל דרום, בדומה למיקום המנורה בבית המקדש בדרום. התוספת של השמש, המהווה מין תזכורת לנר המערבי, הנר המיוחד שתמיד היה דולק ולכן מיקומו היה ניכר, ועוד.
המנורה, היא עדות לכל באי עולם ששכינה שורה בישראל. מתי יש צורך בעדות? הרי כאשר ישראל עושין רצונו של מקום ושכינה שורה בישראל בגלוי, אין כל צורך בעדות. במצב כזה רואים בצורה הגלויה ביותר את השכינה בישראל. עדות נצרכת כאשר המציאות מסתירה, כאשר יש ענני חושך. אז נדרשת עדות שהשכינה שורה בישראל בתמידות, למעלה מטעם ודעת, באופן עמוק ופנימי. אז צריכים שוב את השמן.
כמבואר בדברי הרבי זי"ע, לשמן יכולת חדירה מופלאה והוא מפעפע בכל דבר. והנה, המנורה ללא כל ספק 'חדרה' לכל בית בישראל. אין יהודי בעולם שאינו יודע מהי המנורה. והרי זה ניצחון חינוכי אדיר וחדירה עמוקה ביותר ללבבות ישראל. ממצב נורא, שבו חלקים מרכזיים מהכהונה היו במצב של התייוונות והתבוללות, וסכנה של ממש איימה על הקודש בישראל, עד שהיה נראה כי בית המקדש נשכח ונזנח — הצליחו החשמונאים לחולל מהפכה אדירה, ולהחדיר ללבבות כולם את המנורה. הדלקה בשמן מבטאת את היכולת הזאת של החדירה והפעפוע, הנובעת מאותה נקודה עצמית הטמונה בכל יהודי, נקודת 'מודה אני' שאותה ביאר הרבי במאמרו.
ההדלקה בשמן דווקא מבטאת איפוא את יכולת החדירה העצומה שיש לפנימיות התורה, נשמתא דאורייתא, היא תורת החסידות, המאירה את כל גופי התורה באור יקרות, ושאינה מתרשמת מעטיפות של טומאה כאלה ואחרות, ומצליחה לחדור בעד מסכים אטומים ולעורר את נקודת היהדות הפנימית שלעולם אינה נטמאת. ומכאן ההוראה להרבות בהפצת המעיינות, ולדעת היטב את כוחה של תורת החסידות לעורר לבבות רחוקים, כדברי אדמו"ר הזקן על יום י"ט כסלו עצמו: "זה היום יוקבע למועד תמידי בישראל, אשר בו יתגדל ויתקדש שמיה רבה ויתעוררו אלפי לבבות בישראל בתשובה ועבודה שבלב"[8].
כוח החדירה של תורת החסידות יצליח לעורר אלפי לבבות, לתשובה ועבודה שבלב, ובדורנו ניתן כבר לומר הצליח ומצליח.
לריח שמניך טובים
"כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ סיפר, שפעם אחת הביא אחד החסידים לאדמו"ר הזקן קופסת טבק מוכספת במתנה. אדמו"ר הזקן מיאן להשתמש בקופסה לשם הטבק, באומרו: 'יש איבר אחד באדם שאינו בעל־תאווה, ולא השתתף בחטא אדם הראשון, שבו לקחו חלק כל החושים, וכעת רוצים גם אותו להלעיט בתאווה?!'...[9], והשתמש במכסה הכסף המבריק של הקופסה כמראה לכוון את התפילין של ראש".
חוש הריח הוא חוש נקי שלא לקח חלק בחטא הקדמון. הוא נשאר בטהרתו, ומבטא בעבורנו מזכרת מעולם אחר, עולם נקי, נטול תאוות נמוכות ושפלות. אצל כל אחד מאיתנו קיימת אפשרות כזאת דרך חוש הריח, לחוש בדברים עדינים, ולהיזכר כיצד היינו נראים פעם, לפני החטא הקדמון.
חוש הריח הוא גם חוש העתיד, החוש המרכזי של המשיח, שעליו נאמר "וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ה', וְלֹא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט וְלֹא לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ".
יש בחוש הריח נקודה עצמית, עמוקה, ומשיח יידע להתעלם מהמראה ומהקול העלולים להטעות, ולהביט על המציאות הפנימית, וממילא על כל יהודי, דרך חוש הריח העצמי.
בכך יילך המשיח בדרכו של יצחק אבינו. כאשר יעקב בא אל אביו יצחק מחופש, לקבל את הברכות, יצחק התלבט מיהו העומד לפניו, שכן "הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו". אך אם זו ההתלבטות — ברור שלפנינו יעקב. הרי הקול הוא הרבה יותר מהותי מהידיים. אלא שאז נכנס לתמונה הריח. "וירח את ריח בגדיו ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה' ויברכהו!". כביכול יצחק אומר: מי שנכנס עם הריח הזה, הוא בעל הברכה.
הריח הוא תכונה עצמית. להריח משהו משמעותו לדעת אותו בצורה עמוקה ובבת אחת, במין טביעות עין עמוקה. זה סודו של חוש הריח, שכאמור לא נתקלקל בתאוות הקשורות לחטא אדם הראשון, ולכן הוא תכונה משיחית מובהקת, הרומזת לנקודה העצמית המאפיינת את המשיח עצמו, אך לא רק אותו, אלא גם את כל התקופה המשיחית. משיח הוא 'עצמי', ולכן רואה בכולם את הנקודה העצמית, הבאה לידי ביטוי בריח.
הדלקה בשמן דווקא יוצרת עמה גם ריח טוב של השמן (שאינו קיים בהדלקה בנרות למשל). הריח הנודף מן השמן מחדיר את הנקודה העצמית שאותה ביאר הרבי בשיחתו, לתוככי כל אחד ואחת מאיתנו, על־ידי חוש הריח השואף את העצמיות הזאת לתוכנו ממש. ואם כך, אנחנו לא רק רואים את השמן או מתחממים לאורו, אלא גם סופגים אותו לתוכנו ממש, על־ידי הריח המופץ ממנו, ובכך מחוללים פגישה מחודשת עם נקודת השמן הפנימית שבנו, היא נקודת הטוב הנצחית, "לריח שמניך טובים, שמן תורק שמך, על כן עלמות אהבוך".
שמן זית
עד עתה צעדנו בעקבות הרבי בביאור המעלה המיוחדת בהדלקה בשמן, אך לא התייחסנו למעלתו המיוחדת של שמן זית על שמנים אחרים המוזכרים במשנה. ובכן, נראה שמעלתו המיוחדת של שמן זית היא בכך שאופי השמן שבו בא לידי ביטוי בדרך הברורה ביותר. תהליך המיצוי הוא מירבי ואיכותי. הפער בין הזית לבין השמן המופק ממנו גדול מאוד, ובכך הוא רומז על הפער העצום בין תוכיות נשמתו של יהודי לבין מעשיו החיצוניים; ועם זה השמן רומז שאין להתרשם מכך. הזית עצמו מר, ואילו בשמן הזית יש מתיקות, ואם כך, יש כאן תכונה של היפוך, שגם היא תכונה משיחית, המוזכרת בדברי הזוהר, שלישיבה של משיח יכול להיכנס רק מי שיודע להפוך חושך לאור ומר למתוק[10].
בהקשר הזה ההדלקה בשמן זית עדיפה לא (רק) בגלל הזית, אלא מפני שאיכויות השמן באות לידי ביטוי בדרך הברורה ביותר בשמן זית דווקא. כלומר, הזית משמש את השמן ולא להפך. תהליך המיצוי בשמן זית הוא הטוב ביותר, והפער בין הזית כמות שהוא לבין השמן היוצא ממנו הוא הגדול ביותר. בכך הוא כמו מבטא את הפער בין החיצוניות של יהודי, שנראית כלפי חוץ לעיתים רחוקה, לבין האיכות הפנימית הקיימת בתוך כל יהודי, שהיא כולה קודש, גם אם היא נסתרת.
הנה כי כן — ראינו כיצד ביאורו של הרבי על תורת החסידות בכללותה, ובאופן ספציפי ביאורו על אמירת 'מודה אני לפניך', משליך אור חדש על מצוות ההדלקה של נר חנוכה, ומפנה את המבט אל החלק הפנימי, אל נשמת ההדלקה, שהיא החומר, הלוא הוא השמן שממנו נוצרת האש.
תוך כדי דברינו ראינו כיצד הדימוי של החסידות לשמן, רזין דרזין דאורייתא, כפי שבא לידי ביטוי במאמרו של הרבי, מאיר באופן אחר את מצוות ההדלקה[11], ויוצר תנועה שונה לחלוטין בנפש המדליק. כמו־כן נוכחנו כי עיקרי תורת החסידות באים לידי ביטוי באופן הזה של הדלקה בשמן דווקא. עצמיות, הוספה והידור, ולא רק קיום של 'מה חובתי ואעשנה'. ביטול, הפניית הכוחות כולם לעבודת ה', בלי לוותר על שום 'ניצוץ'. משיח ותכונת הריח שבו, והבטה אל נקודת העצם שנמצאת בכל יהודי. כל אלו הם מיסודות תורת החסידות, וכולם כאחד באים לידי ביטוי במצוות ההדלקה בשמן, לאור הגדרת הרבי.
לא נוכל לסיים בלי לשים לב שכל התכונות הללו הן תכונות בעל המאמר עצמו, הרבי זי"ע, שהדריך את ההולכים בדרכיו לא להתפעל משום עניין חיצוני, אלא לחפש בכל דבר ובכל יהודי את נקודת השמן הפנימית. לא להתייאש מאף יהודי, גם הרחוק ביותר, ומאף קהילה יהודית, גם אם היא נמצאת מאחורי מסך ברזל אימתני. להיות כל העת בגדר מוסיף והולך, של השמנה והידור, בדרך המתפשטת לכל הצדדים, בבחינת 'ופרצת'. לרבי היה 'חוש ריח' הכי מפותח לזיהוי הנקודות הללו, ובזרועו הגדולה קיבץ טלאים אבודים רבים, ולא ויתר על שום "שה פזורה ישראל", בכל מקום על פני הגלובוס, וכל ימיו היו כולם קשורים בשאיפה אחת גדולה — להביא לימות המשיח.
[1]. קונטרס ענינה של תורת החסידות שיחת י"ט כסלו תשכ"ו.
[2]. על השוואת החסידות ליין ראה בקונטרס עניינה של תורת החסידות עם שיעורי הרב יואל כהן עמ' 76 ובנסמן שם.
[3]. לגבי ההשוואה בין גילוי השמן, רזין דרזין שבתורה בי"ט כסלו, לבין חנוכה, ראה שיחות הרבי המכונסים ב'שערי המועדים' לחנוכה פרק ז ואילך ובמבואר שם.
[4]. כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סימן רכז. וש"נ. הרבי הביא מאמר זה פעמים רבות בשיחותיו.
[5]. החיבור הזה בין ראש לעקב, מזכיר כמובן את מצוות תפילין, שיש בה תפילין של ראש, הגבוהות והעליונות, המונחות על המוח, אך גם תפילין של יד, המתפתלות והולכות עד קצות האצבעות, מקום חיצוני ורחוק, ובכך שוב מבררים את נקודת העצם הזאת.
על הקשר המיוחד בין מצוות תפילין למצוות חנוכה ראה בדברי הרבי זי"ע, המובאים בספר 'שערי המועדים' עמ' רמ"ט. מבואר שם כי גם נר חנוכה וגם תפילין מבררים את השמאל, את המציאות הרחוקה, ומאירים בה את נקודת העצם.
לאור הדברים האלה יוסבר היטב גם 'מבצע תפילין' של הרבי. מבצע 'בלתי חינוכי' בעליל. מה תועלת יש בהנחת תפילין ליהודי בלי שמסבירים לו את מהות המצווה ומדברים איתו? התשובה לזה היא שמלבד עצם העניין, שבהנחה אחת הוא יוצא מגדר קרקפתא דלא מנח תפילין, הרי שהנחת תפילין היא מבצע חינוכי מאוד, אך לא [רק] למי שמניח אלא [בעיקר] למי שמציע להניח. האם אני מאמין שביהודי העומד לפניי יש נקודת יהדות בוערת ופנימית שכל שעליי לעשות הוא לגלותה ולעוררה? הנחת תפילין מהווה מעין 'מכת חשמל' לנקודה העלומה הזו, ובכוחה להוציאה מן ההעלם אל הגילוי. בבסיס המבצע הזה ומבצעים נוספים עומדת הגישה המזהה בכל יהודי נקודה פנימית עמוקה. כאמור, זו גישה חסידית מובהקת.
[6]. ראה מאמר "הסבי עינייך מנגדי שהם הרהיבוני", ליקוטי תורה
לאדמו"ר הזקן, שיר השירים.
[7]. בעל המאור על דברי הרי"ף ריש פרק 'במה מדליקין' סוגיית 'אסור להשתמש לאורה'.
[8]. תשובה זו של לאדמו"ר הזקן נאמרה בהקשר להצעת החסידים לכתוב מגילת י"ט כסלו. אדמוה"ז סירב. כתיבת מגילה הייתה עלולה לצבוע את היום הזה בצורה פרטית, כאילו זה חג של קבוצה מסוימת בעם ישראל, בעוד שלאמיתו של דבר מדובר ביום כללי, השייך לאלפי לבבות בישראל, את אשר ישנו עמנו ואת אשר איננו [עדיין] עמנו.
[9]. המשך הסיפור הוא — פעם אחת סיפרו סיפור זה במעמד כ"ק אדמו"ר הצמח־צדק (נכדו של אדמו"ר הזקן), והתבטאו שאדמו"ר הזקן שבר את המכסה מהקופסה. העיר אדמו"ר הצמח־צדק: "עניינו של הסבא לא היה לשבור. הוא לא שבר לא את עצמו ולא את הזולת. מסתמא המכסה היה מחובר לקופסה בחוט, והסבא הסיר את החוט המחבר, אבל לשבור הוא לא שבר". לאדמו"ר הצמח־צדק היה ברור בוודאות שרבנו הזקן לא שבר, עד שבגלל זה אמר בביטחון שהסבא לא שבר אפילו את הדומם, אלא רק הסיר את החוט המקשר.
[10]. זוהר חלק א דף ד, א: מאן מנכון די חשוכא מהפכן לנהורא, וטעמין מרירא למתקא, עד לא ייתון הכא.
[11]. מנהג חב"ד הוא כמובן להדליק בשמן בלבד, ובמכתב מבאר הרבי את מנהג אדמו"ר נ"ע לשים שמן בכמות שידלק לפחות חמישים דקות כדי לצאת ידי כל הדעות לגבי משך זמן ההדלקה. אמנם את השמש נהגו לעשות מנר שעווה להדגשת ההבדל בין נרות המצווה לנר השמש. עיין 'שערי המועדים' חנוכה עמוד שמח ואילך.
