ההכתרה

עבודת היום של ראש השנה היא הכתרת ה' - "תמליכוני עליכם"!

בכל השנה אנו עסוקים. עסוקים בטרדות החולין, בפרנסה ובצרכי הגוף, ועסוקים גם בעבודת ה' בתפילה, לימוד תורה, קיום המצוות ותיקון המידות. בראש השנה, במשך 48 שעות, אנחנו לא עוסקים בשום דבר יומיומי - לא בגשמיות ולא ברוחניות - אלא אך ורק בתשתית הכל: הכתרה מחודשת של מלך העולם.

אנחנו מתעוררים להמליך את ה' עלינו ועל הבריאה כולה, "מלוך על כל העולם". ההכתרה של המלך היא ההתבטלות שלנו כלפיו, קבלת העול־מלכות־שמים היא עמוקה מאשר בכל שאר ימות השנה.

בחסידות מתואר איך בערב ראש השנה מתרחש 'סילוק'. הקב"ה מתעלם מהעולם ו'מתקפל פנימה', מתכנס וחוזר 'לעצמו'. המלכת הקב"ה בראש השנה ותחנונינו אליו הם בקשה לקשר מחודש, שירצה אותנו מחדש ויחזור לכאן.

פשוט. לקבל עול.

עבודת היום היא בתחנונים ובשברון לב, כעבד המתחנן על נפשו. בראש השנה מופיעה בחסידות אזהרה מיוחדת: להימנע מדברים בטלים ודיבורים בכלל (!), למעט בשינה ולהרבות באמירת תהילים. גם אנשים גדולים ובעלי צורה מתעסקים ביום זה ב'עבודות פשוטות' של קבלת עול מלכות שמים.

המיקוד איננו בעשייה או בלימוד, אלא בהתכנסות פנימית והתכווננות להתמסרות מלאה לרצון ה'. קבלת עול זו נותנת כוח לעבודת כל השנה, לעשייה מלאה רעננות ופריחה. דברי חז"ל: "שנה שהיא רשה בתחילתה מתעשרת בסופה" מתפרשים בחסידות, שעמידתנו לפני ה' מתוך הרגשת דלות וריקנות תוך קבלת מלכות שמים אמיתית - היא ההתחלה של שנה עשירה ומלאת חן וחיים. כולנו חפצי חיים, כולנו שואפים לחיות במרחב אלוקי, אבל דווקא "מן המיצר", כיווץ כל האישיות שלנו בראש השנה - על ידי זה דווקא ה' עונה לנו במרחב.

יום תרועה יהיה

אין ביום זה הרבה מעשים, יש ביום זה הרבה תפילות, הרבה כוונות ומעשה אחד: תקיעה בשופר - "יום תרועה יהיה לכם"!

ההמלכה נעשית באמצעות התרועה בשופר - "אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני... ובמה? בשופר".

התקיעה היא השמעת קול ראשוני ופשוט ביותר. לא קול מעניין או עדין במיוחד ולא סימפוניה של קולות, אלא זעקה!

בשופר - קרן טבעית של הדבר הנמוך מאיתנו בדרגה: בהמה. הדבר הכי פחות מורכב.

התקיעה בשופר מכונה בכתוב "תרועה", ושני פירושים במילה זו: א. כתיתה ושבירה (כמו "ורעו את ארץ אשור בחרב", וברש"י "רעו - רוצצו". מיכה ה'). ב. חיבה ואהבה (כמו "ותרועת מלך בו". במדבר כ"ג).

השבירה של הישות והמציאות שלנו בשעת התקיעה בשופר, מעוררת ומגלה את האהבה העצמית שבינינו לבין ה'.

הוויית ההוויותה מוחלטת!

מרתקים דברי הרב סולובייצ'יק בעניין תקיעת שופר על פי החסידות (איש ההלכה פרק ח'):

"תקיעת שופר, על פי השקפתו של בעל התניא, מבטאת את החרג הכביר של השואף לצאת מן המצר של מדת הצמצום - מדת הגבורה - למרחביה של התפשטות - מדת החסד.

בכיית האדם בראש השנה - זו היא בכיית הנפש המתגעגעת אל מקור מחצבתה, להתדבק בדודה, לא מתוך הסתר, אלא מתוך גילוי. תקיעת שופר מוחה כנגד המציאות ומכחישה את היקום. בשעה שאדם לוקח שופר ומריע, הרי הוא מוחה כנגד המציאות המבדילה בינו לבין האין סוף. הוא נאנח קשה ומיבב על אי־יכולתו לדלג על הרי הישות החוצצים בין נשמתו לקונה.

תקיעת שופר מייצגת את הערגה לסתימא דכל סתימין, דלית מחשבה תפיסא ביה, ושהוא מובדל ומופרש, נורא וקדוש. השופר מיילל ומייבב על המרחק האין־סופי המבדיל בין ההוויה לבין האין־סוף. לפיכך הוא שולל את העולם ומרים את האדם להווית־ההוויות המוחלטת".

יום התענוג

לא נכון להגדיר את יום כיפור כיום של עינויים. ההיפך בדיוק. בחסידות הוא מתואר כיום של תענוג. אחרי הניקיון היסודי של ימי הסליחות, קבלת עול מלכות שמים, ביגיעת עבד, של ראש השנה ועבודת עשרת ימי תשובה, מגיע היום הקדוש בו כולנו נטהרים. ללא מעשים רבים, "לפני ה' תטהרו".

חמשת העינויים של יום זה אינם לשם עינוי אלא לשם התעלות. כמו חתן שצם ערב חופתו, לא מרוב דיכאון אלא בגלל גדולת היום. הלב רוטט, השמיים פתוחים... כל שנייה מנוצלת לספיגת האור העצום של היום הזה.

איסור האכילה ביום זה נובע מהתגלות ה' והעלאתו אותנו לדרגה רוחנית חד־פעמית, "אחת בשנה". מה ששייך בימים רגילים לצדיקים גדולים ויחידי סגולה - להתענג על ה' ממש - הופך ביום הזה לנגיש לכל אחד.

ביום כיפור אף אחד 'לא זוכר' לאכול ולשתות. על פי החסידות, ניתן להגיע למצב של "לחיותם ברעב", כלומר שהרעב עצמו הופך להיות חיות הגוף ושמחתו.

עיצומו של יום

בגמרא מובאת מחלוקת האם נדרש לחזור בתשובה ביום כיפור בשביל לזכות בכפרת עוונות. לדעת רבנן "אין יום הכיפורים מכפר אלא על השבים", ואילו לדעת רבי, בין עשה תשובה ובין לא עשה תשובה, "עיצומו של יום מכפר". די בכך שאדם צם ביום זה ולא עושה עבירות ביום זה.

הרבי מליובאוויטש מסביר שגם לדעת רבנן, המחייבים תשובה, "עיצומו של יום מכפר" (וכפי שמצינו ברמב"ם שמביא לשון זו אף שפוסק כרבנן).

שני הדברים נכונים: מצד אחד אנחנו חייבים להיות 'כלים' לאור הגדול של יום זה, וזה על ידי חזרתנו בתשובה, בלעדיה אנחנו לא נותנים לשום אור אלוקי להתגלות בנו. מצד שני, האור עצמו שמתגלה ביום זה מבהיק בתוקף עצום, בעוצמה רבה לאין־ערוך מכל מעשה שלנו.

המצוות שלנו יוצרות אור עצום בעולם, אורות התשובה עצומים עוד יותר, מכיוון שהם מצליחים להפוך חטא מר למתוק ומראים שיש לנו קשר פנימי עם ה' ובכוחינו לנקות את הפגמים. אבל אור יום הכיפורים מאיר עוד יותר גבוה, משהו אחר, משהו שלא קשור למעשינו ולא תלוי בהם אלא לעיצומו של יום זה - "עיצומו של יום מכפר". אור זה קשור לעצמותנו, ל"חלק אלו־ה ממעל ממש" שבקרבנו שמתגלה ביום זה. ביחס לאור זה מלכתחילה לא שייך שום פגם, אבל גם בשביל אור זה  צריך להתנקות, כי הלכלוך לא מאפשר לשום אור להתגלות אצלנו.

ננעלים ביחד

בסופו של יום אנו מגיעים לתפילה החמישית, תפילת נעילה. בתפילה זו עם ישראל בדרגת הקדושה העליונה ביותר, אין יהודי ללא הרהור תשובה. בחסידות מפורש כי חמשת התפילות של יום הכיפורים הן התגלויות של חמשת בחינות הנשמה (נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה) והדרגה הגבוהה ביותר - דרגת ה"יחידה" - מתגלה בתפילה זו. כשמתגלית ה'יחידה', "חבוקה ודבוקה בך, יחידה לייחדך" (מתוך ההושענות), אז אין מקום לשום דבר אחר, "אין עוד מלבדו" והדביקות היא בשיאה.

ב'עולם' רגילים לפרש את השם "נעילה", שאוטוטו ננעלים שערי שמים ועלינו לעשות כל מאמץ שלא להישאר בחוץ... אבל הרבי מפרש ההיפך: כולנו נעולים בפנים! עכשיו אין שום דבר בעולם חוץ מה' וישראל עמו:  "התוכן הפנימי של תפילת 'נעילה' הוא, שבתפילה זו בני ישראל ננעלים יחד עם הקדוש ברוך הוא. נועלים את כל השערים ולא מתירים לאף אחד להיכנס. גם הנבראים העליונים כמלאכים אינם מורשים להיכנס. רק ישראל ומלכא בלחודוהי".

חג החיבוק

לאחר ההתעלות הגדולה של הימים הנוראים, בהם אנו מתרוממים אל־על, מגיעים ימי הסוכות. הקדוש ברוך הוא יורד אל תוך החיים שלנו והשמחה היא אדירה, "ישמח ישראל בעושיו" ו"ישמח ה' במעשיו".

בראש השנה ויום כיפור זכינו לקרבת אלוקים. הקדוש ברוך הוא מתגלה בימים הללו וקדושה יתירה חופפת על כולם. התחושה שמלווה את הגילוי הזה היא של יראה. רק לאחר יום הכיפורים, לאחר שהתבטלנו לה' מכל וכל וטוהרנו מכל ריחוק, יכול רגש השמחה להתגלות. כל מה שהיה מכוסה בימים הנוראים, פורץ ויוצא החוצה בחג הסוכות ("בכסה ליום חגנו"). שברון הלב והיראה הפנימית של הימים הנוראים הם הם המנוע של שמחת סוכות.

מן המצר נעשה המרחב

הסוכה מכניסה לתוכה את כל החיים שלנו. אם ביום כיפור אסור לאכול ולשתות ואנו פרושים מהעולם הזה ודומים למלאכים, הרי שבסוכות האכילה והשתייה היא מצווה - מצוות ישיבה בסוכה. אפילו שינה, חסרת המעש והדעת, הופכת למצווה פעם בשנה, כי אין בכלל חולין, הכל קדוש בקדושת הסוכה.

הקדוש ברוך הוא מחבק אותנו חזק בחג הזה: "התגלות בחג הסוכות בחינת "וימינו תחבקני", כאדם החובק את חברו מאהבה ואינו מניחו להיפרד ממנו. כך בחג הסוכות: הסכך וג' דפנות הן בחינת חיבוק וקרבת ה' ממש, שסובבו ומקיפו מכל צד ואינו מניחו להיות בבחינת פירוד חס ושלום. וזהו "מן המצר קראתי י־ה ענני במרחב י־ה", שמן המצר שבראש השנה, נעשה מרחב בחג הסוכות" ('לקוטי תורה' לבעל התניא).

התרעננות הלולב

בהקשר זה מעניין להתבונן בשתי המצוות המעשיות הבולטות בחודש זה: תקיעת שופר ונטילת לולב. בעוד תקיעת השופר מעלה את האדם כלפי מעלה הרי שבנטילת הלולב 'ממשיכים' את הקדוש ברוך הוא לעולם.

וכך מגדיר זאת הרב סולובייצ'יק (שם): "תקיעת שופר מייצגת את העריגה לסתימא דכל סתימין, דלית מחשבה תפיסא ביה, ושהוא מובדל ומופרש, נורא וקדוש. השופר בוכה מילל ומיבב על המרחק האין־סופי המבדיל בין ההוויה לבין האין־סוף. לפיכך הוא שולל את העולם ומרים את האדם להווית־ההוויות.

נטילת לולב, אתרוג - פרי עץ הדר - מקיימת ומאשרת את היצירה הנהדרה והיפה,  שהאלקים, בבחינת ממלא וסובב כל עלמין, מציץ מחרכיה. לפיכך נאמרה מצוות שמחה יתרה בחג הסוכות "ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים". ברם, ראש השנה נקרא בתרגום "יום יבבה"".

לעסוק בסוכה

כתב הרמ"א (בשם המהרי"ל): "מיד לאחר יום כפור יעסוק כל אדם לעשות סוכתו, משום שנשלמו ימי תשובה ויום ראשון שנכנס לחטא ח"ו, יקדים את עצמו לאתחולי במצוה".

הרבי מליובאוויטש הסביר זאת באחד ממכתביו: "כשעשה האדם תשובה על העבר וירא הוא שלא יכנס לחטא מכאן ולהבא, עצה יש לזה - יעסוק בסוכה. הבעיה המביאה את האדם הישר לידי חטא ועוון היא ההרגשה המוטעית שהתורה והמצות הן בשעות קבועות ביום, ואחר כך חפשי הוא לנפשו...  וכשיעסיק שכלו ויתבונן במצות סוכה, מצווה הראשונה אחרי כפרת העונות, יראה שצריך להיות "תשבו כעין תדורו", כי המצווה היא דירתו של האדם, ומקפת היא את כל גוף האדם מכף רגלו ועד קדקדו וגם לבושיו וכליו בכלל".

קדושת הסוכה מראה איך כל חיי העולם הזה יכולים להיות מתוך דביקות אלוקית. הראייה הזאת מפתיעה עד מאוד, וכמו כל הפתעה טובה - גורמת להתפרצות שמחה. השמחה הזאת היא קצירת הפירות בשמחה, שלאחר החריש והזריעה בדמעה, בימי הסליחות והימים הנוראים. השמחה הזאת היא המעגנת בתוך החיים את הכיסופים הגדולים של תחילת תשרי, להתגלות מחודשת של שכינה בעולמות התחתונים.