ידוע ששנת תקנ"ב, היתה שנה קשה מאד לרבנו הזקן. במשך חדשים מרובים, החל מראש השנה תקנ"ב עד חג השבועות, לא ידעו אף בני ביתו, הרבי האמצעי וזקני המקורבים, מיסוריו הקשים של רבנו הזקן.
בחג השבועות, התוועד רבנו הזקן כרגיל בסעודת החג, ושח אדות מורנו הבעש"ט – יום הסתלקותו של הבעש"ט הוא בחג השבועות – אלא שבשיחתו היתה מורגשת מרירות פנימית עמוקה. רבנו הזקן היה שרוי בדבקות עצומה, פני הקודש היו גלויים ורק עיני קדשו היו סגורות. שפתיו רחשו־לחשו ומעיניו זלגו נטפי דמע על לחייו.
מרצינותו ומרירותו שהיו נסוכות על פני קדשו, הבינו כל הנוכחים, שהוא לוחש תפלה ומעורר רחמים, וכולם הרגישו שהבעש"ט והרב המגיד ממזריטש נמצאים אותה שעה באותו חדר.
לפתע קם רבנו הזקן ממקום מושבו ואמר בקול בוכים:
"סבא [אדמו"ר הזקן היה קורא את הבעש"ט בשם "סבא"] ורבי [המגיד ממזריטש] עוררו נא רחמים רבים בעדי, בעד תלמידיכם, בעד מקושריכם ובעד תורתכם, אוי אוי, גוואלד, גוואלד, אבינו שבשמים חוס ורחם עלינו" – נפל והתעלף עמוקות.
הנאספים התרגשו. כל בני הבית, הרבנית והבנות באו במרוצה, הבהילו את יונה הרופא, ובתוך כך נכנס לחדר, הנכד הפעוט בן השנתיים ותשעה חדשים, הרבי ה"צמח צדק", ובראותו את סבו האהוב עליו שוכב על הרצפה, השליך עצמו עליו בצעקה, "סבא סבא". רבנו הזקן פתח עיני קדשו וראה איך נכדו הפעוט מושיט כלפיו את ידיו הקטנות וצועק: "סבא, סבא, החזק בידי וקום". תפס רבנו הזקן בידי נכדו, באמרו "הב לי ידך" וקם, בהפטירו: "זה ינחמנו".
בחדש אלול צוה רבנו הזקן להכניס את מטתו של הנכד הפעוט לחדרו, באמרו, "חבל שישכח מה שלמדו אתו, ותורה לשמה ילמד על ידי עבודה ויגיעה".
בערב ראש השנה תקנ"ג, ברך רבנו הזקן את הנכד, שלא תקשה עליו עבודתו להגיע לדרגה הנעלית של "נשמת אדם תלמדנו".
קטרוג שמיימי
עבודתו, במסירות נפש, של רבנו הזקן במשך שמונה עשרה שנה (תקל"ד – תקנ"ב) בחינוכם והדרכתם של חסידי חב"ד, עוררה קטרוג גדול למעלה ורבנו הזקן היה זקוק למליצי יושר ולמעוררי רחמים.
כפי הידוע, שלח אז רבנו הזקן שלוחים מיוחדים ל"אהלי הקודש" של מורנו הבעש"ט במזיבוז ושל הרב המגיד ממזריטש באניפאלי, כן הודיע על כך לחבריו תלמידי החבריא קדישא ושלח פדיון נפש מיוחד לרב הצדיק רבי נחום מצ'רנובל.
באחד הימים מסר רבנו הזקן לבתו הרבנית הצדקנית דבורה לאה, אם ה"צמח צדק", על הכוונות שכיוון בקריאת שמה דבורה לאה, וסיפר לה כל פרשת הענין בגודל עבודתו בענין התפשטות תורת רבותיו הקדושים והמצב הטוב אשר תהלה לא־ל הענין מתקבל בהצלחה גדולה, אבל גירא בעינא דשיטנא ואשר נפסק עליו למעלה... הוא אמנם חושב שההמשכות בעולם התחתון יוכלו להימשך גם מהעולם העליון, אלא שאין זו הנהגה של 'תיקון' והוסיף שהוא מרגיש ששעה כבדה היא והקטרוג גדול מאד ויצטער על מצב החסידים ותורת הבעש"ט. הרבנית דבורה לאה לא ענתה כלום והלכה לה, כעבור זמן מה חזרה ואמרה לו שעל כך אסור להסכים.
הרבנית דבורה לאה הבינה שהמצב איום ונורא ואשר בתוצאותיו תלויים חייו של אביה רבנו הזקן. ימים אחדים היתה כמבולבלת מכל אשר שמעה, ותחליט שמחוייבת היא לגלות את הדברים לפני יחידי סגולה כדי להתייעץ אתם. וגמרה בלבה למסור את חייה בעד חיי רבנו הזקן.
אני מחליפה את אבי
הרבנית דבורה לאה קראה אליה שלשה מזקני החסידים, רבי משה מייזליש, רבי פנחס רייזעס ורבי משה ווילנקר, ותדרוש מהם שיבטיחו לה לשמוע ככל אשר תצוה עליהם ואשר ישבעו לה בשבועת אומן בכל החומר שבדיני התורה שהכל ישאר בסוד גמור עד שאפשר יהיה לגלות.
האריות הללו, אם כי היו אבירי הדעת ואדירי הלב, בכל זאת התרגשו מאד ואמרו לה שצריכים הם להתיישב בדעתם תחלה, בינם לבין עצמם, אם יכולים הם להסכים לתנאים שהתנתה ובקשו שהות של יום אחד.
בימים ההם היה רבנו הזקן סגור בחדרו יותר מכפי הרגיל, ואף החסידים המקורבים ביותר לא יכלו להיכנס לחדרו – ל"גן עדן העליון" כפי שקראו חסידים לחדרו – השינוי בהנהגתו הראה לדעת ששעת צרה היא, עת מצוקה, אבל מהי הצרה ובמה אפשר להועיל לה או לעשות לביטולה – איש לא ידע.
שלשת הנבחרים התוועדו ביניהם פעמיים במשך היום והחליטו להמשיך בהתייעצותם במשך כל הלילה כדי לשקול בדעתם אם יכולים הם למלא אחרי התנאים שהתנתה עמהם.
הם התוועדו ביניהם, התבוננו במצב ויבינו נאמנה שהרבנית דבורה לאה בת רבנו הזקן, יודעת מכל הנעשה יותר מאשר יודעים הם, ומשום כך מוכרחים הם למלא אחרי כל תנאיה. ובהחלטה זו באו אליה בזמן שקבעה להם.
הרבנית דבורה לאה קבלה אותם בסבר פנים יפות, ופתחה ואמרה:
"כולנו חסידי אבינו־רבנו אנחנו, וכולנו מחוייבים למסור את נפשנו בפועל ממש בעבור אבינו־רבנו ובעבור תורתו, תורת הבעש"ט"! – היא פסקה מלדבר ופרצה בבכי.
לשמע דברים אלה, התרגש החסיד רבי משה מייזליש, עמד ממקומו בבהלה, ואמר:
"מה אתם בוכים, אמרו לנו מה הדבר הזה, אנכי הראשון ההולך למות באש או במים בעבור רבנו הגדול, בעבור תורת הבעש"ט, הגידו לנו מה לעשות, אנכי אלך בשמחה, בשמחה ובטוב לבב מרב כל, כאשר ביאר לנו רבנו הזקן".
"ראשית דבר – ענתה הרבנית דבורה לאה – אני דורשת מכם להישבע בשבועה חמורה, שאין לה הפרה, שתקיימו ככל אשר אומר לכם, והשבועה תהיה רק על דעתי, כי הרי אינכם יודעים מה אומר לכם, ובכן הישבעו שבועה חמורה על פי התורה שאין לה הפרה כלל, גם בדבר שנוגע בנפש אדם".
לשמע דברים אלה, הנה גם החסיד רבי משה ווילנקר – שהיה ידוע לבעל מוח מבהיל ואדיר לב והיה מופלא במתינותו – התרגש מאוד ויאמר, כי דבר כזה יש לעשות בשיקול הדעת ובמתינות גדולה, וכי ירא הוא להסכים על כך.
רבי משה מייזליש ורבי פנחס רייזעס לא רצו להוסיף ולהימלך בדעתם, באמרם: "הרי החלטנו כבר למלא אחרי כל התנאים", והשנים הכריעו את השלישי ויסכימו וישבעו שבועה חמורה על פי התורה.
"עתה – אמרה הרבנית דבורה לאה – הנני ממנה אתכם לבית דין ואתם תקבלו על עצמכם להיעשות לבית דין, לפסוק הלכה למעשה על פי גזירת חוקי ודיני תורתנו הקדושה".
"שלשים שנה – אמרה בשם אביה – צריך האילן הטוב לעידור ולניכוש עד שיתן פריו מאז היותו אילן. תורת מורנו הבעש"ט ומורנו הרב המגיד ממזריטש זה עתה נהייתה לאילנא דחיי, ועתה נתעורר הקטרוג הנורא העלול לגדע את הכל. רוצה אני לחיות – המשיכה בשם אביה – כי כך מחוייב האדם על פי התורה, אבל עוד יותר רוצה אני לעדור ולנכש את האילן הזה שיתן את פריו עד כי יבוא שילה. מורי הרב המגיד נ"ע אמר לי שיבואו זמנים קשים ורעים והבטיח לי שבכל עת יעזור לי, ראיתי את מורי ואת רבו – הבעש"ט – אבל פניהם היו שחורות, סימן שתורתם בסכנה ואות הוא כי..."
"מעיינות מים נפתחו – מספר החסיד רבי משה ווילנקר – בהלה אחזה את כולנו ונבכה בכי רב ודעתנו מתבלבלת".
"ובכן – סיימה הרבנית דבורה לאה – החלטתי לתת את חיי תמורת חיי אבי, רוצה אני להיות כפרתו, אני נותנת את ימי חיי לאבי, אני הולכת למיתה ואבי ילך לחיים טובים וארוכים בשביל להחזיק את האילן אשר נטע, ויעדרו וינכשו, ובזה אזכה גם אני בתורת אבי".
• • •
במוצאי שבת סליחות, ערב "זכור ברית", קרא רבנו הזקן אליו אחדים מקשישי התלמידים וסיפר להם על המצב הרציני של הקטרוג ושיש לו יסוד לחשוב שבראש השנה יעבירו המקטרגים את קטרוגם מהחסידות עליו. רבנו הזקן בקש מהם לעורר רחמים וכן לעשות סדר כיצד ומי יעזור לבנו הרבי האמצעי, בהנהגת והנהלת החסידים ועניני החסידות.
בערב ראש השנה, במלאת לרבנו ה"צמח צדק" שלש שנים, סדר רבנו הזקן את התספורת הראשונה של הנכד והניח לו פאות הראש וברכו בהנחת ידיו הקדושות על ראשו.
באותו יום אחרי תפלת מנחה, נכנסה הרבנית דבורה לאה לאולם המנין הקטן בו נכחו אז בני בית רבי ויחידי סגולה מבין התלמידים הקשישים שהיו שקועים אותה שעה באמירת תהלים.
הרבנית דבורה לאה ניגשה אל ארון הקודש, פתחה את דלתותיו והכריזה: "כל הקהל, הנכם עדים שבפני ספרי התורה הקדושים אני מקבלת על עצמי בדעה צלולה ובאלה ובשבועה, שאני דבורה לאה בת שטערנא מחליפה את אבי רבי שניאור זלמן בן רבקה, שהוא ישאר בחיים".
מה עושים בילד בן שלש
בליל ראשון של ראש השנה אחרי התפלה, יצא רבנו הזקן, ובניגוד לנוהגו שלא לדבר כלל בליל ראשון של ראש השנה, שאל היכן נמצאת דבורה לאה. כשראה אותה התחיל לומר לה "לשנה"... ואך הספיק לומר התיבה "לשנה", קפצה הרבנית דבורה לאה ואמרה לאביה, "לשנה טובה תכתב ותחתם, אבא, אל נא תדבר"...
למחרת, ביום שני של ראש השנה, אמר רבנו הזקן חסידות עד הבדלה – רבנו הזקן היה אומר דא"ח בשני הימים של ראש השנה – ואחרי הבדלה קרא את בתו הרבנית דבורה לאה ואת בעלה רבי שלום שכנא לחדרו, רבי שלום שכנא עמד ליד הכותל ובכה, באמרו "מה עושים בילד בן שלש, ועוד ילד כזה"...
ביום שני של ראש השנה, חלתה הבת דבורה לאה, ובצום גדליה – ג' תשרי תקנ"ג – נסתלקה לעולמה בדעה צלולה עד הרגע האחרון.
בקשתה האחרונה מאביה היתה שיחנך וידריך את בנה יחידה. רבנו הזקן הבטיח לה למלא בקשתה ואמר לה:
"בנך מנחם, נוחם הוא לי, נוחם יהיה לך ונוחם יהיה לישראל".
בהערכה גדולה ובחרדת קדש הזכירו כל החסידים את שם בת רבנו הרבנית הקדושה, כי כל אחד ידע היטב שמסירות נפשה ואצילות רוחה הצילו את אילנא דחיי.
החסיד רבי אליהו ראובן – בעל מדריגה, למדן ומקובל, אשר רבנו הזקן אמר עליו שמאיר בו אור הנשמה בהתגלות – החזיק את הילד על ידיו בשעת הלויה, רבנו הזקן אמר את הקדיש הראשון ואחריו אמר קדיש יתום הפעוט יחד עם רבי אליהו ראובן.
במשך ימי השבעה התפלל רבנו הזקן בעצמו לפני התיבה כל שלשת התפלות, והיתום הפעוט אמר את הקדישים.
בערב יום הכיפורים תקנ"ג – סיפר החסיד רבי אברהם ב"ר שמשון מלמד – ביקר רבנו הזקן את ציון קברה של הרבנית דבורה לאה וצוה לקחת גם את התינוק לשם.
בעמדו ליד הקבר, אמר:
"כשם ש"גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם", כך גם גדולה ברכתם של צדיקים במיתתם יותר מבחייהם".
קהל הנוכחים נחרד ברעדה פנימית ופרץ בבכי סוער, כשרבנו הזקן עמד ליד קבר בתו, ובהחזיקו בידו של הילד־הנכד, אמר בקול בקשה:
"דבורה לאה בת שטערנא, היום ערב יום הכיפורים, ברכי נא את בנך יחידך היתום מנחם מענדל בן דבורה לאה, שזה הקטן גדול יהיה בתורת הנגלה והנסתר בהצלחה, במעשים טובים ובאריכות ימים ושנים. בקשי נא רחמים עלי, על קהל החסידים ועל תורת הבעש"ט".
הצמח צדק נכנס ל"חדר"
במוצאי יום הכיפורים, קרא אליו רבנו הזקן את החסיד רבי אברהם ב"ר שמשון מלמד ואמר לו שהוא מציע לו לעבור מליובאוויטש – שם גר עם בני ביתו – לגור בליאזני [מקום מגורי אדמו"ר הזקן] כדי ללמוד עם הנכד. ברם, מכיון שעל פי תורה אין לבעל לשנות מקומו אפילו מבית לבית בלי הסכמת אשתו וביחוד לשנות מקום מעיר לעיר צריך להיות מקודם "אימליך בדביתהו", לכן הוא מציע לו שלחג הסכות יחזור לביתו (בדרך כלל היה רבי אברהם נוהג לשהות בליאזני אצל הרבי במשך כל חדש תשרי) ובהסכמת אשתו יבוא לאחר מכן יחד עם בני ביתו לליאזני. בינתיים, המשיך רבנו הזקן לומר לרבי אברהם, מטעמים כמוסים יש ברצונו להכניס את הנכד מנחם מענדל בן דבורה לאה ל"חדר" למחרת יום הכיפורים, אותו יום שכל העולם קוראו "בשם השם" (מיט ג־ט'ס נאמען).
למחרת יום הכיפורים, התפלל רבנו הזקן בהשכמה, מוקדם מאשר בכל יום.
הרבי התפלל לפני העמוד, קרא בעצמו את פרשת השבוע – היה זה ביום חמישי פרשת האזינו – והנכד הפעוט אמר כל הקדישים, החל מקדיש דרבנן שלפני התפלה עד הקדיש דרבנן שאחרי לימוד משניות על ידי רבנו הזקן.
ידוע שרבנו הזקן היה מדייק בדרך כלל – פרט לזמנים מסויימים – בסדר של כהן, לוי וישראל, ואילו בקריאת הפרשה באותו יום חמישי פרשת האזינו, י"א בתשרי תקנ"ג, לא שמר רבנו הזקן את אותו סדר, והורה לשמש החסיד ר' ברוך שלמה לקרוא אותו, את רבנו הזקן, במקום כהן, לקריאת פרשת "הצור תמים" במקום לוי – את הרב הצדיק רבי שלום שכנא, חתנו ואבי הילד, ולקריאת פרשת "זכור ימות עולם" – את הילד בנוסח זה: מנחם מענדל בן הרב רבי שלום שכנא ובן דבורה לאה ואת רבי אברהם ב"ר שמשון.
את הפרשה זכור ימות עולם, קרא רבנו הזקן בהתעוררות מיוחדת. "כל מילה – סיפר רבי אברהם מלמד – חדרה לראש וללב, ובקראו הפסוקים "ימצאהו בארץ מדבר כו' יסובבנהו יבוננהו יצרנהו כאישון עינו" – התגלגלו שתי טיפות דמע גדולות מעיניו של הרבי הזקן על הגליון התחתון של ספר התורה, והרגשתי שברכי כושלות".
אחרי התפלה, הורה רבנו הזקן לעטוף את הילד בטלית, שלא יראה שום דבר, ולשאתו כך על הידיים אל קבר אמו.
רבנו הזקן עם כל בני הבית ובני המשפחה וקהל רב של חסידים הצטרפו להליכה זו לעבר בית העלמין.
בבואם לבית העלמין, ניגש רבנו הזקן, הילד ואביו רבי שלום שכנא קרוב אל ציון קברה של הרבנית דבורה לאה.
רבנו הזקן הכריז בקול חזק ושמח:
"מזל טוב דבורה לאה בת שטערנא, היום אני מכניס את בנך מנחם מענדל בן דבורה לאה לתורה, ברכי אותו כשם שנכנס לתורה כן יכנס לחופה ולמעשים טובים באריכות ימים ושנים".
"אמן" – ענה כל קהל הנוכחים בקול אדיר.
בשובם מבית העלמין, הורה רבנו הזקן להכניס את הילד לאולם בית הכנסת ופנה אל רבי אברהם מלמד ללמוד עם הילד את הפרשה הראשונה מספר ויקרא. באותה שעה ישב רבנו הזקן שעון על זרועות קדשו תפוס דבקות עצומה. בסיום הלימוד נתן רבנו הזקן לפעוט דובשן וביצה קשה עליהם היו חקוקים פסוקים שונים.
