דמותו הגדולה של אדמו"ר הזקן מוכרת בעיקר מתוך תורתו העצומה, בנגלה ובחסידות. השולחן ערוך, התניא, ועשרות הכרכים של ספרי החסידות שלו הרעידו את העולם היהודי בזמנו, והשפעתם העצומה ממשיכה בתנופה גם בימינו אנו. אולם מלבד העובדה שהיה ההוגה, העמקן והמנסח הגדול הן בנגלה והן בחסידות - אדמו"ר הזקן נשא בתפקיד ציבורי בעל אופי מעשי, בהיותו המנהיג של כלל עדת החסידים שברוסיה, ומאוחר יותר - כמקימה של חסידות חב"ד.
ואכן, כמנהיג וכראש הקהילה הענקית של החסידים ברוסיה, נודע אדמו"ר הזקן גם כפעלתן וכאיש מעשה, שהקדיש את זמנו, מחשבתו ואת כוח העשייה שלו למען הנעת והצלחת ענייני הכלל והפרט, ומצודתו הייתה פרוסה בכל פינה ופינה, לא רק ברוסיה וליטא אלא גם באוקראינה, וואהלין והסביבות.
בשורות הבאות ננסה לסקור מעט קווים בפן זה של אישיותו הנפלאה ורבת הגוונים של רבינו הגדול, זה של פעילותו הציבורית, כפי שהוא מצטייר מאגרותיו הרבות (שכונסו לאחרונה במהדורה חדשה של “אגרות קודש" אדמו"ר הזקן, שנערכה על ידי כותב השורות, וההפניות דלהלן לאגרות אדמו"ר הזקן מכוונות לאגרות שבמהדורה זו). בשל האופי והמגבלות של מסגרת זו, הסקירה לא תהיה ממצה ומקיפה, אך היא תשקף קווים כלליים מסוימים הידועים לנו במנהיגותו ופעילותו של אדמו"ר הזקן בשטח העשייה הציבורית בזמנו.
התמנותו של אדמו"ר הזקן למנהיג החסידות ברוסיה
אחרי הסתלקות הרב המגיד ממזריטש בשנת תקל"ג, חזרו לרוסיה שלושת תלמידיו, רבי מנחם מענדל מוויטבסק, רבי אברהם מקאליסק ורבינו, להפיץ שם את דרך החסידות. הרמ"מ עקר את דירתו ממינסק והתיישב בהורודוק, הסמוכה לוויטבסק, רבי אברהם חזר לקאליסק, ורבינו חזר לוויטבסק. כל אחד מהם הפיץ את תורת החסידות בעירו. אמנם הרמ"מ, הישיש שביניהם, היתה מצודתו פרושה על כל מדינת רוסיה, וממנו היו מקבלים גם הר"א - מקאליסק, וכ"ק אדמו"ר הזקן - מוויטבסק[1].
אחרי עליית רבי מנחם מענדל מוויטבסק וסייעתו לארץ הקודש, בקיץ תקל"ז, נשאר כ"ק אדמו"ר הזקן למשך זמן מסוים במוהילוב שבפודוליה. על תקופה זו כותבים “בני הגאון המחבר" (בהקדמתם לשלחן ערוך שלו): “שמענו מפה קדוש, שבהיותו בק"ק מאהליב שאצל נהר דניסטור חזר על כל התלמוד פעם הט"ז בעמידה לילה ויום לא פסק פומיה מגרסא". אחר כך חזר לוויטבסק עיר מגוריו, ובשנת תקמ"א התיישב בהורודוק הסמוכה לוויטבסק (העיר בה יסד הרמ"מ מרכז חסידי בשנים תקל"ג-ו).
באותה שעה מינו הרמ"מ מוויטבסק והר"א מקאליסק, את כ"ק אדמו"ר הזקן, יחד עם הרה"ק ר' ישראל מפולוצק והרה"ק ר' יששכר בער מליובאוויטש, כמנהיגי עדת החסידים ברוסיה וליטא.
הם כתבו על כך אל החסידים ברוסיה באגרת מאדר תקמ"ב: “והנה בעז"ה כעת עמכם גדולים חקרי לב, חכמי חרשים ונבוני לחשים, גדולי העצה, מפורסמים בתורה ויראת ה' כל ימיהם, חריפים ושנונים וותיקים ותמימים, ה"ה הרב המגיד החסיד ומפורסם בתורה וביראה, איש אלקי קדוש יאמר לו כבוד מוהר"ר ישראל פאליצקר ה' ישמרהו, וכבוד הרב מוהר"ר ישכר בער סג"ל, מ"מ דק' לובאוויטש, וכבוד הרב מוהר"ר שניאור זלמן נ"י, ה' ישמרם ויהי שמם לעולם, והחוט המשולש וכו', אשר בעז"ה בידם טובם מרב טוב הגנוז והצפון להאיר עיניהם ולהחיותם, ועצתם אמונה ופעולתם אמת".
הם חזרו על כך לא אחת במכתביהם באותה תקופה. מעניינת במיוחד היא התבטאותו של רבי אהרן הגדול מטבריה, אל החסידים ברוסיה: “עצתי נאמנה שתקרבו את עצמכם למען השם להרב מו' [ש'] זלמן מהארדאק, כי לפי הנשמע ממורינו ורבינו [הרמ"מ מהורודוק] הוא יחיד בדורו במחניכם בחכמה ובחסידות". כוונתו היא כמובן אל רבינו, שגר באותה תקופה (משנת תקמ"א עד תחלת תקמ"ג) בעיירה הורודוק.
בשנת תקמ"ג מינו את אדמו"ר הזקן להיות מגיד מישרים בעיר מולדתו לאזניא, ואז עבר מהורודוק לגור בלאזניא, כפי שסיפר רבינו בחקירות שבמאסרו מראשית שנת תקנ"ט (אגרת נח סי"ד): “ועכשיו אני בלאזנע ערך ט"ו שנים ויותר... נתמניתי למגיד הקהל מכבר כנ"ל". ואז התחיל רבינו להפיץ את החסידות בלאזניא.
בערך באותה שעה נסתלק הר"י מפולוצק, ואז רבי ישכר בער מליובאוויטש כפף עצמו אל כ"ק אדמו"ר הזקן. באותה תקופה מונה רבינו על ידי הרמ"מ מוויטבסק והר"א מקאליסק לנהל את עדת החסידים בכל רוסיה וליטא.
בחורף תקמ"ד כתב הרמ"מ מוויטבסק אל החסידים ברוסיה: “הנה על כן, על כל דברי האגרות שקבלתי בקובלנא מכמה מקומות, ובראשם כבוד אהובינו הרבנים המאורות הגדולים מופלגים בתורה ויראת ד' כל הימים, ה"ה מו"ה ישכר בער מ"מ דק"ק לובאוויץ ומו"ה שניאור זלמן מק"ק לאזני, על ענין נחות דרגת פרנסת החפצים ליראה את ה' באמת... אם לי ולקולי ישמעון, החפצים ליראה את ד'... יתקרבו אל הצדיקים והחסידים הרבנים השלמים המבוארים לעיל, שכל דבריהם כגחלי אש מועצות ודעת אלקים".
רבינו לא רצה בכך. ואף שהסכים להפיץ את החסידות בלאזניא, לא הסכים להיות מנהיג החסידות בכל רוסיה, דבר שהיה מפריע לו ביותר בסדר לימודו ועבודת ה' בעצמו. ואי הסכמתו זו נזכרת בכמה מאגרות רבותינו שבארץ הקודש אליו.
בשנה הבאה (או בתחלת שנת תקמ"ו) כתב הרמ"מ מוויטבסק בארוכה אל רבינו, בנושא זה. האגרת לא הגיעה לידינו, אבל היא נזכרת באגרת שכתב אל רבינו, בחודש שבט תקמ"ו: “כבר כתבתי אליו באריכות על ידי אחד מהיוצאים לקרית חוצות, ולא באתי כי אם בתוספת אהבתו במכתב יד עצמי, להעיר צדקתו ותורת אלקיו בלבו לא תמעד אשוריו. למה תאמר נסתרה דרכי מה' לפרנס את ישראל לאביהם שבשמים להורותם הדרך, ומי כמוהו מורה בכל מדינתם... חזק ואמץ, בטח בה' ורעה אמונה, כי רועה נתנו ה'... לך בכחך זה והושעת את ישראל... אהובי ידידי חזק והתחזק לעצור בעם, כי עשה תעשה ויכול תוכל, להרחיקם מכל אלה ולהדביקם בו יתברך".
ובשולי אגרת מאותה שנה אל החסידים ברוסיה, הוסיף וכתב הר"א מקאליסק לקהל החסידים: “והנה בענין המעשה רב להם כבוד אהובינו וידידנו ידיד ה' אור יקר כק"ש מו"ה שניאור זלמן נ"י שיחי', מלא כבוד ד' ברוח חכמה ובינה ודעת את ד' להורות להם הדרך, בטחוננו בחסדי ד' ית' שיפתח להם את אוצרו הטוב ביראת ה'".
כפי שעולה ממכתביהם הרבים באותה תקופה, מצד אחד הם דחקו באדמו"ר הזקן שיסכים לקבל עליו את הנהגת החסידים ברוסיה, ומצד שני המליצו מאוד לחסידים ברוסיה בכל פה ולשון שיקבלו עליהם את רבינו למנהיג החסידות ברוסיה.
עובדה זאת, שרבינו לא הסכים ברצון לקבל עליו את הנהגת החסידים ברוסיה, הוא הזכיר בשנים הבאות (אגרת פט): “בקשתי ליפטר מהם בשנים קדמוניות וליסע לאה"ק, ועל זה השיבו לי הרבנים במכתבם דשנת תקמ"ו". רבינו הבהיר עמדתו זאת בתגובתו למלשינות במאסר הראשון (אגרת נח אות יד): “אין לי שום נחת רוח מהנוסעים אלי, כי אין נותנים לי אפי' פרוטה אחת בבואם למחנינו, ואדרבה יש לי צער גדול מהקנאה [כוונתו היא שהצלחתו הגדולה שרבים הם הנוסעים אליו, גורמת לקנאה אצל אחרים, וקנאה זו גורמת צער רב עבורו]. אך מה לי לעשות, שכך חובה עלינו על פי דתינו, שכל היודע מחוייב ללמד למי שאינו יודע".
בתחילת שנת תקנ"ז נדפס ונתפרסם ספר התניא. באותה תקופה ארגן רבינו מחדש את כל המערכת: הוא מינה את אחיו הרה"ק מהרי"ל מיאנאוויטש לעורך הראשי של כתביו, וביסס ישיבה בה יתעסקו עם התלמידים הבאים לשהות אצל רבינו;
ניהול עניני החצר, סדר הכניסה ליחידות, ומסירות מענות רבינו לחסידים בכתב, נמסרה לידי “נאמן בית". בתקופת לאדי (תקס"ב-תקע"ב) עסק בזה בנו רבי חיים אברהם, כנזכר באגרת קודש אדמו"ר האמצעי (אגרת כד): “אחי הררח"א הי' עומד תמיד לפני אאמו"ר הגאון ז"ל, ועל ידו היה משיב תשובות ועצות נכונות לכל מבקש דבר במילי דעלמא, כל הימים שהיינו בלאדי י"א שנים";
כמו כן מינה אדמו"ר הזקן באותה תקופה אנשים שיעבדו אתו בהדרכת האברכים וניהול עניני החצר, וגם מינה אנשים בכל מנין חסידי שיהיו ממונים על הדרכת אנשי המניין. כתוצאה מההערכות החדשה והכוללת הזו, כל צורת הנהגת החסידים התחילה להסתדר בארגון מסודר.
בשלהי שנת תקס"א רבינו התיישב בלאדי, ואז התחילו ביאורי החסידות באריכות ובביאור יותר[2].
הנהירה הגדולה של החסידים
אל רבינו הזקן
נחזור מעט לאחור. עם התיישבותו של רבינו הזקן בלאזניא בשנת תקמ"ג, ועם התמנותו למנהיגה של עדת החסידים ברוסיה הלבנה וליטא, התחילה הנהירה הגדולה של החסידים ברחבי רוסיה וליטא אל רבינו הזקן. מרחוק ומקרוב היו נוסעים אליו ללאזניא לשמוע מתורתו ולשאול בעצתו ביחידות.
כאשר התרבו הבאים אל רבינו הזקן כדי להתקבל ליחידות, באופן שלקחו את כל זמנו, התחיל להתקין את תקנות לאזניא המפורסמות. אחת מהתקנות היא: “כל מי שהיה פעם א' בעיר לאזנא לא יבא עוד כי אם על שבת שמברכין ר"ח... עוד תקנה: שלא ליסע רק פעם אחת בשנה". כעבור כמה שנים, בשנת תקנ"ג, שוב קבע אדמו"ר הזקן שורה של מגבלות בקשר להגעה אליו, וחזר ופרסם מגבלות נוספות בקיץ תקנ"ה[3].
הסיבה המרכזית לתקנות חוזרות ונשנות אלו הייתה הריבוי העצום של האורחים, להם לא היה מספיק מקום לתפלות וחזרת חסידות בבית המדרש של רבינו בלאזניא. בשנת תקנ"ו התחילו עבודות לשיפוץ ולהרחבת בית הכנסת ובית המדרש.
בנוסף להגבלות על הנסיעות ועל השהיה אצל רבינו, היו גם הגבלות על הכניסה ליחידות. את הסיבה לכך ביאר רבינו באגרת משנת תקנ"ג (אגרת לה): “ונלאיתי נשוא במכתב גורל המרירות אשר ממררים חיי ממש אותן הנכנסים לפרש שיחתן ביגונם בכבודם ובעצמם... והנה אף לפי דמיון הכוזב העולה על רוחם לערב תבן את הבר לגדולי הדור המפורסמים שיחיו, אין דמיונם עולה יפה, כי שם רובם ככולם, ה' יאריך ימיהם ושנותיהם בנעימים, הנה משכן כבודם במדינה אחת בעירות סמוכות וקרובות שלא בריחוק מקום כל כך בינותם, והקל מעליהם ונשאו אתם במשא העם".
כלומר, אין לתמוה על העובדה שהוא מגביל את הכניסה ליחידות אליו, בשעה ששאר תלמידי המגיד אינם קובעים הגבלות כאלו. כי שאר תלמידי המגיד יושבים כולם במדינה אחת, אוקראינה־וואהלין, בעיירות סמוכות וקרובות “שלא בריחוק מקום כל כך בינותם", מה שאין כן רבינו הזקן, שאליו נוסעים כל אלו שמתקרבים לחסידות בכל מדינת רוסיה הלבנה וליטא.
אדמו"ר הזקן מוסיף באגרת התייחסות להיבט נוסף: “והנה מי לנו גדול ממשה רבינו ע"ה שאמר איכה אשא לבדי וגו'. והנה לא היה עליו צרכי צבור הנוגעים אל הכלל ולא ליחידים, כי אם לדון ביניהם במשפטי התורה, כמשארז"ל דדין היינו תורה, והוא אחד מעמודי העולם, ועם כל זה ארז"ל וכי תעלה על דעתך שמשה רבינו ע"ה יושב ודן כל היום כולו - תורתו מתי נעשית, דהיינו מלהתבודד ולהתבונן בינו לבין עצמו בדברי תורה ששמע מפי הגבורה. אבל ליתן עצות לכל יחיד שלא בדברי תורה ויראת שמים לא היתה זאת מעולם".
מטרות הכניסה ל'יחידות'
בסוף שנת תקנ"ב שיגר רבינו “אגרת השלוחה לכללות אנשי שלומינו יצ"ו"[4], שגם בה הדגיש את עובדה זו, שמרוב הבאים אליו אינו מסוגל לקבל יותר את כולם ליחידות (אגרת מז): “קונטרסים אלו הנקראים בשם לקוטי אמרים… כולם הם תשובות על שאלות רבות אשר שואלין בעצה כל אנ"ש דמדינתינו תמיד כל אחד לפי ערכו לשית עצות בנפשם בעבודת ה'. [אולם,] להיות כי אין הזמן גרמא עוד להשיב לכל אחד ואחד על שאלתו בפרטות, וגם השכחה מצויה, על כן רשמתי כל התשובות על כל השאלות למשמרת לאות להיות לכל אחד ואחד לזכרון בין עיניו, ולא ידחוק עוד ליכנס לדבר עמי ביחידות".
עיקר מטרת היחידות היא לקבל הדרכה בעבודת ה', כמובא לעיל. אמנם הורגלו החסידים לשאול עצה גם בעניניהם הגשמיים. ועל זה כתב רבינו (אגרת לה): “אהוביי אחיי ורעיי, מאהבה מסותרת תוכחת מגולה, לכו נא ונוכחה זכרו ימות עולם בינו שנות דור ודור, ההיתה כזאת מימות עולם ואיה איפוא מצאתם מנהג זה באחד מכל ספרי חכמי ישראל הראשונים והאחרונים להיות מנהג ותיקון לשאול בעצה גשמיות כדת מה לעשות בעניני העולם הגשמי, אף לגדולי חכמי ישראל הראשונים כתנאים ואמוראים, אשר כל רז לא אנס להו ונהירין להון שבילין דרקיע, כי אם לנביאים ממש אשר היו לפנים בישראל, כשמואל הרואה אשר הלך אליו שאול לדרוש ה' על דבר האתונות שנאבדו לאביו"[5].
כתבי חסידות
את ספר התניא מסר רבינו לפרסום ולהעתקה כבר בקיץ תקנ"ב. אמנם בשנים הסמוכות, תקנ"ג-ו, התפשטו העתקות התניא, ודרושי דא"ח של רבינו, בהעתקות רבות, כמובא בסוף הקדמתו לתניא: “והנה אחר שנתפשטו הקונטרסים בקרב כל החסידים בהעתקות רבות מידי סופרים שונים ומשונים, הנה על ידי ריבוי ההעתקות שונות רבו כמו רבו הטעויות סופר במאוד מאוד". אז החליט רבינו לפרסם את ספר התניא בדפוס, כאמור בהקדמתו שם: “מנוקים מכל סיג וטעויות סופר ומוגהים היטב".
הדברים אמורים בקשר לספר התניא, אמנם את דרושיו לא מסר רבינו לדפוס. ואיך מבטיחים שלא ירבו הטעויות בהעתקות הרבות שהתפשטו? על זה תיקן רבינו בתקנות לאזניא האחרונות, של שנת תקנ"ט-ס (אגרת סז): “כל הנערים הנוסעים למחננו מהיום והלאה יביאו עמהם הכתבים והעתקות מדרושי חסידות חדשים גם ישנים, ואפילו ההעתקות מד"ח שכתב אחי [מהרי"ל מיאנאוויטש] נ"י, להיות כי רבו בהם השיבושים וטעויות סופר במאד מאד ואיכא למיחש לחורבא ח"ו כאשר ראיתי בעצמי השבושים העצומים. וכל אחד ואחד יכרוך כתבים שלו, ויכתוב שמו על הכרך, וימסור ליד אחי נ"י ויגיה אותם, בצירוף מגיהים אחרים דקהלתנו דוקא בהשגחת אחי עליהם להגיה, ואחר כך יוחזר לכל אחד ואחד הכתבים שלו".
תקנות רבינו
בעבודת התפלה
המניניםהחסידיים
אחד מהדברים הראשונים שהתקינה עדת החסידים, היה קביעת מנינים מיוחדים, שבהם היו מתפללים החסידים בדרך החסידות, בחיות, במתינות, בקול רם, ובנוסח התפלה החסידי.
כבר בכתבי המתנגדים של שנת תקל"ב מתלוננים על החסידים, הן על קביעת מנינים מיוחדים, הן על התפלה בקול רם והן על שינוי נוסח התפלה. ושוב חזרו עליהם בכתביהם משנת תקמ"א ואילך.
בשנת תקמ"ז פרסמו המתנגדים בעיר שקלוב כרוז אל כל הקהילות, נגד החסידים המתפללים במנינים מיוחדים. שם בשקלוב היה יהודי אחד בשם ר' אלכסנדר, שהשתדל לגונן על החסידים, שלא יפריעום בתפלותיהם. אדמו"ר הזקן כתב לו אז בענין זה (אגרת י): “אף כי לא ידעתיהו ולא אכיר מראהו, אך לשמע אזן שמעתיהו אשר רוח ה' נוססה בו, שלא לעמוד בסוד משחקים המלעיגים בחפצים לעבוד את ה' באמת, עבודה שבלב זו תפלה... בהוסדם יחד עלי לגזור גזירת שמד על התפלה, להתפלל כמותם דוקא בחפזון ובלי שום תנועה והרמת קול... באתי לעורר נפש נדיבה... ותחשב לו לצדקה לדור ודור עד עולם". וממשיך ומבאר לפניו את תוכן ענין התפלה בקול ובהתבוננות המעוררת אהבת ה'. כעבור זמן, הפך ר' אלכסנדר זה, לאחד מגדולי החסידים.
הרדיפות נגד המנינים החסידים התחילו אז גם בשאר העיירות. כשהגיעו הרדיפות האלו לעיר סמיליאן כתב להם אדמו"ר הזקן (אגרת יד): “באתי כמזכיר ומחזיר על הראשונות בכלל, ובפרט אל המתנדבים בעם לעמוד על העבודה זו תפלה בקול רם, להתחזק מאד בכל עוז ותעצומות נגד כל מונע מבית ומחוץ ביד חזקה כמשמעו" (אחר כך נדפסה האגרת באגרת הקודש שבתניא, בתור הוספה לאגרת כב).
לעומת זאת, כאשר בעיר אושאץ גברו הרדיפות של המתנגדים נגד המנינים של החסידים ביתר שאת - יעץ להם אדמו"ר הזקן (אגרת ט): “מודעת זאת בארץ הרעש הגדול שבמדינתינו ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע בקרוב, ועל כן זאת העצה היעוצה על פני כל הארץ, לקיים מה שכתוב: חבי כמעט רגע עד יעבור זעם, ועת לעשות לה' הפרו תורתך כתיב. ובגלל הדבר הזה השמרו בנפשותיכם מלהתיצב נגד הקמים עליכם כדי להתפלל במנין מיוחד. ובה' בטחתי שאל יעזבנו נצח סלה ועד, ובקרוב יחזיר העטרה ליושנה".
באחת העיירות שהתקיים בה מנין חסידי, רצה רבה של העיר [שם העיר לא הגיע לידינו, אך ניתן לשער שמדובר על חרסון] לסגור את המנין. הוא כתב לאדמו"ר הזקן כי מאחר שההורים אינם מעוניינים שהנערים ילכו למנין החסידים ויתפללו בנוסח שלהם, הנערים מחויייבים לשמוע בקול הוריהם ולהימנע מלהשתתף במניינים אלו. רבינו השיב לו, דקיי"ל דבמילתא דלא שייך האב בגווה אין בו כח למחות בבן, ואשר אין איסור בשינוי הנוסח. אמנם מכל מקום הציע רבינו להתפשר (אגרת מו): “מפני שמעכ"ת כוונתו רצויה למצוה רבה, הבאת שלום, אף ידי תכון עמו, לצוות ולהזהיר על המנין המתפללים שלא ישנו סדר התפלה מברוך שאמר עד אחר שמונה עשרה, באם שישמעו לו אנשי עירו לכבוד מעכ"ת, להיות בשלום ובמישור עם המנין באמת לאמתו, ולא לעורר עוד מדנים ח"ו עם בניהם החפצים לילך למנין".
גם בווילנא התקיים במשך שנים מנין מיוחד לעדת החסידים, עד אשר בשנת תקנ"ז התחילו להתגבר רדיפות המתנגדים נגד החסידים, ורבינו כתב להם בראשית שנת תקנ"ח (אגרת נד): “מוטל עלינו חובה לשתוק ולסבול ולקבל היסורים באהבה... ותקבלו שכר על הפרישה, ומלה בסלע ומשתוקא בתרין, כי עת לעשות לה'". ופשטות הכוונה היא למנין החסידי שנגד זה היו עיקר הרדיפות, אשר “תקבלו שכר על הפרישה".
קול מעורר הכוונה
באגרת הנזכרת אל ר' אלכסנדר משקלוב, ביאר רבינו את תוכן ענין התפלה בקול המעורר הכוונה (אגרת י): “יסוד כל התורה לדעת את ה' להכיר גדלו ותפארתו בדעה שלימה ומיושבת בבינת הלב, שיתבונן בזה כל כך עד שתתעורר נפש המשכלת לאהבה את שם ה' ולדבקה בו ובתורתו ולחפוץ מאד במצותיו, אשר כל ענין זה נעשה לנו בזמן הזה על ידי אמירת פסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע לפניה ולאחריה, בפה מלא ובקול המעורר כוונת הלב".
לא רק שכל אחד לעצמו מתפלל בהתלהבות ובקול רם, אלא שרבינו תיקן שכך תהיה גם תפלת הצבור. הגיעה לידינו אגרת שכתב לחסידים בקהלת קאפוסט (אגרת עא): “אהוביי אחיי ורעיי, חזקו ואמצו במאד מאד, כמאמר רז"ל שהתפלה צריכה חיזוק, כאדם הנאבק עם שונאו שצריך להתחזק בכל כח ועוז ותעצומות, אף כי גם זאת שעת צלותא היא שעת קרבא. וכמו שבמלחמות בני אדם צריכים כל בני המלחמה להתאסף אל מקום אחד, להתחזק כולם כאחד ולא זה בכה וזה בכה, אף גם בתפלה יהיה עשרה לפחות כולם כאחד מתחילים מברוך שאמר ואילך, ואיש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק בקול חזק לייחד לאחד להרים קול אחד".
תפילה במתינות
עוד תיקן רבינו, שהתפלה בצבור תהיה דוקא במתינות (אגרת ע): “לא טובה השמועה שמעתי ותרגז בטני אשר עם ה' מעבירים מלפני התיבה האיש החפץ בחיים ואריכות ימים של כל אנ"ש [שאם החזן מתפלל לאט מדי מעבירים אותו מהעמוד]..., כמארז"ל שלשה דברים מאריכים ימיו של אדם ואחד מהם המאריך בתפלתו. ואף גם מי שהשעה דחוקה לו ביותר ואי אפשר לו בשום אופן להמתין עד אחר עניית קדושה של חזרת הש"ץ הזה הלא טוב לו שלא לשמוע קדושה וברכו, מלירד לחייהם של החפצים בחיים, ואונס רחמנא פטריה [הוא עצמו שיזדרז כאוות נפשו, אבל שלא יפריע לשאר המתפללים להתפלל במתינות]".
כשהחסידים קיבלו על עצמם תקנותיו בנוגע לתפילה: שתהיה במתינות כך שהתפילה מהודו עד העמידה תמשך כשעה, שלא ילכו בתפילה אנה ואנה אלא יעמדו על מקום אחד ועוד - כתב אליהם רבינו (אגרת פב): “פותחין בברכה לברך ולהודות לה' כי טוב. שמועה טובה שמעה ותחי נפשי... ועתה הפעם הנני יוסיף שנית ידי בתוספת ביאור ובקשה כפולה שטוחה ופרושה לפני כל אנשי שלומים הקרובים והרחוקים לקיים עליהם שכל ימי החול לא ירדו לפני התיבה הבעלי עסקים שאין להם פנאי כל כך, רק אותם שיש להם פנאי, או המלמדים או הסמוכים על שולחן אביהם, שיכולים להאריך בתפלת השחר ערך שעה ומחצה לפחות כל ימות החול, מהם יהיה היורד לפני התיבה על פי הגורל או ע"פ ריצוי הרוב"[6].
שלא לדבר בעת התפלות
מיד בתחלת תקופת נשיאותו, בערך בשנת תקמ"ה, הזהיר רבינו את כל המניינים של החסידים (אגרת ו): “לגזור גזירה שוה לכל נפש, שלא לשוח שיחה בטלה משיתחיל הש"ץ להתפלל התפלה עד גמר קדיש בתרא שחרית ערבית ומנחה וכו'. והעובר על זה בזדון ישב על הארץ, ויבקש מג' אנשים שיתירו לו נידוי שלמעלה, ושב ורפא לו". והיינו, שאף מי שעדיין לא התחיל להתפלל עם הש"ץ, יזהר משיחה בטלה אחר שהתחיל הש"ץ להתפלל.
וכעין זה דרש מהחסידים (אגרת פ): “חוסו נא על נפשותיכם, והשמרו והזהרו מאד מאד על התורה ועל העבודה שבלב זו תפלה בכוונה, להתחיל כולם יחד כאחד מלה במלה, ולא זה בכה וזה בכה וזה דומם וזה משיח שיחה בטילה, ה' ישמרנו".
והוסיף ותיקן, שגם בין מנחה למעריב לא ידברו דברים בטלים, כי אם ילמדו כולם ביחד עין יעקב ושלחן ערוך אורח חיים (אגרת ה): “ועל כן רע בעיני המעשה אשר נעשה תחת השמש בכלל, ובפרט בין אחיי ורעיי הנגשים אל ה' הגשה זו תפלה, ואחר התפלה או לפניה נעשה מושב לצים רחמנא ליצלן, כמו שארז"ל שנים שיושבין ואין ביניהם דברי תורה כו'... דהיינו בין מנחה למעריב כל ימות החול ללמוד בעשרה פנימיות התורה, שהיא אגדה שבספר עין יעקב... וגם ללמוד מעט בשו"ע או"ח הלכות הצריכות לכל אדם... ובשבת קדש בעלות המנחה יעסקו בהל' שבת, כי הלכתא רבתא לשבתא... וכל יחיד אל יפרוש עצמו מן הציבור אפילו ללמוד ענין אחר, כי אם בדבר שהציבור עסוקין בו".
יגיעת המוח בעבודת התפלה
בכל האמור לעיל הבאנו את התקנות שתיקן רבינו למנינים החסידיים בנוגע לסדר ומהלך התפילה, וכעת נסקור מעט את הדרכת רבינו לחסידים בנוגע לעבודת התפלה.
כבר בשנים הראשונות לנשיאותו, הדריך רבינו את החסיד ר' יצחק יפה מקאפוסט (אגרת יט)[7]: “זאת עצה היעוצה להתפלל בשמחה גדולה... להתענג תענוג גדול מגדלות הבורא ושבחיו המוזכרים בסדר התפלה... קודם התפלה יהיה לימודו בראשית חכמה שער התשובה, וסוף שער היראה, וסוף שער הקדושה, בכדי להכניס יגון ואנחה ולשבור הלב על עונותיו וחטאת נעורים, בכדי שיוכל לבכות, בכדי שילך ויסור היגון מלבו, בכדי שיהיה שש ושמח בתכלית השמחה בהתבוננו בגדלות הבורא בתפלה".
אמנם כעבור מספר שנים, כשהתרבו החסידים, ונחלשה היגיעה בעבודת התפלה, כתב להם רבינו (אגרת פ): “לא אוכל להתאפק ולהחריש מלזעוק עוד בקול ענות חלושה, במטותא מינייכו ברחמין נפישין, חוסו נא על נפשותיכם, והשמרו והזהרו מאד מאד על התורה ועל העבודה שבלב זו תפלה בכוונה... עד מתי יהיה זה לנו למוקש ולא די לנו בכל התוכחות והצרות שעברו עלינו ה' ישמרנו וינחמנו בכפלים לתושיה ויטהר לבנו לעבדו באמת". (אחר כך נדפסה אגרת זו בסוף ספר התניא).
לא זו בלבד שרבינו דרש מהחסידים “להטריח מוחם בעיון תפלה מעומקא דליבא ערב ובקר מדי יום ביום", אלא אף גם זאת כתב להם (אגרת פב): “וכגון דא צריך לאודועי שבדעתי אי"ה לשלוח לכל המנינים מרגלים בסתר, לידע ולהודיע כל מי שאפשר לו, וכל מי שיש לו פנאי להאריך ולעיין בתפלה ומתעצל יהיה נידון בריחוק מקום להיות נדחה בשתי ידים בבואו לפה לשמוע דא"ח. ומכלל לאו אתה שומע הן, ולשומעים יונעם ותבא עליהם ברכת טוב ואין טוב אלא תורה"[8].
“מעות ארץ הקודש"
אחד ההיבטים הראשוניים בפעילותו הציבורית הענפה של אדמו"ר הזקן, היה ניהול הגבייה והמשלוח של כספי הצדקה שנועדו לאחזקת קבוצת החסידים שעלתה להתיישב בארץ ישראל. פעילות זו התמשכה לאורך מרבית שנות ההנהגה, משנת תקל"ח עד שנת תקע"ב.
כאמור לעיל, בשלהי שנת תקל"ז עלתה לארץ ישראל קבוצה גדולה של חסידים, בראשות רבי מנחם מענדל מוויטבסק, רבי אברהם מקאליסק ורבי ישראל מפולוצק - מגדולי תלמידי הרב המגיד ממזריטש זי"ע וממנהיגי החסידות.
עם הגיעם לארץ הקודש התיישבו בעיר צפת. כעבור זמן קצר הבינו שאין הקומץ משביע את הארי, והוכרחו מיד לשלוח את הר"י מפולוצק לרוסיה על־מנת להסדיר גביית ‘מעמדות' (תרומות לצדקה) עבור החסידים שבארץ. בהגיעו לרוסיה, עסק בזה הר"י מפולוצק יחד עם חבריו תלמידי הרב המגיד, רבי ישכר בער מליובאוויטש ואדמו"ר הזקן.
הסדר שסידרו היה, שכל אחד מהחסידים ברוסיה יתחייב לתת סכום מסויים ל"מעות־ארץ־הקודש" במשך השנה, וימסור אותו לידי גבאי מעות־ארץ־הקודש[9] שבאותה עיר. פעם בשנה יסעו שד"רים (שלוחי דרבנן) מיוחדים לכל העיירות האלו, לגבות את המעות שבידי הגבאים. אחרי גביית המעות מהעיירות ישלחו את כל המעות, על ידי שד"ר מיוחד לארץ הקודש.
כל שנה בחדשי החורף, בשעה שהשד"ר היה נוסע לעיירות בהן התגוררו החסידים כדי לגבות את תרומות המעות לארץ הקודש, היה רבינו מוסר בידיו אגרת מיוחדת שכתב בביאור גודל ענין צדקה זו. במכתבים אלו היה גם מוסיף המלצות לתמיכת אנשים פרטיים שהתיישבו בארץ ישראל, לפי עניניהם. לרוב, חלק החסידות שבאגרות אלו היה נעתק על ידי החסידים, והם הם אלו שנדפסו באגרת־הקודש שבתניא. ולפעמים, היו חסידים שהעתיקו את האגרת בשלימותה, עם ההמלצות הפרטיות שבה.
בתוככי רוסיה
הצלת שלושים האסורים
במקביל למערכת הגביות שניהל רבינו למעמדות ארץ הקודש, הוזקק מזמן לזמן לערוך מגביות מיוחדות לצרכי השעה ברוסיה עצמה.
בתחלת שנת תקנ"א נאסרו שלושים יהודים[10], ומשפטם נמשך שלוש שנים, כשבמשך הזמן הזה התנהלה השתדלות מוגברת להצלתם, שעלתה עד לראשי הממשל. כל ההשתדלות הזאת עלתה הון רב, ובמהלכה כתב אדמו"ר הזקן לפחות ארבע אגרות לחסידים, אודות מגביות מיוחדות לצורך זה.
המגבית הראשונה התקיימה בחורף תקנ"א, והשניה - בקיץ תקנ"א, שאודותן כתב רבינו לחסידים (אגרת כד): “כידוע ומפורסם אשר יצא הקצף בזעף אף רוש ולענה מראש פתנים אכזר, על קרוב לשלשים נפשות אביונים נקיים, להשליכם אל ארץ אחרת, ארץ לא עבר בה איש... וכידוע לכל שעיקר הגמר הוא עתה הפעם במקום העליון אשר אין למעלה הימנו[11], וכבר יש לנו הבטחות נאמנות משרים רבים ונכבדים, אשר לא שינו טעמם ולא נפל דבר אחד מדבורם הטוב ארצה מעולם ח"ו".
פעילותו של רבינו למען האסורים התמידה כל הזמן עד לסיום מוצלח של הפרשה, כפי שמבשר בשנת תקנ"ד (אגרת מ): “וב"ה גומר עלי אשר עד כה עזרני לגמור המצוה בכי טוב, וכבר יצא כנוגה צדקם וישועתם, ואין שום חשש וספק ספיקא משום סכנת נפשות בעולם".
“הכנסת אורחים"
כידוע, הרבה מאוד חסידים היו מגיעים מכל קצות רוסיה לאדמו"ר הזקן כדי לשמוע דברי תורה, להיכנס ליחידות להדרכה בעבודת ה' וכיוצא בזה.
החסידים האמידים יותר, כשהיו מגיעים אל רבינו, היו מתאכסנים בלאזניא באכסניא, כאמור ב"תקנות לאזניא" משנת תקנ"ה (אגרת מג): “האנשים שידם משגת לפרוע יוליכם הממונה שלנו לאכסניא הראוי' להם, בכמה וכמה בתים במחננו המקבלים שכר".
אמנם התלמידים והחסידים העניים שבאו לשהות במחיצת רבינו בלאזניא, לא היה ביכלתם לדאוג בעצמם לצרכי אכילה שתיה ולינה שלהם. ואז ייסד רבינו ארגון הכנסת אורחים בשם האידי “גאר קיך", שבו היו האורחים העניים מקבלים ארוחותיהם. כמו כן ייסד קופה שהשתתפה בהוצאות הנסיעה לחסידים שהיו זקוקים לכך.
התמיכה בצדיקי אוקראינה־וואהלין
המצב הכלכלי הקשה ששרר בשנות תקנ"ג-ד פגע לא רק בכלכלתה של רוסיה, אלא אף בזו של אוקראינה־וואהלין. עובדה זו הביאה את אדמו"ר הזקן לערוך מגביות נוספות ברוסיה - גם למען מכריו, מתלמידי הרב המגיד ממזריטש, היושבים באוקראינה־וואהלין. על כך כתב רבינו (אגרת מ): “מודעת בארץ צוק העתים אשר חלפו במדינות וואהלין ואוקראינא, ונשלחו אלינו שלוחים מהצדיקים המפורסמים, מכירנו ויודענו מלפנים משם, לתמוך ידם הקדושה לפי שעה בסך עצום ורב, כידוע גודל ההוצאה וההכנסה שם. וחלילה לנו להשיב שולחם בפחי נפש ח"ו".
לפחות שתים מהאגרות אודות מגביות אלו, בשנת תקנ"ב, הגיעו לידינו. הראשונה היא עבור רבי מנחם נחום מטשרנוביל (אגרת כו): “תש[ת]פך נפשי בשאלתי ובקשתי השטוחה והפרושה לעורר רוח טהרה ונדיבה, להתנדב לבם הטהור למצוה רבה ועצומה להיות מתמכי אורייתא קדישא להאי גברא בוצינא קדישא חסידא ופרישא רכב ישראל ופרשיו איש אלקים קדוש יאמר לו, כק"ש מוה"ר מנחם נחום במו"ה צבי הירש שי', הה"מ דק"ק טשערנאביל, אשר נגעה בו יד ה' זה כמה עידן ועידנין, והיתה ההוצאה מרובה לאלפים. וגם עתה עוד מסובל ביסורין של אהבה, יחלימהו ה' ויחייהו מיומים ויחדש כנשר נעוריו. ובגלל זה ידו הק' שלוחה אלינו במכתבו על ידי ציר אמונים, האי טהור גברא מוכ"ז שי', להיות לו לעזר ולסעד ולתמכו בימין צדקם. ועל כן באתי למלאות דבריו הק' בזאת, למלאות ידם לה' ביד מלאה ורחבה מנה כפולה ומכופלת";
והשניה היא עבור רבי זושא מאניפאלי (אגרת כח): “ומדי דברי זכור אזכור את אשר כבר עשוהו אשתקד אודות הצדיק המפורסם אשר בצילו נחי' בגוים מו"ה זוסמאן שי', לשלוח לו כמסת ידו פדיון נפשות ביתו, ולרשום בפנקס שתחת יד מוכ"ז להיות שמותם לזכרון לפני ה'".
כלכלת החצר וקהילות חב"ד
במקביל, ניהל אדמו"ר הזקן את פעילותה הענפה של חצרו ואת פעילות קהילות חב"ד בעיירות אחרות.
למשל, בעת התגברות רדיפות המתנגדים את החסידים בווילנא, בשנת תקנ"ח, שלח להם אדמו"ר הזקן תמיכה על סך 800 רובל[12], לצורך ניהול עניני הקהילה, כמסופר במסמכי המאסר והגאולה (“תולדות חב"ד בפולין, ליטא ולטביא" פרק א).
ומסתמא היו עוד הוצאות מעין אלו, שלא נתפרשו באגרות רבינו אודות המגביות. מתוכן הדברים נראה, שלא נערכה מגבית והערכה לצדקה פרטית זו או אחרת, כי אם מגבית והערכה כללית לקופת רבינו, שממנה היה מחלק לדברים העומדים על הפרק. כך כתב בשנת תקנ"ד (אגרת מ): “לפדיון שבויים הידוע... צוק העתים אשר חלפו במדינות וואהלין ואוקראינא... לתמוך ידם הקדושה לפי שעה בסך עצום ורב... ומצורף לזה שארי הוצאות כלליות סתומות ונעלמות אשר אי אפשר לפורטם לרבים... וכל החובות השתרגו ועלו על צוארי הכשילו כחי... חנוני חנוני אתם ריעי איש כערכו אשר הערכתי".
המסע למען מגורשי הכפרים
והנה דוגמא לעסקנות כללית שקשורה בטרגדיה נוראה שהתרחשה לעמנו באותה תקופה:
בחורף תקס"ה פירסם הצאר אלכסנדר הראשון את “חוק תקנת היהודים", שבו נכלל הסעיף האכזרי האוסר על היהודים את חכירת הפונדקים ומכירת היין בהם, בנוסף לאיסור מגורי קבע באותם כפרים (ראה בכל זה בספר “מסע ברדיטשוב" עמ' 9). החוק פגע בכשישים אלף (!) יהודים שפרנסתם היתה מעסקי החכירה בכפרים.
ביצוע הגזירה נדחה עד ראשית שנת תקס"ח, שאז הוכרחו היהודים לצאת ולנדוד מהכפרים, אל תוך הערים, ושם נעזבו לנפשם תחת כיפת השמים.
החל משנת תקס"ו החלה התיישבותם של מגורשים אלה (מפלך מוהילוב) בשממות חרסון. בתחילת שנת תקס"ח ניתנה הסמכות לראש הפלך, להטיל על הקהילות את חובת התמיכה הכספית להתיישבות זאת, והקהילות הקציבו לזה 6000 רובל, שייגבו ממכירת האתרוגים. אדמו"ר הזקן ביקש מהחסידים באגרת מיוחדת שהפיץ להרבות בקנית האתרוגים, בכדי שיהיה אפשר לתמוך ביהודים העקורים.
הבעיה הייתה חמורה אף יותר. האפשרות להתיישב בשממות חרסון ניתנה רק לכאלפיים איש, ובשנת תק"ע הגיע מספר המתיישבים לחמשת אלפים נפש. ואילו את מצב רוב המגורשים, שנעזבו לנפשם בתוך הערים תחת כפת השמים, מתאר רבינו (אגרת צח) “שלא יכולתי לסבול הצער והיסורים מאנשי הכפרים אשר גלו ממקומם לעיירות, ומושלכים בחוצות נפוחי כפן ומתים ברעב".
ומטעם זה יצא רבינו מגדרו, וערך למענם מגביות נרחבות, הן בקהילות היהודים שברוסיה הלבנה, והן בנסיעה מיוחדת שערך לאוקראינה, בחורף תק"ע.
הנה כי כן מתגלית לפנינו, גם אם בקווים חלקיים בלבד, תמונה של מנהיג, שמלבד עוצם גדולתו בתורה ובחסידות, השקיע ומסר עצמו למען הכלל והפרט בכל שנות נשיאותו, הן בעניינים רוחניים והן בעניינים גשמיים.
[1] אגב, בשיחת ליל שמח"ת תשמ"ח (ראה “התוועדויות" שם סעיף יט) דן הרבי בתקופה הזאת, שבין כהונת הרב המגיד ממזריטש לבין כהונת כ"ק אדמו"ר הזקן, אם אפשר להחשיבה כתקופה אמצעית, שבה כיהן הרה"ק הרמ"מ מוויטבסק כמנהיג החסידים ברוסיה הלבנה, והיינו שגם הרה"ק הרמ"מ מוויטבסק צריך להמנות ברשימת הנשיאים אצל חסידי חב"ד.
מה שברור הוא, שעל יסוד תקופה זו מתייחס כ"ק אדמו"ר הזקן אל הרה"ק הרמ"מ מוויטבסק כתלמיד לרבו, עד שמכנהו בתואר “רבותינו שבא"י" (אגרת ט), “רבותי שבא"י" (אגרת יז), “רבותינו שבאה"ק" (אגרת מז) וכיו"ב.
[2] ראה ב"תולדות חב"ד ברוסיה הצארית" פרק כו.
[3] “סדר הנסיעה למחננו לאנ"ש הישנים על שבתות שלפני ר"ח לא יסעו כי אם פעם אחת בשנה דוקא... והשנה היא שנה תמימה דוקא בלי שום קדימה אפילו חדש אחד, והתחלתה משבת שלפני ר"ח סיון העבר, מלבד מד' פרקים שהרשות נתונה לכל ליסע, ואלו הן, שמחת תורה, שבת חנוכה, פורים, שבת שובה... ומי שההכרח לו ליסע שנית יכתוב הענין ואולי יותן לו רשות... ובכל שבתות שלפני ר"ח הרשות נתונה פעם בשנה" (לשון אדמו"ר הזקן באגרת מג).
[4] ונדפסה בתניא כ"הקדמת המלקט".
[5] אמנם בסוף ימיו כתב רבינו (אגרת קח): “נפש השפלה באמת לאמתו... ע"י קירוב הדעת ועצות מרחוק בכל עניני ב"ב, אף כי רובם ככולם הם דברי שקר א"א בענין אחר... כ"א בהתקרב הדעת... וגם אם אין רק דרך אחת והיא שפלה אזי לנחמו לקבל באהבה, או לעורר ולפשפש במעשיו ולשוב עד הוי' בצר לו וירווח לו".
וביאר כ"ק אדמו"ר זי"ע בשיחת כ"ף מנ"א תשי"ג (תורת־מנחם, עמ' 128-127): “שמעתי מאחד החסידים, שבליובאוויטש היו אומרים, שהאגרת “נפש השפלה" היא מענה על מ"ש אדמו"ר הזקן באגה"ק (סי' כב), שבה מוכיח הוא את החסידים על מנהגם “לשאול בעצה גשמית כדת מה לעשות בענייני העולם הגשמי". אך אעפ"כ המשיכו החסידים לשאול בעניינים גשמיים! ועל זה הוא המענה באגרת “נפש השפלה", שההתקשרות של “נפש השפלה" היא על־ידי גשמיות, ולכן צריכה גם ההשפעה להיות בגשמיות".
[6] וכשהתקבלה תקנה זו על ידי החסידים בבוחאב ישן, השיב גם להם באותו תוכן (אגרת פה): “אברכה את ה' הטוב והמטיב על שמועה טובה שמעה ותחי נפשי ממש, ומי האמין לשמועתינו, אשר סיפר לי ידידנו ציר נאמן מוכ"ז על כל אחד ואחד מקטן ועד גדול, אשר כולם נושאים נפשם לה' איש כערכו, להתחזק בכל עוז ותעצומות על התורה ועל העבודה שבלב זו תפלה... איש איש כאשר יוכל שאת, והחלש יאמר גבור אני. ראו עיני ושמח לבי, ואודה ה' בכל לבב על העבר, ובקשה על העתיד, כה יתן וכה יוסיף ה' לחזק ולאמץ לבם להיות מעלין בקדש ולא מורידין ח"ו...".
[7] האגרת מובאת בשלימות בגיליון זה בעמ' 41. המערכת.
[8] בהקשר זה מעניינת הוראת רבינו אל כ"ק בנו אדמו"ר האמצעי, ואל הרה"ק רבי אהרן מסטאראשעלע, לכתוב לחסידים: “לא טובה השמועה... שנחלש ח"ו ההתעוררות שבלבם הטהור לה' אחד בתפלה, מבלתי לשום לב כלל, אי' עול היגיעה והעבודה בשעת התפלה בשעה גדולה בכל יום... פן ח"ו יהי' מההכרח להרחיקם מלבא בשער ה'... ודעת לנבון נקל, שכל דברינו אלה לא מדעתינו בלבד הם, אלא על פי דעת אדמו"ר שליט"א שהשביענו במרורים על כל הנ"ל, כי אין די באר במכתב גודל עוצם מורת רוח שמקבל משמועות רעות כאלו כו'... ויערה עליהם רוח ממרום לקבל עול מלכות שמים שלימה באור התורה ועבודה אמיתי אכי"ר".
[9] לאמיתו של דבר, “גבאי מעות־ארץ־הקודש" אשר בכל עיר, לא היו ממונים על גביית מעות־ארץ־הקודש בלבד - אלא הם שימשו כנציגי אדמו"ר הזקן בעיירותיהם. כל עניני החסידים היו נחתכים על פיהם, ובן היתר הם היו אחראים על יישום תקנות ליאזני - מי מהחסידים מקבל רשות לבוא אל רבינו, ומתי וכו'.
[10] לעת עתה לא נתברר מה היה חטאם. אמנם ממה שכתב רבינו (אגרת לד): “לא תהא כזאת בישראל ליתן קצבה וגבול לפדיון נפשות... ואפילו אם השבוי פשע בנפשו... מחוייבים לפדותו בדאיתא סכנת נפשות ח"ו", נראה לכאורה שמדובר בעבירה על החוק.
[11] יקטרינה הגדולה, קיסרית רוסיא בין השנים תקכ"ב-תקנ"ז.
[12] שהוא סכום גדול ביותר - לפי ערך השנים ההן, כנראה ממה שכותב רבינו (בחקירות שבעת מאסרו - אגרת נח אות יז): ואשתי סוחרת בכל מיני תבואה... ויש לנו מזה הכנסה כמה רובל לשבוע... וגם יש לי הכנסה קבועה מקופת הקהל דלאזניע גם כן כמה רובל לשבוע".
