בשנת תשל"ו צעירי חב"ד בירושלים ארגנו את הפעילות של פורים, שכללה, בין היתר, הגעה לכמה שיותר חיילים במחנות הצבא, להביא להם משלוח מנות, שמחה, ושאר מצוות החג.
הרב יוסף יצחק גורביץ׳ (כיום משפיע בישיבת תומכי תמימים במגדל העמק) שובץ עם הקבוצה שנסעה לשמח חיילים באזור השומרון.
מחסום אבנים וסלעים על הרכב
בשעה 8:30 בבוקר יצאה מירושלים המשאית הצבאית מדגם ״דודג״ ופנתה ביציאה מנווה יעקב לכיוון כביש מספר 60, המוביל אל רמאללה ואל־בירה ומשם לשכם. באזור זה פזורים בסיסי צבא ומתקני ביטחון רבים, ואליהם היו מועדות פניהם של יושבי המשאית.
בתא־הנהג ישבו נהג וחייל נוסף שליווה את נוסעי הרכב, ואילו בארגז המשאית ישבו החב"דניקים.
לפתע נעצרה המשאית הגדולה בחריקה. ריח של שריפה מילא את האוויר ועשן שחור חדר פנימה. החסידים לא הבינו מדוע נעצרה המשאית, אלא שאז הם הבחינו בחייל המלווה מציץ בעד הפתח האחורי של המשאית בפנים חיוורות.
"חבר׳ה, מחסום אבנים גבוה חוסם את דרכנו וגם צמיגים בוערים חוסמים את הכביש. המוני ערבים עומדים מסביב והם מתחילים להתקרב לעברנו, מוכרחים לחזור".
אין פלא שכולם נכנסו למתח. עוד הם משתאים, ולפתע נשמע קול חבטה. אבן נחתה על דופן המשאית. לאחר האבן הראשונה הגיעו עוד עשרות אבנים וסלעים. החייל דרך את נשקו וירה צרור יריות. לרגע קצר נרתעו המוני הערבים אבל מיד חזרו לעשתונותיהם, והמשיכו בריצה במורד ההרים לעבר המשאית.
אלא שאז הרב גורביץ', שהיה צעיר שהגיע זה עתה מחצר הרבי בניו יורק, פנה אל החייל ואמר לו בתוקף חסידי: ״אנו לא חוזרים, אנחנו ממשיכים הלאה!". החייל נתן בו במבט מופתע. ״אנחנו חוזרים אחורה״ - חזר החייל על דבריו - "יש לי אחריות עליכם״. גורביץ' התעקש: ״אם אתה חוזר, אני יורד ונשאר כאן". "מה?" שאל החייל בתדהמה.
גורביץ׳ הסביר ברצינות רבה: ״יש לי ׳ביטוח׳ טוב. אני נמצא בארץ ישראל בשליחותו של הרבי. גם הנסיעה במשאית הזאת היא בשליחותו של הרבי, והרבי אמר לנו לפני שיצאנו לדרך שכל מה שיקרה לשלוחים הוא ׳עלי ועל צווארי׳. הוא לוקח אחריות מלאה על הכול, משום כך אינני פוחד".
לאחר דין ודברים החייל השתכנע. הנהג התניע שוב את המשאית והאיץ קדימה במהירות תוך שהוא רומס את מחסום האבנים הבוער. המון הערבים הזועם המשיך להשליך את האבנים והסלעים על המשאית, אך בסופו של דבר המשיכה המשאית בדרכה עד שהגיעה לבסיס צבאי קרוב, שם ירדו הבחורים, הניחו תפילין עם החיילים ו"עשו שמח" כמו שצריך.
בערבו של אותו יום, מיהר הרב גורביץ׳ להתקשר למזכירות הרבי ולדווח על השתלשלות האירועים.
"ללכת בתוקף עם יהדותך"
ב-4:30 לפנות בוקר התעורר הרב גורביץ' ורץ עם חסידים רבים נוספים לשמוע את התוועדות פורים של הרבי בשידור חי. ההתוועדות מתחילה, והשיחה הראשונה עוסקת בענייני דיומא. לאחר שניגנו ניגון, באה השיחה השנייה, ואז אמר הרבי, לתדהמתו של הרב גורביץ היושב בירושלים בשעה של לפנות בוקר ומאזין לדברים:
"לפני זמן קצר הגיעה ידיעה מארץ הקודש על מאורע המבטא את האמור לעיל, שזהו בעצם התוכן של המגילה, שכאשר יהודי הולך בתוקף עם יהדותו והוא לא חושב פעמיים, אלא אדרבה הוא מבצע בפועל את הנדרש ממנו, הרי הוא מצליח מבלי להינזק או להזיק - לא רק ליהודים אלא גם לגויים.
"היות שהייתה בקשה [הכוונה לבקשת הרבי מחסידיו לצאת ל"מבצע פורים"] להביא משלוחי מנות ביחד עם ״אמרה של פורים״ ודברי התעוררות ברוח המגילה - שכאמור, תוכנה הוא שאין להתפעל מה־127 מדינות השייכות למלך אחשורוש, ואדרבה - ״לא יכרע ולא ישתחווה״, ועל ידי זה ״ליהודים הייתה אורה״ וגו׳. והבקשה הייתה שיש ללכת בייחוד אל אותם יהודים שזכו להגן בגופם על ארץ הקודש, מאחר שהם עומדים במקומות מסוימים בארץ הקודש ששם יש צורך בהטלת אימה, ובעצם עמידתם שם (עם כלי נשק וכו׳) פועלים הם שלא יהיו עניינים בלתי רצויים.
"ולספר ולהסביר ליהודים אלו ש״הקב״ה מצילנו מידם״ ושומר ישראל לא ינום ולא יישן, אף שבעצם יהודים אלו דווקא חיים זאת מדי יום ביומו כך שאין צורך להסביר להם זאת.
"וכמנהגם של יהודים, שכאשר הם שומעים על אפשרות להביא ליהודי בשורה טובה - עידוד וחיזוק הרוח, ובייחוד ליהודי כזה שמגן בגופו על ארץ הקודש, הרי הם משתדלים בזה ככל האפשר.
"ועל כן, ביום הפורים יצאה שיירה של כמה שלוחים שנסעו לשכם, בכדי להגיע לחיילים ואנשי הצבא המשרתים שם. הואיל ולאחרונה היו שם מהומות, הצטרפו לשיירה נהג ואיש צבא.
"כשהגיעו כברת דרך מסוימת לפני שכם, הם גילו שתושבי המקום הערבים, שמבקשים למנוע מאספקה חדשה או חיילים ויהודים להגיע לשכם, חסמו את הכביש בעפר, בעצים ובאבנים, ונוסף על אלה, בצד הדרך נעמדו כמה ״בני־אדם״ - ערבים.
"כשהנהג ראה זאת עלתה בלבו מחשבה: לשם מה לו לקחת אחריות על השלוחים ועל ה״דברים המשמחים״ שהם לוקחים אתם (יין המשמח ו״דברי שמחה״)? עדיף שהשליחות תיעשה במקום אחר עם אנשים אחרים וכיוצא בזה. אבל השלוחים ענו לו בפשטות: היות שמוטלת עלינו שליחות - לעודד יהודים ולשמחם בשמחת הפורים, ולספר להם ש״ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" - אין זה רק ״למפרע״, בעבר, אלא ״כן תהיה לנו", ולא רק באזור אחד אלא ב"מאה ועשרים ושבע מדינה״, וממילא לא צריך להתחשב במחסום של ״עפר עצים ואבנים״, וגם לא בערבים שאינם בעלי בחירה, ולא יקרה מאומה.
"לאחר שהחסידים שכנעו את אנשי הצבא שלא ידאגו לשליחותם וייסעו הלאה, כך הוה: הם המשיכו לנסוע, והאירוע כולו לא פגע באף לא אחד, לא בבני ישראל וגם לא בערבים. הם הגיעו לאנשי החיל והייתה שם התוועדות פורימית שמחה - כפי שמתאים לפורים, והם חזרו בריאים ושלמים, שמחים וטובי לב לירושלים עיר הקודש...".
לבטל את כל המחסומים
הרבי המשיך ואמר:
"סיפור זה הוא דוגמא חיה לאירוע שאירע בפורים זה, תשל"ו, אשר בתחילה צצו מניעות ועיכובים מדומם, צומח ו׳מדבר׳, אבל כשהולכים בשליחותו של הקב״ה לשמח יהודי שני בשמחה של מצוה, שמחת פורים, הרי ״ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" כמדרשו - ״ויקר" אלו תפילין, שהשלוחים הניחו תפילין עם כמה מאנשי החיל שמסיבה כלשהי לא הניחו עדיין באותו היום, וגם ״אורה ושמחה וששון ויקר" כפשוטו.
"הערבים תושבי שכם ראו שאף לא אחד מתכוון לריב אתם, אלא יהודים בארץ הקודש רוצים להתנהג כמו שהתורה הקדושה דורשת מהם, וממילא כשמגיע חג הפורים ויהודי יודע ששכם שייכת ליהודים מקדמי־קדמוניות, ועליה אמר יעקב ליוסף ש״לקחתי בחרבי ובקשתי״ - הרי דבר פשוט הוא שגם בשכם יש לחגוג את פורים בשמחה, והדבר פשוט עוד יותר שאף לא אחד יכול למנוע זאת מיהודי - כמובן בדרכי שלום מבלי לפגוע אף לא באחד.
"ומה שהודיעו על כך לארצות הברית [הכוונה למסירת הדו"ח למזכירות הרבי], אין זה בשביל לספר סיפור יפה בעלמא, אלא כתורת הבעש״ט שכאשר יהודי רואה או שומע משהו, ברור שטמונה בזה הוראה אישית אליו איך להתנהג היום, מחר ומחרתיים.
"וההוראה מהסיפור הזה ברורה: אם יבוא מישהו וירצה ״לספר" שיש 127 גויים המדברים בשם 127 מלכים (שרובם ככולם הם כדעת הגמרא הסוברת ש״מלך טיפש היה", ואם יש כמה מהם שהם על פי הדעה השנייה - כנראה אינם יכולים להביע דעה אחרת... שאם לא כן לא היו מניחים לעשות שטויות!) - צריך שהיהודי יהיה חכם על־ידי התורה ש״היא חכמתכם ובינתכם״; לא רק בבית־הכנסת אלא כהמשך הפסוק - "לעיני העמים". ואז מתבטלים כל ה״מחסומים״, אפילו אם עומדים שם בני אדם, משום ש״לב מלכים ביד ה'״ ו״נפל פחד היהודים עליהם", וגם בארץ הקודש, עד לאופן של "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד", וכהמשך הפסוק ״ואולך אתכם קוממיות" - שעל־ידי שיהודי מצפה ל״יוליכנו קוממיות", יהיה "נתתי שלום בארץ".
