התורה – "משל הקדמוני"

 ידוע לנו, שהנשמות הנמצאות בגן־עדן עוסקות בתורה. אנו יודעים שאף הקב"ה עצמו עוסק בתורה. והשאלה שמתעוררת היא: האם בגן־עדן לומדים תורה שבה מדובר על בני־אדם, על "שניים אוחזין בטלית" ועל "המחליף פרה בחמור"?

כל עולה לתורה מברך: "ונתן לנו את תורתו". "תורתו" הכוונה היא – תורתו של הקב"ה עצמו. כלומר, שהקב"ה נתן לנו דבר שלו. אבל כשאנו רואים מה כתוב בתורה אנו שואלים, איך יתכן שהתורה הזאת, העוסקת כל־כולה בדברים הקשורים בעולמנו הגשמי, תהיה קיימת כדבר של הקב"ה שאינו קשור עם העולם־הזה?

בעצם, השאלה היא – מהי מהותה של התורה?

ההגדרה המובאת בתורת החסידות כדי לבטא את מהותה של התורה היא זו שמופיעה בספר שמואל א' (כד, יג): "כאשר יאמר משל הקדמוני". מפרש זאת רש"י במקום אחר (על הפסוק "והאלוקים אינה לידו", משפטים כא, יג): "משל הקדמוני היא התורה".

תואר זה של התורה, "משל הקדמוני", טעון ביאור; וכי כל התורה כולה משלים הם?

אך, הגדרתה זו של התורה כ"משל הקדמוני" מסייעת לנו לחדור לסוד מהותה.

אור וחכמה

מהו משל? כאשר קשה להביע רעיון כלשהו בצורתו העצמית, משתמשים במשל. כלומר, מלבישים אותו רעיון עצמו בדברים קלים וקרובים יותר להבנה, אשר באמצעותם קל יותר להבין את הרעיון. משל הוא איפוא, אותו רעיון אך בדרגא נמוכה ופשוטה יותר. יש במשל (כאשר הוא משל אמיתי ומושלם) את כל העומק של הרעיון ובאמצעותו אפשר להבין את הרעיון על כל פרטיו, אלא שהמשל הוא מעין לבוש לרעיון המופשט.

לדוגמא: אור וחושך גשמיים יכולים להוות משל לאור וחושך בעולם השכל. החכמה נקראת אור ואילו העדר החכמה מכונה חושך. בני־אדם רגילים להתבטא: "פתחתי את הספר ולא הבנתי שום דבר. הייתי כמו עיוור שממשמש בחושך. לפתע הבריק במוחי הרעיון שסלל את הדרך להבנת הענין, והאיר לי את העינים". הרי לפנינו התוארים אור וחושך גשמיים משמשים כמשל לאור וחושך רוחניים.

יותר מזה: מוסבר בתורת החסידות, שכאשר מדובר במשל אמיתי, משל של התורה וכדומה, לא זו בלבד שהמשל תואם את הנמשל, אלא שהוא עצמו נובע ומשתלשל ממנו. המשל שהובא לעיל כדוגמא ממחיש זאת היטב. 'אור' פירושו – בהירות, גילוי; זהו האור. כאשר מדברים במושגים גשמיים, הרי בהירות פירושה אור גשמי, וכאשר מדברים במושגים השייכים לעולם השכל, הרי בהירות ואור פירושם חכמה. זהו אותו דבר עצמו הלובש בכל עולם את הלבוש המתאים לאותו עולם, ומאחר שזה אותו דבר במהותו, לכן יכול האחד לשמש כמשל עבור השני.

תלמד כאן – תבין שם

עכשיו נוכל להבין את המשמעות שבהגדרת התורה כ"משל". התורה שאותה אנו מכירים, זו התורה המדברת במושגים גשמיים הלקוחים מהעולם־הזה, הרי היא "משל" בלבד לתורה כפי שהיא למעלה אצל הקב"ה. התורה כפי שהיא בשרשה אינה מדברת על שני אנשים גשמיים שאוחזים בטלית גשמית או על מי שמחליף פרה בחמור גשמיים. היא עוסקת בעניינים רוחניים טהורים ועדינים ביותר. אלא שאותה תורה עליונה התלבשה בלבוש הגשמי ובדרך זו יכולים אנו ללמוד אותה. התורה שלפנינו היא איפוא משל בלבד לתורה העליונה.

לאמיתו של דבר, יש בזה אין־סוף דרגות. כיון שהמרחק בין הקב"ה לבין עולמנו הוא אין־סופי, על כן גם הדרגות שקיימות בתורה הן אין־סופיות. בעולם הגשמי עצמו ניתן ללמוד את התורה בדרגות שונות, וגם בעולמות העליונים יש אין־סוף דרגות בתורה.

אמנם אנו יכולים ללמוד את התורה רק כפי שהתלבשה במושגי העולם־הזה, אבל על כך אמרו: "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו". על־ידי שאדם לומד בעולם־הזה את התורה כפי שהיא התלבשה במושגים שלנו, הוא זוכה לאחר מאה ועשרים ללמוד את התורה בגן־עדן ולהבין את המעמקים הרוחניים העליונים הטמונים בה.

(תורה אור דף צח, ב ועוד)

התורה הזאת לא תהא מוחלפת

אחד משלושה עשר עיקרי האמונה של דת ישראל הוא ה"עיקר" התשיעי, האומר: "זאת התורה לא תהיה מוחלפת ולא תהא תורה אחרת מאת הבורא יתברך שמו". דת ישראל עומדת על עיקר זה, שלפיו התורה שמצויה בידינו לא תוחלף לעולם ותעמוד לנצח.

כידוע, במסגרת עיקרי האמונה לא נכלל כל דבר שיהודי חייב להאמין בו. יהודי צריך להאמין, למשל, שהיה מבול, כיוון שהדבר כתוב בתורה; אבל היותו של המבול אינו 'עיקר' בדת ישראל. ה'עיקרים' הם היסודות המרכזיים שעליהם עומדת כל דת ישראל ובלעדיהם אין היא שלימה.

נשאלת אם כן השאלה, למה חשוב כל כך להאמין שהקב"ה לא יחליף את התורה? ומה איכפת לנו אם ביום מן הימים יחליף את מצוותיו? במה זה פוגע בדתנו? להיפך, יהיה זה הגיוני לומר, שככל שעם ישראל יתעלה ויזדכך, כך יהיה צורך במצוות אחרות, נעלות יותר, בהתאם למדריגתו החדשה! למה איפוא לא ייתכן שבשלב מסויים יתעלה העם עד שהקב"ה יתן לו מצוות אחרות?!

 רצון בלי מטרה

מסבירה תורת החסידות, שההדגשה ב'עיקר' זה אינה על העתיד אלא על ההווה. כלומר: מה שחשוב לנו לדעת אינה העובדה שבעתיד לא תשתנה התורה, אלא שהתורה במהותה היא כזאת שאינה ניתנת לשינוי. האמונה שהתורה, במהותה, אינה נתונה לשינויים – אמונה זו היא יסוד עיקרי וכללי בדת ישראל.

לשם הבנת הדברים יש להבחין בין שני סוגים של רצונות. ישנו רצון שנועד לשרת מטרה כלשהי, ויש רצון עצמותי־מהותי שעומד בזכות עצמו ללא תלות בדברים אחרים. למשל: אדם רוצה לעבוד. למה? כי הוא רוצה כסף. למה הוא רוצה כסף? כדי לקנות דברים שונים. למה הוא רוצה באותם דברים? כדי שחייו יהיו נעימים וקלים יותר. אנו רואים איפוא, שכל אחד מהרצונות הללו נועד לשרת מטרה כלשהי. על כן יכולים הרצונות הללו להשתנות. אם אפשר יהיה להשיג כסף בלי לעבוד – לא ירצה האדם לעבוד. אם יקבל את כל הדרוש לו בלי כסף – יתבטל הרצון בכסף. אלה רצונות שנועדו להשיג מטרות, ומטבע הדברים הם נתונים לשינויים.

אולם יש רצון שאינו קיים כדי להשיג מטרה כלשהי; הוא עומד בזכות עצמו. כזה הוא הרצון לחיות. אדם רוצה לחיות לא בשביל משהו. גם האדם שחייו מלאי סבל ושאינו משיג את מה שהוא מבקש – גם הוא רוצה לחיות. רצון כזה מכונה 'רצון עצמי'. כלומר: הוא נובע מעצם מהותו של האדם ואינו חלק ממטרה כלשהי. רצון כזה אינו יכול להשתנות. הואיל והוא אינו תלוי בתנאים כלשהם, אלא הוא נובע מעצם מהותו של האדם – הרי כל עוד נשמה באפו של אדם, יש בו רצון עז לחיות.

התורה קדמה

עתה נבין למה אין התורה יכולה להשתנות. התורה אינה קיימת בשביל משהו או מישהו. היא קיימת בזכות עצמה, בלי שום קשר לעולם. היא חכמתו העצמית של הקב"ה. היא היתה קיימת עוד לפני שנברא העולם. העולם כולו נברא בהתאם לתורה ובשביל התורה. לכן אין התורה יכולה להשתנות.

בעומק יותר: התורה והקב"ה אינם שני דברים נפרדים. אדם ההוגה רעיון מסויים או רוצה דבר־מה – הוא והרעיון, או הוא והרצון, הם שני דברים נפרדים. הוא עצמו עלול לבטל את הרעיון ולהחליף את הרצון. אבל רצונו וחכמתו של הקב"ה הם דבר אחד איתו: "הוא וחכמתו ורצונו אחד". על כן, כשם שהקב"ה עצמו אינו מתחלף ואינו משתנה חלילה, כך גם תורתו ומצוותיו אינן בגדר שינוי.

גישה זו היא עקרית ויסודית ביותר. יהודי צריך לדעת על מהותה האמיתית של התורה. חשוב מאוד שיאמין ויזכור, כי התורה היא חלק מעצמותו וממהותו של הקב"ה, ומשום כך אין היא יכולה להשתנות לעולם.

(המשך תרס"ו עמ' תקכא, לקוטי שיחות חלק יט עמ' 182)