"להכין את העלוקות"

בהתוועדות שמחת בית השואבה בשנת תש"ג, סיפר כ"ק מורי וחמי אדמו"ר סיפור אודות אדמו"ר האמצעי, בהיותו בן חמש שנים, בשנתו הששית.

- כדי להבין באיזה מצב היה אדמו"ר האמצעי באותו זמן, סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר, שבמלאת לו חמש שנים ערך סיום על תנ"ך בעל־פה, ובשנה הששית התחיל לימוד הגמרא מתוך הבנה.
אדמו"ר האמצעי למד אז אצל ר' בער המלמד, שהיה דר בשכנות לר' אברהם הרופא, רופא העיירה ליאזני. פעם אחת, בהיותו אצל ר' בער המלמד, שמע אדמו"ר האמצעי את ר' אברהם הרופא מתאונן בפניו, שנמצאים כבר עמוק בתוך חודש אלול ("טיף אין אלול"), ועדיין לא הכין את ה"עלוקות".
- "עלוקה" היא מין תולעת או דג, שפעולתה להוציא את הדמים המקולקלים, וגם להשקיט רתיחת הדמים הבריאים [וכעין רפואה זו יש גם בזמננו, אלא שעושים זאת באופנים אחרים, על ידי כוסות רוח וכיוצא בזה]. את ה"עלוקות" ניתן היה להשיג רק בזמן הקיץ, כי בזמן החורף היו מסתתרות מפני הקור. וזהו שהתאונן ר' אברהם הרופא, שעומדים כבר בעיצומו של חודש אלול, ועדיין לא הכין את מאגר ה"עלוקות" לחודשי החורף -
כאשר יצא אדמו"ר האמצעי מבית ר' בער המלמד לביתו, נכנס לחדר הסמוך לחדרו של רבנו הזקן, ובראותו שיושבים חסידים ומדברים ביניהם ושוחקים, נענה ואמר: "אנו עומדים כבר עמוק בתוך חודש אלול, ועדיין לא הכנתם את העלוקות, ולכן הנכם צוחקים"!... ובסיימו את דבריו, הלך אדמו"ר האמצעי לחדרו לעסוק בעניניו.
החסידים הנ"ל, בידעם את מעמדו ומצבו של אדמו"ר האמצעי, להיותו בנו של רבנו הזקן - סברו ששמע פתגם זה מרבנו הזקן, והתחילו לעסוק בהבנת משמעותו של הפתגם בעבודת ה'.
לאחרי כן, כאשר הגיעו הדברים לרבנו הזקן - נתברר שאדמו"ר האמצעי לא שמע פתגם זה מרבנו הזקן, אלא מר' אברהם הרופא. ואמר אז רבנו הזקן: "זוהי דרך הבעל־שם־טוב, אשר, כל דבר גשמי שרואים או שומעים, צריכים לנצלו בעבודת ה'. אנו התייגענו וסבלנו מכאובים על ענין זה, ואצל בנינו - הרי זה נמצא כבר בטבעם". וסיים רבנו הזקן: "מי שילך בדרך הבעל־שם־טוב לנצל כל ענין גשמי בעבודת ה' - מבטיח הוא לו שישריש ניצוץ, התעוררות והרגש טוב שיסייע בעבודה, לו ולזרעו לדורי דורות".
וסיים כ"ק מו"ח אדמו"ר את סיפורו: באותו ראש־השנה היתה הרצפה לחה מדמעות מצד פתגמו של אדמו"ר האמצעי, ואילו בשמחת־תורה נקרעו נעלי־הבית מרוב שמחה וריקודים מצד הבטחתו של רבנו הזקן.

להוציא את הדם המלוכלך ולהשקיט את רתיחת הדמים

כאמור לעיל, בפעולתן של ה"עלוקות" בגשמיות יש שני ענינים: (א) להוציא את הדמים המקולקלים, (ב) להשקיט רתיחת הדמים, אפילו של הדמים הבריאים.
ושני ענינים אלו ישנם גם בעבודה הרוחנית.
ובהקדמה:
ענין ה"דם" - מורה על החום והחיות, שעיקרם הוא בקדושה; מה שאין כן "קליפה" - הרי מצד עצמה אין בה חיות והתלהבות כלל, אלא שמצד הענין ד"כי מנסה גו' אתכם", כדי שתהיה בחירה חפשית - ישנו ענין החיות וההתלהבות גם ב"לעומת זה", שזוהי החיות בתאוות איסור, ואפילו בתאוות היתר, שגם הן מה"לעומת זה".
וזהו ענין פעולת ה"עלוקות" - להוציא את הדמים המקולקלים, להוציא את החיות וההתלהבות בעניינים של "לעומת זה".
גם התלהבות דקדושה
זקוקה לריסון
אבל בנוגע להשקטת רתיחת הדמים, אפילו דמים דקדושה - אינו מובן:
חיות והתלהבות בקדושה היא לכאורה דבר טוב. ואדרבה: ענין הקרירות הוא מקור לכל מיני רע, ואם כן, ככל שתגדל החיות וההתלהבות בקדושה הרי זה טוב יותר, ומהו הצורך בעבודה להשקיט רתיחות הדמים?
והענין בזה:
אפילו החיות וההתלהבות דקדושה זקוקה להגבלה מסויימת - כדי שיהיה נרגש בה שטעם החיות וההתלהבות הוא לא מפני שכך הטבעיוּת והרגילוּת, אלא מפני שרצון העליון הוא שעבודתו תהיה בתנועה של חיות והתלהבות; אבל אם לא נרגש בההתלהבות שסיבתה היא מפני שכך ציוה הקב"ה, אלא ההתלהבות היא הרגש שלו - הנה אף שההתלהבות היא בקדושה, עלולים להיגרם על ידי זה עניינים בלתי־רצויים.
ובזה גופא ישנן שתי מדריגות:
המדריגה הנעלית (אף שגם היא ענין בלתי־רצוי) - על־דרך המוסבר במאמרי החסידות בענין נדב ואביהוא, שמצד גודל החביבות שחיבבו את עבודת הקטורת, עסקו בעבודה זו בלהט ובהתלהבות עצומים, עד שיצאה נשמתם בכלות הנפש - בחינת רצוא בלי שוב, שלא כפי הכוונה. והסיבה לזה - לפי שהיה חסר אצלם ההרגש דקבלת־עול.
וכמו כן יכול להיות ענין זה במדריגה תחתונה ביותר - שיעסוק במצוה בהתלהבות, אבל מצד העדר הקבלת־עול שבדבר, יקיים את המצוה שלא על־פי דין השלחן־ערוך. כמו אותו אדם שמצד ההתלהבות במצות סעודת יום־טוב, עלול הוא לגשת לקיום מצוה זו מיד בקומו משנתו בבוקר - לפני התפלה, לפני ברכות השחר, לפני נטילת־ידים ואפילו לפני "מודה אני" - ולהתחיל לאכול מיד, ללא ברכה וללא נטילת ידים לסעודה!...
ועד שאפילו במצות התפלה, שהיא הנקודה התיכונית של כללות העבודה (כמבואר בלקוטי תורה פרשת בלק), עלול הוא לקיים מצוה זו מתוך חיות והתלהבות, אבל שלא כדיני השלחן־ערוך - הוא יתפלל במקום שאין בו מחיצות וכו', ותפלתו תהיה שלא כפי הנוסח שקבעו אנשי כנסת הגדולה אלא בנוסח שבדה מלבו, בטענה: מה נוגעים פרטי הדינים, ובלבד שמקיים את המצוה מתוך חיות והתלהבות!...
- מובן איזה "פנים" יש לתפלה שכזו...
משל למה הדבר דומה - למי שיבוא לפני בשר־ודם, "נשיא" או קיסר וכיוצא בזה, ויאמר לו: יודע אני שרצונך שהבאים לפניך לבקש דבר־מה יתנהגו באופן כך וכך, אבל אני אתנהג "להכעיס": רצונך שילבשו בגדים מיוחדים, ואילו אני אלבש את הבגדים שאני חפץ בהם; רצונך שיבקשו את הבקשה בנוסח פלוני, ואילו אני אבקש זאת בנוסח שאני חפץ בו, ואף על פי כן מבקש אני ממך שתמלא את בקשתי, ובטוחני שאכן תמלא זאת!...
וכל זה אפילו בנוגע לבשר־ודם, שכל ענין הבקשה שזקוקים לבקש ממנו אינו אלא בענינים טפלים בלבד; ועל־אחת־כמה־וכמה בתפלה לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה!
ומכל הנ"ל מובן, ששני הענינים שבעבודת ה"עלוקות" - הוצאת הדמים המקולקלים, והשקטת רתיחות הדמים - שייכים זה לזה, כי:
כאשר חסרה העבודה דהשקטת רתיחות הדמים, דהיינו, שיש חיות והתלהבות בעניני קדושה, אלא שאינו נרגש בה שבאה מצד רצון העליון - אזי מתערבת בזה גם החיות וההתלהבות דנפש הבהמית, שהוא ענין דמים המקולקלים.
ולכן צריכה להיות העבודה בשני הענינים - לא רק להוציא את הדמים המקולקלים, אלא גם להשקיט את רתיחות הדמים, כנ"ל.
(תורת מנחם, חל"ה, עמ' 126)