במאמרי החסידות של חודש תשרי, מושם דגש על כך שכל מועדי תשרי קשורים זה לזה ונמשכים זה מזה: בחודש תשרי מתגלה הקשר העצמי - הקשר שקיים לנצח^[1] בין ה' לבין ישראל, ובכל מועד בחודש תשרי מתגלה פן אחר של קשר עצמי זה².

בשורות הבאות נביא ביאור ממאמר של כ"ק אדמו"ר הצמח צדק נ"ע³ העוסק בשאלת קדושת הסוכה, והמסביר מתוך כך מדוע חג־הסוכות נקבע בחודש תשרי ואיך הוא מהווה המשך ליום הכיפורים. כדרך הדברים בחסידות, אגב הדיון בנושא המרכזי נלמדים כמה עניינים עיוניים במחשבת חב"ד בנוגע לנושאים כלליים בתורה ומצוות.

הסוכה לעומת תשמישי-מצווה אחרים

על^[2] הפסוק^[3] “חג־הסוכות שבעת ימים לה'" דרשו חז"ל (ביצה ל, ב): כשם שחל שם שמים על החגיגה, כך חל שם שמים על הסוכה ו"עצי סוכה חלה קדושה עלייהו". ובאליה רבה (סי' תרל"ח) כתב, שהקדושה החלה על עצי הסוכה - זוהי קדושת הגוף. בשונה ממצוות אחרות שה"חפצא" שלהן אינו הופך להיות “חפצא של קדושה" אלא “תשמישי מצווה" בלבד.

הנה כי כן הסוכה מתייחדת בכך, שלמרות שהיא בכלל “תשמישי־מצווה", בימי חג־הסוכות חלה עליה קדושה. וגם בפרי עץ חיים (סוף שער הסוכות) כתוב שסוכה קדושתה גדולה, שעצי סוכה אסורים בהנאה.

דבר זה דורש ביאור: במה שונה סוכה מציצית ומשאר תשמישי־מצווה, שדווקא בסוכה, עם היותה תשמיש־מצווה, חלה עליה קדושה?

“קדשנו במצוותיו"

על המצוות אנו מברכים בנוסח “אשר קדשנו במצוותיו", כלומר שעל ידי עשיית המצווה מושפעת קדושה על האדם המבצע את המצווה. ברם, כאמור לעיל, במצוות רבות תשמיש המצווה אינו קדוש. אם כן, כיצד דבר שאינו קדוש בעצמו, משפיע קדושה על האדם?

ביתר עומק: המצוות נקראות “מצוות המלך", משום שהמצוות מהוות הוראות ופקודות של המלך איך להתנהג בחיים. הפקודות של המלך הן הוראות לאנשים, מציאות שהיא מחוץ למלך ואינה שייכת לעצמיותו. בלשון הקבלה, זוהי בחינת “מלכות־דאצילות", שהיא הספירה התחתונה בעולם־האצילות, וממנה מגיע האור לעולמות הנמוכים יותר^[4].

אם כן, איך על ידי קיום פקודות המלך נעשים קשורים עם עצמיותו, עד שקדושתו העצמית תחול עלינו? כיצד באמצעות האור של “ספירת־המלכות", שהיא בחינה תחתונה שבספירות, מושפעת על האדם קדושה מבחינת “קודש־העליון", בחינת הכתר?

ההסבר הוא, שאדרבה, “נעוץ תחילתן בסופן". לאמתו של דבר, הדרגה התחתונה - “סוף" - עמוקה יותר, והיא נעוצה ומושרשת בדרגה העליונה, “תחילה".

אכן, המצוות הן בבחינת פקודות של המלך. מצד עניין זה הן מושרשות בבחינת “מלכות־דאצילות" בלבד. מסיבה זו רוב גופי מצווה הם “תשמיש־מצווה", כמו ציצית, שאין עליהם חלות קדושה, והם לא תשמיש־קדושה;

אבל שורשן האמיתי של פקודות אלו הוא במלך עצמו. ברצון העצמי שלו. כלומר, בחיצוניות נראה שהמצוות מקורן בבחינת המלך כפי שהוא מתייחס אל העם, אל המציאות שבחוץ; אולם לאמתו של דבר, המצוות נעוצות ברצון העצמי של המלך, “בקודש־העליון", ועל־ידן נמשכת קדושה עצמית לאדם המקיימן.

“אור עליון יותר" - הגילוי של יום כיפור

למרות שהמצוות הן רצונו העצמי של המלך, אולם בסופו של דבר הן מגלמות את ההתייחסות של הקב"ה אל דברים שהם חוץ ממנו. במילים אחרות, על ידי קיום המצוות נוצר קשר בין שני דברים: הקב"ה והיהודי. על ידי שהיהודי מקיים מצוות הוא מקיים רצון הקב"ה, מתקשר עמו וממשיך על עצמו מקדושתו.

אבל בעשרת ימי תשובה, ובעיקר ביום הכיפורים, מתגלה הקשר העצמי בין היהודי לקב"ה. בלשון הקבלה דרגה זו נקראת “עתיק", פנימיות־הכתר^[5].

כאשר נכנס הכהן גדול ביום הכיפורים לקודש הקודשים, מאירה בחינת “קדושתי שלמעלה מקדושתכם", ועל ידי הארה זו הוא מתמלאים כל הפגמים מהעוונות של כל השנה. “לפי שעל ידי עבודתו, מתגלה ההתקשרות דעצם הנשמה עם העצמות, דבעצמות אור אין סוף אין שום נתינת מקום למלאכים, ישראל ומלכא בלחודוהי"^[6].

האפשרות של פגם וכתם בנשמה יכולה להתקיים כל עוד האדם הוא מציאות לעצמו, והתקשרותו לה' נמדדת על ידי קיום רצונו בלבד. במצב כזה, אם הוא פועל נגד רצונו של ה' - נפגמת ההתקשרות ונוצר כתם, ואם הוא מתעורר בתשובה - הכתם מתנקה.

אבל כאשר מתגלה ה' בעצמו, למעלה מכל דרגין (“רישא דלא אתיידע"), אז מתברר ש"ישראל ומלכא בלחודוהי". באותה עת מתגלה עצמיותם של ישראל, שמציאותם האמיתית היא אלוקות, ומתברר שמלכתחילה לא היה כל פגם. מצד העצם, יהודי הוא תמיד דבר אחד עם הקב"ה.

על ידי גילוי בחינת “עתיק" ביום הכיפורים, מתגלה הקשר העצמותי של הקב"ה עם בני ישראל, ומצד זה לא שייך כל עניין של פגם ונתק^[7].

“בצילו חמדתי וישבתי"

אמנם, התגלות זו שמגיעה כאמור אל שיאה בתפילת נעילה של יום הכיפורים, היא עדיין “בכסה", בכיסוי והעלם. המשכה זו נעשית על ידי העלייה מלמטה למעלה (זהו עניין התשובה, לשוב מן המקום הנמוך אליו ירד האדם בחטאיו, ולהתרומם מעלה - אל הקב"ה), והיא לא מתגלה למטה, במציאות העולם.

אך אחר עשרת ימי תשובה, נמשך בסוכות האור מלמעלה למטה. “בצילו חמדתי וישבתי", הסוכה מקבלת את קדושתה ואורה מפנימיות־הכתר. ראש השנה, יום הכיפורים וסוכות מהווים שלשלת אחת: את אשר ראש השנה ויום הכיפורים פועלים בדרך העלאה, ממשיכים בחג־הסוכות בדרך ירידה. “תקעו בחודש שופר" - בשביל שמ"בכסה", מהכיסוי וההסתר של ראש השנה (“איזהו חג שהחודש מתכסה בו"), יימשך ויתגלה “ליום חגנו" של סוכות.

כעת מובן מדוע חג הסוכות חל בתשרי ולא בניסן. בפסוק נאמר, שטעם מצוות הסוכה הוא “כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים". אם כן, מדוע מצוות סוכה חלה בחודש תשרי, הלוא יציאת מצרים הייתה בחודש ניסן? אולם עתה הדבר נעשה ברור, שכן חג הסוכות הוא ההמשך הישיר של ראש השנה ויום הכיפורים.

ובכך מתייחדת הסוכה משאר “תשמישי־מצווה". הסיבה לכך שדווקא בעצי סוכה חלה קדושה ממש, והיא אינה כשאר תשמישי מצווה, היא משום שבסוכה מאירה ההתגלות של פנימיות־הכתר, שלמעלה מעלה מספירת מלכות־דאצילות.

“שורש עניין הסוכות עם יום כיפור - אחד הוא"

כדי להבין בצורה טובה יותר את הביאור של אדמו"ר הצמח צדק, נפנה לקטע ממאמרו של אדמו"ר הזקן^[8].

אדמו"ר הזקן מסביר, שעד יום הכיפורים הייתה “עליית המלכות" - ספירת המלכות מתעלה בעילוי אחר עילוי עד רום המעלות; אך מיום הכיפורים ואילך, ובעיקר בחג־הסוכות, מתחיל “בניין המלכות". ספירת־המלכות “נבנית", כלומר מתגלית ובאה לידי ביטוי בירידה מלמעלה למטה. האור האלוקי הגבוה אליו התעלתה ספירת המלכות, יורד אליה ומאיר בבחינת המלכות כמות שהיא, במקומה היא, ו"בונה" אותה.

הדבר מתבטא בשני ההיבטים של הקיום:

מן ההיבט הפרטי, עיקרו של יום הכיפורים הוא “תשובה עילאה", עליית הנשמה משפל החטא להיכלל ולהידבק במקור חוצבה. מיום כיפור ואילך יורד לנשמה השפע מאותו המקום שאליו עלתה לפי ערך העלייה שלה. ובלשונו של אדמו"ר הזקן במאמרו:

“וכל עיקר אופן מדידת ירידת השפעתם, תלויה באופן העלייה למעלה. אם עלו בתשובה יותר עמוקה מנקודת הלב, תהיה הירידה ממקום הנעלה ביותר, ויוכל להימשך למטה בתוספות ברכה, כידוע שכל יותר נעלה יוכל לירד יותר מטה".

זוהי המשמעות של ה"חתימה" שבתפילת נעילה על כל השנה - שהיא ירידת השפע לכל אחד לפי ערכו.

על דרך זה הוא גם בהיבט הכללי, ב"נשמה הכללית" של הבריאה: על ידי עלייתה ביום כיפור - שבה ויורדת לה השפעה כללית עבור כל העולמות, שמקבלים את חיותם האלוקית ממנה.

“ונמצא מובן ששורש עניין הסוכות עם יום כיפור אחד הוא, אלא שזה בעלייה וזה בירידה. ומכל מקום סוכות גבוה במדרגה יותר, מאחר שיכולים החסדים המקיפים [האור האלוקי של יום כיפור] להתלבש בסכך. ומזה נראה ששורשם יותר נעלה, מהטעם שכל היותר נעלה יורד למטה יותר".

מכך שדווקא בסוכות האור הנעלה הזה יכול להתלבש בתוך הסכך משמע שהוא גבוה יותר, כי “כל הגבוה יותר יורד למטה יותר".

בן אהוב ששהה בגלות ושב אל חיק אביו

“על דרך משל, אב שיש לו בן יחיד חביב ונחמד לו מכל אשר לו. ויצא הבן למרחקים וסבל גלות רב במצור ומצוק גדול, ונשתהא זמן רב בדרך, עד שמאוד נגע לליבו ריחוקו מאביו זמן רב כל כך, ו[גם העובדה שהוא נאלץ] להיות בצער ועוני כזה. וגם לאביו היצר לו מאוד וכלתה נפשו בדאגתו לבנו.

“הנה, כשנתעורר הבן לשוב אל אביו, היה זה בתשוקה נפלאה מאוד מחמת המצור והמצוק וגם מחמת ריבוי הזמן וכו'. וכשבא לפני אביו, גם באביו תגדל העונג הנפלא ביותר בראותו אותו ותחי רוחו ממש. כי לפי הצער שקיבל עד הנה מהעדר הבן, כן לפי ערך יוגדל העונג בראותו בנו החביב וכו'.

“ונמצא, שבסיבת הפלאת העונג אינו לפי ערך האהבה כלל [כלומר העונג העצום שהתגלה כאשר שב הבן הגולה הביתה אינו נובע מהאהבה הרגילה של אב לבנו], אלא מפני עוצם הצער שקיבל בתחילה. וכן אצל הבן, [ש]עוצם התשוקה להתראות לפני אביו אינו לפי ערך אהבתו אל אביו, אלא מחמת ההעדר".

“ועל דרך זה ממש יובן למעלה", וגם כאן - בשתי הבחינות, האישית והכללית:

כאשר ירדה הנשמה הפרטית להתלבש בגוף בשפל המדרגה של העולם הזה הגשמי, היא התרחקה בצער עצום ממקורה הרוחני. לכן, בעלותה לה' ביום כיפור ב"תשובה עילאה", אזי מתוך עוצם הריחוק ומתוך גודל המצור והמצוק שלה - תכלה נפשה לצאת מהנרתיק הגופני בתשובה נפלאה, שלא לפי ערך אהבתה הרגילה לה'. כך הוא גם מצד הקב"ה, שבעלות הנשמה לפני ה', שהיא נחשבת “ברתא דמלכא" [בת המלך] כידוע, הרי מתוך שנתרחקה זה זמן רב כל כך להיות בגוף גשמי, “לזאת יתענג בה בעונג נפלא ויומשך עליה מעולם התענוג העליון";

הנשמה הכללית, בחינת מלכות־דאצילות^[9], ירדה בסתר המדריגות להחיות רוח שפלים דבי"ע [עולמות בריאה, יצירה, עשיה], ובדרך יונקים ממנה גם החיצונים משיורי הרפ"ח ניצוצות^[10] שנפלו ונתערב בהם רע. אכן, בעלותה בבחינת “תשובה עילאה" מראש השנה עד יום כיפור, היא מתנקה מכל הפסולת. ומפני גודל הגלות בירידתה בסתר המדרגות להחיות את כל העולמות, אז גם מלמעלה נמשך עליה בחינת מקיפים של עונג העליון - שעונג העליון הוא בחינת פנימיות עתיק.

בחג הסוכות אותו עונג עליון יורד למטה מטה, עד שמתלבש בדרגות היותר נמוכות. זהו הטעם לכך שחג הסוכות נקרא גם “זמן שמחתנו": ביום כיפור היה העונג העליון בהעלם, ואילו עתה, בסוכות, אותו העונג עצמו שורה בה בגלוי יותר. ולכן משתמשים בביטוי “שמחה" - משום שעונג ושמחה הם דבר אחד, אלא שהשמחה היא הגילוי והביטוי הפומבי של העונג הפנימי.

^[1]     קשר בין שני דברים יכול להתקיים בכמה אופנים ובכמה רמות. יכול להיות קשר חיצוני בלבד כמו ידידות, וייתכן קשר שהוא פנימי יותר, כמו קשרי משפחה וכו'. כשאומרים “קשר עצמי" (כמו אב ובן, לדוגמה) מתכוונים לומר שהקשר הוא מהותי ונובע מן העצמיות של כל אחד מהדברים הקשורים.

^[2]     הרב יואל כהן שליט"א עמד על כך בהרחבה במעיינותיך גליון 3, נדפס גם בספרו “המועדים בחסידות", עמ' 37, ושם צוינו מראי מקום חשובים בסוגיה זו.

^[3]     בספר “אור התורה" דברים, עמוד א'תשה.

^[4]     לפי הקבלה והחסידות, עולם־האצילות הוא עולם הקדושה, וממנו מגיע האור האלוקי בסדר של השתלשלות אל העולמות הנמוכים יותר, עד עולם העשייה. עולם זה נקרא בלשון “אצילות" מלשון הפרשה, כמו שכתוב “ויאצל מן הרוח" הנאמר לגבי משה ושבעים הזקנים. הסיבה לכך היא, שעולם זה איננו בריאה חדשה, אלא רק “התפשטות" מדבר שכבר היה קודם. וכמו בדוגמה מן הפסוק הנ"ל: “ויאצל מן הרוח אשר עליו", שהקב"ה האציל והפריש מרוחו של משה ונתנו על הזקנים, שאין כאן חידוש של דבר מעיקרו אלא רק התפשטות רוחו של משה שכבר הייתה אל חוץ ממנו (הזקנים). וכן הוא כל עניינו של עולם־האצילות, שאינו אלא התפשטות וגילוי כוחותיו של הקב"ה, הנקראים “עשר ספירות", שהן כוחות אלוקיים ולא נבראים. אם כן, כל אחת מעשר הספירות בעולם־האצילות מסמלת אור אלוקי אין סופי מסוג מסוים, ועניין המצוות - הוא בספירת־המלכות.

^[5]     בלשון הקבלה והחסידות ה"כתר" הוא ממוצע בין אור־אין־סוף המאציל לנאצלים. כפי שמוסבר פעמים רבות בתורת חב"ד, כל ממוצע כלול משתי דרגות - מהדרגה התחתונה של העליון ומהדרגה העליונה של התחתון.

      שתי המדרגות המרכיבות את ה"כתר" הן (ראה בספר המאמרים תרצ"ט, עמ' 186):

      א) "עתיק־יומין" (בחסידות פעמים רבות מוזכר בקיצור: "עתיק"), המדרגה התחתונה של המאציל, שהיא "פנימיות־הכתר". בחינה זו נקראת "עתיק" מלשון העתקה והבדלה, או מלשון "עתיק" במובן של ישן נושן. כלומר, שזוהי המדרגה התחתונה של המאציל, עצמות האור אין סוף, הקודם והנבדל מן העולמות ומכל דבר שהוא בשייכות לנברא.

      ב) "אריך־אנפין" (בחסידות פעמים רבות מוזכר בקיצור: "אריך"), שהוא ראש ומקור לנאצלים, "חיצוניות־הכתר", עניינו הוא הגילוי וההתפשטות של בחינת הכתר אל הדרגות הנמוכות יותר, אל עשר הספירות. בחינה זו נקראת "אריך־אנפין" משום שמצד אחד היא "אריך" [=ארוך], מעל ההגבלות של הספירות, אך מצד שני היא כבר "אנפין" יש בה עניין של פנים, עניין של גילוי (וכפי שבפניו של אדם ניכרות רגשותיו ותחושותיו, כלומר שבפנים יש משהו שמגלה מתוכיות האדם).

      וזהו ההסבר כאן: על ידי המצוות האדם מקיים את רצונו של הקב"ה, והוא ממשיך "קדושה", אור אלוקי המרומם מן העולם, מבחינת הכתר. אולם זהו אור אלוקי שמבחינת חיצוניות הכתר, כי בסופו של דבר המצוות מגלמות את ההתייחסות של הקב"ה אל דברים שהם חוץ ממנו. אולם בעשרת ימי תשובה וביום הכיפורים, נמשך אור אלוקי מבחינת פנימיות הכתר, "קדושתי שלמעלה מקדושתכם".

^[6]     ממאמר הרבי זי"ע, אוצר מאמרי חסידות, עמ' כח.

^[7]     וראה בהרחבה במאמרו הנ"ל של הרב יואל כהן.

^[8]     ב"סידור עם דא"ח" שער הסוכות, ד"ה להבין שורש סוכה.

^[9]     כפי שכבר הוזכר לעיל, על ידי ספירת מלכות־דאצילות נמשכת החיות האלוקית אל העולמות התחתונים, עד עולם העשייה הגשמי.

^[10]    בקבלה ובחסידות יש מושג שנקרא “שבירת הכלים". בתמצית ובפשטנות, “שבירת הכלים" התרחשה בעת בריאת העולם: כליו של עולם התוהו היו מועטים (“כלים מועטים"), ולא יכלו להכיל את האור האלוקי העצום (“אורות מרובים") שאמור היה להיות מוכל בהם, וכתוצאה מכך נשברו. ניתן לתאר זאת אם נעלה בדמיוננו זרם עצום של זרנוק מים המכוון על כוס שברירית ודקה... בעת שבירת הכלים “נפלו" אפוא מאתיים שמונים ושמונה (רפ"ח) ‘ניצוצות' של קדושה ממדרגתם העליונה אל הדיוטה התחתונה של הבריאה, ובמהלך ‘נפילתם' הם הוסיפו להתחלק לחלקיקים קטנים. בכל אחד משלבי סדר השתלשלות שנמצאים מתחת לעולם התוהו - נטמעו ניצוצות אלו, והם הרובד ה'רע' בכל שלב.