מים ויין

שמחת חג-הסוכות גדולה מכל המועדים האחרים. שלוש פעמים הוזכרה בתורה המצווה לשמוח בחג-הסוכות, ודבר זה מלמד על הסגולה המיוחדת של החג הזה לעניין השמחה. אך עיקר השמחה היתה בשמחת בית-השואבה, עליה נאמר: "מי שלא ראה שמחת בית-השואבה – לא ראה שמחה מימיו".

שמחת בית-השואבה היתה קשורה לניסוך המים שהיה מתקיים בחג, נוסף על ניסוך היין שהיה מתקיים במשך כל השנה. אלא שניסוך היין לא היה מלווה בשמחה מיוחדת, ודווקא ניסוך המים נעשה למקור של שמחה, ושמחה גדולה עד כדי-כך, שמי שלא ראה אותה – לא ראה שמחה מימיו.

יין ומים מסמלים שתי גישות כלליות בעבודת-ה'. היין, שיש בו טעם, מסמל עבודת-ה' שנעשית מתוך הבנה וידיעה. אפשר לעסוק בתורה ובמצוות מתוך ידיעת טעמיהן ומשמעויותיהן, כאשר הדברים נעשים על-פי מידת הידיעה וההכרה. מים, לעומת-זאת, שאין בהם טעם, מסמלים עבודת-ה' שבאה מתוך קבלת-עול, למעלה מכל שכל והבנה. היהודי מקיים את הדברים משום שכך ציווה ה', מתוך התבטלות לרצון העליון.

ההיגיון מגביל

לאור זאת נשאלת שאלה גדולה: מטבע הדברים, כשאדם פועל מתוך הבנה וידיעה, הוא מרגיש יותר שמחה והנאה ממעשיו, ואילו כשהוא עושה דברים בקבלת-עול, אין בזה שמחה מרובה כל-כך; למה אפוא היתה השמחה הגדולה של שמחת בית-השואבה קשורה דווקא בניסוך המים (שמסמלים קבלת-עול והתבטלות) ולא בניסוך היין (שמסמל הכרה והבנה)?!

כאן אנו מגיעים למהותה האמיתית של שמחת בית-השואבה. שמחה זו מאופיינת בכך, שהיא בלתי-מוגבלת ובלתי-מסוייגת. זו שמחה שפורצת את כל המסגרות והמגבלות וסוחפת את האדם לדרגות רמות ונעלות ביותר. להגיע לשמחה גדולה ונעלה כזאת, אי-אפשר על-ידי 'יין' אלא דווקא על-ידי 'מים'.

כל שמחה, מעצם מהותה, מהווה פריצה מסויימת של מגבלות. עובדה היא, שבעת השמחה עושה האדם דברים שבזמנים רגילים לא היה מעלה על הדעת לעשות. שתקן – מתחיל פתאום לדבר ולשיר; אדם שקול ומיושב – רוקד ומפזז כילד קטן; אפילו נכה עשוי לקרטע ולקפץ בשעה שלבו גואה משמחה.

למעלה מן הדעת

אולם כדי שהשמחה תהיה בלתי-מוגבלת באמת – צריכה גם סיבת השמחה להיות בלתי-מוגבלת, שהרי התוצאה תלויה בסיבה. ככל שמקור השמחה פחות מוגבל – כך גם השמחה עצמה מוגבלת פחות. שמחה אמיתית ובלתי-מוגבלת יכולה לפרוץ אפוא דווקא כאשר מתעלים מעל השכל וההבנה. כל עוד סיבת השמחה הינה שכלית והגיונית, נתונים הדברים עדיין תחת בקרת השכל, והשמחה אינה יכולה להיות בלתי-מוגבלת.

דבר זה מסביר למה דווקא ניסוך המים הביא את השמחה הגדולה ולא ניסוך היין. כל עוד עבודת-ה' היא בבחינת 'יין', מתוך ידיעה והבנה, גם השמחה שבאה בעקבותיה הינה מוגבלת על-פי מידת הידיעה וההבנה. ככל שעולה הידיעה וההבנה בגדולת-ה' – כן גדלה השמחה, אך תמיד היא מדודה על-פי רמת ההכרה וההבנה. אולם כאשר יהודי מתעלה מעל מגבלות שכלו ומגיע לעבודת-ה' בבחינת 'מים', בקבלת-עול שלמעלה מכל שכל והבנה – או-אז הוא מתקשר עם הקב"ה עצמו, ומגיע לשמחה בלתי-מוגבלת באמת.

אמנם השכל הוא ממעלותיו הגדולות של האדם, ובכך יתרונו על בעלי-החיים, אך גם השכל אינו סוף-פסוק, וגם הוא צריך להגיע לשלמותו – על-ידי התעלותו לדרגות שלמעלה מהשכל. אי-אפשר להגיע לדרגות אלה על-ידי שכל והיגיון, אלא רק על-ידי התבטלות וקבלת-עול מוחלטת לרצון-ה'. וכשיהודי מגיע להתבטלות כזאת ומתקשר עם הקב"ה – פורצת מלבו שמחה כשמחת בית-השואבה.

על פי לקוטי תורה וסידור עם דא"ח ד"ה ושאבתם מים, לקוטי שיחות לכ"ק אדמו"ר זי"ע חלק ב' – סוכות

הסוכה המחבקת

יש נקודה אחת שהיא משותפת לכל חגי ומועדי חודש תשרי, למרות ההבדלים הגדולים שביניהם: כל אחד מהחגים הללו מבטא, בדרכו המיוחדת, את הקשר העצמותי העמוק שקיים בין היהודי לקב"ה. ראש-השנה מבטא זאת על-ידי כוחו של היהודי להמליך את הקב"ה למלך על העולם; יום-הכיפורים מבטא זאת בכך שבו נחשף עצם הנשמה, ה'יחידה' שבנפש; שמחת-תורה מבטא זאת על-ידי הקשר העמוק בין כל יהודי לתורה; ואילו חג-הסוכות מבטא את הקשר העמוק שבין היהודי לקב"ה – באמצעות הסוכה.

כיצד מבטאת הסוכה את האהבה העצמותית שבין היהודי לקב"ה?

על הפסוק (בשיר-השירים) "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני" מבואר בתורת החסידות, שיש כאן רמז למועדי חודש תשרי: "שמאלו תחת לראשי" מכוון כנגד ראש-השנה ויום-הכיפורים, שהם ימי הדין והיראה ("שמאל"); ואילו "וימינו תחבקני" אמור על חג-הסוכות, שבו מתגלית אהבתו של הקב"ה לעם ישראל בבחינת "חיבוק".

ייחודו של החיבוק

חיבוק הוא אחד מביטויי האהבה. ניתן, כידוע, לבטא אהבה בדרכים שונות: בדברי-אהבה, במבט אוהב, בנשיקה וגם בחיבוק. למה נבחר כאן דוקא החיבוק כביטוי לאהבתו של הקב"ה לעם ישראל?

מסבירה תורת החסידות, שהחיבוק שונה במהותו משאר ביטויי האהבה. אפשר לראות את ההבדל כבר בצורה החיצונית: כל ביטויי האהבה האחרים קשורים איכשהו בפנים (מדברים אל פני האהוב, מביטים בפניו, נושקים בפניו), ואילו החיבוק הוא דוקא מאחור; המחבק לופת דוקא את גבו של אהובו.

שוני חיצוני זה מצביע על השוני המהותי. שאר ביטויי האהבה קשורים ביכולתו של האהוב להשיב אהבה. המדבר דיבורי-אהבה מצפה שהאהוב ישמע את הדברים, יבינם, יגיב עליהם. כך גם במבט או בנשיקה. לכן כולם קשורים בפנים, שבהם משתקפת אישיותו של האדם. החיבוק, לעומתם, מבטא אהבה שאינה מצפה לאהבה חוזרת; האדם כאילו אומר: גם אם לא תשיב לי אהבה, אמשיך לאהבך. משום כך הביטוי החיצוני של אהבה זו הוא בחיבוק שמקיף גם את חלקו האחורי של הגוף, אותו חלק שאינו מגיב ואינו משיב אהבה.

גשמיות של יהודי יקרה לה'

כל זה מהווה משל לקשר שבין הקב"ה לעם ישראל. גם אצל היהודי יש 'פנים' ויש 'אחור' (ביחס לקב"ה). אותו חלק מהחיים שמוקדש לתורה, לתפילה ולעבודת-ה', הוא בבחינת 'פנים', שכן בו משתקפת החזרת האהבה מצד היהודי כלפי הקב"ה. החלק האחר של החיים, הצרכים הגשמיים, כאכילה, שתיה, שינה וכדומה, הוא בבחינת 'אחור', שכן באופן חיצוני לפחות איננו רואים שם את הקדושה ואת האהבה לקב"ה.

היה אפשר לחשוב, שאהבת הקב"ה לעם ישראל תקיף רק את אותו חלק מהחיים שבו קשור היהודי לקב"ה – את התורה, התפילה, קיום המצוות, עבודת-ה'. אומרת כנסת-ישראל: לא ולא! "וימינו תחבקני"! הקב"ה 'מחבק' את היהודי גם 'מאחוריו', גם את החלקים שבהם לא נראה בגלוי הקשר שלו עם בוראו; אהבת ה' לעם ישראל מקיפה גם את העיסוקים הגשמיים השיגרתיים ביותר.

ביטוי לזה אנו רואים במצוות סוכה. מהי מצווה זו? האם היהודי מצווה ללמוד בסוכה, להתפלל בה, לקיים בה מצוות? לאו דוקא. המצווה היא לעשות בה את צרכיו הגשמים: לאכול, לשתות, לישון, לנוח. וכאן אנו רואים את הדבר הנפלא ביותר: אותה אכילה, אותה שתיה, אותה שינה ומנוחה שהאדם עושה בסוכה, למרות שהם צרכיו הגשמיים, הופכים להיות מצווה והם מבטאים את הקשר בין היהודי לבוראו!

זהו, כביכול, ה'חיבוק' של הקב"ה, האהבה הגדולה שלו אף לצדדים שאינם קשורים עמו. הקב"ה כאילו אומר בכך, שאהבתו לעם ישראל היא כה גדולה, עד שגם צרכיו הגשמיים יקרים לו והוא מקיפם באור האלוקי של המצווה.

על פי לקוטי תורה שמיני עצרת ד"ה ביום השמיני עצרת (הא') פרק ד', ד"ה בסוכות תשבו תשל"ח לכ"ק אדמו"ר זי"ע, בספר המאמרים מלוקט

שמחה ברגליים

בשמחת-תורה מבטאים יהודים את שמחתם הגדולה בתורה. יהודים מכל הסוגים באים לבתי-הכנסת כדי לרקוד ולשמוח עם התורה הקדושה. השמחה מקיפה גם יהודים כאלה, שבמשך השנה איננו רואים את הקשר הגלוי שלהם עם התורה וענייניה. ונשאלת השאלה: יהודי שאיננו לומד תורה ואיננו יודע על גדולתה של התורה – מה לו לשמוח בשמחת-תורה?

כדי להבין זאת נקדים שאלה נוספת. מהי התורה? התורה היא, כשמה, תורה עמוקה ורחבה שאותה יש ללמוד ובה יש להתעמק. התורה עצמה מגדירה את מהותה: "כי היא חכמתכם ובינתכם". כיצד יש לבטא את השמחה בדברי-חכמה? לכאורה יש להתיישב וללמוד אותם, להגות בהם, לערוך כינוס שבו תודגש ותובלט גדולתם של דברי-החכמה. אולם בשמחת-תורה אין אנו נוהגים לבטא את השמחה על-ידי הלימוד בתורה. אדרבה, אנו רוקדים עם ספר-התורה דוקא כפי שהוא סגור, קשור באבנט ומכוסה בבגד-הקטיפה (או בארגז), כאשר עצם הצורה הזאת של השמחה אינו מאפשר לראות אפילו אות אחת של התורה!

התורה אין-סופית

מכאן אנו למדים, כי השמחה בשמחת-תורה אינה על לימוד התורה או על מידת הידיעה בתורה. אילו זו היתה השמחה, היו בה הבדלים עצומים בין תלמידי-חכמים לבין פשוטי-עם. הראשונים היו שמחים יותר בתורה, כיוון שלמדוה ועסקו בה במשך השנה, ואילו האחרונים, אולי לא היו שמחים כלל. ואילו למעשה אנו רואים שהשמחה היא אחידה, והכול, תלמידי-חכמים ועמי-הארץ, יודעי-ספר וסתם 'עמך', שמחים בשמחה גדולה בשמחת-תורה.

השמחה של שמחת-תורה היא על עצם העובדה שיש לנו תורה שאותה קיבלנו מהקב"ה. גם יהודי פשוט שבפשוטים, שאינו יודע אפילו אות אחת בתורה, שמח בשמחת-תורה. הוא שמח על היותו יהודי, על הקשר של עם ישראל עם הקב"ה ועל כך שהקב"ה נתן לנו את תורתו. הוא לא יודע מהו הקב"ה, הוא לא יודע מהי התורה, אבל הוא יודע שהקב"ה והתורה הם דברים יקרים ונפלאים, שאין כמותם בכל העולם, ולכן הוא שמח.

גם היהודי הלמדן ויודע התורה שמח בשמחת-תורה לא על החכמה שבתורה אלא על עצם התורה. הוא יודע, שהואיל והתורה היא אין-סופית, הרי ככל שילמד ויעמיק בה לא יגיע לסופה ולעומקה. יותר מזה: לגבי אין-סופיותה של התורה תמיד יישאר בגדר תלמיד מתחיל בלבד. על כן הוא אינו שמח על מידת ידיעתו בתורה, שהיא מוגבלת ביותר ביחס לתורה עצמה, אלא הוא שמח על עצם העובדה שיש לנו את תורתו של הקב"ה, את חכמתו האין-סופית. 

יתרון ליהודי הפשוט

מבחינה זו של שמחה בעצם התורה אין יתרון ללמדן על-פני היהודי הפשוט. אדרבה, מבחינה מסויימת דוקא היהודי הפשוט תופס בבהירות רבה יותר את מהות השמחה בתורה. הלמדן, בגלל רגילותו ללמוד ולהבין כל דבר, עשוי להתקשות להניח הצידה את שכלו ואת ידיעותיו ולשמוח על עצם התורה. ואולי זו הסיבה לכך, שדוקא אצל היהודים הפשוטים אנו רואים שמחה גדולה, עמוקה ואמיתית יותר, כי בגלל פשטותם הם מגיעים בקלות רבה יותר אל הנקודה האמיתית של שמחת-תורה.

לכן רוקדים בשמחת-תורה כשספר-התורה מגולל וסגור, שכן בכך אנו מבטאים את מהות השמחה בתורה –  השמחה בעצם התורה. והשמחה גם נעשית ברגליים ולא בראש, כי דוקא הרגליים (שמסמלים את הביצוע מתוך אמונה וקבלת-עול, לעומת הראש שמסמל הבנה והשגה) הם שמבטאים יותר מכל את הנקודה האמיתית של שמחת-תורה.

בנקודה זו של שמחה בעצם התורה אין הבדל בין יהודי ליהודי, וכך מבטא גם שמחת-תורה, כמו כל חגי ומועדי חודש תשרי, את אחדות ישראל ואת הקשר העמוק של כל יהודי עם הקב"ה ותורתו.

על פי מאמר ד"ה להבין ענין שמחת תורה תש"ו
לאדמו"ר הריי"צ, לקוטי שיחות לכ"ק אדמו"ר זי"ע ח"ד - שמחת תורה