יש מאורעות גדולים שפועלים מהפכות בעולם. אך תורת החסידות מלמדת אותנו, שגם מאורעות שנראים קטנים, הם כזרעים הנשתלים בתוך המציאות, שצומחים ומתפתחים לאט לאט עד שמשנים את פני המציאות כולה.

אך יש תנאים לצמיחה - צריך להשתדל להעניק לזרעים הללו את התנאים המתאימים להתפתחות, כי אם לא ניתן להם את התנאים הללו הם ירקבו ויעלמו מן העולם.

כל סיפור בעולם ובפרט סיפור שקרה אצל הרבי, הוא זרע שיכול להצמיח ולשנות אותנו. עלינו רק לתת לזרע את התנאים לצמוח. להקשיב לסיפור, לקלוט אותו, להרגיש אותו ולחיות עמו כל יום מחדש. סיפורים לא רק שומעים או קוראים, סיפורים -  מגדלים.

כך הוא גם הסיפור דלהלן. זהו סיפור קטן, שארך בסך הכל דקה אחת, 60 שניות, אך הסיפור הזה שינה את חייו של יהודי מבופלו. הסיפור הזה זרע זרעים שמהם מתפתחות עד היום משפחות יהודיות. הסיפור הזה, השפיע, משפיע וישפיע על חסידים להיות יותר חסידים ולמלא את הכוונה האלוקית בחיות ובהתלהבות.  

היה זה "סתם" יום של חול. עמדנו בכניסה של  770. ידענו שמאחורי הקיר נמצא הרבי. פעמים רבות הרגשנו צורך לעמוד במקום זה כדי להימצא קרוב יותר לרבי. נכון שהרבי אמר שאפשר להימצא קרוב בגשמיות ורחוק ברוחניות, אך לפעמים הקירבה הגשמית פועלת עלינו גם קירבה רוחנית לרבי...

פתאום עברה השמועה: "הרבי יוצא ... הרבי יוצא..."

תמיד, בזמנים כאלו, ההרגשה שמכה בך היא - לברוח. קראנו לרגש הזה "בושת הרוממות", על משקל "יראת הרוממות". הבושה שיסודה בחטא אדם הראשון, עניינה ביכולת להבחין בין דברים שונים. ילד קטן לא מתבייש בפני אדם גדול או במקום קדוש, כיון שאין לו חוש הבחנה. כל כמה שיש יותר הבחנה והרגשה אתה מתבייש יותר. הבושה בכלל, וממה שאתה מתבייש בפרט, מגלה את מהותך. גם אנו, כל אחד לפי ערכו, התביישנו לעמוד מול הרבי, וכך מצאנו עצמנו עומדים מחוץ ל-770 ומציצים מאחורי הקיר.

הדלת נפתחה והרבי יצא. שקט מוחלט.

הרבי הלך לכיוון המכונית, והרב קרינסקי שעמד ליד המכונית, פתח את הדלת. עוד רגע הרבי יכנס למכונית, הדלת תיסגר, והרבי יסע לביתו.

רק כאשר הרבי ירד במדרגות הכניסה, הבחנתי בו.  הוא עמד על המדרכה ליד גדר האבנים מול חדרו של הרבי. היה נראה כבן 25, בחור גבה קומה, פנים עדינות, מגולח למשעי. הכיפה שעל ראשו נראית כאורחת שעדיין לא מצאה את מקומה על הראש...

כאשר הבחין הבחור שהרבי יוצא מ-770, עלה במדרגות ופנה בהיסוס כלשהו, אל הרבי. הוא נעצר ליד הרבי, ויכולת להבחין בפניו את ההתרגשות שאחזה בו.

מיהו הבחור?... מה הוא רוצה מהרבי?...  

הרבי נעצר והפנה את ראשו לעברו. הבחור ניצל את ההזדמנות, פנה לרבי ואמר משהו. בגלל ריחוק המקום, לא היינו יכולים לשמוע את דבריו, רק ראינו שהרבי הרכין מעט את ראשו  והקשיב.

כאשר סיים לדבר, הביט בו הרבי, וענה לו כמה מילים, תוך כדי שהוא מרים את ידיו למעלה ובתנועה סיבובית הורידם כלפי מטה, כאשר באוויר מצטייר כמין עיגול גדול.

הבחור הביט ברבי והקשיב קשב רב לכל מילה שהרבי אמר. כאשר סיים הרבי את דבריו, ראיתי מתיחות על פני הבחור. נראה היה שלא בא על סיפוקו. הוא עמד באי נוחות, ובאותן שניות מועטות נדמה היה כאילו מהסס האם להמשיך את השיחה. לבסוף נראה היה שקיבל החלטה, הרים ראשו, פנה לרבי ושאל שאלה נוספת.

הבטנו בפניו של הרבי. על פניו חלף  מעין חיוך של קורת רוח. נדמה היה כאילו חיכה לשאלה. הרבי הביט בעיניו של הבחור במבט חם ואוהב, מבט של קירוב הדעת, ואמר לו כמה מילים תוך שהוא מפנה את  אצבעו אל עבר לבו של הבחור.

לא שמענו מאומה. אך כולנו הבחנו שהבחור לא היה מוכן לתשובה זו. הוא עמד כמוכה הלם, נשאר תקוע על מקומו באמצע השביל,  כשהוא עומד מול הרבי. הרבי הניע קלות את ראשו, זז קצת לימינו, עקף את הבחור והמשיך ללכת, נכנס למכונית ונסע.

 מגששים באפילה...

אנחנו, הבחורים המועטים שהיינו במקום, יצאנו "ממקום מחבואינו". היו כאלו שנכנסו חזרה ל-770, והיו כאלו שהמשיכו לעיסוקיהם השונים. אנו, שסקרנים היינו לדעת מה דיבר עמו הרבי, עקבנו בעינינו אחר אותו בחור, מחפשים דרך להיכנס עמו בשיחה. הבחור פנה לעבר הכניסה של 770 למטה, נכנס וישב על אחד הספסלים האחוריים, השעין ראשו על שני ידיו ופרץ בבכי עז. עמדנו בצד נבוכים, רצינו מאד לדעת מה הרבי אמר לו, אך לא נעים לפנות אליו בזמן כזה, בזמן שאדם חי עם עצמו....

כעבור רבע שעה לערך, כאשר הרים את ראשו וראינו שנרגע מעט, ניגשנו אליו. הצענו לו שתיה קלה והתחלנו לדבר על דא ועל הא. מהיכן אתה? מה עיסוקך? שאלות סתמיות שכל מטרתן רק כדי להיכנס עמו בדברים. מנסים היינו למצוא מכרים משותפים, מקומות מוכרים, כדי להתקרב זה לזה, לפתוח שערים ולקרב לבבות...

והנה, זרק אחד מהבחורים את השאלה:

"למה הרבי הרים את ידיו כאשר דיבר אתך?"

הבחור חייך. 

"אתה בודאי רוצה לדעת מה שאלתי את הרבי", אמר,

הוא היסס קצת פניו היו מתוחות אך לבסוף אמר  "אספר לך דברים כהויתן":

כולנו נשמנו לרווחה                 

"אני גר בבופלו, הורי אינם דתיים, חוץ מנרות חנוכה אין לנו שום קשר ליהדות במשך כל השנה. גם לא יום כיפור.

לפני כשנתיים הכרתי בחורה לא יהודיה, לי זה לא הפריע כלל. בעולם בו חונכתי, לא היה מקום לרוחניות בכלל וליהדות בפרט. החלטנו להתחתן.

אך פתאום התעוררה בעיה היא הייתה נוצריה ורצתה להתחתן דווקא בכנסיה. בהתחלה לא הסכמתי. אעפ"י שאין לי קשר עם היהדות, באיזשהו מקום זה הפריע לי.  נכון, "היהודי" שבי היה משהו מאד מעורפל ולא ברור אבל לא הסכמתי להתחתן בכנסיה. היא לא הסכימה בשום אופן לוותר.

מאד נפגעתי מאי ההתחשבות שלה בהרגשות שלי. אך כעבור כמה שבועות בהם  המשכתי את הפגישות בנינו וחזרנו לשיגרה, מצאתי את עצמי מסכים להתחתן בכנסיה.

בתחילה החלטתי להתייחס לכל הענין כאלו הוא משחק ילדים. מה חשוב, אמרתי בלבי, איך קוראים לבית שבו אנו מתחתנים? מה חשוב איזה מילים ממלמל אותו אדם שמחתן אותנו? ניסיתי לראות זאת כמכשול במרוץ מכשולים ארוך, שצריך לעבור, כדי להגיע למטרה החשובה: החתונה. ניסיתי לשכנע את עצמי שהחתונה בכנסיה לא תשפיע במאומה על חיי.

אינני יודע מדוע, אך למרות שהתייחסתי לזה באדישות - עמוק עמוק בתוך תוכי הרגשתי שאין זה כך. חשתי שבסך הכל, אני משקר את עצמי. ידעתי בתוך תוכי, שזה צעד מידי רציני מכדי להתייחס אליו בזלזול ובאדישות.

ניגשתי לבית כנסת שהיה בסביבתי. היה זה כבר בסוף התפלה. רוב האנשים כבר יצאו. עמדתי מול ארון הקודש ומבלי להרגיש מלמלתי כמה מילים, מין תפלה של פרידה מאלוקים, מין התנצלות על מה שאני עושה.  

ואז מישהו ניגש אלי ושאל אם אני מחפש מישהו.

"כן", עניתי לו, "אני מחפש את עצמי". 

הוא חייך ואמר לי: "ומה אתה עושה כאן בבית הכנסת"?

"באתי להיפרד", אמרתי לו.

"להיפרד ממי"? הוא שאל אותי בהרמת גבה כמי שאינו מבין.

"להיפרד מאלוקים ... בעצם להיפרד מהיהודי שבי", עניתי.

הוא הביט בי ושתק.

"האם אחרי שתיפרד ממנו תמצא את עצמך או תברח מעצמך?" שאל אותי.

 .. שתקתי. לא ידעתי מה לענות. האיש הזה העמיד אותי מול עצמי. לבסוף אמרתי לו:

"בעצם איני יודע.. אני רוצה להתחתן.. והיהדות מפריעה לי..."

"איני מכיר את הסיפור שלך", אמר, "אך אולי החתונה הזו, שאתה מדבר עליה, היא דרך לברוח מעצמך".

"אולי הצורך שלך לבוא לבית הכנסת ו"להיפרד", מוכיח מהי עצמיותך?

שתקתי. עד היום לא עמדתי מול שאלות כאלו.  הרגשתי כאילו כל הכיסויים שהתכסתי בהם עד היום נושלים מעלי. ידעתי שאני מדבר עם אדם ששואל אותי שאלות שעד היום ניסיתי להדחיקם עמוק עמוק בתוכי. הרגשתי חוטא, כאדם שבורח מעצמו.

לא יכולתי להתאפק ושאלתי את אותו אדם: "האם אתה חושב שאני חוטא?"

"חוטא", ענה לי, "פירושו גם להחטיא, לפספס את המטרה. אני חושב שאתה מחטיא ומפספס את עצמך. אתה מנסה לברוח מעצמך. להיות מה שאחרים רוצים שתהיה. יש לך את כל הכלים להיות "אתה", להיות בגן-עדן, אך אתה מפחד להיות "אתה". אדם הראשון גלה מגן עדן, אך יותר ממה שהוא גלה מגן-עדן,  גן-עדן גלה מן האדם. כאשר האדם חטא, הוא החטיא את המטרה, הוא ברח מעצמו, באותו רגע לא היה לגן עדן מקום בתוך ליבו.

"הצורך שלך לבוא לכאן להיפרד, מוכיח שאתה מרגיש קשור במהותך ליהדות ולבורא העולם. הצורך שלך לבוא לבית הכנסת, מוכיח שיש לך צורך להיגאל ולהיות עצמך".

השיחה התארכה. אותו יהודי מזוקן התגלה לי כאדם פתוח, מבין, רגיש, בעל עומק רב.

 "מי אתה?", שאלתי אותו לבסוף.

 "אני מנסה לפעמים להיות חב"דניק", ענה לי.

סיפרתי לו את סיפורי, והוא ניסה לשכנע אותי להיפרד מהבחורה הלא יהודיה. שיחתנו גלשה אל תוך הלילה.  לשכנע אותי הוא לא הצליח, אך להדליק אותי הצליח. היהדות החלה לסקרן אותי. הרגשתי שיש בי חלק גדול שאינני מודע לו.

בסוף השיחה שאלתי אותו: "מה לדעתך אני צריך לעשות?"

"אישית", אמרתי לו, "איני חושב שמישהו יצליח לשכנע אותי לא להינשא לאותה בחורה. כבר קבענו זמן חתונה קנינו דירה והכל כבר סגור. אינני מסוגל וגם אינני רוצה, לשנות משהו בעניין הזה. אך בכל זאת, מה עלי לעשות, כדי להרגיש יותר שלם עם עצמי".

הוא לא היסס לרגע ואמר לי בקול מלא בטחון: "סע לרבי".

"למי?" שאלתי.

"לאדמו"ר מליובאוויטש".

האמת שלא הבנתי בדיוק את כל דבריו. אך מה שכבש אותי היה לראות אדם שאני מכיר רק שעה קלה, מדבר מעומק ליבו, בכל כך הרבה מסירות ואכפתיות למצב שלי. הבטחון והאמונה שלו בדבריו השפיעו עלי מאד.

"היכן הוא נמצא, הרבי מ..ליו"..? שאלתי.

"הרבי מתגורר בני-יורק" השיב, ועוד לפני שהבעתי את הסכמתי לנסיעה, אמר לי: "אסדר מישהו שיקח אותך משדה התעופה לבית מדרשו של הרבי".

נסעתי, הגעתי לשדה התעופה. לא מצאתי אף אחד שחיכה לי, אולי בגלל איחור המטוס. למזלי הוא נתן לי לפני פרידתנו את הכתובת. לקחתי מונית ומצאתי את עצמי ב- 770".

 

 "רבי, אני מתכוון ברצינות"!

 נכנסתי למזכירות, פגשתי שם מזכיר, וביקשתיו להתקבל אצל הרבי. הוא התחיל להסביר לי שאי אפשר לקבוע פגישה מהיום למחר, ובכלל היום אין פגישות או "יחידות" בלשונו. לא עזרו כל מסכת השכנועים שלי על חשיבות הענין שלפני. "אי אפשר" אמר בפסקנות. "באם תרצה", אמר לי, "אוכל לקבוע לך פגישה בעוד כחצי שנה". "לא", עניתי, "אני חוזר היום לבופלו".

יצאתי ממשרדו קצת כועס. כל הטרחה וההוצאות, להגיע מבופלו לניו-יורק ולהיפגש עם הרבי, היו לחינם. גם כעסתי על אותו יהודי ששלח אותי בלי לומר לי שאי-אפשר להכנס לרבי באותו יום.יצאתי מהמשרד וטרקתי בחוזקה את הדלת.

בחור צעיר בדיוק עבר באותם שניות בפרוזדור, הוא הבחין כנראה בכעסי ופנה אלי עם יד מושטת. "שלום עליכם", אמר לי. ""מי אתה" שאלתי אותו. הוא מיד נפתח לפני אמר לי את שמו ומהיכן מגיע,  ואמר לי עוד כמה מילים חמות. הכנות שלו מצאה חן בעיני, והתחלנו לדבר וכעבור כמה דקות מצאתי את עצמי מספר לו את סיפורי כשאני מנסה להוציא קצת את כעסי החוצה. "באתי מבופלו להיפגש עם הרבי, ואם לא נותנים לי להיכנס, אני חוזר היום לבופלו", סיימתי את דברי.

הוא הביט בי, הרהר קמעה, ולבסוף אמר לי: "אתן לך עצה, אך אל תגיד לאף אחד שאני נתתי לך עצה זו: עוד מעט הרבי יצא מחדרו ויסע לביתו. עמוד על המדרכה ליד המכונית וכאשר תראה את הרבי יוצא מ-770, פשוט גש לרבי ואמור לו מה שעל לבך".

וכך מצאתי את עצמי עומד ומחכה לרבי.

הדלת נפתחה וראיתי פעם ראשונה את הרבי. פניו הקורנות הרשימו אותי והתרגשתי מאד. אזרתי עוז בנפשי וניגשתי לרבי.

כאשר עמדתי מול הרבי כמעט לא יכולתי להוציא מילה מפי, אך מבטו של הרבי הרגיע אותי. בכוונתי היה לשאול את הרבי "מנין יודעים שהקב"ה קיים?" אך משום מה מצאתי את עצמי שואל את הרבי: "היכן נמצא הקב"ה?"אולי משום שבאיזשהו מקום, אני מאמין בקיומו".

הבטתי בעיניו של הרבי. מעולם לא ראיתי מבט שכזה. עיניו חדרו אל תוך תוכי.  ואז שמעתי אותו אומר לי: "הקב"ה נמצא בכל מקום".

ובאומרו זאת הרים את ידיו למעלה, ובתנועה סיבובית הוריד את ידיו כלפי מטה. כאילו להראות שה' נמצא בכל מקום.

אומר לך את האמת, התשובה הזאת לא סיפקה אותי. זה היה נראה לי כתשובה פשטנית מידי. ציפיתי לתשובה פילוסופית יותר, עמוקה יותר, רצינית יותר. ציפיתי לתשובה שתגרה לי את השכל.

הססתי האם להמשיך ולשאול את הרבי אך בסוף קיבלתי אומץ ושאלתי:

"רבי, אני מתכוון ברצינות"!

מיד הצטערתי. הרגשתי שיש מידה מסוימת של חוצפה במילים אלו. אך המילים נאמרו ואי אפשר היה להחזירם.

להפתעתי, כאשר הבטתי ברבי, ראיתי על פניו קורת רוח. על שפתיו היה מין ברק של חיוך. היתה לי הרגשה שהוא נהנה מהאמת שבמילים הללו כאילו הוא חיכה להם.

הוא הביט בי ואמר:

"אם אתה שואל ברצינות, דע לך שהקב"ה נמצא בתוכך, בתוך לבך". 

באומרו זאת הראה באצבעו לעבר לבי.

באותן שניות הרגשתי שחודר אל תוך לבי "זרם של אמונה". זרם שעובר מהרבי אל תוך תוכי. באותן שניות הרגשתי שהתגלה לי מי אני באמת. הרגשתי שכל השאלות שהטרידו אותי לא היו קיימות. הרגשתי שכאשר קיומו של אלוקים ברור לי, נעלמו כל השאלות כלא היו. הייתי בהלם.

נכנסתי לבית הכנסת. אינני יודע מהיכן פרצו להם הדמעות. לא היו אלו דמעות של צער. היו אלו דמעות מתוקות. הרגשה מאד טובה אפפה אותי, כאדם שהגיע הביתה אחרי מסע ארוך ומפרך, ומתנקה מכל הלכלוך והפסולת שנדבקו אליו.

כולנו השתתקנו. התרגשותו של הבחור מבופלו הדביקה אותנו. כל אחד ישב תפוס בהרהוריו.

מאז ועד היום לא ראיתיו.

אך למרות שלא ראיתיו, אני נזכר בו לעיתים קרובות. מנסה לחזור, לשנן ולהרגיש מה שהרבי אמר לו. מנסה לחזור על הסיפור ולעשותו כאבן ספיר שתאיר לנו את הדרך בה נלך.

ראשית לומדים מהסיפור מהו הסוד לאמונה, לחסידות.. הסוד הוא  - "רצינות".

הרבי משפיע לכל אחד לפי מידת "רצינותו".

שאלתו הראשונה של הבחור "היכן נמצא הקב"ה?" לא הייתה "ברצינות". היא לא נבעה מעומק הלב. הוא ציפה לתשובה אינטלקטואלית-פילוסופית. הוא ציפה לתשובה שלא "תפריע" לו להמשיך את חייו כמקודם.

לכן לא "המשיכה" שאלה זו, את התשובה ו"זרם האמונה", כלשונו, מהרבי.

ולא זו בלבד - שאלה כזו לא יוצרת תנאים מתאימים שיאפשרו "לקלוט" אמונה. שאלות פילוסופיות לא "רציניות", אין בכוחן ליצור כלי מתאים לקלוט אמונה.

בפעם השניה, כאשר בתוך שאלתו נזרעו זרעים של "רצינות", ושאלתו יצאה מעומק לבו, "המשיכה" שאלתו את התשובה ואת "זרם האמונה" מהרבי. ולא זו בלבד - שאלה זו, זיככה והכינה את הבחור להיות כלי המתאים, לקלוט בצורה פנימית את תשובתו של הרבי ולהיהפך ליהודי מאמין.

אם נבקש "ברצינות" לעבוד את ה', אם נבקש "ברצינות" להתפלל ולהתקרב לה' נזכה לכל זה.

שנית, למדנו מהסיפור הזה שעמוק עמוק בליבו של כל יהודי ישנה אמונה טהורה. ושלכל יהודי אסור להסתפק באמונה שיש בו אלא צריך לשאוף תמיד להתעלות ולהגיע למדריגה יותר גבוהה באמונה. לכל יהודי, בין מי שחושב שאינו מאמין ובין ביהודי שחושב שמאמין הוא. לכל אחד מהם יש תמיד עמוק בליבו אמונה יותר  טהורה ויותר זכה. התפקיד של כל יהודי להדליק ולגלות את האמונה הזו. לחפור ולהגיע לאמונה יותר עמוקה יותר פנימית ויותר אמיתית.