אדמו"ר הריי"צ מספר באחת משיחותיו, שכאשר אדמו"ר הזקן החליט לגלות למקום תורה, הסתפק בתחילה להיכן ללכת – לווילנה או למעזריטש, ובסופו של דבר החליט ללכת למעזריטש. השיקול המכריע היה, שבווילנה מלמדים איך ללמוד ואילו במעזריטש מלמדים איך להתפלל, 'והרי ללמוד אני יודע קצת, אבל להתפלל אני לא יודע...' ועל כן החליט ללכת למעזריטש.

מסיפור זה ניתן ללמוד, שאחד העניינים היסודיים בחסידות הוא התפילה. עניינו העיקרי של המגיד ממעזריטש ותלמידיו היה ללמוד וללמד איך להתפלל, ולכן החליט אדמו"ר הזקן לנסוע לשם.

לאחרונה אף התפרסם תיק החקירה ממאסרו של רבנו הזקן [קטעים ממנו הופיעו במעיינותיך גליון 11, המערכת], שם מעיד אדמו"ר הזקן במפורש שהנקודה הפנימית של החסידות היא ללמוד איך להתפלל.

והדברים טעונים ביאור: סידור התפילה מונח לפני כל אדם מישראל, ומדוע יש צורך ללמוד כל כך הרבה לדעת איך להתפלל?

בשורות הבאות נעיין מעט בהגדרה שהחסידות נותנת לתפילה, נשתדל להבין כיצד התפילה משמשת יסוד לכל התורה והמצוות, ומדוע צריכים ללמוד הרבה גם כדי להבין מהי תפילה בכלל, וגם כדי לדעת איך להתפלל.

*

הגמרא במסכת ברכות מפרשת את הפסוק "כרֻם זלות לבני־אדם": "אלו דברים שעומדים ברומו של עולם, ובני־אדם מזלזלים בהם", והגמרא דורשת זאת על עניין התפילה. כשלומדים את הגמרא בפשטות, חושבים שהמזלזלים בדברים אלה הם אנשים פשוטים ביותר, שכנראה לא יודעים דברים בסיסיים ביהדות. אולם מכיוון שהפסוק מכנה אותם בתואר 'בני־אדם', וידוע ש'אדם' הוא בדרך כלל שם התואר והמעלה, מסתבר שמדובר כאן גם בתלמידי־חכמים, ומכאן שהזלזול של בני־אדם בתפילה שייך לא רק לעמי־הארץ. אדרבה, ייתכן שדווקא 'בן־אדם', תלמיד־חכם, עלול לזלזל יותר בתפילה.

אפשר להסביר זאת באופן פשוט: כאשר תלמיד־חכם ניגש לקבוע את ערכו של דבר כלשהו על־פי התורה, יש כמה כללים שלפיהם הוא קובע את חומרת העניין – האם זהו דין מדאורייתא או מדרבנן; ובדאורייתא עצמו יש דרגות שונות – חייבי כריתות; חייבי לאווין; מצוות עשה וכן הלאה. לכן, כאשר תלמיד־חכם ניגש לקבוע את ערכה של התפילה לפי סולם ערכים זה, מתברר לו מיד שחובת התפילה היא רק מדרבנן. וגם לשיטת הסוברים שמצוות תפילה היא מדאורייתא, נוסח התפילה הוא בוודאי מדרבנן. שהרי מדאורייתא מספיק שהאדם יבקש רק בקשה אחת, ולאו דווקא שלוש פעמים ביום. מה גם שיש שיטות שלפיהן כל עניין התפילה הוא מדרבנן, ומדאורייתא אדם צריך להתפלל רק כשיש לו צרה ל"ע. לפי זה אפשר להבין היטב את האנשים שאינם מיחסים חשיבות רבה לתפילה, משום שלפי הכללים המסורים בידינו איך לסווג חשיבות של ערכים בתורה, יש מקום לטעות ולחשוב שהתפילה חשובה פחות ממצוות אחרות.

אבל האמת היא שאין זו מסקנה נכונה. שהרי הגמרא מחשיבה את התפילה לדבר העומד ברומו של עולם!

'לשם מצווה' או 'לשם הכסף'?...

במאמר ד"ה 'לא הביט און ביעקב', המופיע ב'לקוטי תורה' פרשת בלק, אומר אדמו"ר הזקן בעניין התפילה:

"...בבחינת המצוות שהם רמ"ח אברים דמלכא, הנה אמרו רז"ל מצוות צריכות כוונה. והכוונה היינו בחינת התפילה, שהיא בחינת כוונה ופנימית להמצוות, והיא עיקר המעמיד ומקיים את הרמ"ח מצוות עשה. והיא כמשל החוט השדרה שהוא המעמיד ומקיים את האברים, אף־על־פי שהוא בעצמו אינו ממנין רמ"ח אברים".

ביחס למושג 'כוונה' יש כמה דרגות. הדרגה הפשוטה ביותר בכוונה היא – פירוש המילות. האדם מכוון את פירוש המילות במחשבתו, אך אינו מכוון את לבו. אבל יש משהו פנימי יותר שנקרא 'כוונת הלב'. כדי להגיע לזה שיהודי ירצה ויאהב את המצוות בליבו – לשם כך זקוקים לתפילה.

אפשר להמחיש את ההבחנה בין כוונת המחשבה לכוונת הלב, מסיפור זה:

לפני כמה שנים אפינו מצות ב'חבורה', וזירזנו את העובדים שוב ושוב שיכוונו לשם מצות מצווה. במהלך הדברים, אחד העובדים התרגז ואמר: "לא באתי לכאן בשביל להכין לכם מצות מצווה – באתי לכאן להרוויח כסף!", ולא נחה דעתו עד שהכריז בקול רם: "הריני מכוון לעשות את מלאכתי לשם הכסף!". נעשה לנו חושך בעיניים. תכף עוד יגידו שכל המצות פסולות (למרות שמעיקר הדין די בזה שאומרים בבוקר שזה לשם מצת מצווה, וזה מספיק לכל היום). גערנו בו, אך הוא בשלו: "מה זאת אומרת? אני אומר את האמת – באתי לעבוד בשביל הכסף!". רק בסוף, לאחר הפצרות רבות, הסכים בלית ברירה לומר שהוא עובד "לשם מצת מצווה".

לאחר מכן ישבנו יחד לדון בזה. לכאורה האיש צדק. הוא בא לעבוד רק לשם קבלת השכר. אם־כן, איך נצא ידי חובה באכילת המצות הללו שמבחינתו לא נעשו לשם מצווה אלא לשם הכסף?!

אלא שלאמיתו של דבר יש כאן ערבוב הגדרות:

מבואר בספרי הלכה, שבכוונה יש שני שלבים – יש כוונת המחשבה ויש כוונת הלב, רצון. ובנוגע לכוונה הדרושה 'לשם מצות מצווה', אין צורך בכוונת הלב אלא די בכוונת המחשבה. אילו היה נדרש שעשיית המצה תהיה מתוך רצון למצות מצווה, באמת לא היה ניתן להעסיק עובדים שבאים רק בשביל הכסף. אך מאחר שדי בכוונת המחשבה, לכן, למרות שהרצון של אותו יהודי הוא הכסף, אין כל בעיה שכוונת המחשבה שלו תהיה לשם מצות מצווה.

על אותו משקל יש מקום לדון במושג לימוד התורה 'לשמה'. לכאורה, מה הפירוש 'לשמה'? האם מדובר בכוונת המחשבה, או ברצון הלב? האם מספיק רק לחשוב שלומדים תורה לשם התורה, או שצריך שהרצון הפנימי יהיה לדבוק בקב"ה על־ידי לימוד התורה?

ייתכן מאוד, שזהו אחד היסודות שעליהם נסבה בשעתו המחלוקת על החסידות. וכידוע, שאחד ממוקדי הפולמוס בדורות הראשונים לחסידות, היה סביב נושא זה של לימוד תורה לשמה. בספרי החסידות הראשונים יש על כך דגש מאוד חזק, ומאידך בספר 'נפש החיים' (לר' חיים מוולוז'ין) יש דיון ארוך על המשמעות של 'תורה לשמה'. ונראה שהוויכוח היה סביב הנקודה הזאת: האם 'לשמה' צריך להיות דווקא ברצון הלב, או שדי במחשבה בעלמא שלומדים לשם התורה. בתניא (פרק ד־ה) כתוב ש'לשמה' היינו רצון הלב. אדמו"ר הזקן מבאר שאי־אפשר ללמוד תורה לשמה באמת ללא אהבת ה' ויראתו. בתניא (פרק מ) מובאים בהקשר זה דברי הזוהר "אורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחא לעילא" – היינו שלימוד תורה בלי אהבה ויראה אינו עולה למעלה, וכעוף בלי כנפיים. וברור הדבר, שאהבת ה' ויראתו הן רגשות שבלב, שהרי אין חולק על כך שאי־אפשר לאהוב במחשבה בלבד...

הפנימיות של כל המצוות

ועל־דרך זה בנוגע לכוונת כל המצוות. חז"ל אומרים 'מצוות צריכות כוונה'. ונשאלת השאלה: האם הפירוש הוא 'כוונת המחשבה' או 'כוונת הלב'?

לכאורה נראה, שהכוונה הנדרשת כדי לענות על ההגדרה של 'מצוות צריכות כוונה' היא כוונת המחשבה, לחשוב שעושים זאת לשם מצווה, ואין צורך ברצון שבלב. אבל לאמיתו של דבר, כשמגיעים לדרגה יותר עמוקה, מבינים שכוונת המצוות פירושה שלאדם יש רצון אמיתי לקיים המצווה גם ברגש הלב.

כך עולה בבירור מהמאמר הנ"ל ב'לקוטי תורה'. אדמו"ר הזקן מפרש, ש'מצוות צריכות כוונה' הוא כוונת הלב (גם אם לא מבחינה הלכתית, אבל לפחות מבחינה פנימית יותר). ועל כוונת הלב צריכים לעבוד בכדי שהיא תתפתח! לא שייך לומר שאדם קצת יתנדנד, יעצום חזק את עיניו, יעשה תנועות חזקות בידיים ועל־ידי כך יתעורר בו רצון הלב. ברור שבשביל לעורר את הלב צריכים להשקיע מאמצים רבים.

חז"ל אומרים "איזוהי עבודה שבלב – זו תפילה". לא כתוב שזאת עבודה שבמחשבה או במוח, אלא 'עבודה שבלב'. מדובר כאן על רצון, על כוונת הלב. בתפילה לא מספיקה המחשבה לבדה. אם ישלמו לבני־אדם כסף על־מנת שיתפללו בעבודה שבלב, וכל מטרת תפלתם תהיה בשביל קבלת הכסף – זה לא ייקרא תפילה בכוונה... כוונת התפילה צריכה להיות ברעותא־דלבא, בפנימיות. אולי בכדי לצאת ידי חובת המינימום המתבקש לפי ההלכה מספיק שמכוונים בשמונה־עשרה בברכת אבות וכו', אבל בשביל שזו תהיה 'עבודה שבלב' – לא די במחשבה כזאת אלא דרושה כוונת הלב.

בכדי לעורר את כוונת הלב, את הרצון הפנימי של האדם, יש צורך בהתבוננות. כ"ק אדמו"ר האמצעי מבאר במאמריו שהתבוננות פירושה לחשוב ולחזור ולחשוב על אותו עניין. כלומר, לאחר שהאדם למד והבין היטב את העניין, כאשר הוא חוזר וחושב על תוכנו מתוך התרכזות כמה פעמים נוספות, זה נקרא להתבונן. הוא מתבונן במה שהוא כבר יודע. הוא יודע ומבין את העניין היטב, אבל הוא מהרהר שוב ושוב במה שלמד, ומנסה להפנים את תוכן הדברים ומסקנתם אל תוך מציאותו. הוא מנסה להסביר לעצמו מה זה אומר לו באופן אישי.

כאשר האדם ילמד על גדולת ה' ואף יתבונן בנושא הנלמד היטב, אזי ממילא יתעוררו המידות שלו – האהבה והרצון לדבוק בה' והיראה מפניו. והזמן המתאים ביותר להשקיע בכדי לעורר כוונת הלב אמיתית בקיום המצוות ודביקות בה' – הוא בתפילה.

לכן התפילה היא עמוד מרכזי הנוגע לכל המצוות. היא הפנימיות של כל המצוות בדוגמת חוט השדרה שהוא הפנימיות והמעמיד של הגוף כולו. הפנימיות של כל המצוות היא כוונת הלב, והדרך להגיע לכך היא על־ידי התפילה.

על־פי זה מובן מדוע מצד אחד התפילה אינה נכללת במניין רמ"ח מצוות עשה, אלא היא רק מצווה מדרבנן, ומצד שני היא נחשבת לדבר העומד ברומו של עולם. מכיוון שהיא הפנימיות של כל המצוות לכן היא עומדת ברומו של עולם; ומצד עניין זה עצמו היא אינה נחשבת כחלק מהמצוות. וכמשל שמביא אדמו"ר הזקן מחוט השדרה, "שהוא המעמיד ומקיים את האברים, אע"פ שהוא בעצמו אינו ממנין רמ"ח אברים" – זה שחוט השדרה אינו נכלל במניין האיברים, אין זה ממעט מערכו. אדרבה, הוא לא נחשב כאחד מהם דווקא משום שהוא הוא הפנימיות ו'המעמיד' שלהם.

ההסבר האמור של אדמו"ר הזקן, שהתפילה היא הנשמה והפנימיות של כל מצוות התורה, עובר כחוט השני במספר הסברים נוספים המופיעים במאמרים אחרים ביחס להגדרת התפילה:

במקום אחר ב'לקוטי תורה' כתוב כך:

כל קיום של מצווה ממשיך גילוי אור אלוקי למטה. וכידוע ש'מצוה' היא מלשון צוותא וחיבור, שעל־ידי־זה מתחבר האדם ונכלל באור אין־סוף. אבל יש דבר אחד שיכול לעכב בעד המשכת האור – הרצון של האדם. אם האדם אינו חפץ בכך, המצווה לא תפעל עליו, כי הקב"ה לא נותן לאדם שום דבר בעל־כורחו של האדם. המצוות ממשיכות שפע אלוקי לאדם, ואם האדם לא מעוניין בכך – הקב"ה אינו מכריח אותו לקבל את השפע, והזמן שבו יהודי מקבל את הרצון לקבל שפע מלמעלה – הוא זמן התפילה, כי בעת התפילה האדם משקיע בכך, ומבטא את רצונו לקבל את אור האין־סוף.

הגדרה נוספת שמופיעה במאמרי חסידות: על־ידי 'אתערותא דלתתא', התעוררות האדם מצידו להתקרב לקב"ה, נהיית 'אתערותא דלעילא', התעוררות מלמעלה להמשיך שפע לאדם. וגם התורה והמצוות זקוקות ל'אתערותא דלתתא'. התורה והמצוות הן 'אתערותא דלעילא'. 'אשר נתן לנו תורת אמת' זהו שפע מלמעלה, וגם המצוות ניתנו לנו מלמעלה. ולכן יש צורך תחילה ב'אתערותא דלתתא', שהוא הרצון שיהודי מעורר בתוכו, שברצונו להתקרב אל הקב"ה. והזמן המתאים לעורר את הרצון הזה הוא בתפילה.

וכל ההגדרות הללו על התפילה עולות בקנה אחד. מכיוון שהתפילה היא נשמת התורה, לכן צריך בעת התפילה לבקש ב'אתערותא דלתתא' ולרצות את האלוקות שבתורה, את השפע שמגיע מלמעלה.

אבן־הבוחן למצב הרוחני

תפילה ראויה דורשת הכנה. הן בהכנות שבמעשה כמו לימוד חסידות, טבילה במקווה ונתינת צדקה לפני התפילה, והן בהכנות שבלב כמו ההתבוננות שלפני התפילה.

אם נשווה את התפילה למצוות אחרות, נמצא שדרישת החסידות להכנות לתפילה אינה דומה כלל לדרישה להכנות למצוות אחרות. מהי באמת הסיבה לחשיבות ההכנה לתפילה? מדוע החסידות שמה דגש חזק כל כך דווקא על ההכנות לתפילה, הרבה יותר מההכנות שלפני לימוד התורה וקיום מצוות אחרות?

בתורת החסידות מוסבר, שלימוד התורה וקיום המצוות באים אל האדם מלמעלה, ב'אתערותא דלעילא', ואילו התפילה באה מצד האדם עצמו, ב'אתערותא דלתתא'. במילים אחרות: התורה והמצוות הן 'יצירה' של הקב"ה, בעוד התפילה היא 'יצירה' של האדם. התורה היא חכמתו יתברך והמצוות הן רצונו יתברך, והאדם רק ממשיך ומביא עניינים אלוקיים אלו אל תוכו; מה־שאין־כן התפילה, כל עניינה הוא התעוררות ההתקשרות של האדם לקב"ה. ומכאן נובע ההבדל מבחינת ההכנות: ההמשכה האלוקית שמגיעה על־ידי התורה והמצוות אינה תלויה כל כך באדם עצמו, ולכן אין צורך בהכנות רבות כדי לקבל אותה. מספיק שהאדם יושיט את ידו ויקבל מה שנותנים לו מלמעלה; מה־שאין־כן עניינה של התפילה הוא – התעוררות ורצון מצד האדם. בכדי ליצור את הרצון המבוקש, על האדם להתכונן, להשקיע הרבה ולעבוד עם עצמו. אם האדם לא 'יזיז' שום דבר בעצמו, מדוע שתהיה בו התעוררות רוחנית אמיתית?

אחד החסידים אמר פעם: כיצד אוכל לדעת מהו מצבי הרוחני האמיתי? – אבן הבוחן לכך היא התפילה. עניינה של התפילה הוא התעוררות של האדם לאלוקות, לכן אם התפילה 'הולכת' טוב, סימן שהמצב הוא טוב. זהו סימן שלאדם יש שייכות כלשהי לרוחניות, עד שהוא מצליח לעורר בעצמו רגש של התקרבות והתפעלות מאלוקות. אולם אם התפילה אינה כדבעי, הרי זהו סימן שהמצב הרוחני ירוד.

התפילה היא הדבר שמשקף יותר מכול את דרגתו הרוחנית של האדם ואת האור שמאיר בנשמתו. דווקא דרכה יכולים למדוד את מעמדו ומצבו.

[אלא שאין זו האבחנה הבלעדית. ייתכן שהסיבה שהאדם לא מרגיש התעוררות בתפילה, היא מפני שמנסים אותו מלמעלה ורוצים להביאו להתעוררות נעלית יותר].

זו גם הסיבה לכך שדברים שאינם מפריעים ללימוד התורה, מפריעים לתפילה. בלימוד התורה, העניין מתיישב בכליו של האדם וממילא מעטים הם הדברים שמסוגלים להפריע לכך. אבל בתפילה, מאחר והיא התעוררות נפשית, האור עדין ונעלה יותר, עד שגם דבר קטן יכול להפריע. ככל שהדבר עדין יותר, כך זקוקים ליתר זהירות לגביו. לכן התפילה באה רק לאחר הכנה רבה מצד האדם (זהו הטעם לכך שבדורות האחרונים התירו לטעום מזונות לפני התפילה, בכדי שהגוף יתחזק והאדם יוכל לכוון בתפילתו. לפי השיקול החסידי, המבוסס על צדדים הלכתיים, העיקר הוא שכוונת התפילה תהיה כמו שצריך. אם האדם יהיה במצב שאינו יכול לכוון בתפילה, מה תועיל ההקפדה שלא לאכול לפני התפילה?...).

תפילה צריכה טהרה

הבדל זה בין התורה לתפילה משתקף גם בהלכה. אדמו"ר הזקן מביא בלקוטי־תורה (פרשת כי תבוא ד"ה 'תחת אשר'), שלמרות שבגמרא נאמר שביטלו את 'טבילת עזרא', מכל מקום לדעת כמה פוסקים תקנה זו בטלה רק בשייכות ללימוד התורה, ואילו בשייכות לתפילה עדיין יש חיוב בטבילה. ההסבר לכך על־פי החסידות הוא, שהתורה להיותה 'יצירה' של הקב"ה, חכמתו ית', היא אינה מקבלת טומאה. שורש התורה הוא בדרגה שלמעלה מכל המושג של טומאה, ולכן לא מוכרחים לטבול ולצאת מהטומאה לפני לימודה. לעומת זאת התפילה, היא 'יצירתו' של האדם, ולכן לפני התפילה הטבילה נחוצה. כיוון שהתפילה היא יצירתו של האדם, לכן היא תלויה בדרגת הטהרה שלו. כל עוד הוא בטומאתו הדבר מקשה על הצלחת תפילתו.

אדמו"ר הזקן אף מוסיף ואומר, שגם לפי הדעה שביטלו את 'טבילת עזרא' גם בשייכות לתפילה, מכל מקום לכל הדעות התפילה מתקבלת יותר עם הטבילה. כל עניינה של התפילה הוא כוונת הלב, וברור שהטומאה מפריעה לזה. אין להשוות את היכולת של האדם לכוון בלי הטבילה, ליכולתו לכוון לאחר שטבל.

ואכן, הדגש הגדול שחסידים שמים על הטבילה במקווה לפני התפילה, קשור לאותו דגש שהחסידות שמה על עניין התפילה. אצל חסידים, תפילה וטבילה הולכות יחד. מי שחייב לטבול – בוודאי שהטבילה היא תנאי בל יעבור לפני התפילה; אבל גם אם אין חיוב, רצוי מאוד לטבול לפני התפילה. ישנו מושג של טבילה לשם 'תוספת טהרה'. הטבילה מוסיפה טהרה לאדם, ולכן גם אם אינו טמא החייב בטבילה, כדאי ורצוי לטבול. וכאשר מבינים את החשיבות שבזה – הזמן לכך יימצא מאיליו.

ישנה חשיבות נוספת לטבילה במקווה לפני התפילה. ידוע שאחד העניינים בעבודת התפילה הוא – חיזוק האמונה. ההתבוננות בגדולת ה' בשעת התפילה מחזקת את האמונה. והרי גם הטבילה במקווה קשורה לחיזוק האמונה. המשפיע רבי שלמה־חיים קסלמן ע"ה היה מספר, שבליובאוויטש מישהו בא פעם בבוקר בבהלה אל המשפיע ר' שמואל גרונם ע"ה והתאונן שנופלים לו הרהורי כפירה במחשבתו. אמר לו ר' שמואל גרונם: "מסתמא היה לך פגם בלילה, לך למקווה". הוא שמע בקולו של המשפיע והלך למקווה, וכשחזר מהמקווה אמר שכל הרהורי הכפירה עזבו אותו. יש אנשים שסובלים מאוד מהרהורי כפירה, ולמרות שהם עצמם יודעים שאלו הרהורי שטות, בכל זאת ההרהורים מבלבלים אותם, וההליכה למקווה היא אחת הסגולות הכי טובות לבטל את ההרהורים הללו.

לכן הטבילה מסייעת לתפילה. הטבילה מוסיפה בטהרת האמונה ובהירותה, והדברים שהאדם אומר וחושב בתפילה מתיישבים יותר בלבו.

אומרים בשם רבי אהרן הגדול מקרלין זצ"ל, שעצבות אינה עבירה, אבל העבירות שעצבות גורמת להן – שום עבירה לא יכולה לגרום להן...; ולאידך, טבילת אנשים במקווה אינה מצווה, אבל המצוות שהטבילה תגרום להן – שום מצווה לא יכולה לגרום...

יש שואלים: אם הטבילה במקווה כל־כך חשובה, למה לא ראינו בדורות קודמים שהקפידו על זה? האם בימינו זקוקים למקווה יותר מאשר בדורות שלפנינו?

אפשר להמחיש זאת קצת מהשינוי שחל בענייני ניקיון הגוף בדור האחרון. בילדותי, אנשים היו מתרחצים פעם בשבוע. כמה משפחות היו גרות בבית משותף, ובקושי הייתה אפשרות לחמם מים בכמות גדולה. לכן הייתה תורנות בין המשפחות, וכך יצא שפעם בשבוע היו מתרחצים. ובכל זאת – האנשים לא היו אז מלוכלכים. מקלחת אחת בשבוע הספיקה כדי שהגוף יהיה נקי. ואילו כיום אנשים מתרחצים כל יום עם סבון, ובכל זאת אם אדם לא יתקלח יומיים, הוא יהיה מלוכלך ומזיע. פעם זה לא היה חיוני להתרחץ כל יום, ואילו בתקופתנו זה באמת חיוני. ייתכן שאחד ההסברים נעוץ בכך, שאוויר העולם נהיה הרבה יותר מזוהם מהעשן שפולטים כלי הרכב. גם האוכל מורכב כיום מכל מיני רעלים וכימיקלים וכיו"ב, ואחת הדרכים שבהן הגוף מתגבר על הזיהום היא על־ידי הזיעה שפולטת את הרעלים. זאת אומרת, שככל שהאוויר ברחוב נהיה יותר מזוהם וספוג ברעלים, כך צריכים לנקות את הגוף בתדירות גבוהה יותר.

וכך גם ברוחניות: בדורות קודמים היה אפשר 'להסתדר' גם בלי טבילה במקווה כל יום, כיוון שהאוויר ברחוב היה עדין וטהור יותר. ואילו כיום, האוויר ברחוב מורעל מבחינה רוחנית. עצם ההליכה ברחוב מחייבת את האדם להשפיל את עיניו, וכולי האי ואולי יצליח שלא לראות מה שאסור לראות. במצב רוחני ירוד שכזה – אין ברירה. כמו שזקוקים למקלחת בכל יום, כך זקוקים לטבילה במקווה בכל יום.

מכת־מוות ליצר הרע

באחד המאמרים של הרבי הריי"צ נ"ע מבואר, שכאשר אדם מתפלל בהתלהבות, ופתאום באמצע התפילה נעלם רגש ההתלהבות והוא מרגיש קרירות – עליו להמשיך להתפלל בלי רגש, ומובטח לו שלא יארך זמן רב, והרגש יחזור אליו. מדוע? מפני שהיצר־הרע הוא זה שצינן את הרגש כדי לגרום לו להפסיק להתפלל. לכן, אם האדם ימשיך להתפלל בכוונה למרות שהרגש נעלם, זו תהיה מכה חזקה ליצר־הרע. כאשר האדם עושה עניין של קדושה כתוצאה מהרגשתו, העניין מורכב וקשור עם מציאותו. דווקא כאשר האדם עוסק בעבודת התפילה גם בלי שמרגיש שום דבר, היצר־הרע מקבל מכת־מוות. מתעלמים ממנו לחלוטין. או אז הוא יחזיר לאדם את רגש ההתלהבות ויאמר לו: "נעם דיר דעם רגש און לאז מיר אפ" [הא לך הרגש, ועזוב אותי]!

יסוד התפילה הוא – להתפלל ולהתבטל לאלוקות, לא לחפש רגשות. אדמו"ר הזקן אומר ב'תורה אור' פרשת משפטים במאמר ד"ה 'לא תהיה משכלה' (והדברים מוסברים בעמקות מיוחדת במאמרו הידוע של הרבי על פסוק זה משנת תשי"ב), שאדם שמחפש את הרגש, אזי גם אם יש לו רגש – זה לא מחזיק מעמד ולא פועל את פעולתו. דווקא כאשר האדם אינו מחפש את הרגש, אלא מטרתו היא לדבוק ולהתבטל לה' גם אם אינו מרגיש התרוממות מכך – הרגש יבא מעצמו, והוא יהיה בר־קיימא ויפעל את פעולתו.

כאשר האדם מחפש בעיקר את הרגשת ההתעלות הנפלאה שבתפילה, ולא את הביטול לאלוקות שבה, ייתכן שתהיה מכך 'יניקת החיצונים'.

כאשר מחפשים רגש לשם רגש, הרגש עלול לעבור לתחומים אחרים. בשעת התפילה הוא התרגש והתלהב מאלוקות, אבל כיוון שעיקר העניין אצלו הוא הרגש, אזי אחר כך, כאשר יבוא לידיו דבר שיש בו רגש והתלהבות מצד נפשו־הבהמית, הוא יתרגש גם מזה ולא יצליח להתנזר ממנו. אם הדגש הוא על הרגש, אזי קיים מכנה משותף בין רגש אלוקי לרגש גשמי. זו המשמעות של המושג 'יניקת החיצונים': לצד הקדושה יש רגש, וגם לצד ה'קליפה' יש רגש, ולפעמים מרגש הקדושה האדם יכול ליפול לרגש של 'קליפה'. לכן צריכים זהירות מיוחדת כבר כאשר האדם עסוק ברגש של קדושה. כאשר בשעת התפילה מחפשים את הביטול לאלוקות, או אז לא ייתכן שמרגש זה ייפול האדם לרגש של 'קליפה'. כל מהותה של ה'קליפה' היא 'ישות', וכאשר יהיה ביטול לא תהיה שום נתינת מקום ל'ישות' ו'קליפה'.

דוגמה ממחישה לכך אפשר להביא מהחזנות. איך התחיל כל המושג של שמיעת קטעי חזנות? בתחילה יהודים רצו לעורר את הלב לעבודת ה' בתפילה, ולכן בחרו בעל־תפילה עם קול המעורר את הכוונה. המטרה הייתה להוסיף בביטול ודביקות בה' בזמן התפילה, ולכן חיפשו דרכים לעורר יותר את הכוונה וההתלהבות בתפילה. אבל במשך הזמן ההתלהבות שבחזנות תפסה את המקום העיקרי, עד שיש שנשארו רק עם החזנות בלי הביטול. עד כדי כך, שבדורות האחרונים חלק מהחזנים אחזו בדרגה רוחנית נחותה ביותר. ייתכן למצוא מצב שיהודים באים ממרחקים לשמוע את תפילתם של חזנים מפורסמים, בו־בשעה שהחזנים עצמם רחוקים מיראת־שמים הדרושה לבעל־תפילה. יש חזנים המסלסלים בנעימות רבה את תפילות יום־הכיפורים, אבל יחד עם זאת על התענית אינם שומרים!

זו דוגמה לכך, שכאשר לוקחים את ההרגשה האישית שבתפילה ועושים מזה עניין בפני עצמו, אפשר להתרחק לגמרי מהנקודה הפנימית של התפילה – הביטול והדביקות בה'.

אמנם לרגש ההתלהבות בתפילה יש בהחלט מקום חשוב בתפילה, אבל צריך לזכור שאין זה העיקר. עיקר המבוקש בתפילה הוא הביטול לקב"ה, לעמוד "כעבדא קמיה מריה" ולהתבטל, לא הרגשת ההתרוממות האישית שיש מכך. אסור לשכוח מהי המטרה.

יעזור השם יתברך שנתחזק באמונה, בהכנות לתפילה – טבילה במקווה, נתינת צדקה ולימוד חסידות, ועל־ידי זה גם התפילה תהיה כדבעי, וממילא לימוד התורה וקיום כל המצוות יהיה גם הוא כדבעי – עם נשמה וחיות חסידית.