ב"ה, ג' תמוז תרפ"ט, ריגא
ידידי מוה"ר דוב ידידי'ה שי'
שלום וברכה!
במענה על מכתבו, הנה ענין הקביעות הוא בנפש כלומר שאינו רק קביעות זמן, כי אם קביעות הנפש, ויסודו קבלת עול מוכרחי. וכמשל חולה רחמנא ליצלן או חלוש הבריאות הצריך לרפואה או למאכל הבלתי נרצה לו, מפני הרצון בחיים, אינו שוכח על זה שצריך לעשות ואין צריכים להזכירו, כן הדבר במזון הנפש.
דבר זה אינו דורש התבוננות כי אם פועל ממש, וזה ביכולת כל אדם החפץ בחיים. והעושה כן בדרך קבלת עול מוכרחי הנה סוף סוף "טועמי'ה חיים זכו", להיות בחיים מסודרים בתורה אור ובמועדי ברכה, בתפלה שבלב, אז דער אויבערשטער העלפט און עס דאווינט זיך (=ה' עוזר ומצליחים "להתפלל").
יש מתפלל ויש מתפלל, יש מתפלל על ידי הכנה מראש בהכנה מיוחדת אל עיון התפלה (והיא מדריגה גבוה יותר מהמתבאר להלן). ויש מתפלל אשר לבבו מתחמם שלא בהכנה מראש ביחוד לתפלה אבל כמו פתאום נשבר לבו בקרבו ולהבת אש תלהטנו, ובכה יבכה במר נפשו ועם זה הנה בעומק לבבו נמשך הוא אל האור כי טוב.
הרגעים הנעימים הללו מניחים חותמם ברשימו הניכרת בכל הפעולות בכל היום, מובן הדבר כי אינו אלא רושם בלבד אבל הוא כח עליון אשר בעזרתו יתברך ביכולתו לפעול ישועות בנפשו לשנות מדותיו לטוב.
וכל זה הוא פרי העבודה בקבלת עול מוכרחי שהוא יסוד העבודה ועמוד החיים, וקבלת עול המוכרחי הוא כאחד המצוה לחברו או לקטן ממנו לעשות איזה דבר ומכריחו על זה. ובאופן כזה צריך האדם החפץ לבוא אל חיי אור להתנהג עם עצמו בכל תוקף עוז כהנהגת הרב עם תלמידו המעמידו על בסיס אמת.
ואשר על כן יתחיל באופן כזה ויראה אור והשם יתברך יחזק מוחו ולבבו לעבדו יתברך בלבב שלם.
הדורש שלומו ומברכו
יוסף יצחק
