החסיד ר' שמואל מונקעס, היה מגדולי תלמידיו של רבי שניאור זלמן מלאדי (אדמו"ר הזקן) מייסד תנועת חב"ד. ר' שמואל פעל בעיירות אוקראינה הנידחות, בתקופת התגבשות התנועה. את דרכו האיטלולית עיצב במשך השנים דרך תחנות חייו המגוונות, שכללו בין היתר את מיטב הקהילות החסידיות באותה תקופה: ליאוזנא, פלאצאק, ועד ביישנקוביץ הרחוקה. בפולקלור החסידי שמור מקום של כבוד לדמותו הסינגולארית של ר' שמואל, כאחד שבקי בצורות ההומור החסידי לגווניו השונים. מתוך התבוננות מקיפה בדרך חייו נשקפת ועולה דמות נדירה של חסיד־שחקן במשרה מלאה. ע"פ ר' שמואל, החוכות (או ה'אטלולות', בחלק מהמקרים) הינם כלי אינטגרלי בעבודת הבורא, לא פחות מאשר הדכאות והיגון. השקפה זו מוצאת את מקומה בצורה יפה באישיותו של ר' שמואל, כאשר מצד אחד היה ידוע בהקפדתו על קלה כבחמורה ועבודה עיקשת להשגת מעלות רוחניות של 'התפשטות הגשמיות', ומאידך – היכולת להגחיך את המבט כנגד הבעיות הנקרות בחיי היום יום של היהודי המאמין, גם כאשר מדובר בגיחוך על העצמי ביותר: הנפש הבהמית.
(מתוך קונטרס "ימי שמואל" בהוצאת ישיבת רמת גן.
בקונטרס זה נעזרנו רבות למדור זה)
החסיד ר' שמואל מקאליסק, הנקרא בשם ר' שמואל מונקיס, היה חסיד של אדמו"ר הזקן שחיבבו מאוד וקירבו אליו. הוא היה ידוע בתעלוליו ובהיתוליו אולם החסידים הזקנים ידעו לספר שבכל תעלול ותעלול היה עומק גדול, ושר' שמואל מונקיס לא היה סתם חסיד שוטה אלא עמקן גדול.
בספר "בית רבי", בפרק העוסק בתלמידיו הגדולים של האדמו"ר הזקן בעל התניא, כותב עליו: "הרה"ח המפורסם ר' שמואל זלה"ה מקאליסק (הנקרא בעולם בשם שמואל מונקעס) היה אדם גדול מאוד. חסיד גדול וערום ביראה. והיה חשוב מאוד אצל רבינו. דרכו והנהגתו ידוע ומפורסם בעולם. ולפי ראות עינים בשגעון היה מתנהג. אך גם בזה ראו חכמתו הנפלאה עד למרבה כו'".
הגוי שלי חזק יותר...
סיפר אדמו"ר הריי"צ איך נתקרב החסיד ר' שמואל מונקעס לחב"ד, ומעשה שהיה כך היה:
כשהגיע ר' שמואל פעם ראשונה לאדמו"ר הזקן לליאוזנה, היה זה בשעת לילה מאוחרת וכל תושבי ליאוזנה כבר נמו את שנתם.
ר' שמואל לא ידע היכן גר אדמו"ר הזקן, משום כך הלך וחיפש בית שהאור בו דולק כי וודאי שזה ביתו של אדמו"ר הזקן שמסתמא יושב ולומד בלילה.
ואכן לאחר כמה דקות של חיפושים מצא ר' שמואל בית שדולק בו אור. הוא ניגש לדלת ודפק. מכיוון שכל אנשי הבית ישנו קם אדמו"ר הזקן בעצמו לפתוח ומשראה את ר' שמואל שאלו מה הוא צריך, אמר לו ר' שמואל: "אני רוצה להתחמם בביתך", אמר לו אדמו"ר הזקן: "בבקשה, הכנס". נכנס ר' שמואל והתחמם ליד התנור.
כאשר ראה אדמו"ר הזקן שר' שמואל התחמם מספיק, אמר לו: "נו התחממת? יופי, עכשיו הנח לי ללמוד בשקט". אמר לו ר' שמואל: "רוצה אני גם ללון אצלך". שאל אותו אדמו"ר הזקן: "לא מצאת אף בית יהודי אחר"?! אמר לו ר' שמואל: "גם זה בית יהודי"... אמר לו אדמו"ר הזקן: "אני יכול לקרוא לגוי שלי שיגרש אותך"! לשמע הדברים פרץ ר' שמואל בבכי ואמר: "רבי, הגוי שלי חזק מהגוי שלך".
מששמע אדמו"ר הזקן את זה, כבר לא עמד בפניו ונתן לו להישאר בביתו.[1]
חלון ראווה
פעם נסעו חסידי חב"ד לאדמו"ר הזקן וכשהגיעו לפתח החצר ראו את ר' שמואל מונקעס תלוי על השער של החצר. שאלו אותו החסידים: "מה ראית לעשות מעשה זה"?
השיב להם ר' שמואל: "כשהולכים ברחוב ורואים מספריים תלויות בפתח הבית מבינים שכאן גר חייט. כשרואים מגפיים תלויים יודעים שכאן גר סנדלר. אם כך, חשבתי שבשער חצרו של הרבי צריך להיות תלוי חסיד".[2]
מה זה 'סליחות'?
באחת הפעמים שהלך ר' שמואל לליאוזנה עבר דרך אכסניה אחת וישן שם.
אותם הימים היו ימי סליחות ובלילה קמו בעל האכסניה ואשתו ורצו ללכת לסליחות בציבור בכפר הסמוך. משראו שר' שמואל ישן העירו אותו ואמרו לו שיבוא איתם לסליחות.
שאל אותם ר' שמואל: "מה זה סליחות"?
"מה"?! אמרה בהפתעה בעלת הבית, "איש הנראה תלמיד חכם או דיין, אינו יודע מהם סליחות? טוב, אני אסביר: סליחות זה שהיהודים הולכים לבית כנסת ומבקשים מהשם יתברך שתהיה השנה תבואה טובה ושיהיה מה לאכול ושתהיה פרנסה בשפע".
"פע!" השיב לה ר' שמואל, "בושה היא וחרפה שאנשים זקנים יקומו באמצע הלילה ויבקשו אוכל"![3]
שובב חסידי או איש מופתים?
באחת ההתוועדויות החסידיות הגדולות, בימי נשיאותו הראשונים של רבינו הזקן – כאשר היו עדיין ארזי הלבנון, זקני החסידים שזכו עוד להיות אצל הבעל שם טוב, חסידים שהיו שנים רבות אצל המגיד ממזריטש, בעלי הכשרונות האמיתיים מתלמידיו הראשונים של הרבי שהיו אבירי החכמה ואדירי הידיעה – הביא החסיד ר' נתן השוחט ריאה מטוגנת לאכילה.
בהתוועדות זו היה גם החסיד ר' שמואל מונקעס. בין גדולי הלומדים בנגלה והמשכילים החסידיים היה נחשב ר' שמואל מונקעס ל'שובב חסידי'. לא שמעוהו אף פעם מדבר בלימוד, לא בנגלה ולא בחסידות, תפילה ארוכה חב"דית לא ראו אצלו, אלא תמיד היה שמח ושובב. בכל התוועדות חסידית היה הוא השמש, להביא משקה ולחלק את קינוח הסעודה.
כשהביאו את הריאה המטוגנת מר' נתן השוחט, מסרו את הקערה לר' שמואל מונקעס לחלק לנוכחים. הוא היה מרוצה מאוד, רקד הרבה, עשה קונצים עם הקערה, ועד כמה שביקשוהו לחלק את הריאה המטוגנת, הרי הוא רוקד וקופץ, אך לתת משהו מהקערה – זאת לא.
עברו מספר שעות והאברכים החליטו לקחת בכוח הזרוע. כשר' שמואל ראה שהאברכים רוצים לקחת את הקערה בכוח הזרוע, קפץ ממקומו וזרק את הקערה ומה שהיה בתוכה אל תוך המים המלוכלכים ויצא בריקוד קוזאקי שמח.
כולם נרעשו מדבר זה, לעבור על 'בל תשחית' ועל ביזוי אוכלין בצורה כזו לא יכלו לעבור בקלות כל כך, והחליטו לקיים בו 'פסק' (סך מכות קבוע מראש).
בשמעו את ה'פסק', קפץ ר' שמואל במהירות על השולחן והיה מוכן לקבל את פסק הדין, וחבורת האברכים נתנה לו ביד רחבה. כשסיימו האברכים לקיים בו את פסק הדין, ירד מהשולחן בקור רוח, והלך לחפש תחליף לריאה המטוגנת. השעה היתה כבר מאוחרת, אחרי חצות הלילה, ובכל זאת מצא אחד מתושבי ליאוזנה וקיבל ממנו קערה גדולה עם כרוב כבוש, הוא שב לבית־המדרש בריקוד של שמחה והעמיד את קערת הכרוב על השולחן.
חבורת האברכים שרצו לטעום מהריאה המטוגנת, הסתכלו על ר' שמואל מונקעס בעין לא טובה, ובתוך כך התפרץ הקצב בצעקה גדולה: "יהודים! אל תאכלו את הריאה, הריאה היא טריפה"! כולם נדהמו מצעקתו של הקצב.
התברר שקרתה טעות מרה. הקצב היה בכפר, ואשתו נתנה לאשת השוחט ריאה טריפה במקום הריאה הכשרה. כשהקצב חזר מהכפר ונודע לו שמביתו של ר' נתן השוחט קנו אצלו ריאה, התבררה לו הטעות המרה – והוא רץ מהר לביתו של ר' נתן השוחט, שם נודע לו שאת הריאה לקחו לבית־המדרש של הרבי.
כשזקני החסידים שמעו זאת, קראו לר' שמואל מונקעס ושאלוהו: "מה לך ולמופתים ורוח הקודש"? בראש ובראשונה גזרו שצריכים לקיים בו 'פסק', וברגע כמימרא, ר' שמואל מונקעס שוכב כבר על השולחן, אך כעת עומדים מסביבו לא האברכים אלא זקני החסידים. זקני החסידים הורו לו לרדת מהשולחן ולספר באיזה אופן ידע שהריאה הייתה טריפה.
"אני – אומר ר' שמואל מונקעס – לא ידעתי משום דבר. כשהייתי בפעם הראשונה אצל הרבי ב'יחידות' הסכמתי בליבי שלא לרצות בשום דבר גשמי טעים. כשהביאו את הריאה רציתי מאוד לאכול ממנה, ובראותי שגם הקהל משתוקק לכך – החלטתי שבודאי יש כאן איזה דבר איסור, כי דבר היתר אין לו כוח מושך כזה, כפי שהרבי אומר: "ורב תבואות בכוח שור" – כוח המושך של הנפש הבהמית גדול וחזק מכוח המושך של הנפש האלוקית, שהיא בחינת אדם, ולכן זרקתי את הריאה למים המלוכלכים".[4]
מתחיל עם מכשפים
מספר הרבי זי"ע מה ששמע מחותנו הרבי הריי"צ:
בעיירה פולוצק, בה התגורר ר' שמואל מונקעס, היו שני מכשפים גויים שהיו מרבים להציק ליהודים. הם היו משתדלים להתקרב ליהודים כי היו שמחים לראות יהודי יושב שעה אחת בלי כובע וכדומה, אך לר' שמואל לא התקרבו.
פעם אחת ישבו המכשפים בבית המרזח, ונכחו שם גויים ויהודים. הראו להם מיהו ר' שמואל וסיפרו להם מה עניינו. התחילו המכשפים לשוחח עמו על עריכת ויכוח דתי ומעניין לעניין הגיעו לדבר אודות עניין הכישוף. אמר להם ר' שמואל: "אני מכשף גדול מכם". התחילו לעשות כישוף להראות את כוחם ור' שמואל לא עשה כלום. אמרו לו: "ניתן למישהו כוס יי"ש שיטעם ויראה שזה לא רעיל ואז נלחש עליה לחש ואתה תשתה". אמר להם: "אני מסכים, אבל בתנאי שגם אני אתן לכם", והתרצו על כך. לקחו כוס, הלכו הצידה והחלו ללחוש מיני לחשים וכשגמרו, הגישו אותה לר' שמואל. לקח אותה ר' שמואל בירך עליה "שהכל" ושתה. כשראו המכשפים שלא הצליחו בכשפיהם, נבהלו מאוד ולא רצו לשתות מהכוסות שהגיש להם ר' שמואל. אבל הנוכחים במקום הכריחו אותם לשתות את הכוסות. אחד מהמכשפים מת באותו יום והשני מת למחרת.
המאורע הזה היה בקיץ. בראש השנה היה ר' שמואל בליאוזנה אצל אדמו"ר הזקן ואחר כך הלך לדרכו. לקראת יום כפור חזר ר' שמואל לליאוזנה, אך בדרכו לעיירה לא היה יכול להמשיך. המוני עורבים שחורים חסמו את דרכו ולא איפשרו לו ללכת. ר' שמואל התפלל תפילת מנחה בקצרה והמשיך ללכת לעיר, הלך והלך אך לא הצליח להכנס.
בבית המדרש של אדמו"ר הזקן כבר הגיע הזמן לומר 'כל נדרי'. פנה אדמו"ר הזקן לאדמו"ר האמצעי ואמר לו: "שמואל הולך ואינו יכול להגיע, צא לקבל את פניו". יצאו אדמו"ר האמצעי, ר' אייזיק מהומיל ור' פינחס רייזעס לקבל את פניו. כעבור זמן מה יצא גם אדמו"ר הזקן מבית הכנסת לרחוב, ואחר כך חזר לבית הכנסת.
בסופו של דבר הגיע ר' שמואל ביום הכיפורים לעיירה, אבל לא נכנס לבית המדרש של אדמו"ר הזקן.
אדמו"ר הזקן הוכיח אותו כהוגן על המעשה הנ"ל.
באותה שנה נאסר אדמו"ר הזקן.
כששאל הרבי זי"ע את הרבי הריי"ץ אם יש קשר בין הסיפור עם המכשפים ובין מאסרו של אדמו"ר הזקן, ענה הרבי הריי"ץ שתמיד היו מסיימים את הסיפור על המכשפים בהוספה שבאותה שנה נאסר אדמו"ר הזקן.[5]
מה יש לכם לדאוג?
סיפר הרבי הריי"צ:
כשבאו לאסור את אדמו"ר הזקן הוא התחבא בבית החיים. כאשר הגיעו השוטרים לביתו שאלו את הרבנית היכן אדמו"ר הזקן, והיא ענתה שהיא לא יודעת. הכו אותה השוטרים על לחייה ושברו לה אחת משיניה. כשהתרחקו מהאזור, חזר אדמו"ר הזקן לביתו.
בלילה הגיע לביתו החסיד ר' שמואל מונקעס ודפק על הדלת. אדמו"ר הזקן ניגש בעצמו אל הדלת ושאל: "מי שם"? ענה לו ר' שמואל: "שמואל"!
שאל אותו אדמו"ר הזקן: "לא מצאת זמן מתאים יותר לבוא מאשר בלילה"?! ענה ר' שמואל: "לא ידעתי שגם אצל הרבי קיים לילה"! אמר לו הרבי: "היודע אתה? הגיעו היום לאסור אותי"! ענה ר' שמואל: "אני יודע. אך מה אומר לכם? לפי דעתי, עליכם לנסוע עמם". אמר הרבי: "הרי זו סכנה"! ענה ר' שמואל: "רבי, אתם הלוא הנהגתם דרך חדשה של ביטול ה'יש', של 'מוח שליט על הלב', של 'אתכפיא' – כפיית הרצונות והתאוות, ושל התמסרות מוחלטת לקב"ה. ובכן אם אמנם 'רבי' הנכם אין לכם סיבה לחשוש, שהרי בעזרת ה' לא יאונה לכם כל רע; ואם לאו, באיזו רשות נטלתם מכל כך הרבה יהודים את התענוג בענייני עולם הזה"?
נשען אדמו"ר הזקן בראשו על ידו, ואחר כך אמר לר' שמואל: "האם אתה צודק – זאת אינני יודע, אבל לך לשלום".
בבוקר הלך אדמו"ר הזקן לטבול ואחר כך קרא לאחיו מהרי"ל ולבניו אדמו"ר האמצעי ור' אברהם, הוא הודיע להם שהיום יילקח למאסר וציווה עליהם לצום. בערב הגיעו השוטרים לאסור אותו, הוא התפלל מנחה ואחר כך נסע עמם.[6]
לפנינו סיפורים נוספים על ר' שמואל מתוך ספרי סיפורים של החסידים:
הבוץ והמטאטא
פעם הגיע ר' שמואל מונקעס לביתו של ר' פינחס רייזעס (ה"חוזר" של אדמו"ר הזקן). ר' פינחס היה עשיר גדול, וכמנהג העשירים היה לו בית גדול, מסודר, נקי, יפה ומטופח ושטיחים כיסו את הרצפה. ההפך ממנו היה ר' שמואל. מתוך שהיה הולך הרבה בדרכים, היו בגדיו בכלל ונעליו בפרט מלאים בבוץ ורפש. כשראה ר' שמואל את הבית המפואר לא היסס, ועם כל הבוץ והלכלוך שהיו על בגדיו, עלה על השטיחים וטינף אותם ברפש וטיט.
תוך שהוא משאיר 'עקבות' מכובדים על כל מדרך כף רגל, הגיע אל הסלון המיועד לקבלת האורחים החשובים, משראה את הספות היפות עם הריפוד הלבן והנקי שנמצאות בסלון, נשכב עליהם לנוח כאשר רגליו – עם הנעליים המלאות בוץ, כמובן – מונחות על גבי המצעים הצחים...
אשת ר' פינחס, שראתה מה שקרה החליטה לא להעיר לו, אבל הלכה לבעלה ר' פינחס שיעיר לו שלפחות יוריד את הנעליים לפני שהוא מניח את רגליו על הספה ולא ילכלכה בבוץ.
ר' פינחס יצא אל ר' שמואל חברו, וכראותו כי כן עשה, פנה אליו ואמר: "שמואל, הגם זה מתעלוליך? למה לך להניח את הנעליים על הספה, הרי אפשר להסיר אותן כאשר שוכבים לנוח"?!
כשמוע ר' שמואל את דבריו אלה קפץ מהספה ואמר: "מה?! דברים כאלו 'תופסים מקום' אצלך?! אחרי כל מה שלמדנו אצל רבינו הזקן, שהכל אין ואפס, ושום דבר אינו תופס מקום לפניו יתברך ,'לית אתר פנוי מיניה' ו'כולא קמיה כלא חשיב'?! אם כן, אין אני חפץ בחברותך, שלום עליך והיה בריא"! ור' שמואל קם בזריזות, ועזב במרוצה את הבית.
ר' פינחס נדהם לרגע, אך מיד התעשת, יצא את הדלת והתחיל לרדוף אחרי חברו הטוב עד שהשיגו באמצע הרחוב, אחז בו בחזקה, ואמר לו: "שמואל, הרי חברים אנו"!
"אין יכול אני להיות חברך, כאשר דברים כאלו תופסים מקום אצלך"! הגיב ר' שמואל, וניסה לעזוב את חברו האוחז בו בחזקה. "בכל זאת, חברים אנו"! פסק ר' פינחס והחזיק בחוזקה בחברו הטוב ולא הניח לו להישמט. "חברים אנו"!
לבסוף 'נכנע' ר' שמואל לתחנוניו של חברו, והסכים לחזור ולהיות חברו, אך בתנאי אחד: שר' פינחס – הגביר הגדול, הגאון העצום והחסיד המפורסם – ירוץ ברחובות שקלוב, בה כולם מכירים אותו עם כל גדולתו ותפארתו, ו'ירכב על מטאטא' ברחובותיה הראשיים של העיר כדרכם של הילדים הקטנים והשוטים. רק אז יכופר לו 'חטאו', ובזה הוא יוכיח כי כל ענייני העולם־הזה, עם כל הכבוד והגדולה המגיעים לו, אינם תופסים שום מקום אצלו. "רק אז", אמר ר' שמואל, "נשוב להיות חברים"...
ור' פינחס סבר וקיבל. לתדהמת כל אנשי העיר, יצא ר' פינחס אל הרחובות הראשיים של שקלוב ורץ לכל אורכם כשהוא 'רכוב על מטאטא', כמנהג השוטים והילדים הקטנים...
כל אנשי העיר שראו את ר' פינחס בקלונו, נדו בראשם. בטוחים היו כי יצא מדעתו, רחמנא ליצלן. הם ברכו אותו ברפואה שלימה וקרובה, ושזכות התורה שלמד, יראת השמים שלו ורוב הצדקה שנתן – תעמוד לו לחזור לאיתנו ולבריאותו.
אז, ורק אז, הסכים ר' שמואל וחזר להיות חברו הטוב של ר' פינחס.
ור' מענדל פוטרפאס היה מסיים סיפור זה באומרו: ר' פינחס היה גדול בהרבה מר' שמואל מונקעס, הן בידיעת התורה והחסידות, הן בעבודת ה' ועוד, ובכל זאת, כאשר ר' שמואל חשש שמא מציאות העולם תופסת אולי קצת מקום אצלו, והציב לו תנאי זה, לא היסס ר' פינחס וקיים ככל אשר ציווהו חברו.[7]
הקיגל היה מצוין!
בבוקר שבת שבע ברכות של ה'חתונה דזלאבין', יעץ ר' שמואל לכמה מאנ"ש שלא כדאי לחכות למחותנים עד שיסיימו את התפילה בסוף היום אלא שיתפללו בעצמם מוקדם, ולאחר התפילה יתוועדו כל היום. קבלו וקיימו, התפללו ופנו לערוך קדושא רבא כדת וכדין. והשתיה כדת אין אונס וכן המגדנות למרבה עד שהחליטו שצריך 'קיגל' לקינוח. באו לר' שמואל ואמרו לו: "הרי הרעיון היה שלך עתה הבא לנו קיגל לאכול". הלך ר' שמואל למטבח הרבנית ויפול לידו דווקא הקיגל המובחר שהכינה הרבנית בעצמה בשביל המחותנים הקדושים.
כשהגיע העת להגיש את הקיגל לפניהם בסוף התפילה ניגשה הרבנית להביאו והנה חשכו עיניה, מהקיגל לא נשאר זכר. מיד הבינה שמדובר בר' שמואל ורצה בצעקה מרה לאדמו"ר הזקן להתלונן בפניו על החסיד השובב שכבר עובר כל גבול.
קרא אדמו"ר הזקן לר' שמואל שיבוא אליו, ואכן מיד בא ר' שמואל אליו ועמד באימה ויראה.
"שני צדדים אתם", אמר אדמו"ר הזקן. "הבה ונשמע את טענותיכם".
שפכה הרבנית את לבה, כמה יגיעות יגעה בקיגל משובח זה עד שהיה טוב למאכל מכל הקוגלים פי שמונה! ובא חסיד זה, וביזה את כל אשר עמלה.
"ומה תטען אתה"? שאל אדמו"ר הזקן את ר' שמואל.
"מצדי" אמר ר' שמואל, "אין כל טענות, הקיגל היה מצוין"![8]
טבק לפני שחרית
סיפר הרה"ג ר' דוד צבי חן בנו של הרה"ג ר' פרץ חן:
פעם הגיע לביתנו החסיד ר' שמואל מונקעס ולפני ששכבו לישון שאל אבי את ר' שמואל מתי בדעתו לקום. אמר לו ר' שמואל: בשעה שלוש לפנות בוקר. כשר' שמואל התעורר הכין שתי כוסות קפה, אחת לו ואחת לאבי. כשקם אבי שתה את הקפה שר' שמואל הכין לו, וגילה שהקפה מר ואינו ניתן לשתייה, חיפש אחרי החומרים שבהם השתמש ר' שמואל וגילה שר' שמואל התבלבל ושם טבק במקום קפה!
שאל אבי את ר' שמואל: "איך שתית את הקפה שלך הרי זה לא היה קפה אלא טבק והיאך אפשר לשתות טבק"?! אמר לו ר' שמואל: "האמן לי שזה לי כבר שלוש עשרה שנה שאיני חש טעם בעת האכילה"![9]
בגלל אברכים כאלה
פעם היה הצדיק רבי שלמה מקרלין אצל אדמו"ר הזקן בתשעה באב, ור' שמואל היה נוהג בתשעה באב לזרוק 'קוצים' (המכונים 'בובקעס') בבית המדרש להפיג את העצבות בקרב אנ"ש. במהלך זריקת ה'קוצים' נפל בטעות 'קוץ' אחד על רבי שלמה. הקפיד רבי שלמה ואמר: "בגלל אברכים כאלה נחרב בית המקדש"! ענה לו ר' שמואל: "ולא בגלל אנשים כאלה יבנה המקדש".
למחרת אחרי אמירת ה'קינות' הלך אדמו"ר הזקן עם רבי שלמה מחוץ לעיר. לפתע נשמע קול יללה גדולה. הלכו שניהם אחרי הקול, וכשהתקרבו ראו את ר' שמואל מונקעס יושב בתוך בור מלא יתושים עוקצניים ואומר 'קינות'. בראותו זאת, אמר רבי שלמה: "בזכות אברכים כאלה יבנה המקדש"![10]
שלא עשני גוי
ר' שמואל מונקעס גר בעיר ביישנקוביץ, ופעמים רבות שלחו אליו אברכים כדי שיחנכם בדרכי החסידות.
פעם בהיות אצלו כמה אברכים פרצה באמצע הלילה שריפה בביישנקוביץ וגם ביתו של ר' שמואל נשרף. אמנם בני הבית נמלטו ויצאו בחיים, אך הבית נשרף כליל לבלי השאיר זכר.
ר' שמואל לא היה בלילה בבית וכשהגיע בבוקר לביתו וראה שהוא נשרף. מיד עמד והתחיל לברך בכוונה עצומה: "ברוך אתה... מלך העולם". האברכים שהיו אתו ציפו לשמוע אחרי אסון שכזה שהוא יסיים ב"דיין האמת" אך לתימהונם שמעוהו מסיים ואומר: "...שלא עשני גוי". מיד שאלוהו האברכים לפשר הדבר התמוה.
הסביר להם ר' שמואל: "תארו לעצמכם מה היה קורה אילו הייתי גוי ח"ו. הרי אז גם האליל שלי היה נשרף ביחד עם הבית. אבל עכשיו הנני מודה לה' יתברך שלא עשני גוי, ואלוקיי אותו אני עובד ואליו אני מתפלל, חי לעד וקיים לנצח, ובוודאי שלא יעזבני ויעזור לי בכל הדרוש".[11]
הילדים יוצאים ב'יזכור'
פעם באה אשה אחת לקבל ברכה מאדמו"ר הזקן שיתפלל על בתה שתלד מהר, שהיא מקשה ללדת.
אדמו"ר הזקן לא היה בבית המדרש באותו זמן, ומכיוון שראתה איש יושב ולומד חשבה שזהו אדמו"ר הזקן, כשבאמת היה זה החסיד ר' שמואל מונקעס. מיד קרבה אליו והתחננה בפניו שיתן ברכה לבתה אמר לה ר' שמואל: "תגידי אצל בתך שבע פעמים 'יזכור' ובעזרת ה' תהיה לידה קלה".
לאחר זמן מה באה היולדת לאדמו"ר הזקן, ונתנה לו מתנות על זה שעזר לה בלידה, שמיד כשאמרה שבע פעמים 'יזכור' יצא התינוק בריא ושלם והיתה הלידה באופן הטוב ביותר.
מששמע אדמו"ר הזקן את הסגולה הנפלאה הזאת הבין מיד במי מדובר. שלח את האשה לביתה והלך לשאול את ר' שמואל מה פשר סגולה זאת. אמר לו ר' שמואל: "ערכתי קל וחומר, אם כשאומרים 'יזכור' פעם אחת בלבד, זה גורם שהרבה אנשים גדולים וקטנים יצאו, אזי כשיגידו שבע פעמים 'יזכור' ליד תינוק כזה קטן הוא לא יצא"?[12]
קמיע סודי
פעם הגיעה אשה לאדמו"ר הזקן והביאה עוגת דבש כדי להודות על בנה שנולד לה, בזכות ה"קמיע".
אדמו"ר הזקן שלא נתן לה שום קמיע הבין מיד שמעורבת כאן ידו של ר' שמואל מונקעס ופתח את הקמיע וראה שכתוב בו: ח.ט.י.ט.
אדמו"ר הזקן קרא לר' שמואל מונקעס ושאלו לפשר הקמיע.
ענה ר' שמואל: "זהו ראשי תיבות. התיבות הם: "חאט טי יאלאוקא צעליס", בשפה האוקראנית, שפירושו: "למרות שאת עקרה ועדיין לא נפקדת, תפקדי". והמשיך ר' שמואל: "הגם שתיבת "צעליס" נכתבת עם האות צדי"ק, כתבתי אות טי"ת, כדי שזה יראה יותר כמו קמיע"...
מתבודד בשדות
סיפר ר' מענדל פוטרפאס:
בנערותי הכרתי זקן אחד, שראה את החסיד ר' שמואל מונקעס והוא סיפר לי: "ר' שמואל, במשך כל ימיו היה בהתבודדות, תמיד התבודד בשדות וביערות. הגויים ידעו כי הוא אדם קדוש, וכן היה ידוע, שכל שדה שבו התבודד, היה היבול מצליח מאוד. "האיכרים – כך הוסיף – היו עושים תחבולות מתחבולות שונות, כדי שר' שמואל יעבור דוקא דרך השדה שלהם".[13]
[1]. 'תורת מנחם' חלק י"ט עמ' 300.
[2]. 'ליקוטי דיבורים' כרך ה' (לה"ק) עמ' 1114.
[3]. 'אגרות קודש' אדמו"ר הריי"צ חלק ה' עמ' תלז.
[4]. 'ספר השיחות' ה'תש"ג (לה"ק) קעז־קעח.
[5]. על פי 'רשימת היומן' של הרבי זי"ע, עמ' קעא.
[6]. על פי 'רשימת היומן' של הרבי זי"ע עמ' קעב. בספר 'אוצר סיפורי חב"ד' חט"ו עמ' 125 מופיע הסיפור בגרסא שונה: בתקופת המלשינות אדמו"ר הזקן לא היה אומר חסידות, ולחסידים היה צער גדול מזה. פעם בא ר' שמואל לחסידים ואמר להם: היום יגיד הרבי חסידות. שמחו מאוד כל החסידים ור' שמואל הלך לחדרו של הרבי וחכה שהרבי יצא להתפנות (שחוץ מזה הוא לא יצא מהחדר) וכשיצא נכנס ר' שמואל לחדר והתחבא בפנים. כשהגיע הרבי לחדר ראה לתדהמתו את ר' שמואל. שאל אותו אדמו"ר הזקן: מה מעשיך כאן? ענה לו ר' שמואל: החסידים רוצים לשמוע חסידות. אמר לו אדמו"ר הזקן: היום לא יהיה חסידות. אמר לו ר' שמואל: אם כך אספר לרבי סיפור (וסיפר לו סיפור מרבי מנחם מענדל מויטבסק, ואמר:) ראו נא מה עשיתם, שיניתם את קשר התפילין, שיניתם את נוסח התפילה, בהרבה דברים הנהגתם שינויים לגבי ההנהגה של החסידים, ולכן אם הרבי הוא צדיק בכל מקרה לא יאונה לו כל רע, ואם הרבי לא צדיק מגיע לו שישב בכלא! נתרצה אדמו"ר הזקן ואמר: אמור לחסידים שהיום אגיד חסידות.
[7]. על פי 'פניני הכתר' עמ' 291 .
[8]. 'כולם בחכמה' 133-134. 'מגדל עוז' עמ' קסו, אות כה.
[9]. 'חסידים הראשונים' עמ' 73.
[10]. 'שמועות וסיפורים' חלק א' עמ' 38.
[11]. 'שמועות וסיפורים' חלק ב' עמ' 88.
[12]. 'שמועות וסיפורים' חלק ב' עמ' 55.
[13]. 'ר' מענדל' עמ' 296.
