א. אחד מהיסודות הגדולים של תורת הקבלה והחסידות הוא המושג של עשר הספירות. בתיקוני זוהר, במאמר פתח אליהו, אומר "אנת הוא דאפיקת עשר תקונין, וקרינן להון עשר ספירן לאנהגא בהון עלמין". כלומר, לצורך בריאת והנהגת העולמות, האציל הקב"ה את עשר הספירות: חכמה, בינה ודעת – המוחין, והמידות – "חסד דרועא ימינא, גבורה דרועא שמאלא, תפארת גופא. נצח והוד תרין שוקין ... יסוד סיומא דגופא אות ברית קודש. מלכות פה"^[1], שדרכם נמשכת ההשפעה האלוקית לעולם.

מובן מאליו, שבמאמר התיקוני-זוהר "חסד דרועא ימינא" וכו', אין כוונתו לומר שבאלוקות יש יד ימין כפשוטה ח"ו, שהרי אין לו גוף ולא דמות הגוף, אלא הדברים משמשים כמשל בלבד, ועלינו להוציא את התוכן הפנימי שבמשל ולהפשיטו מגשמיותו. מטרת הידיים היא, שעל-ידן באות מידותיו של האדם לידי ביטוי. או שהאדם משפיע לזולתו חסד ביד ימין, או שמענישו ביד שמאל^[2]. ונמצא, שהידיים אינן אלא 'לבוש' חיצוני שעל-ידו מתגלות מידותיו הנפשיות של האדם. אמנם אצלנו הכוחות הנפשיים באים בלבוש מגושם כידי-בשר, אולם באלוקות קיימת רק  הרוחניות של הכוחות, ולא  ההגשמה שבהם.

יתירה מזו, מלבד זאת שהספירות כפי שהן באלוקות אין להן הגבלה גשמית, הרי שגם תוכנן הרוחני נעלה הרבה יותר מכפי שכוחות אלה מושגים בעולמנו.

ביאור העניין: ידוע שלכל הנבראים שבעולם-הזה, יש שורש בעולמות העליונים הרוחניים. וכמאמר חז"ל^[3] "אין לך כל עשב ועשב, שאין לו מזל ברקיע", ועל-דרך זה בכל שאר הברואים שיש להם שורש רוחני. ניקח לדוגמה את המושגים אור וחושך. שני מושגים אלה יש להם שורש בעולם רוחני יותר, אולם מובן בפשטות שהאור והחושך כפי שהם בשורשם הרוחני, אינם דומים כלל לאור וחושך הנראים לעיני-בשר. זהו סוג אחר של אור וחושך – האור והחושך הנראים לעין הם גשמיים, ואילו בשורשם הם רוחניים בתכלית. ועל-דרך ההבדל בין סוגי האור והחושך שבעולם-הזה עצמו – האור הגשמי שונה במהותו מהאור שבעולם השכל הרוחני – החכמה הנקראת 'אור' ("החכם עיניו בראשו"^[4]); והחושך הגשמי שונה במהותו מהחושך שבעולם השכל הרוחני – השטות הנקראת חושך ("והכסיל בחושך הולך"^[5]).

כאנשים גשמיים, אנו מורגלים לחשוב שהאור והחושך הנראים לעין הגשמית, הם אלה שמבטאים את מושגי האור והחושך לאמיתתם, אלא שכשם המושאל ניתן להשתמש בכינויים 'אור' ו'חושך' גם לגבי מושגים רוחניים; אולם האמת היא בדיוק להפך: ככל שהמושגים קיימים בעולם רוחני יותר, הם אמיתיים יותר. האור והחושך כפי שהם בעולם השכל אמיתיים יותר מהאור והחושך הגשמיים. מהותו של האור היא הבהירות, ושל החושך – ערפול וטשטוש. אם-כן האור האמיתי הוא, כאשר לאדם יש בהירות שכלית והוא מבין ורואה בעין-שכלו את הדברים כפי שהם, בצורה ברורה ונכונה; והחושך האמיתי הוא, כאשר אצל האדם קיים ערפול שכלי והבנתו אינה ברורה. אלא שמושגים אלה, האור והחושך, הבהירות והערפול, ירדו והשתלשלו לעולם גשמי ונמוך יותר, לעולם כזה שהאור והחושך נתפסים בעין הגשמית.

הרבי זי"ע, חזר פעמים רבות על דברי השל"ה^[6] בעניין זה. ישנו מאמר האומר, שהתורה מדברת בתחתונים ורומזת בעליונים. כלומר, כאשר התורה מדברת בשפה גשמית – "יד ה'" "עיני ה'" וכיו"ב, היא אינה מתכוונת ליד ולעין אלא היא רוצה לרמוז על מושגים אחרים עליונים ורוחניים. אלא שמאחר ואין לנו ידיעה בעניינים אלו, מדברת התורה במושגים גשמיים, המשמשים כמשל שעל-ידו נדע את המושגים כפי שהם ברוחניות. אולם השל"ה שולל השקפה זו. אדרבה, האמת היא בדיוק להפך – התורה מדברת בעליונים ורומזת בתחתונים. התורה אינה מתכוונת לדבר אחד – לעליונים, ומדברת בשפה אחרת – בתחתונים; שפת התורה היא אמיתית. כאשר התורה כותבת "יד" או "עין", היא מתכוונת לעניינים אלו כפי שהם ברוחניות, באלוקות, שהם ה'יד' וה'עין' האמיתיים. המושג 'יד' לאמיתו הוא דווקא כפי שהוא בשורשו הראשון, בעליונים, כפי שהוא מופשט מהגשמה כלשהי. אלא שמעין עניין זה, יורד ומשתלשל גם לעולמות התחתונים, אבל שם זהו 'רמז' בלבד, לא הדבר לאמיתו. התורה מדברת על העניין כפי שהוא בעליונים, ומציאותו המגושמת כפי שהיא בתחתונים, היא השתלשלות ומשל בלבד למציאותו האמיתית.

ועל-דרך זה בעניינינו, עשר הספירות: המוחין והמידות כפי שהם בספירות העליונות הם המוחין והמידות האמיתיים. ומושגים אלה כפי שהם בעולם שלנו, הם השתלשלות ו'רמז' בלבד מהמוחין והמידות האמיתיים. חכמה לאמיתה וחסד לאמיתו הם החכמה והחסד כפי שהם באלוקות מופשטים מהגשמה כלשהי.

תנועות פנימיות בספירות

ב. לפי מה שנתבאר עד כאן, יוצא כך: עניינם של המוחין והמידות שבספירות העליונות דומה לעניינם של המוחין והמידות שבאדם – המוחין עניינם הבנה, ועניינם של המידות הוא הרגשה. אלא שבאדם המוחין והמידות הם באופן מגושם ומוגבל, עד שהם באים לידי ביטוי גם בגוף הגשמי; ואילו באלוקות המוחין והמידות הם בתכלית ההפשטה וללא כל הגבלה.

 אבל לאמיתו של דבר, ישנו עומק נוסף הטמון בעניינם של עשר הספירות.

במאמרי חסידות רבים משתמשים במושגי עשר הספירות, כאשר הכוונה כלל אינה למוחין או למידות. לדוגמה: כאשר רוצים להגדיר את כוח הגילוי של הספירות, משתמשים במונחי הספירות בביטוי "מלכות שבחסד", "מלכות שבגבורה" וכו'.

[לדוגמה, מבואר בליקוטי-תורה^[7], שמ"ט הימים שבספירת העומר הם כנגד שבע המידות כפי שכל אחת כלולה משבע, ואילו מ"ב המסעות הם כנגד שבע המידות כפי שכל אחת כלולה משש, בלא ספירת המלכות. ומבאר אדמו"ר הזקן, שהטעם לכך הוא, מפני שבספירת העומר מונים את הספירות כפי שהן בתוספת כוח הגילוי שבהן, ולכן מונים גם את ספירת המלכות שבכל מידה – שבע פעמים שבע – מ"ט; ואילו במסעות מונים את הספירות כפי שהן בלי כוח הגילוי שבהן, ולכן אין מונים את ספירת המלכות שבכל מידה – שבע פעמים שש – מ"ב].

ולכאורה צריך ביאור: מהי השייכות בין כוח הגילוי למידת המלוכה שעניינה מלכות ושלטון? אלא שכאן רואים אנו, שבספירות העליונות ישנו עניין עמוק יותר. הגדרת הספירות כמוחין ומידות, אינה רק לשם ביאור תכונותיהם של הספירות כמוחין ומידות, הבנה והרגשה, אלא בעיקר לשם הבנת פנימיותן, להבין את התנועות הפנימיות שבהן. במוחין אנו מחפשים את התנועה הפנימית המתבטאת בהם, במידות את התנועה המייחדת אותן, ובמלכות את התנועה המתבטאת בה. וכיוון שמידת המלכות מבטאת את תנועת הגילוי (כדלקמן), לכן משתמשים בספירה זו כמבטאת את כוח הגילוי שבאלוקות^[8].

מוחין, מידות ומלכות

ג. ביאור העניין:

הנקודה המשותפת בכל כוחות הנפש היא – שכולם מקשרים את האדם עם דבר זולתו. פעולתם של כל הכוחות מורכבת מהאדם ומהמציאות שזולתו. בהבנה האדם מבין משהו; במידות הוא אוהב ונמשך למשהו או ירא ממנו; וגם המלוכה היא דווקא על מישהו. אלא שבעניין זה עצמו קיימים ההבדלים ביניהם – עד כמה נרגשת מציאות האדם ועד כמה נרגשת מציאותו של הדבר.

באופן כללי, ניתן לחלק זאת לשניים – המוחין והמידות, ומידת המלוכה. כאשר אדם מבין השכלה כלשהי או אוהב משהו, אזי למרות שההבנה והאהבה היא בדבר זולתו, מכל מקום ההבנה היא הבנה שלו והאהבה היא הרגשה שלו. זה עניין הקשור לאישיותו של האדם עצמו; מה-שאין-כן מידת המלוכה, כל עניינה הוא למלוך על הזולת – "אין מלך בלא עם"^[9]. העניין כאן הוא לא התרגשות של האדם עצמו, אלא הנהגת עם ושליטה עליו. מידת המלוכה מהווה כעין נתק של האדם מאישיותו הפרטית.

זהו הצד השווה בין כוח המלוכה לכוח הדיבור – "מלכות פה": כל שאר כוחות הנפש קשורים לאישיותו של האדם (כנ"ל), ואילו עניינו של כוח הדיבור הוא – שהאדם 'יוצא' מעצמו ומדבר לזולתו.  ראובן יכול להבין את שמעון, לאהוב אותו ואף לחשוב עליו, אבל כל עוד הוא לא ידבר אליו, הכול יישאר ב'עולמו' של ראובן. הוא אמנם חושב אודות שמעון, אבל זה הכול בו, ול'עולמו' של שמעון זה לא מגיע. הוא לא יידע מכך בכלל. רק כאשר האדם יֵרד לכוח הדיבור, ש'מנתק' את האדם מעצמו, אזי יגיעו הדברים אל 'עולמו' של שמעון. אם-כן גם מידת המלוכה וגם כוח הדיבור מבטאים את התנועה הנפשית שהאדם 'עוזב' את מציאותו ויוצא ומתגלה אל הזולת, לדבר איתו או למלוך עליו^[10].

בפרטיות יותר, קיים הבדל גדול בין המוחין והמידות עצמם בעניין זה. כאשר האדם עסוק בהבנת העניין, הרי אף שהאדם מתרכז בהבנת דבר זולתו, מכל מקום האדם בהרגשתו נשאר בעצמ יותו. הוא אמנם עוסק בדבר זולתו, אבל הוא עדיין מובדל ומרומם ממנו. זו הסיבה שתכונת המוחין היא 'קרירות'. אדם יכול לעסוק בהבנת טיבו ומעלתו הנפלאה של הדבר, ויחד עם זאת הוא יישאר 'קר' ואדיש אליו. הבנת העניין לא משפיעה עליו כלל. לעומת זאת  המידות, תכונתן היא 'חמימות' והתלהבות. הסיבה לכך היא, מפני שבשלב המידות, הנפש 'ירדה' ו'נטתה' קצת אל מציאות הזולת, עד שהוא תופס מקום וביכולתו להשפיע עליה. בשלב זה לא רק שדבר הזולת כבר קיים, אלא שהוא גם תופס מקום ביחס האדם, עד שהנפש מתפעלת ממנו. בדרגה זו האדם כבר אינו יכול להישאר אדיש לנוכח הכרת טובו הנפלא של הדבר; מעלותיו של הדבר פועלות עליו שישתוקק אליו.

אבל גם המידות, שבהם נרגשת יותר מציאות הזולת, סוף-סוף עניינן הוא הרגשה של האדם בעצמו. האהבה והמשיכה לדבר הזולת הן בתוך אישיותו של האדם. הדבר אמנם פועל עליו, אבל זה האדם מרגיש ומתפעל; מה-שאין-כן במידת המלוכה, אין זה שהזולת פועל עליו, אלא אדרבה, הוא פועל על הזולת. כאשר הזולת פועל עליו, הרי סוף-סוף מדובר עליו, שהוא נפעל (אלא שהמפעיל הוא הזולת); מה-שאין-כן כאשר הוא פועל על הזולת, הוא יוצא מעצמו ובא לעולמו של הזולת.

נמצא, שההבדלים בתכונותיהם של הכוחות, תלויים ונובעים מדרגת הנפש בה נמצא האדם. בנפש האדם יש שלבים עד כמה הוא בעצמו ועד כמה הוא שייך לזולתו. כוח השכל נובע מדרגת הנפש בה האדם נמצא בעצמיותו ודבר הזולת אינו תופס מקום כלל. הוא מובדל מהזולת, ואין ביכולתו של הזולת לפעול עליו; כוח המידות נובע מדרגה נמוכה יותר בנפש, דרגה שבה הזולת כבר תופס מקום עד שביכולתו לעורר באדם התפעלות^[11] ומשיכה אליו; וכוח המלוכה נובע מהשלב בו עצמיות הנפש כמעט ואינה מורגשת כלל, וכל יחסה הוא למציאות זולתה^[12].

סדר ההשתלשלות

ד. עניין זה, הוא הנושא העיקרי אותו מבקשת תורת הקבלה והחסידות להוציא מהשוואת הספירות העליונות לכוחות הנפש. ברובם של המאמרים, השימוש במשל הכוחות הוא לא כל-כך לשם הבנת תכונותיהם של הכוחות כשהם לעצמם, כמו לשם הבנת סדר ההמשכה מעצמיות האדם אל המציאות שזולתו.

תורת הקבלה והחסידות באות לבאר את סדר ההמשכה וההשתלשלות כיצד האלוקות הצטמצמה ו'התקרבה' לעניין בריאת העולם. בסדר ההמשכה יש דרגות רבות, שזהו עניינם של עשר הספירות. וכמאמר התיקוני-זוהר הנ"ל (סעיף א), "אנת הוא דאפיקת עשר תקונין, וקרינן להון עשר ספירן לאנהגא בהון עלמין" – מטרת האצלת הספירות היא, שעל-ידם נעשית התהוות והנהגת העולמות.

הקב"ה כפי שהוא בעצמיותו ממש, הרי איהו "לא מכל אלין מידות כלל"^[13] – בו עצמו אין שום ספירות. הקב"ה בעצמיותו מופשט משייכות כלשהי למציאות זולתו. הוא מובדל ומרומם לאין-ערוך מהכול (ועל-דרך שעצם נפשו של האדם היא למעלה מכל הכוחות. בעצם הנפש אין אפילו מושג של הבנת דבר הזולת). בכדי שהמושג של מציאות כלשהי מלבד אלוקות יוכל להתהוות, יש צורך בצמצום.

השלב הראשון בצמצום ובירידה הוא – האצלתם של ספירות המוחין. כאן נתחדש שבכלל ישנו מושג של מציאות כלשהי מלבד האלוקות. בדוגמת שלב המוחין בנפש האדם, שבו נתחדש שהנפש עוסקת בהבנת דבר זולתה. אבל בשלב זה, למרות שעצם מציאותו של הזולת כבר קיימת, מכל מקום היא אינה תופסת מקום כלל ואין לה שום ערך^[14]. עניין זה מתבטא בתכונת ה'קרירות' של המוחין – מבחינת המוחין אין נפקא-מינה האם הדבר המושג הוא טוב או רע, כיוון שבדרגה זו האדם עדיין 'קר' ואדיש לדברים שזולתו. עיסוקו של האדם בדבר הזולת הוא כפי שהאדם נמצא בעצמיותו. הוא אמנם מבין את הזולת, אבל זה הכול בו;

אחר-כך האור האלוקי מצטמצם יותר ומתהוות ספירות המידות. בדרגה זו, לא רק שמציאות העולמות קיימת, אלא היא מתחילה גם לקבל איזשהו ערך וחשיבות. לעולמות כבר יש תפיסת מקום כביכול ביחס לאלוקות. אלא שמכל מקום מציאות של זולת ממש עדיין לא קיימת. זה הכול ירידה וצמצום בדרגות האלוקות, ואילו מציאות הנבראים עדיין לא החלה. בדוגמת שלב המידות בנפש האדם, שמציאות הזולת כבר תופסת מקום; לכן מעלותיו וטובו מעוררים התפעלות והתלהבות בנפש האדם, אבל למרות כל זאת, עדיין אין יציאה מ'עולמו' של האדם. המשיכה והתשוקה לדבר הזולת, הן בהרגשתו של האדם,ואילו הזולת עצמו עדיין אינו קיים;

רק אחר-כך, כאשר האור האלוקי יורד עוד ומצטמצם בצמצום עצום נוסף, מתהווית ספירת המלכות, ואזי מתחדשת מאין ליש מציאות הנבראים ממש. בדוגמת מידת המלכות שבאדם, שהיא הדרגה בה נעשה הניתוק של האדם מעצמו והמעבר אל המציאות שזולתו.

נמצא, שיש לנו הבנה חדשה בעניינם של עשר הספירות – מלבד היותם ציור תכונות המוחין והמידות שבאלוקות,  הרי שעניינם העיקרי הוא ביטוי תנועות הקירוב בסדר ההמשכה של האלוקות לעולמות.

המכוון הפנימי בהמשלת הספירות למוחין ולמידות, אינו כל-כך בציור תכונתם של המוחין והמידות, אלא בעיקר בתנועות הנפש הדקות הבאות לידי ביטוי בכוחות. עד כמה הנפש מתגלית ונרגשת ועד כמה היא יורדת ומצטמצמת לזולת. עניין זה הוא המהות הפנימית של עשר הספירות, מה שהן מהוות סדר של המשכה והשתלשלות של האלוקות להתהווּת.

 עניינם האמיתי של הספירות הוא – ביטוי תנועת הקירוב של האלוקות לעולמות, ואילו התכונות והציור של הספירות, הם תוצאה מההבדלים בדרגת הקירוב והיחס לעולמות. מדוע במוחין יש את תכונת ה'קרירות' והאדישות? מפני שהמוחין הם ביטוי דרגת האלוקות בה העולמות אינם תופסים מקום; ומדוע במידות יש את תכונת החמימות וההתלהבות? מפני שהמידות הן ביטוי דרגת האלוקות בה העולמות כן תופסים מקום. ועל-דרך זה בספירת המלכות^[15]. הציור של הכוחות ותכונותיהם, נובעים ומשתלשלים מהתנועה הפנימית המתבטאת בהם.

עולם אחר לגמרי

ו. על-פי יסוד זה, נוכל להבין את ביאורי הקבלה והחסידות על ההבדלים באופני גילוי  הספירות בזמנים שונים. הנפקא-מינה האם מתגלה בעולם ספירה זו או אחרת היא – מהי ההרגשה בעולם? עד כמה הוא בטל ועד כמה הוא תופס מקום.

הביטול של העולם כפי שהוא מצד ספירת המלכות, שונה לחלוטין מהביטול כפי שהוא מצד ספירות המידות והמוחין. נבין זאת טוב יותר, אם נשוב ונתבונן בהבדלים בין כוחות אלה כפי שהם באדם. במידת המלכות עיקר ההדגשה היא על הזולת, העם. אמנם זוהי מלכותו של המלך, אבל כל עניינה של המלכות הוא שיש עם שעליו הוא מולך. לכן כאשר העם יהיה גדול יותר, מלכותו של המלך תגדל יותר. מה-שאין-כן במידות העליונות, ההדגשה היא בעיקר על האדם. ההתעוררות וההתרגשות הן באדם עצמו (כנ"ל סעיף ג).

יתירה מזו, גם בהשפעה לזולת הנובעת מהמידות, ההדגשה העיקרית היא על המשפיע, לא על מקבל השפע. כאשר מתעוררת אצל האדם מידת החסד (לדוגמה) להשפיע ולהתחסד עם הזולת, ההדגשה בזה היא לא על גוף ההשפעה לזולת, אלא בעיקר על ביטוי טובו של האדם המתחסד.

וגם הבדל זה מתבטא בהבדלי התכונות בין המידות והמלכות. המלוכה תיתכן דווקא על אנשים, לא על בעלי-חיים; מה-שאין-כן מידת החסד או הרחמים יתעוררו על הכול, גם על בעל-חי^[16] ואפילו על דומם^[17]. הסיבה לכך היא, מפני שבמידת המלוכה ההדגשה היא על הזולת. כל תוכנה של המלכות הוא להתנשאות ולמלוך על עם. וכיוון שעיקר העניין הוא הזולת, לכן לא על כל זולת תחול המלכות – זולת כזה שאין לו ערך וחשיבות ביחס לאדם, כצומח וחי, אינו נחשב למציאות כלל והמלכות לא תחול עליו. דווקא על מין המדבר, שהם אנשים כמוהו ובערכו, חלה המלוכה; מה-שאין-כן במידת החסד והרחמים, לא נוגע כל-כך עניינו של הזולת, עיקר ההדגשה היא שהאדם מתחסד ומרחם, ואילו הזולת הוא כאמצעי בלבד שעל-ידו מידותיו של האדם באות לידי ביטוי. לכן גם כאשר לזולת אין ערך ביחס אליו, יכולות מידותיו להתגלות. 

אפשר להמחיש זאת על-ידי דוגמה מאור השמש. מצד אחד, בכדי שהאור יאיר, בהכרח שיהיה מקום אליו יתפשט האור; אבל מצד שני, לאור אין שום נפקא-מינה מהו המקום בו הוא מתפשט. עניינו הוא להאיר, ולכל מקום אליו הוא יגיע, גדול או קטן, נקי או מלוכלך, שם הוא יאיר. כך גם המידות – עניינן העיקרי הוא גילוי חסדו ורחמנותו של האדם, ואין זה משנה היכן ועל מה הן יתגלו.

ועל-דרך זה בנמשל. תוכנו של העולם כפי שהוא מצד ספירת המלכות שונה לגמרי מתוכנו כפי שהוא מצד ספירת החסד. ביחס לספירת המלכות לעולם יש חשיבות וערך. שהרי כל עניינה של ספירה זו הוא, שיש מושג של עולם שעליו הקב"ה מולך. בדוגמת פעולת ההשפעה הנובעת ממידת המלוכה באדם, שההדגשה היא על העם, להשפיע לו ולמלוך עליו. בהשפעה זו לעם יש חשיבות וערך; מה-שאין-כן מצד המידות העליונות אין עניין בעולם בתור עולם. לעולם מצד עצמו אין שום ערך וחשיבות, אלא כל עניינו הוא רק שעל-ידו באות לידי ביטוי הספירות העליונות. התפשטותה של ספירת החסד שבאלוקות מביאה להתהוותו של העולם בכדי שיהיה על מי להתחסד, אבל בעולם מצד עצמו אין שום עניין. בדוגמת פעולת ההשפעה שמצד מידת החסד שבאדם, שההדגשה העיקרית היא לא על מקבל השפע, אלא על התפשטות החסד של המתחסד. שלכן התגלות המידות היא גם על דברים חסרי ערך וחשיבות^[18].

זו כוונת התיקוני-זוהר "יסוד סיומא דגופא . . מלכות פה": הספירות שעד היסוד הן חלק מ'גוף' האלוקות כביכול, ואין בהן ניתוק ויציאה לזולת, לעולמות. בכולן ההשפעה לעולם היא לשם ביטוי הספירות, ואילו העולם המתהווה הוא אמצעי בלבד שעל-ידו יתגלו הספירות (אלא שבזה עצמו יש דרגות רבות – כפי שזה מצד ספירות המידות או כפי שזה מצד ספירות המוחין או ספירת הכתר, אבל הצד השווה שבכולן, שהן אינן שורש לעולמות, אלא ביטוי וגילוי האלוקות); מה-שאין-כן ספירת המלכות אינה חלק מ'גוף' האלוקות, אלא עניינה הוא שורש הנבראים – למלוך ולהנהיג את העולמות. 

ונמצא, שעבודת ה' והביטול אליו כפי שהם מצד גילוי הספירות העליונות, נעלים לאין-ערוך מכפי שזה מצד גילוי ספירת המלכות. באופן כללי אלו הן שתי דרגות הייחוד, 'יחודא-עילאה' ו'יחודא-תתאה'^[19]: מצד בחינת המלכות, הייחוד והביטול הוא רק בנוגע למציאות הנבראים, שהם אינם מציאות לעצמם אלא הם קיימים רק בכוחו של הקב"ה המהווה אותם בכל רגע – 'יחודא-תתאה'^[20]. אבל בדרגה זו נרגש, שלמרות שלעולם ולאדם אין מציאות עצמאית, מכל מקום עדיין יש לו ערך וחשיבות; מה-שאין-כן מצד הספירות העליונות נרגש, לא רק שאין שום מציאות עצמאית לעולם ולאדם, אלא אף אין לו שום ערך וחשיבות – 'יחודא-עילאה'^[21]. 

סוד ה' ליראיו

ז. זהו הביאור במה שכתוב בתורת הקבלה^[22], שהמילה 'יסוד' מורכבת מהאותיות 'סוד' בתוספת יו"ד. דווקא ספירת היסוד היא בגדר 'סוד', מה-שאין-כן ספירת המלכות אינה 'סוד'.

ההסבר בזה:

הרגשת עניינה של ספירת המלכות בנבראים אינה גילוי 'סוד', כיוון שכל הנבראים יכולים להגיע לכך. אדם שמרגיש שמציאותו האמיתית של העולם היא הכוח האלוקי שמהווה אותו, הוא לא גילה סוד. אמנם, ודאי שהדבר דורש יגיעה והתבוננות רבה, אבל זאת בגלל שישנם דברים המעלימים על כוח המלכות שבבריאה. הבריאה נבראה באופן שיש בה 'קליפות' המכסות על האמת, ובכדי להסירן יש צורך בעבודה, אולם הסרת ה'קליפה' אינה גילוי של איזשהו סוד. סוד אמיתי פירושו, שהדבר מצד עצמו נמצא בהעלם, הוא נעלם בעצם, לא רק מפני ה'קליפה' המסתירה^[23]. אם-כן, מאחר והכוח האלוקי של ספירת המלכות, המהווה ומקיים את העולם, הוא גלוי מצד עצמו, הסרת ה'לכלוך' וה'קליפות' המסתירות עליו אינה גילוי סוד.

דווקא ספירת היסוד (ושאר הספירות שלמעלה ממנה) מהווה עניין של 'סוד'. מידת היסוד אינה רק מכוסה ב'קליפה' המסתירה, אלא זו בחינה שאינה שייכת כלל לעולם, היא למעלה לגמרי ממציאותו. מצד ספירת היסוד אין כלל מושג של התהוות עולם כעולם, כל תוכנה של ההתהוות הוא רק ביטוי להתפשטות הספירות. בכדי שהאור יאיר, יש צורך במקום ששם הוא יתפשט, אבל למקום עצמו אין שום ערך.

ונמצא, שהנבראים מצד עצמם, ככל שיעבדו ויזככו עצמם, הדרגה הגבוהה ביותר שיוכלו להרגיש היא ספירת המלכות, הדרגה שהאלוקות יורדת כביכול להוות עולם, אולם לאלוקות כפי שהיא למעלה משייכות לעולם, לספירות העליונות, אפילו לספירת היסוד, אין לנבראים שום שייכות. ספירות אלה הן כביכול סוד נעלם.

על זה אומר המדרש^[24], "איזהו סוד ה'? זו מילה, שלא גילה אותה מאדם ועד עשרים דור, עד שעמד אברהם ונתנה לו" – לאברהם אבינו, ולזרעו אחריו, גילה הקב"ה את ה'סוד'. ליהודים יש ברית מיוחדת עם הקב"ה, ברית-מילה, שבזכותה יכולים הם להרגיש לא רק את מידת המלכות, אלא גם את ה"סוד הוי'", את ספירת היסוד שלמעלה ממלכות. אמנם גם בעשרים דורות שקדמו לאברהם היו צדיקים – מתושלח, נח ועוד, אבל מהם הקב"ה כיסה והסתיר את הסוד. רק אברהם ובניו אחריו זכו לגילוי ה'סוד'.

כריתת הברית עם אברהם נתנה את הכוח, שעל-ידי עבודה מיוחדת, כעבודתם של הצדיקים הגדולים, העניין של "סוד הוי' ליראיו" יוכל להתגלות. אצל צדיקים אמיתיים נרגש הביטול של העולם כפי שהוא ביחס לספירות שלמעלה מהמלכות. מאירה בהם דרגת הייחוד של 'יחודא-עילאה', שלעולם אין שום חשיבות וגדרים משל עצמו. משמעות הדבר בעבודת האדם היא, שהוא מרגיש ש"כולא קמיה כלא חשיב" עד שראשו ורגלו הם בהשוואה אחת ממש. אין כל חשיבות לראש על הרגל, אלא האדם מרגיש שכל מציאותו היא רק בכדי שעל-ידו יתקיים רצון ה'^[25].

***

על-פי כל זה, ניתן גם להבין את מה שכותב^[26] אדמו"ר הצמח-צדק וז"ל: "שמעתי אומרים שאמר אדמו"ר נ"ע (אדמו"ר הזקן, סבו של הצמח-צדק) על הצדיק רבי שלמה קרלינר נ"ע שהיו מרעישים העולם ממנו וממופתיו, ואמר עליו, שהוא רק טפח גבוה מהארץ. שעל-ידי שהוא רק טפח גבוה מהארץ יוכל לעשות מופתים. והיינו כי הטפח הגבוה מהארץ זהו בחינת וצדיק יסוד עולם וצדיק מושל ביראת אלוקים, שמושל על בחינת מלכות, שם אלוקים, לכך יוכל לעשות נפלאות".

כלומר, הרגשת הביטול שהאירה אצל רבי שלמה הייתה לא רק שלעולם אין מציאות עצמאית, אלא גם שאין לו שום ערך וחשיבות – "כולא קמיה כלא חשיב", והראש והרגל שווים. הרגשה זו נובעת מגילוי הספירה הראשונה שלמעלה מהמלכות – ספירת היסוד. כאשר אצל יהודי מאירה ספירת היסוד הגבוהה רק טפח אחד מעל ה'ארץ', מספירת המלכות הנקראת בתורת הקבלה 'ארץ', אין לעולמות שום גדרים וחשיבות, ואין שום פלא שביכולתו לעשות מופתים...

^[1].  תיקוני זוהר שם. הסיבה לכך שהתיקוני-זוהר אינו מונה את ספירת הדעת, היא מפני שהוא מונה את ספירת הכתר, ומבואר בקבלה שכאשר הכתר נמנה אין הדעת נמנית.

^[2].  כמאמר חז"ל (סוטה מז, א) "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת".

^[3].  בראשית רבה פ"י, ו.

^[4].  קהלת ב, יד.

^[5].  שם.

^[6].  דף יג, ב ואילך.

^[7].  פרשת מסעי דף פט, א.

^[8].  וגם עניין זה רמוז במאמר "פתח אליהו" שבתיקוני-זוהר. לספירת המלכות קורא התיקוני-זוהר "מלכות פה". הפה מבטא את כוח הדיבור הנפשי של האדם. אם-כן כאשר מדובר על "מלכות פה" באלוקות, כוונת העניין היא להשוות בין מידת המלכות לכוח הדיבור הרוחני. ולכאורה מהו הקשר ביניהם? אלא כיוון שבשניהם קיימת תנועת הגילוי לזולת, כדלקמן, לכן משווה התיקוני-זוהר ביניהם.

^[9].  רבנו בחיי וישב לח, ל.

^[10].  המלכות בפועל, ודאי שעניינה הוא יציאה מהאדם והתגלות לזולת. אבל האמת היא שגם כוח המלכות, כפי שהוא עדיין ב'עולמו' של המלך, גם הוא כבר שייך לעם, לזולת. כל עניינו של הכוח הוא – שהאדם ימלוך על העם. וכמו-כן בכוח הדיבור שבאדם (עוד לפני הדיבור בפועל) – כל עניינו של הכוח הוא, שבכוחו לצאת מעצמיותו ולדבר לזולתו.

^[11].  שורש המילה 'התפעלות' הוא – פעולה. האדם נפעל מהזולת.

^[12].  זוהי בעצם אמת-המידה האמיתית לקבוע את סדרי ה'מעלה' וה'מטה' שבכל כוחות הנפש: ככל שנרגשת יותר הנפש, אזי הדבר הזולת נרגש פחות, והכוח נעלה יותר; וככל שהנפש נרגשת פחות, הכוח מתנתק יותר מהאדם, ונרגשת יותר מציאותו של הדבר הזולת. כלומר, הסיבה שכוח המחשבה (לדוגמה) נעלה יותר מכוח הדיבור, היא לא רק מפני עדינותו של כוח המחשבה, אלא ההבדל הוא מהותי יותר – המחשבה היא ב'עולמו' של האדם עצמו, ואילו הדיבור יוצא מהאדם ובא אל הזולת.

^[13].  תיקוני-זוהר שם.

^[14].  על-פי זה יובנו דברי אדמו"ר הזקן בתניא (פרק לה בהגהה) "שמעתי ממורי ע"ה (המגיד ממזריטש), פירוש וטעם למ"ש בע"ח שאור אין-סוף אינו מתייחד אפילו בעולם האצילות אלא על-ידי התלבשותו תחלה בספירת חכמה, והיינו משום שאין-סוף ב"ה הוא אחד האמת שהוא לבדו ואין זולתו, וזו היא מדרגת החכמה". כלומר, עניינה של ספירת החכמה (שהיא עיקר ספירות המוחין) הוא, שבה נרגש איך שכל מציאות מלבד האלוקות אין לה ערך וחשיבות כלל, ולכן היא ה'כלי' המתאים לגילוי והתלבשות אור אין-סוף.  

^[15].  ראה לקמן סעיף ו.

^[16].  ראה יונה ד, יא: "ואני לא אחוס על נינוה . . אשר יש בה הרבה משתים עשרה ריבוא אדם . . ובהמה רבה".

^[17].  שלכן אדם חס על מעשה ידיו.

^[18].  יש להעיר, שקיים הפרש גדול בין המשל לנמשל: במשל, ההבדל בין ההשפעה שמצד המלכות להשפעה שמצד מידת החסד (שבמידת החסד ההדגשה היא על התפשטות חסדו וטובו של המשפיע, והמקבל הוא רק אמצעי בלבד שעל-ידו באים לידי ביטוי מידותיו של המשפיע; ובמידת המלכות ההדגשה היא על העם, ויש לו ערך וחשיבות), הוא רק ביחסו של המשפיע למקבל השפע, אולם במקבל עצמו אין שום נפקא-מינה; מה-שאין-כן בנמשל, שהעולמות עצמם מתהווים מהספירות, ההבדל הוא גם בהרגשתו של העולם.

כלומר, במשל, שעצם מציאות המקבל אינה באה מהמשפיע, ההבדל הוא רק בהרגשתו של המשפיע (בהשפעה שמצד התעוררות החסד הזולת אינו תופס מקום אצל המשפיע, ובהשפעה שמצד מידת המלכות הזולת כן תופס מקום אצלו), אבל בהרגשת הזולת אין שום הבדל – בשני סוגי ההשפעה, למקבל בהרגשתו יש ערך וחשיבות בשווה; מה-שאין-כן בנמשל, שעצם מציאותו של העולם (המקבל), מתהווה מהקב"ה (המשפיע), ההבדל הוא גם בהרגשתו של העולם – מצד המידות העליונות, שביחס אליהן לעולם אין שום חשיבות והוא אינו אלא אמצעי שעל-ידו הן באות לידי ביטוי, בעולם עצמו נרגש ביטול מוחלט זה של העדר תפיסת מקום; ואילו מצד ספירת המלכות, שעניינה הוא למלוך על עם, נרגש בעולם שיש לו חשיבות וערך.   

^[19].  ראה באריכות בספר שיעורים בתורת חב"ד עמ' קנא ואילך.

^[20].  ראוי לציין, שגם ביטול מציאות העולמות ביחס למידת מלכותו של הקב"ה, נעלה לאין-ערוך מהביטול של העם למלך בשר-ודם. שהרי מלכותו של מלך בשר-ודם יכולה להיות לכל-היותר על הנהגתו של העם, לא עצם מציאותו; מה-שאין-כן מלכותו של הקב"ה היא על עצם מציאותו של העולם (כנ"ל בהערה הקודמת), ואם לרגע אחד הוא יפסיק להוותו, תתבטל כל מציאותו.

^[21].  לכן בשבתות ובימים-טובים, שבהם מאירה בעולם תוספת אור מהספירות שלמעלה מספירת המלכות (כמבואר בתורת הקבלה), יש נתינת כוח מיוחדת לעבודה בדרגת הייחוד של 'יחודא-עילאה'.   

^[22].  ראה פרדס להרמ"ק שער ערכי הכינויים ערך סוד. מאורי-אור ערך סוד. וראה אור-התורה חנוכה (דף שב, ב) לאדמו"ר הצמח-צדק (בשם המקדש-מלך): "כל הסודות מיסוד כמו שכתוב 'סוד ה' ליראיו'".

^[23].  במילים פשוטות: זה שמישהו אמר דבר שקר שעל-ידי כך האמת נהייתה מכוסה, אין זה אומר שהאמת היא סוד...

^[24].  בראשית רבה  פרשה מט, ב.

^[25].  וראה בספר שיעורים בתורת חב"ד עמ' קסג, שזהו החידוש בביטול המתבטא בהשתחוויה בפישוט ידיים ורגלים על הביטול המתבטא בכריעה והרכנת הראש, עיי"ש.

^[26].  אור-התורה חנוכה דף שלד, ב.