שאלה:

בתחילת פרק ד כותב התניא שאחד משלושת לבושי הנפש הוא "לבוש המחשבה", והוא מה ש"משיג כל מה שאפשר לו להשיג בפרד"ס התורה", וממשיך, שעשרת כוחות הנפש מתלבשים בשלושת הלבושים, ושלושת הכוחות "חב"ד שבנפשו מלובשות בהשגת התורה שהוא משיג בפרד"ס כפי יכולת השגתו ושרש נפשו למעלה".

לכאורה, מה מבדיל את "לבוש המחשבה" מהחב"ד שהם כוחות הנפש? במילים אחרות, כשאדם משיג בפרד"ס התורה, מתי וכיצד זה מתייחס לכוחות הנפש, ומתי וכיצד זה מתייחס ללבושי הנפש?

תשובה:

ההבדל היסודי בין "כוחות" ל"לבושים" הוא: ה"כוחות" הם ביטויים של הנפש, הם אופני התגלות של הנפש, ולנפש ישנם עשרה אופנים כיצד להתגלות: היא מתגלית בכוח החכמה, היינו ב"הברקות" שנופלות בשכל שלה כשהוא מעיין בסוגיא שהוא לומד, או בכוח הבינה, היינו התגלות הנפש בצורה איך שהיא "לוקחת" את הרעיון ששמעה, כיצד היא מבארת אותו, כיצד היא מפרקת אותו לחלקים, כיצד היא מבינה מכוח זה עוד סברות. כפי שהסביר בפרק ג, בביאור החילוק בין חכמה לבינה. יתרה מכך – ב"מדות", חסד וגבורה, יש נפש המתגלית יותר במידת החסד, ויש נפש המתגלית במידת הגבורה. וכן הלאה ביתר המדות.

לעומת זאת ה"לבושים" אינם מבטאים כלל את הנפש. לדוגמה – אדם יכול לעשות מה שהוא נגד חפצו ורצונו ממש, והוא יכול לדבר דברים בלתי הגיוניים בעליל, שהרי אין לאדם שום בעיה לומר בפיו ש2+2=5, ויתרה מזו –  הוא גם יכול לחשוב בלבוש המחשבה ש2+2=5. הלבושים אינם אלא "כלים טכניים" בהם משתמשים הכוחות, וזהו שמפרט כאן, שהכוחות חב"ד משתמשים בלבוש המחשבה, והמדות משתמשים בלבושי הדבור ומעשה.

לכן כשנבוא להגדיר ולענות על השאלה האם לייחס את ההשגה לכוח הבינה או ללבוש המחשבה, התשובה היא כך: כשאדם לומד סוגיה ומתייגע להבין אותה היטב, ומתחדש לו 'מהלך' לפרש שיטה מסויימת של אחד הראשונים בסוגיא שלומד, הרי זה בא מכוח הבינה, שכן זוהי הבנה שהגיעה מתוך נפשו פנימה. אולם כשישמע את ההסבר שהחברותא שלו מציע בסוגיא, הרי זה בלבוש המחשבה.

במילים אחרות:

לכל אדם יש את ה"מהלך המחשבה" שלו, לכל ראש ישיבה יש צורה מסויימת בה הוא מתרץ את קושיות המפרשים בסוגיא, ועבור "תלמיד ותיק" בישיבה, מספיק רק לראות את דף ה"מראי מקומות" של השיעור כללי בשביל לנחש מראש מה הכיוון שהולך להיות בשיעור, היות והוא כבר תפס את ה'שניט' של ראש הישיבה. הסיבה לכך היא משום שזוהי נפשו ותכונתה, ובהתאם לכך הוא מהלך המחשבה שלו. וכמו"כ מצינו חילוק באופני הלימוד בין תושבי מדינות מסויימות, צורת הלימוד הגלצייאנית, הפולנית, הליטאית, משום שבאופן כללי יש הבדל בין האופי הנפשי של תושבי המדינות, ובהתאם לכך הוא השוני באופני ההתגלות של הנפש בכוח החכמה והבינה שלה. לאידך יכול בחור פולני עם ראש מפולפל לשבת בשיעור של ראש ישיבה בריסקאי ולהבין היטב את דבריו ולחזור עליהם בטוב טעם ודעת, עם היות שהוא מצידו לא היה מסוגל להמציא כלל חידושים כאלו, כי כוח הבינה שלו הוא באופן מסויים, ובכל זאת הוא יכול בלבוש המחשבה לקלוט גם הסברים באופנים אחרים.

שאלה:

בתניא  פרק כט כותב אדמו"ר הזקן "וגם ירעים עליה בקול רעש ורוגז להשפילה כמאמר רז"ל לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר . .  דהיינו לרגוז על נפש הבהמית שהיא יצרו הרע בקול רעש ורוגז במחשבתו לומר לו אתה רע ורשע ומשוקץ ומתועב ומנוול וכו'" – האם וכיצד אדם בן דורנו יכול לקיים זאת בלי לפגוע בבריאות נפשו, לאחר שכל המחנכים בדורנו מזהירים שהעבודה צריכה להיעשות בעדינות ובנחת כדי שלא לגרום "שבירה"?

תשובה:

הסיבה לכך שה"רוגז במחשבתו" יכול להביא לשבירה, היא משום שזה גורם לאדם לחוש ירידה בדימוי האישי ורגשי נחיתות עצמיים, המובילים לעצבות ו'משבר' בעבודת השם.

אולם עיון מעמיק בדברי רבנו הזקן כאן, ובעיקר במסקנת הדברים בפרקים הבאים, נותן מבט נכון על כוונתו בדברים אלו, וממילא – על האופן כיצד ליישם אותם:

בפרק הקודם (כח) עמד רבנו הזקן על בעיה מעין זו, בנוגע למי ש"נופלים לו הרהורי תאוות ושאר מחשבות זרות בשעת העבודה בתורה או בתפלה בכוונה" ועלול הוא ליפול לעצבות על כי אין הוא מצליח להתפלל, אך מבהיר רבנו הזקן כי מחשבה זו בטעות יסודה, ובלשונו הקדוש "ולא כטעות העולם שטועים להוכיח מנפילת המחשבה זרה מכלל שאין תפלתם כלום שאילו התפלל כראוי ונכון לא היו נופלים לו מחשבות זרות. והאמת היה כדבריהם אם היתה נפש אחת לבדה היא המתפללת והיא המחשבת ומהרהרת המחשבות זרות. אבל באמת לאמיתו הן שתי נפשות הנלחמות זו עם זו במוחו של אדם . . והוא כמשל אדשם המתפלל בכוונה ועומד לנגדו גוי רשע ומשיח ומדבר עמו כדי לבלבלו".

ויסוד הדברים הוא מה שכתב בפרק הראשון, ש"לכל איש ישראל . . יש שתי נשמות . . שהן שתי נפשות, נפש אחת מצד הקליפה וסטרא אחרא . . ונפש השנית בישראל היא חלק אלוקה ממעל ממש", היינו זה לא אדם אחד עם שני יצרים, אחד טוב ואחד רע, אלא שתי נפשות, שתי מהויות נפרדות.

מעתה נוכל לעמוד על אופן קיום ההוראה "וגם ירעים עליה במחשבתו":

הרי תכליתה של התבוננות זו במחשבתו היא על מנת להגיע לשמחה בה', כמו שהקדים כבר בתחילת הענין (פרק כו), שה"יתרון" של העצבות היא "השמחה האמיתית בה' אלהיו הבאה אחר העצב האמיתי", זאת על ידי המסקנה כי "היותו נבזה בעיניו וכו' הוא מצד הגוף ונפש הבהמית" (סוף פרק לד), ולאידך "שמחתו תהיה שמחת הנפש לבדה" (פרק לב), היינו שהיחס האמיתי אל עצמו הוא מצד הנפש האלוקית, הזהות העצמית שלו היא – הנשמה, ואל הגוף הוא מתייחס כדבר נוסף.

-  דרגה זו לאמיתתה שייכת רק אצל צדיקים, כפי שהוא כותב בפירוש בתחילת הפרק אודות הלל הזקן שהתייחס אל הגוף כ"עלובה ועניה . . כי כמו זר נחשב אצלו", אולם הכרה כזו אמורה להיות אצל כל עובד ה', כי מצד הנשמה אכן זוהי המציאות, שהיא העיקר והגוף אינו אלא טפל, ועל ידי הכרה זו הוא יכול "לקיים מצות ואהבת לרעך כמוך לכל נפש מישראל מגדול ועד קטן", כפי שמאריך בפרק לב.

מסקנה זו צריכה לעמוד כבר בבסיס הראשוני של "ירעים עליה בקול רעש ורוגז להשפילה" – היחס ליצר הרע הוא כדבר זר ש'נדבק' אלי, זה בגד מכוער שאני לובש, הבגד הוא שלי, וחורה לי כהוגן על צורת ההופעה שלי, אבל בסך הכל זהו מלבוש חיצוני, זה לא אני, אני האמיתי זהו הנשמה, וכלשון רבנו הזקן בסוף פרק לא "תיקר נפשו בעיניו לשמוח בשמחתה יותר מהגוף הנבזה שלא לערבב ולבלבל שמחת הנפש בעצבון הגוף".

התוכן הפנימי של "ירגיז אדם" הוא הפוך – חיזוק הזהות הפנימית האמיתית, חישול הנפש האלוקית ונתינת כח עבורה להתגבר על הנפש הבהמית, ואז "תהיה עבודתו כל ימיו בשמחה רבה", כלשון רבנו  הזקן בפרק לא.