א. ימי ספירת העומר נקבעו בין חג הפסח לחג השבועות. עניין זה - שבין מועד אחד לשני ישנה מצוות הספירה - אינו אקראי בעלמא, אלא מצוות הספירה באה כהמשך לעניינו של חג הפסח וכהקדמה לתוכנו של חג השבועות. בתורה נתפרש^[1] הציווי על ספירת העומר כך: "וספרתם לכם ממחרת השבת" - הספירה מתחילה מיד "ממחרת השבת"^[2], בהמשך לעניינו של חג הפסח; וספירה זו היא במשך "שבע שבתות תמימות", ארבעים־ותשעה יום, וביום החמישים "וקראתם בעצם היום הזה מקרא קודש"^[3] - אז יחול היום־טוב של חג השבועות, חג מתן־תורה.

אם־כן מהכתובים מוכח, ששלושת הזמנים פסח, ספירת העומר וחג השבועות, אינם שלושה מועדים שבאקראי באים זה אחר זה, אלא יש ביניהם רצף תוכני וענייני. זהו עניין אחד הנמשך בשלושה שלבים שונים^[4].

נקודה זו בולטת בכך ששלושה מועדים אלו קשורים לשלושת החודשים ניסן, אייר, סיון. המיוחד שבחודש ניסן הוא - יציאת־מצרים; עיקרו של חודש אייר הוא - ספירת העומר^[5]; ומעלתו של חודש סיון הוא - היותו "ירחא תליתאי"^[6] שבו ניתנה התורה לישראל. בשלושה חודשים אלו מצינו שהתורה מייחסת אותם ליציאה ממצרים. אמנם בתורה כל החודשים נמנים לחודש ניסן שהוא הראשון לחודשי השנה^[7], אבל גם כאשר מונין את החודשים לפי מניין זה, לא מזכירים את שייכותם ליציאת מצרים; מה־שאין־כן בנוגע לשלושת החודשים הראשונים - ניסן, אייר, סיון, הפסוק מדגיש את שייכותם ליציאת מצרים. על חודש ניסן נאמר^[8] "חודש האביב, כי בו יצאת ממצרים"; על חודש אייר נאמר^[9] "חודש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים"^[10]; ועל חודש סיון נאמר^[11] "בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים".

מכל זאת עולה, ששלושה זמנים אלה - חג הפסח, ספירת העומר וחג השבועות, השייכים לשלושת החודשים ניסן, אייר, סיון - מבטאים שלושה שלבים ביציאת־מצרים. ההתחלה היא היציאה ממצרים בפועל ממש בניסן; אחר־כך ישנו שלב ביניים של ספירת־העומר - חודש אייר; וסיום התהליך והשלמת מטרתו הוא במתן־תורה - בחודש סיון. ובלשון הכתוב^[12]: "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה". תכליתה של היציאה היא - קבלת התורה והמצוות "על ההר הזה".

וכיוון שנצטווינו לזכור בכל יום את היציאה ממצרים^[13], ומשמעותה הפנימית של מצווה זו היא לחוות כל יום מחדש את עניינה של יציאה זו^[14] - אם־כן עבודת ה' שבכל יום כוללת שלושה שלבים־עניינים אלה - ניסן, אייר, סיון, כדלקמן.

לכתך אחרי במדבר

ב. השלב הראשוני הוא כאמור - היציאה ממצרים בחודש ניסן. הגאולה לא באה על־ידי כך שבני־ישראל עבדו וזיככו את עצמם ושיחררו את עצמם מזוהמת מצרים. אדרבה, הם היו במצב של "ואת ערום ועריה"^[15], ואמרו חז"ל^[16] שישראל באותו הזמן היו ערומים מן המצוות; כל־כולה של גאולה זו הייתה כתוצאה מכך שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם. היציאה מטומאת ממצרים נעשתה רק בכוח זה שהקב"ה ירד אליהם והוציאם.

ליתר ביאור:

בהתעוררות תשובה של יהודי ייתכנו שני אופנים:

א) התעוררות תשובה שבאה מלמעלה. כמבואר במאמרי חסידות, על־פי דברי הבעש"ט^[17], שהבת קול שיוצאת ומכריזה כרוזים שונים^[18], עניינה לעורר את האדם להוסיף ולהתעלות בעבודת ה'. אמנם באוזניים הגשמיות איננו שומעים את הכרוזים, אבל שורש הנשמה למעלה "שומע" את הכרוז, ודבר זה פועל גם על הנשמה המלובשת בגוף שתתעורר בתשובה^[19].

ב) התעוררות תשובה שבאה על־ידי עבודת האדם מצד עצמו. יהודי שלומד בספרי חסידות ומוסר על מעלת נשמתו האלוקית ועל גודל הפגם שנעשה על־ידי חטאיו, בהחלט עשוי להתעורר בחרטה על מעשיו ולשוב בתשובה.

איזו תשובה נעלית יותר - זו שבאה על־ידי התעוררות מלמעלה, או זו שבאה על־ידי עבודתו העצמית? יש בזה מה שאין בזה, ויש בזה מה שאין בזה. מצד אחד, כאשר התעוררות התשובה היא תוצאה של ההתבוננות שלו, המרירות על חטאיו ורצונו לדבוק בה' מוגבלים לפי ערך הבנתו. הצער מהריחוק והחרטה על העבר הם לפי גודל השגתו במהות הפגם; וכן הרצון להידבק בה' והקבלה על להבא גם הם מדודים לפי ערך הבנת שכלו את הגדולה האלוקית. וכיוון שגם האדם המשכיל ביותר מבין את הגדולה האלוקית לפי השגתו המוגבלת של השכל הנברא - אם־כן גם התעוררות התשובה היא התעוררות מוגבלת. בן־אדם אינו יכול להבין עד הסוף מהי משמעות התשובה. עד כמה שילמד, כל תפיסתו את העניינים האלוקיים היא באופן מוגבל. מה־שאין־כן התעוררות התשובה שבאה מן השמים היא בלתי מוגבלת. בעת שההתעוררות מלמעלה נרגשת באדם, הוא מרגיש רגש בלתי־מוגבל של קירוב לה'. זו הרגשה שאינה תלויה ומדודה בהבנת המוח, אלא יש בה תוקף בלתי־מוגבל של הנשמה.

מצד שני, כאשר ההתעוררות אינה מצד הבנת שכלו, אלא משום שהרגיש גילוי אור שמחוץ הימנו, הרי אין זה שהאדם עצמו מתעורר בתשובה, אלא זה כעין דבר חיצוני שמשפיע עליו; לכן ההתעוררות אינה חודרת כל כך באדם. מה־שאין־כן כאשר הוא למד בעצמו והבין והכיר בחשיבות העניין, ההתעוררות חודרת יותר בפנימיותו של האדם.

מטעם זה עצמו, ההתעוררות הנובעת מהגילוי מלמעלה אין לה קיום כל כך. כפי שרואים במוחש, שהאדם יכול להתעורר בהתעוררות גדולה, וכעבור משך זמן הוא שב לקדמותו. הסיבה לכך היא, מפני שגם בשעת ההתעוררות עצמה, היא לא מתייחסת אליו. ההתעוררות היא מדבר שחוץ הימנו שאינו קשור עם מציאותו שלו, ולכן היא עלולה להיפסק^[20].

[בפרטיות יותר, שני עניינים אלה באים לידי ביטוי בשני אופני הקשר של יהודי עם הקב"ה. יש קשר של אמונה ויש קשר הנובע מהבנת השכל. יש אדם שכל הגישה שלו להכרה במציאות הקב"ה ולקיום מצוותיו בנויה על ראיות שיש מנהיג לבירה והעולם לא נברא מעצמו. ישנן הרבה הוכחות שיש מי שמנהל ומשגיח על מה שנעשה בעולם, וממילא הוא מרגיש מחוייבות לקיום מצוותיו של הבורא. אך יש יהודי שאף פעם לא למד ספרי חקירה ומעולם לא עסק בהוכחות למציאות הבורא, אבל מאירה בו אמונה פשוטה, ויש לו הכרה פנימית במציאות הקב"ה.

המציאות הוכיחה, שבשעת גזירה רח"ל, כמו בזמן האינקווזיציה, אותם אלה שהלכו בתום ובאמונה מסרו את נפשם הרבה יותר מאותם השכלתנים שהגיעו להכרה בבורא על־ידי הוכחות שכליות שונות. ולכאורה, ההכרה במציאות ה' חזקה אצלם יותר מאשר אותם מאמינים שאינם יכולים להסביר אפילו מדוע הם מאמינים? אלא שדבר זה מוכיח שהאמונה של נשמות ישראל בה' זו התגלות על־טבעית בנשמת ישראל. על־פי גדרי הטבע של הנפש הטבעית אין הסבר מדוע אדם ימסור את נפשו על דבר שאינו קשור אליו; ההסבר היחיד הוא - שהאמונה בה' המתגלה מלמעלה היא מציאותו האמיתית של יהודי ולכן הוא מוכן למסור את נפשו עבור כך. מה־שאין־כן אותם יהודים שהדגישו את השכלתנות בקשר עם הבורא - האמונה התמימה של הנפש־האלוקית האירה בהם פחות, ובשעת מסירות־נפש לא היה בכוחם להפקיר את חייהם עבור הקשר עם הבורא].

וכך גם בנוגע ליציאת מצרים: בני־ישראל מצידם לא עבדו וזיככו את עצמם מזוהמת מצרים; אלא ש"נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה", וכאשר הקב"ה התגלה בנשמתם הם יצאו מכל המיצרים וההגבלות. וכיוון שיציאה זו נבעה מההתגלות העליונה, לכן הם הוצרכו לברוח - "כי ברח העם"^[21]. כאשר היציאה מהרע נעשית כתוצאה מההתגלות העליונה, הרע של הנפש־הבהמית נשאר בתוקפו. הוא עצמו אינו משתנה. ההתגלות החזקה מעוררת את הנפש־האלוקית ברצון חזק לדבוק בה', אבל התעוררות זו לא שייכת כלל לגדרי הנפש־הבהמית הנשארת בטבעה הראשון. וכיוון שבמובן הרוחני היציאה ממצרים הייתה באופן של בריחה, דבר זה בא לידי ביטוי גם ביציאה הגשמית ש"ברח העם".

זהו תוכן הכתוב^[22] "כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה": הליכת בני־ישראל אחרי הקב"ה בשלב הראשון של היציאה ממצרים הייתה לא על־פי שכל. בני־ישראל התמסרו אל הקב"ה והלכו אחריו במדבר, "בארץ לא זרועה", מבלי לדעת לאן וכיצד הולכים, ולכן הליכה זו נחשבת כ"חסד" מצידם. דבר זה בא כתוצאה של התגלות האור האלוקי מלמעלה. ההתגלות העליונה עוררה בהם את האמונה הטהורה בקב"ה, והיא 'משכה' אותם ללכת אחריו במלוא המרץ.

מוכרחים לעבוד בכדי להשתנות

ג. בהמשך לשלב הראשון של היציאה ממצרים בחודש ניסן, בא השלב השני בחודש אייר, שעניינו הוא: "וספרתם לכם". אתם בעצמכם צריכים לספור. ספירה היא מלשון אבן ספיר. עניינה של מצוות ספירת העומר הוא שבני־ישראל סופרים בעצמם ומזככים את טבע מידותיהם, והופכים את הנפש־הבהמית לבהירה יותר.

זהו הטעם לכך שמנחת העומר באה מן השעורים^[23], בשונה מכל המנחות הבאות מן החיטים. מנחת העומר קשורה לבירור הנפש־הבהמית, ולכן מנחה זו באה מן השעורים שהם מאכל בהמה.

בכדי לברר ולזכך את פרטי המידות של הנפש־הבהמית יש צורך בעבודה עצמית של האדם. אמנם ההתגלות העליונה של היציאה ממצרים מעוררת באדם התמסרות בלתי־מוגבלת לה', אבל כאשר רוצים לשנות מידה אי־אפשר להסתפק בהתעוררות כללית, ככל שתהיה חזקה ובלתי־מוגבלת, אלא חייבת להיות התבוננות פרטית של האדם בנושא שאותו הוא רוצה לשנות.

ניקח לדוגמה את המידה הראשונה, מידת החסד והאהבה. אדם שמרגיש שיש לו משיכה חזקה לתענוגי עולם־הזה, כיצד יוכל לפעול על עצמו שאהבתו תהיה לה'? התעוררות כללית להתקרב לה', חזקה ככל שתהיה, לא תוכל לשנות את המשיכה החזקה של הנפש־הבהמית לגשמיות. בכדי לסלק את מידת התאווה מליבו (או על־כל־פנים להחלישה במקצת), זהו אך ורק על־ידי ההתבוננות וההכרה שתענוגי עולם־הזה אינם הטוב האמיתי עבורו. בטבעו של האדם הוא מתאווה לדברים טובים, ובכדי לפעול שינוי כלשהו במידת התאווה שבליבו - צריך לפעול שינוי בהכרת והרגשת שכלו. הוא צריך להתבונן בכך שכל תענוגי העולם־הזה הם דברים מאוסים, וסופם עפר רימה ותולעה, והטוב המוחלט קיים רק בענייני אלוקות. וככל שתשתנה הכרת והרגשת שכלו, כך גם תשתנה מידת האהבה שלו. על־ידי הכרה נכונה בעניין זה, תאוותו לא תהיה לתענוגי עולם־הזה אלא לדבוק בה'.

בלי התבוננות כראוי בשפלותם ונחיתותם של ענייני העולם־הזה ביחס לאלוקות, גם אם ילמד ויעמיק בגנותה של מידת התאווה (שעל־ידה מתרחק האדם מאלוקות וכו'), שום דבר לא ישתנה. כמו־כן הוא בנוגע לבירורן של שאר המידות השליליות - בלי עבודה והתבוננות פרטית, מאומה לא ישתנה.

אדם שרוצה לתקן את מידת הגאווה שבו, כל זמן שהוא חושב שיש לו ממה להתגאות, שום התעוררות לא תועיל. העצה היחידה שתעזור לו היא - ללמוד ולהתבונן בהתבוננות עמוקה, שתביא אותו גם להכרה והרגשה, שאין לו ממה להתגאות.

אם סיבת גאוותו היא עושרו הרב - עליו להתבונן שלא כוחו ועוצם ידו עשה לו את החיל הזה, אלא זהו מפני שברכת ה' היא תעשיר; ואם גאוותו נובעת מכישוריו הנעלים או ממידותיו הטובות - עליו להתבונן שהקב"ה הוא זה שברא אותו עם כישרונות ומידות אלה, והן אינן סיבה להתגאות. גם אם מעלותיו באו לו על־ידי עבודתו, הרי אמרו חז"ל במשנה^[24] "אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת". ועל־דרך זה עוד כמה־וכמה ענייני התבוננות. וכאשר יבוא לידי הכרה שאין לו ממה להתגאות, על־ידי זה יבוא למידת הענווה. אך כל עוד האדם לא יתבונן בעניינים אלה, לא תועיל שום התעוררות. יתירה מזו: גם אם ילמד על גנותה של הגאווה ואשר "תועבת ה' כל גבה לב"^[25], אם הוא לא יתבונן כראוי ולא ישתכנע באמת שאכן אין סיבה אמיתית לגאוותו, הרי כיוון שבשכלו הוא עדיין יחשוב שיש לו ממה להתגאות, תישאר מידת הגאווה שבליבו בכל תוקפה.

ונמצא, שההתעוררות הבאה מלמעלה היא הדחיפה הראשונית המעוררת את הרצון הכללי של הנפש־האלוקית להתקרב לקב"ה. תנועה כללית זו מעוררת באדם רצון חזק להתרחק ולברוח מהרע ולהתקרב אל הקב"ה. אבל בשלב זה הנפש־הבהמית עצמה אינה משתנה כלל. רק אחר־כך, בשלב השני, בעבודה של ספירת העומר, האדם עובד לזכך ולשנות את המידות הטבעיות עצמן, ואז היהודי מצד גדרו הוא משתחרר מהזוהמה של מצרים.

לשם עבודה זו נותנים ליהודי את שבע השבתות של ספירת העומר. וכמבואר במאמרי חסידות^[26], ששבעה שבועות אלה הם כנגד שבע המידות שבנפש האדם. בשבע השבתות שבין יציאת־מצרים לקבלת התורה, על האדם לתקן את שבע המידות שלו - בכל שבוע מידה אחת. בפרטיות יותר: כל אחת משבע המידות כלולה מכל שאר המידות (החסד כולל את החסד שבחסד, הגבורה שבחסד והתפארת שבחסד וכו', ועל־דרך זה בשאר המידות). בהתאם לכך, בכל יום משבעת ימי השבוע, על האדם לתקן את חלק המידה השייך ליום זה.

זהו מה שאומרים בנוסח ה"ריבונו של עולם" שאחר הספירה, "ובכן יהי רצון . . שבזכות ספירת העומר שספרתי היום יתוקן מה שפגמתי בספירה חסד שבחסד"; ביום השני "גבורה שבחסד"; בשלישי "תפארת שבחסד" וכו', עד שביום השביעי של השבוע הראשון מתקנים את מידת ה"מלכות שבחסד" וכן הלאה, ובשבוע השביעי מתקנים את כל פרטי מידת המלכות.

רק אחרי עבודה זו של ספירת שבע שבתות תמימות, שבהן מתקן האדם את כל פרטי מידותיו, אזי האדם יוצא לגמרי ממצרים, מהרע של הנפש־הבהמית שבו, והוא נעשה ראוי לקבלת התורה. כל זמן שהאדם לא תיקן את כל פרטי מידותיו, היציאה מטומאת מצרים היא חיצונית בלבד, ואילו בפנימיותו הוא עדיין נשאר בתוך מצרים.

חודש אייר וזיותני העולם

ד. כמאמר המוסגר, יש לבאר על־פי ההסבר הנ"ל בתוכנו של חודש אייר, מאמר חז"ל תמוה בנוגע לזמן לידת האבות. במסכת ראש־השנה^[27] אומרת הגמרא, "מנין שבניסן נולדו אבות", ומוכיחה זאת מכך שבתורה־שבכתב^[28] אייר נקרא בשם חודש זיו מפני ש"נולדו בו זיותני עולם". ומפרש רש"י, "כשנתחדש אייר נולדו כבר בניסן". כלומר, ההוכחה על כך שהאבות נולדו בניסן היא מזה שחודש אייר נקרא "זיו" על שם שבחודש זה כבר היו קיימים "זיותני עולם", כיוון שנולדו כבר בניסן. והדברים תמוהים מאוד: איך זה שחודש אייר נקרא בשם "זיו" מפני שבו היו קיימים האבות מוכיח שלידתם הייתה בניסן? ובכלל צריך להבין: מה הקשר בין העובדה שנולדו בניסן לכך שהחודש אחרי לידתם ייקרא בשם "זיו"? עיקר העניין הוא עצם הולדתם בחודש ניסן; והיותם קיימים בעולם בחודש אחר־כך אינו אלא תוצאה מלידתם בחודש קודם, ומדוע חודש זה ייקרא בשם "זיו" מפני לידתם חודש קודם?

הרבי זי"ע מבאר בזה^[29]:

על האבות נאמר^[30] ש"הן הן המרכבה" - כשם שכל מציאותה של מרכבה היא היותה בביטול אל הרוכב, כך האבות היו בגדר "מרכבה" הבטילה אל רצון הקב"ה. ובלשון אדמו"ר הזקן בתניא^[31]: "שכל אבריהם כולם היו קדושים ומובדלים מענייני עולם־הזה ולא נעשו מרכבה רק לרצון העליון לבדו כל ימיהם". יתירה מזו: האבות פעלו לא רק על גופם הגשמי, אלא גם על העולם כולו. זהו שנאמר על אברהם אבינו^[32]: "עד אברהם היה העולם מתנהג באפילה, משבא אברהם התחיל להאיר". לכן הם נקראו "זיותני עולם" - הם האירו את העולם כולו.

זיכוך וביטול מציאות האדם אל הקב"ה נעשה על־ידי עבודה עצמית של האדם עם עצמו. כפי שהוזכר לעיל סעיף ג, שבכדי לשנות את המידות וההרגלים הגופניים של הנפש־הבהמית יש צורך בזיכוך ובעבודת האדם. וכאשר האדם עובד ומזכך את עצמו - פעולת זיכוכו מתפשטת גם לעולם שסביבו.

לכן הייחודיות של האבות מתגלה רק בחודש אחרי לידתם: אמנם עצם מעלת נשמתם מתגלה בזמן לידתם וביאתם לעולם־הזה, אך עניינם המיוחד בתור מרכבה הבטילה לה', שכל כוחות נפשם וכל איברי גופם בטלים אך ורק לרצון ה' - דבר זה בא לידי ביטוי לא בעצם לידתם אלא משך זמן לאחר היותם קיימים בעולם. היות האבות "זיותני עולם" - האור המאיר את העולם עצמו, התגלה רק בחודש השני לאחר לידתם, בחודש המבטא משך זמן של קיומם בבריאה ופעולתם בה, בגופם ומסביבם.

על־פי זה מובנת הוכחת הגמרא שהאבות נולדו בניסן: העובדה שחודש אייר נקרא בשם "זיו" על שם היות האבות "זיותני עולם" מוכיחה, שביאתם לעולם הייתה בחודש הקודם לתיאורם כ"זיותני עולם". מכך שחודש אייר, הנקרא בשם "זיו", מבטא את העבודה העצמית של האבות בזיכוך הגוף והעולם, ניתן ללמוד שבחודש הקודם, חודש ניסן, אירע השלב הראשון של העניין: אז נולדו האבות והתגלתה נשמתם הנעלית מלמעלה למטה^[33].

על־פי זה מובן הקשר בין החודש שלאחר לידת האבות, המבטא באופן מיוחד את מעלתם הגדולה בעבודתם העצמית בזיכוך וביטול גופם, לתוכנו של חודש אייר כפי שהוא לאחר מתן־תורה^[34]: העבודה המיוחדת של חודש אייר היא ספירת העומר - העבודה של זיכוך המידות על־ידי עבודתו של האדם עצמו, כמבואר לעיל באריכות; וזו מעלתם המיוחדת של האבות, ש"הן הן המרכבה" וכל כוחות נפשם ואיברי גופם היו משועבדים לרצון ה'.

משכני אחריך נרוצה

ה. שני העניינים הנ"ל: א) היציאה ממצרים שבאה על־ידי התגלות מלמעלה בחג הפסח. ב) עבודת האדם לזכך מידותיו בימי ספירת העומר, נרמזים^[35] בלשון הכתוב^[36] "משכני אחריך נרוצה". פסוק זה נחלק לשניים: "משכני" היינו בקשת בני־ישראל מהקב"ה שהוא ימשוך אותנו אליו; ואילו "אחריך נרוצה" היינו שאנו מעצמנו נרוץ אחריו. בנוסף, "משכני" הוא לשון יחיד, ואילו "נרוצה" הוא לשון רבים.

ההסבר בזה: "משכני" קאי על זמן יציאת־מצרים. היציאה ממצרים נעשית על־ידי הקב"ה. הוא זה ש"מושך" את בני־ישראל מלמעלה ומוציא אותם מטומאת מצרים. לכן "משכני" מתייחס אליו, שהוא ימשוך אותנו. זהו גם תוכנה של פעולת המשיכה: משיכה אינה משנה את מהותו של החפץ, היא רק משנה ומעבירה אותו מרשות לרשות^[37]. כך גם היציאה ממצרים הנעשית על־ידי התגלות מלמעלה אינה פועלת שינוי פנימי במהותם של בני־ישראל, שהרי הם עצמם לא הזדככו עדיין; הם רק יצאו מרשות "ערות הארץ" לרשות הקדושה.

זו הסיבה ש"משכני" הוא בלשון יחיד. ההתגלות האלוקית מלמעלה המושכת את האדם, מאירה ומתגלה בנפש־האלוקית בלבד, אולם הנפש־הבהמית אינה 'כלי' ראוי להרגשת הגילוי העליון.

מה־שאין־כן "אחריך נרוצה" היינו - העבודה של ספירת העומר. אחרי ה'משיכה' מלמעלה המעוררת את הנפש־האלוקית של היהודי להתקרב לקב"ה, האדם צריך לעבוד בכוחות עצמו לברר ולזכך את נפשו־הבהמית, לתקן את פרטי כוחותיו הטבעיים ולקשר אותם לאלוקות. ועל־ידי עבודה זו של האדם, "אחריך נרוצה" - לשון רבים: גם הנפש־האלוקית וגם הנפש־הבהמית ירוצו אחרי הקב"ה. על שלב זה אומר הכתוב "נרוצה": לא רק משיכה ("משכני") שהיא העברה מרשות לרשות בלבד, אלא ריצה ("נרוצה") - שהיא בתוקף רב. כיוון שבשלב זה הנפש־הבהמית שותפה לדביקות בה', לכן הדביקות וההתלהבות חזקים יותר. וכידוע, בנפש־הבהמית טמונות עוצמות חזקות יותר מאלו של הנפש־האלוקית^[38], לכן כאשר היא מעורבת בעבודת ה' - העבודה היא בחיות והתלהבות מרובה.

אנכיה' אלוקיך - כוחך וחיותך

ו. אחר שני שלבים אלו, שלב היציאה ממצרים על־ידי ההתגלות מלמעלה בחודש ניסן ושלב הזיכוך העצמי מטומאת מצרים בחודש אייר, מגיע השלב השלישי, שהוא התכלית של כל התהליך - השלב של מתן־תורה בחודש סיון.

במתן־תורה הייתה התגלות של "אנכי", ש"אנכי" הכוונה "מי שאנכי, דלא אתרמיז לא בשום אות וקוץ"^[39]. "אנכי" היינו "אני בעצמי" - עצמיותו של הקב"ה ממש (כשם שבן־אדם, להבדיל, האומר "אנכי", כוונתו לומר "אני בעצמי"). במעמד הר־סיני הכניס הקב"ה את כל עצמיותו בתורה ובמצוות. בלימוד התורה ובקיום המצוות אנו 'תופסים' את הקב"ה עצמו, כפי שהוא למעלה מכל צמצום וירידה - את עצמותו ממש.

אמנם עניינה של התורה הוא הבנה והשגה, אולם מבואר בחסידות^[40], ששורשה של תורה זו הוא בעצמיותו של הקב"ה ממש. מכיוון שהקב"ה בלתי־מוגבל לגמרי, הוא הכניס את כל עצמיותו בשכל המצומצם של התורה. זה החידוש הגדול של מתן־תורה: שגם בתורה כפי שהיא מצומצמת לפי ערך שכל הנבראים, הכניס הקב"ה את עצמותו ממש. ועל־דרך זה במצוות: שורשן הוא בעצמותו של הקב"ה ממש. במצוות אלו הכניס הקב"ה את הרוממות והעצמיות שלו. ולמרות שהתורה עוסקת בעניינים גשמיים מוגבלים, והמצוות הן ציוויים ופקודות על עשייה גשמית מוגבלת, הרי תורה זו היא תורתו של הקב"ה עצמו, כנוסח ברכת התורה - "ונתן לנו את תורתו". אם־כן על־ידי לימוד תורה זו וקיום מצוות אלו היהודי "תופס" את הקב"ה כפי שהוא בעצמיותו ממש^[41].

והתגלות עצומה זו מבחינת "אנכי", נעשית "אלוקיך" - החיות והכוח שלך, של כל יהודי בפרט. על־ידי לימוד התורה בהבנה והשגה וקיום המצוות כרצון הקב"ה - בחינת ה"אנכי" נעשית החיות הגלויה של האדם.

על עניין זה ממשיך הכתוב ואומר (בהמשך ל"משכני אחריך נרוצה"): "הביאני המלך חדריו". בנתינת התורה והמצוות לעם ישראל, הקב"ה מביא אותנו אל חדרו. על־ידי לימוד התורה וקיום המצוות שניתנו בסיני בני־ישראל מתאחדים באיחוד מוחלט עם המלך עצמו. שלב זה מסיים ומשלים את מטרת היציאה ממצרים שהיא - ההתאחדות המוחלטת של בני־ישראל עם הקב"ה. 

בחינה נעלית זו אינה נמשכת על־ידי עבודת האדם ובכוחו. זו בחינה כזו שאתערותא־דלתתא אינה יכולה לעורר שם; התגלות זו באה מלמעלה - מהקב"ה. אבל למרות שעבודת האדם אינה מעוררת וממשיכה התגלות נעלית זו, מכל מקום התגלותה באדם היא רק לאחר סיום עבודתו בזיכוך מידותיו מזוהמת מצרים. כמבואר בחסידות, שעבודת האדם בכוחה להגיע למ"ט שערי בינה, אולם את שער הנו"ן שלמעלה מהשתלשלות - האדם אינו יכול להשיג בכוחות עצמו. אבל אף־על־פי־כן, גם שער הנו"ן המתגלה מלמעלה, נמשך ומתגלה רק לאדם שעבד ככל יכולתו והגיע למ"ט שערי בינה. אז, כאשר הוא בבחינת 'כלי' לאור האלוקי, מופיע ומתגלה מלמעלה האור העליון שלמעלה מהשגת האדם.

זו הסיבה שחג השבועות מגיע אחרי העבודה של ספירת העומר. אחרי בירור וזיכוך המידות כפי יכולת האדם, הוא נעשה 'כלי' לקבלת ההתגלות העצומה של בחינת "אנכי" בחג השבועות.

על־פי זה מבאר אדמו"ר הזקן^[42] מה שנאמר "תספרו חמישים יום", ולכאורה, "הרי אין סופרין רק מ"ט ימים . . ויום החמישים אין סופרין בשבועות . . כי לשם אין מגיע כלל מעשה התחתונים ואין בנו כח להמשיכו על־ידי ספירה אלא הוא נמשך מאליו וממילא בלי ספירה שלנו?

אלא שעם כל זה אינו נמשך אלא בהקדים תחלה ספירת העומר מ"ט ימים. דהיינו אחר שיאיר ויומשך . . מה שבכח האדם להמשיך . . אזי
דווקא שורה ונמשך גם כן ממילא מה שלמעלה מהשתלשלות . . ולכן נאמר תספרו חמשים יום כו' שמעלה עלינו הכתוב כאלו המשכנו יום החמשים . . לפי שיום החמשים והתגלותו . . תלוי גם כן בספירת מ"ט ימים תחלה".

ונמצא, ששלושת הזמנים: פסח, ספירת העומר וחג השבועות, הם תהליך אחד הנמשך בשלושה שלבים־מועדים שונים. בפסח הקב"ה מוציא את בני־ישראל מטומאת מצרים מלמעלה למטה - "משכני"; אחר־כך בספירת העומר בני־ישראל עובדים בכוחות עצמם להזדכך ולטהר נפשם מטומאה זו מלמטה למעלה - "אחריך נרוצה"; ואחר־כך מגיע מלמעלה הגילוי העצום של מתן־תורה החודר אל תוך פנימיותם, עד שבני־ישראל מתאחדים באיחוד מוחלט עם הקב"ה - "הביאני המלך חדריו".

זו גם הסיבה^[43] שבחג הפסח מותר לאכול מצה בלבד והחמץ נאסר עלינו; בספירת העומר מותר לאכול חמץ; ואילו בשבועות לא רק שהחמץ מותר, אלא אף נעשית בו מצווה - שתי הלחם "חמץ תאפינה"^[44]:

החמץ מסמל את צד המציאות של האדם, הבנתו והרגשתו. בתחילת העבודה, בפסח, כאשר הרע עדיין בתוקפו האדם צריך להיזהר מלנטות אחרי שכלו והעבודה העיקרית הנדרשת ממנו היא - להתבטל לגמרי אל הקב"ה, קבלת־עול. בשלב זה השכל האנושי יכול להסית את האדם מהדרך הנכונה; אחר־כך בספירת העומר, כאשר האדם בעיצומה של עבודת בירור וזיכוך מציאותו הוא מסוגל להתמודד עם השכל והרגשות האישיים ולא בהכרח שהשכל יהיה במצב כזה ש"חכמים המה להרע"^[45]. לכן בתקופה זו החמץ מותר באכילה; אחר־כך, בסיומה של עבודה זו בחג השבועות, כאשר האדם בטל במציאות לגמרי ומאוחד עם הקב"ה בתכלית, אזי החמץ הופך להיות מצווה. השכל וההבנה נעשים כלי שרת עבור הקב"ה. האדם מכיר היטב את העילוי שבאלוקות ומבין טוב את החיסרון וההפסד במה שאינו קשור לאלוקות.

שלושה שלבים בעבודה שבכל יום ויום

ז. כפי שהוזכר לעיל בסעיף א, העניין של יציאת־מצרים קיים בעבודתו הפרטית של כל יהודי כל יום מחדש. ובלשון המשנה^[46]: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", ואדמו"ר הזקן מוסיף בספר התניא^[47] ואומר "בכל יום ויום". וכפי שמבואר שם, שהעבודה הרוחנית של היציאה מהמֵצרים וההגבלות, קיימת באדם בכל יום ויום. וכיוון שהיציאה ממצרים היא תהליך המורכב משלושה שלבים כנ"ל, אם־כן גם היציאה מהמֵצרים וההגבלות בכל יום ויום כוללת שלושה שלבים אלה^[48].

[אלא שבכל זאת ישנו הבדל אחד בין יציאת־מצרים שבכל יום לבין יציאת־מצרים הראשונה: השלב הראשון של יציאת־מצרים הראשונה היה על־ידי התגלות אלוקית מלמעלה בלי שום קשר לעבודתם של ישראל; מה־שאין־כן היציאה ממצרים שבכל דור ובכל יום, גם השלב הראשוני שבה, הגילוי מלמעלה, נעשה על־ידי עבודתו של האדם, אלא שתוכנה של עבודה זו הוא - להתבטל ולהתמסר לגמרי לגילוי הבא מלמעלה].

השלב הראשון הוא כאשר יהודי מתעורר משנתו. מיד כאשר פוקח את עיניו הוא אומר "מודה אני לפניך". אמירה זו משמעותה - התמסרות כללית של האדם לקב"ה. הודאה זו אינה עניין של לימוד והתבוננות שכלית. אדרבה, לפני אמירת ברכות התורה אסור ליהודי ללמוד תורה.

יתירה מזו: הודאה זו, קודמת אפילו לנטילת־ידיים של שחרית, כאשר עדיין טומאה שורה על ידיו. עניינה של ההודאה הוא לא לטהר את האדם, אלא שגם במצבו זה כאשר הוא עדיין בטומאתו, מכל מקום האדם מוסר את עצמו בהודאה ובהתבטלות לקב"ה. בדוגמת השלב הראשון של יציאת־מצרים, שלמרות שלא פסקה זוהמתן והטומאה הייתה עדיין בתוכם, מכל מקום הם התבטלו לקב"ה והלכו אחריו "במדבר בארץ לא זרועה", למעלה מכל חישובי השכל.

אבל כל זה הוא השלב הראשון של עבודת ה'. אחרי התבטלות נעלית זו, צריך האדם לעבוד ולטהר את עצמו. החל מנטילת ידיים ושאר ההכנות לתפלה, כולל ההתבוננות ברוממות הא־ל ובשפלות האדם^[49], ואחר־כך ההתבוננות בתיבות התפלה עצמה. ובזה גופא קיימים כמה שלבים - פסוקי דזמרה, ברכות קריאת־שמע וקריאת־שמע. רק על־ידי ההתבוננות בגדולת ואחדות ה', ביכולת האדם לבוא ל"ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך", "בשני יצריך"^[50] - לפעול על נפשו־הבהמית שגם היא תתעורר לאהבת ה'. בדוגמת העבודה של ספירת העומר, עבודת ההתבוננות הפועלת שינוי גם במידותיה של הנפש־הבהמית, כנ"ל סעיף ג.

אחרי שני שלבים אלה, בא האדם לשמונה־עשרה. בתפילת שמונה־עשרה האדם עומד "כעבדא קמיה מריה"^[51] - בבחינת ביטול במציאות ממש, עד שהוא אינו מסוגל אפילו לדבר מעצמו. כל דיבוריו הם "אדנ־י שפתי תפתח"^[52] - כעונה אחר הקורא.

כמו שבמתן־תורה ההתגלות העצומה פעלה ביטול מוחלט בבני־ישראל, כך גם בשעת תפילת שמונה־עשרה האדם עומד בביטול מוחלט. וכשם שבמתן־תורה הגילוי הנעלה חדר לגמרי אל תוך מציאותם עד שבחינת ה"אנכי" נעשתה "אלוקיך - כוחך וחיותך", כך גם ההרגשה של "דע לפני מי אתה עומד" בשעת תפילת שמונה־עשרה חודרת אל תוך מציאות האדם. מצד אחד האדם עומד לפני המלך הקב"ה ומתפלל בביטול מוחלט "כעבדא קמיה מריה"; ומצד שני, על מה הוא מתפלל? הוא מבקש את צרכיו הפרטיים. הוא לא בורח מהמציאות שלו; הוא מרגיש שענייניו האישיים הם חלק מהשלמת המטרה האלוקית.

זוהי התכלית של יציאת־מצרים: לצאת מזוהמת מצרים ולעלות ולהתקשר עם הקב"ה עצמו עד שגם צרכיו הפרטיים והגשמיים של האדם יהיו חדורים בביטול המוחלט אל הקב"ה.

^[1]     אמור כג, טו.

^[2]     היינו ממחרת יום־טוב - ראה מנחות סה, ב. הובא בפרש"י על הפסוק.

^[3]     שם כא.

^[4]     ראה ספר המאמרים מלוקט ח"ג עמ' רל: "ספירת העומר [ענינו של חודש אייר] הוא הממוצע שעל ידו באים מיציאת־מצרים למתן־תורה".

^[5]     כמודגש בכך שמצווה זו קשורה לכל יום ויום מימי החודש.

^[6]     שבת פח, א.

^[7]     לכן בתנ"ך חודש תמוז נקרא "חודש הרביעי" ואב "חודש החמישי".

^[8]     שמות כג, טו.

^[9]     במדבר א, א. על־פי פשט, ההתייחסות ליציאת־מצרים נאמרה בהקשר לשנה ולא לחודש, אבל בזוהר (ח"ג קיז, א) נאמר, "חודש השני בשנה השנית כולא חד". והיינו ש"לצאת מארץ מצרים" מתייחס גם אל ה"חודש השני". ראה ליקוטי־תורה במדבר ג, א.

^[10]    במדבר א, א.

^[11]    יתרו יט, א.

^[12]    שמות ג, יב.

^[13]    זהו הטעם לכך שפעמיים בכל יום אומרים אנו יחד עם קריאת־שמע של שחרית וערבית את פרשת ציצית, שבה מוזכרת יציאת מצרים.

^[14]    ראה תניא פרק מז.

^[15]    יחזקאל טז, ז.

^[16]    מכילתא ופירוש רש"י שמות יב, ו.

^[17]    מובא בשמו בלקוטי־תורה דברים דף לו, ד, ועוד.

^[18]    ראה לדוגמה חגיגה טו, א: "יצתה בת קול ואמרה 'שובו בנים שובבים'".

^[19]    על־דרך מה שנאמר בדניאל (י, ז) "והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה אבל חרדה גדולה נפלה עליהם". ומבואר על זה בגמרא (מגילה ג, א) ש"אף־על־גב דאינהו לא חזי מזלייהו חזי". כלומר, המזל העליון שלהם ראה את המראה, וזה פעל גם על נשמתם שבגופם, שחרדה גדולה נפלה עליהם. כמו־כן בנידון־דידן: שמיעת הנשמה את הכרוז, פועלת התעוררות בנשמה שבגוף.

^[20]    כמבואר בלקוטי־תורה ויקרא ד"ה אדם כי יקריב.

^[21]    בשלח יד, ה. וראה תניא פרק לא.

^[22]    ירמיה ב, ב.

^[23]    גם מנחת סוטה יצאה מן הכלל והיא באה מן השעורים. אולם בנוגע אליה נתפרש הטעם במשנה (סוטה יד, א) - "היא עשתה מעשה בהמה ולכן מנחתה היא מאכל בהמה". אך על מנחת העומר לא נאמר במשנה טעם, אבל הזוהר (ח"ג צז, א) מקשר בין השניים, ותוכן העניין הוא שמנחה זו קשורה לבירור הנפש־הבהמית, מעשה בהמה - ראה לקוטי־שיחות ח"א פרשת אמור סי"א.

^[24]    אבות פרק ב משנה ח.

^[25]    משלי טז, ה.

^[26]    ראה ד"ה משכני אחריך תרס"ב. ד"ה וספרתם לכם תשי"א.

^[27]    ראש־השנה יא, א.

^[28]    מלכים־א ו, א.

^[29]    ראה ספר המאמרים מלוקט ח"ג עמ' רנח.

^[30]    ראה בראשית־רבה פמ"ז, ו.

^[31]    פרק כג.

^[32]    בראשית־רבה פ"ב, ג.

^[33]    שהרי סדר הדברים הוא שתחילה באה ההתעוררות מלמעלה, ואחר־כך עובד האדם בכוחות עצמו, וכלשון הכתוב "משכני" - ואחר־כך - "אחריך נרוצה", כדלקמן בסעיף הבא.

^[34]    הקשר של האבות לחודש אייר מרומז גם בכך שהראשי־תיבות של אייר הוא: אברהם, יצחק, יעקב, רחל - ד' רגלי המרכבה - ראה מאורי אור מערכת א אות פד. ודבר זה יש לו גם משמעות הלכתית, כמבואר בבית שמואל לאבן העזר סקכ"ו סק"כ, שאייר נכתב עם שתי יודי"ן בדווקא.

^[35]    ראה בעניין זה לקוטי־תורה ויקרא דף ב, ד. שם ג, א. לקוטי־שיחות ח"א שם ס"ח.

^[36]    שיר השירים א, ד.

^[37]    זהו תוכן קניין משיכה על־פי ההלכה.

^[38]    כמו שנאמר "ורב תבואות בכח שור" - משלי יד, ד.

^[39]    לקוטי־תורה במדבר דף פ, ב. וראה זוהר חלק ג עמוד רנז, ב.

^[40]    ראה המשך תרס"ו עמוד כב ואילך ועוד.

^[41]    ראה המועדים בחסידות עמ' 248.

^[42]    בלקוטי־תורה שיר השירים דף לה, ג. וראה שם כד, ג.

^[43]    ראה לקוטי־שיחות שם סי"ד.

^[44]    אמור כג, יז.

^[45]    ראה זוהר חלק ב קפג, ב.

^[46]    פסחים קטז, ב.

^[47]    בתחילת פרק מז.

^[48]    ראה לקוטי־שיחות ח"א שם סעיף טו.

^[49]    ראה רמ"א או"ח סימן צח סעיף א.

^[50]    משנה ברכות נד, א.

^[51]    שבת י, א.

^[52]    תהלים נא, יז.