המן יודע שהקב"ה אוהב את עם-ישראל. איך הוא מנסה לפעול שגם מלמעלה יסכימו לפגוע בעם-ישראל? לשם כך הוא מפיל 'גורל' ועושה עץ גבוה חמישים אמה. הוא שואף להגיע לדרגה העליונה באלוקות, שבה אין הנבראים תופסים מקום, עד שישראל והאומות שווים ממש, וכדי לבחור ביניהם צריך להטיל גורל. אך דווקא בנקודה זו היתה מפלתו, ואנו מבטאים נקודה זו על-ידי "עד דלא ידע"

התוועדות חסידית

משך השנה כולה, היהודי שואף לדעת ולהכיר את האמת האלוקית, ולחיות בהתאם לכך. אולם בפורים הוא אינו מסתפק רק בהכרה השכלית. הוא שותה יין בכדי לעורר את ה"לא ידע" שבנפשו, לצאת מהמגבלות ולגלות את התקשרותו העצמית באלוקות. השחרור מה'אני' האישי, מתגלה עוד יותר במצוות משלוח מנות ובעיקר – במתנות שהאדם נותן לאביונים ואז מגיעה שמחת פורים לשיאה

סוגיית 'עמלק' במובנו הרוחני, משמעות קליפת 'עמלק' שבכל אדם והדרך לביטולה, תופסת מקום רחב במאמרי שבת זכור וחג הפורים של אדמו"רי חב"ד לדורותיהם. במאמרים מתבארים העניינים באריכות גדולה, כולל ביאור בשורשו של עמלק למעלה, בעולמות העליונים. בלקט שלפנינו התמקדנו במלחמת עמלק שבעבודת האדם.

יהודי נדרש להיות שמח בכל עת, ובמיוחד בעבודת הבורא. איך מגיעים לשמחה זו, ואיך מתגברים על קשיים ובעיות, שעלולים לפגוע בשמחה. ומהי השמחה? האם היא קלות-דעת והתייחסות קלילה לדברים, או שהיא עניין רציני ביותר? ניצוצות מתורת החסידות על מהותה של השמחה הרב מנחם ברוד

גדולה היא השמחה. היא אחד ממצבי הנפש הנכספים ביותר, אולי אף שיא הכיסופים. דומה כי כל חיי האדם מרוכזים מסביב למילת-קסם זו: שמחה. כל פעולותיו, מאוויו, רצונותיו ותחושותיו של האדם הם שרשרת גדולה אחת של געגועים לשמחה, וכולם מכוונים למטרה זו.