סיומה של תורה

א. בחג שמחת־תורה חוגגים בני־ישראל את סיום קריאת התורה־שבכתב כולה, וכלשון הפוסקים^[1] שביום זה עושים סעודה ושמחה לכבוד "גמרה של תורה".

וצריך ביאור: מהו הקשר בין שמיני־עצרת, היום־טוב האחרון של חגי תשרי, לבין "גמרה של תורה"? לכאורה מן הראוי היה לקבוע את גמר התורה והשמחה בה בחג השבועות, יום נתינת התורה בסיני, ומדוע קבעו זאת לשמיני־עצרת?

הדברים יובנו על־ידי הקדמת הביאור בתוכנה של הקריאה שקוראים בשמחת־תורה^[2]. בשמחת־תורה^[3] קוראים את הפרשה האחרונה בתורה, פרשת וזאת הברכה, שבסיומה מסופר על גדולתו של משה רבנו. בפסוק האחרון נאמר: "ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל". ומפרש רש"י, שפסוק זה כולל שלוש מעלות מיוחדות של משה רבנו: "היד החזקה" היינו "שקבל את התורה בלוחות בידיו"; "המורא הגדול" היינו "נסים וגבורות" שנעשו על־ידו "במדבר הגדול והנורא"; ו"לעיני כל ישראל" היינו "שנשאו לבו לשבור את הלוחות לעיניהם, שנאמר^[4] ואשברם לעיניכם, והסכימה דעת הקב"ה לדעתו שנאמר^[5] אשר שברת, ישר כחך ששברת".

והדברים תמוהים: הפסוק משבח את משה רבנו "שקבל התורה . . בידיו" ושדרכו עשה הקב"ה לישראל "נסים וגבורות"; ולאחרי כל מעלות אלו מוסיפה התורה ומספרת, שלא זו בלבד עשה משה רבנו אלא אף "נשאו לבו" לשבור את הלוחות, ולכאורה מהו השבח הגדול בדבר זה?

יש המפרשים^[6], שהשבח המבואר כאן הוא בזה ש"הסכי­מה דעת הקב"ה לדעתו". כלומר, למרות ששבירת הלוחות מצד עצמה אינה מעלה, מכל מקום יש בזה משום שבח בנוגע למשה רבנו שהרי "הסכימה דעת הקב"ה לדעתו".

אבל תירוץ זה אינו מספיק. שהרי סוף־סוף פעולת שבי­רת הלוחות עצמה היא פעולה בלתי רצויה והיפך השבח לגמרי. ולא מסתבר לומר שרק בכדי לרמוז שהקב"ה הס­כים על ידו, יצרף הכתוב את עניין שבירת הלוחות^[7] עם כל המעלות הנפלאות של משה רבנו המבוארות בפסוקים האחרונים, ויתירה מזו: כסיום וחותם של מעלותיו הרבות^[8]!

שניט עמים לשבירת הלוחות

ב. הטעם לכך שמשה רבנו שבר את הלוחות, מבואר בפירוש רש"י^[9] על הפסוק^[10] "וירא את העגל . . ויחר אף משה וישלך מידיו את הלחות וישבר אתם תחת ההר". ומבאר רש"י, שמשה רבנו עשה קל־וחומר בעצמו: "מה פסח שהוא אחד מן המצות אמרה תורה^[11] כל בן נכר לא יאכל בו, התורה כולה כאן וכל ישראל מומרים ואתננה להם?". לפי ביאור זה, שבירת הלוחות הייתה משום שאין ישראל ראויים לקבל את התורה מהקב"ה.

אמנם במקום אחר ביאר רש"י טעם נוסף. על הפסוק^[12] "פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים... אשר שברת", מפרש רש"י^[13]: "משל למלך שהלך למדינת הים והניח ארוסתו עם השפחות, מתוך קלקול השפחות יצא עליה שם רע עמד שושבינה וקרע כתובתה, אמר: אם יאמר המלך להורגה, אומר לו עדיין אינה אשתך. המלך זה הקב"ה, השפחות אלו ערב רב, והשושבין זה משה, ארוסתו של הקב"ה אלו ישראל". לפי ביאור זה, כוונת משה רבנו בשבירת הלוחות הייתה בשביל להגן על ישראל ולהצילם מעונש, בדוגמת קריעת הכתובה על־ידי השושבין.

והנה, כיוון שרש"י אינו כותב ביאור זה כטעם שני (כמו במקומות אחרים שרש"י מביא שני פירושים בהמשך זה־לזה) משמע, ששני הטעמים קיימים ונצרכים. והיינו שבשבירת הלוחות על־ידי משה רבנו היו שתי מטרות: א) מפני כבוד התורה, שלא רצה לתת אותה ל"מומרים". ב) בשביל הגנת והצלת בני־ישראל.

הטעם הראשון הוא סיבה מדוע לא לתת את התורה לישראל כאשר הם במצב של "מומרים", אולם אין זו סיבה לשבור את הלוחות; ועל כך מוסיף הטעם השני ומבאר, שבשביל להגן על ישראל הוצרך משה רבנו "לקרוע את הכתובה" ולשבור את הלוחות.

ודווקא בהמשך לעניין זה, שמשה רבנו שבר את הלוחות בכדי להגן על ישראל, אומר הכתוב "אשר שברת" - "ישר כוחך ששברת". עבור אי־נתינת הלוחות מפני כבוד התורה לא מגיע "ישר כוח". אמנם פעולה זו נכונה וראויה במצב עגום שכזה כיוון שעל־ידי כך שומרים על כבוד התורה שהיא אינה ניתנת למומרים, אבל כיוון שזו פעולה של שלילה ושבירה לא מגיע על כך "ישר כוח"; מה־שאין־כן כאשר משה רבנו שבר את הלוחות בכדי להגן על בני־ישראל אומר לו הקב"ה "ישר כוח" - על־ידי כך הציל משה רבנו את בני־ישראל, בניו של הקב"ה, מהעונש הקשה.

משה רבנו האמין בישראל

ג. יש להעיר, שגם לפי הטעם הראשון בטעם שבירת הלוחות, שעשה משה קל־וחומר בעצמו שלא לתת את התורה כולה ל"מומרים", בולטת מעלתם של ישראל והקשר של משה רבנו עמהם.

והביאור^[14]:

התורה מדגישה בשני מקומות ששבירת הלוחות נעשתה "לעיני כל ישראל": בפרשת עקב נאמר "ואשברם לעיניכם", וזהו גם תוכן התיבות המסיימות את התורה "לעיני כל ישראל", כפי שהובא לעיל מפירוש רש"י.

ולכאורה, מהי חשיבותו של פרט זה שהשבירה נעשתה לעיני בני־ישראל? 

הרבי זי"ע מסביר זאת באמצעות משל^[15]: כאשר אבא רואה שבנו אינו הולך בדרך הישר הוא מוכיחו ומנסה להעמידו בדרך האמת, עד שלעיתים הוא זקוק גם להעניש את הבן ולייסר אותו. ולפעמים, המצב הוא כל כך בלתי רצוי עד שהאבא "דוחהו חוץ לביתו ואומר לו שאינו אביו". הוא מגרש אותו אל מחוץ לבית מתוך כעס ומרירות, והוא אף מודיע לו שאינו מוכן להיקרא "אביו". אבל דווקא השלב זה המבטא לכאורה את תכלית הריחוק של האבא מהבן הוא זה שמעורר ומגלה אצל הבן את אהבתו לאביו, והוא צועק במר נפשו "שאינו רוצה ליפרד מאביו בשום אופן". ההודעה של האבא שאינו רוצה להיקרא "אביו", מזעזעת את נפשו של הבן ולדבר זה הוא אינו מוכן כלל.

וזו הייתה כוונתו של משה רבנו כאשר הוא שבר את הלוחות: בכך שהוא שבר את הלוחות ולא רצה לתת אותם לישראל כפי שהם במצב של "מומרים", הוא רצה לזעזע ולעורר את לב בני־ישראל ולעוררם בתשובה.

זהו השבח של משה רבנו ש"נשאו לבו לשבור את הלוחות לעיניהם": משה רבנו האמין בבני־ישראל, והוא ידע בוודאות גמורה שכאשר בני־ישראל ישמעו שהתורה הקדושה של הקב"ה אינה יכולה להינתן להם בגלל שהם "מומרים" וכביכול "אינו אביהם" - הם בוודאי יתעוררו ויחזרו בתשובה, כאותו בן "שאינו רוצה ליפרד מאביו בשום אופן". נקודת היהדות שלהם תתעורר והם לא יסכימו ששמו של הקב"ה ותורתו לא יחול עליהם.

קדימה בזמן ובמעלה

ד. אך עדיין צריך ביאור: לפי הנ"ל אמנם סיום וחותם התורה הוא בדבר טוב - התיבות "לעיני כל ישראל" מגלות את שבחו של משה רבנו בכך ש"נשאו לבו" לשבור את הלוחות שקיבל מהקב"ה עצמו בכדי להגן על אותם יהודים שנכשלו בחטא העגל, ובכדי לעוררם בתשובה; אולם כל זאת הוא ביחס לבני־ישראל; אך ביחס לתורה עצמה, מעשה השבירה הוא עניין "ביטו­לה של תורה"^[16] והיפך כבודה ושבחה, אם־כן כיצד ייתכן שסיומה וחותמה של התורה, ש"הכל הולך אחר ה­חתום"^[17], יעסוק בדבר שהוא היפך שבחה?

הביאור בזה^[18]:

בתנא דבי אליהו רבה נאמר^[19]: "שני דברים יש בעולם . . תורה וישראל אבל איני יודע איזה מהם קודם, אמרתי לו בני דרכן של בני אדם אומרים התורה קדמה . . אבל אני אומר ישראל קדמו".

ולכאורה אינו מובן מהו הספק "איזה מהם קודם"? הרי כל עניין התורה לא ייתכן בלי בני־ישראל מקיימי התורה. וכמפורש במדרש^[20], ש"מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר" והראיה: "אילולי . . ישראל עתידין לקבל את התורה, לא היה כותב בתורה צו את בני ישראל, דבר אל בני ישראל", ומדוע צריך שאליהו הנביא יחדש ויאמר "אני אומר ישראל קדמו"?

אלא שאת הקדמת ישראל לתורה אפשר להבין בשני אופנים:

אפשר להבין שמעלת ישראל היא בכך שהם היחידים שלומדים תורה ומקיימים את מצוותיה. יתירה מזו: לא רק שהם אלה שלומדים ומקיימים את התורה בפועל, אלא הם היחידים שהם "כלים" ראויים לקבלת התורה והמצוות האלוקיים. כמבואר במאמרי חסידות^[21], שכאשר התפילין "מונחים על השולחן" או ש"עכו"ם מניח אותם . . לא יצמח מזה . . שום גילוי"; ו"דוקא כשאיש ישראל מניח אותם על ראשו", "נתהוה בחינת גלוי אלקותו", ועל דרך זה בשאר מצוות. והטעם לכך הוא, מפני ש"דוקא לישראל נאמר כי תהיו אתם לי ארץ חפץ"^[22] - בני־ישראל הם בדוגמת הארץ שהיא כלי לקבלת הגרעין הנזרע בתוכה, ודווקא באמצעותה נעשית הצמיחה. ונמצא, שבני־שראל הם הכלים הנעלים והמיוחדים שדרכם נעשית הצמיחה, הגילוי האלוקי הנמשך על־ידי המצוות.

אבל לפי הבנה זו, המעלה העיקרית היא - ה"צמיחה" של התורה והמצוות, אלא ש"צמיחה" נעלית זו יכולה להיעשות דווקא על־ידי "זריעת" התורה והמצוות בבני־ישראל. לפי זה, קדימת ישראל לתורה אינה קדימה במעלה אלא בזמן: רק לאחר שבני־ישראל קיימים, ניתן "לזרוע" בהם את התורה. ובלשון המדרש - "אילולי . . ישראל עתידין לקבל את התורה, לא היה כותב בתורה צו את בני ישראל, דבר אל בני ישראל".

אך ישנה הבנה עמוקה יותר בדברי התנא דבי אליהו רבה: לא רק שישראל הם ה"ארץ חפץ" שבהם נזרעים התורה והמצוות ועל־ידם נעשית הצמיחה, אלא שכל מטרת התורה והמצוות היא בשביל ישראל.

עניין זה מבואר היטב באמצעות המשל שממשיך ומביא בתנא דבי אליהו רבה שם: "מפני מה חביבין דברי תורה על הקב"ה יותר מכל באי עולם (ומכל מעשי ידיו שברא) . . מפני שדברי תורה מכריעין את ישראל לכף זכות". "משל למלך בשר ודם שיש לו בנים ועבדים הרבה בתוך ביתו, ויש לו למלך עבד זקן ביניהם שהוא מלמד את בניו דרכים נאים . . ואוהב את העבד הזקן", ו"אלמלא עבד זקן זה שהוא מלמד את בני דרכים נאים כו' מה יהיה עליהן, כך דברי תורה כו'".

לפי משל זה, עניינה של התורה, שהיא בדוגמת ה"עבד זקן" וחביב של המלך, הוא ללמד את הבן, את ישראל, ולגלות את מעלתם, בדוגמת ה"עבד זקן" שעל־ידי שמחנך את בן המלך, הוא מתעלה ומשתלם וכך מתגלית מעלתו כבן המלך.

זהו החידוש בכך ש"אני אומר ישראל קדמו": אליהו הנביא מגלה שקדימת ישראל לתורה היא קדימה במעלה - תכליתה של התורה הוא לגלות את מעלתם של ישראל, את הכוחות הפנימיים החבויים בנשמתם של היהודים, בניו של המלך הקב"ה, ואת הקשר העצמי שלהם עמו.

והן הם שני הביאורים בטעם שבירת הלוחות שהובאו בפירוש רש"י: בטעם הראשון (שאין לתת את התורה ל"מומרים"), מודגשת מעלת התורה על ישראל - מעלת ישראל היא בזה שהם מקיימים וממלאים את ציוויי התורה, ולכן, בהיותם "מומרים" אין לתת להם את התורה; ואילו בטעם השני (שבכדי להגן על ישראל "קרע" השושבין את ה"כתובה"), מודגשת מעלתם של ישראל על התורה - מעלתם גדולה כל כך, עד ששוברים את הלוחות בכדי להציל אותם.

על־פי זה יובן דבר נוסף: במשל, כאשר המלך רוצה להרוג את הארוסה, קריעת הכתובה מועילה לכך שאין ראיה שהיא אכן ארוסתו; אולם בנמשל אין צורך בראיה. אף אחד לא מנסה להכחיש את מתן־תורה בו ישראל נתקדשו לקב"ה, אם־כן מה תועיל קריעת הכתובה - שבירת הלוחות?

אולם לפי הנ"ל העניין מובן: קריעת הכתובה בנמשל אינה הוכחה שלא היו קידושין, אלא היא מגלה שאין מטרה בכתובה: הכתובה היא ראיה על הנישואין, אולם אם החתן או הכלה אינם - אין צורך בכתובה ובראיה. בכך שמשה קרע את הכתובה ושבר את הלוחות הוא גילה שאם אין את מציאותם של ישראל אין צורך ב"כתובה". התורה ניתנה בכדי לרומם ולגלות את מציאותם האמיתית של ישראל הדבוקים לחלוטין בקב"ה, וללא ישראל אין לה משמעות כביכול.

לפי ביאור זה, הטעם שמשה רבנו שבר את הלוחות "לעיני כל ישראל" הוא בכדי להראות ולגלות לישראל את מעלתם העצמית: חביבותם גדולה כל כך, עד שאפילו עניינה של תורת הקב"ה הוא ללמד את ישראל בניו את דרכיו הטובים, ולכן אם הבנים אינם אין משמעות ל"עבד הזקן", לתורה.

וידיעת דבר זה מוסיפה ומעמיקה את עבודת התשובה של הבנים, בני־ישראל, על החטא: כשם שמצד האבא, הקב"ה, העובדה שהבן, היהודי, כל כך יקר בעיניו, היא הסיבה לכך שנוגע לו בפנימיות לבבו שהבן ינהג בדרכיו הטובים, וכאשר הבן אינו נוהג לפי הוראותיו הטובים האבא ממורמר מכך ביותר^[23] - כך גם מצידו של הבן: ההבנה וההרגשה במעלתו העצמית, עד שביחס אל הבן אפילו חכמת הקב"ה, התורה, היא בדוגמת ה"עבד זקן" וכל עניינה הוא להדריך את הבן בדרך הישר^[24], מעמיקים את הקשר של הבן עם התורה היקרה והוראותיה שניתנו לו מהאבא. ואם קרה שהוא נכשל ח"ו, המרירות והחרטה על העבירה עמוקים יותר, וגם הרגשת האחריות וההתמסרות לתורה ומצוותיה מכאן ולהבא חזקים יותר.

על־פי כל זה יובן הקשר בין שבירת הלוחות ובין "גמרה של תורה": בסיומה וחותמה של התורה מתגלה ­תוכנה הפנימי. זהו תוכן התיבות "לעיני כל ישראל", "שנשאו לבו לשבור את הלוחות לעיניהם" - על־ידי כך מתגלה, ששלמותה ותכליתה של התורה הוא לרומם את בני־ישראל ולגלות את מעלתם העצמית. וכיוון ש"ישראל קדמו", לכן בשביל הצלתם "נשאו לבו לשבור הלוחות", שהרי בלעדיהם אין צורך ב"כתובה".

העלייה הגדולה על־ידי התשובה על החטא

ה. אמרו חז"ל^[25] "לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה". הסיבה שהקב"ה איפשר ליצר־הרע לשלוט על ישראל ולהחטיאם בחטא חמור זה שבעקבותיו נשברו הלוחות, היא בכדי שתתגלה מעלתם של ישראל על־ידי עבודת התשובה.

כלומר, בחיצוניות ובגלוי מדובר בחטא חמור ביותר והירידה שבעקבותיו גם היא גדולה מאוד. אולם בפנימיות העניין, כפי שמשמים "רואים" את העניין, על־ידי ירידה זו באים בני־ישראל לעלייה גדולה ביותר.

ועל־פי המבואר לעיל נמצא, שישנם שלושה שלבים בזה: בתחילת העניין, בפסוק המתאר את התוודעות משה רבנו לחטא החמור שעברו בני־ישראל, נאמר, "ויחר אף משה וישלך מידיו את הלחות". וכאן מפרש רש"י שהטעם לשבירה היא מפני שאי־אפשר לתת את התורה ל"מומרים". בשלב זה השבירה היא עניין של ריחוק, חרון אף ו"ביטולה של תורה" בכדי לשמור על כבודה.

בשלב שני, לאחר התשובה של עם ישראל, הארבעים יום שמשה רבנו עמד והתפלל עבורם וסליחת הקב"ה להם ביום הכיפורים, נאמר למשה רבנו "פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים . . אשר שברת". אז מתחילה להתגלות הפנימיות של העניין, ה"ישר כוח" והעילוי אליו הגיעו ישראל על־ידי החטא ושבירת הלוחות שבעקבותיו.

וכאן מפרש רש"י, על הפסוק "פסל לך", שישנו עניין נוסף בשבירה: על־ידי כך הציל "השושבין" את ה"ארוסה", את בני־ישראל. דבר זה מורה על מעלתם הגדולה של ישראל, המתנוצצת ומתגלה על־ידי עבודת התשובה^[26], עד שבשביל הצלתם קורעים את ה"כתובה" ושוברים את הלוחות.

אבל גם בשלב זה ה"ישר כוח" אינו גלוי, זהו רמז בלבד הטמון בתיבות "אשר שברת" שבתורה־שבכתב, אך רש"י על אתר אינו מפרש מאומה. רק כאשר מסיימים את לימוד כל התורה כולה, אזי מתגלה באופן ברור, "לעיני כל ישראל", כיצד השבירה היא עניין של "נשאו לבו" כיוון שעל־ידה התגלתה מטרתה האמיתית של התורה ומעלתם העצמית של ישראל.

ישראל ומלכא בלחודוהי

ו. זהו הקשר בין קריאת פרשת וזאת הברכה וסיום התורה לשמיני עצרת ושמחת־תורה: שמחת־תורה הוא היום המסיים את הימים־טובים של חודש תשרי שעניינו עבודת התשובה. לאחר עבודת התשובה, מתגלה הפנימיות של החטא והשבירה שבאה בעקבותיו, ואז מתגלה שמהותה הפנימית של התורה היא גילוי מעלתם העצמית של ישראל^[27].

ומעלה עצמית זו של ישראל באה לידי ביטוי בקריאת המפטיר של שמחת־תורה - "פר אחד איל אחד"^[28]. פר יחידי זה הוא "כנגד ישראל"^[29], "כנגד אומה יחידה". "משל למלך . . (ש)אמר לאוהבו עשה לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממך"^[30]: אמנם גם על הקרבנות של חג הסוכות, שהם כנגד שבעים אומות העולם, נאמר^[31] שהם "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני", אולם אין זה דומה כלל לנחת רוח וההנאה שיש לקב"ה מעצם מציאותם של ישראל.

בני־ישראל נמשלו^[32] ל"אוצר חביב . . כלי יקר ואבנים טובות שהמלכים גונזים אותם". ישנם אוצרות של המלך שתכליתם הוא להועיל למלוכה וצרכי המדינה; ישנם אוצרות אחרים שייעודם הוא לפאר ולכבד את המלך; אבל ה"אוצר חביב" הזה, אינו בשביל מטרה כלשהי בענייני המלוכה והמדינה, אלא הוא גנוז וחתום מעין כל רואה ורק המלך עצמו משתעשע ומתענג מעצם מציאותו^[33].

 והנאה זו של המלך מה"אוצר חביב" שלו מתגלה בשמחת־תורה. על יום זה נאמר "יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך"^[34], ובלשון הזוהר^[35] - "לא אשתכח במלכא אלא ישראל בלחודוהי".

וכאשר מתגלה בחינה זו, לא רק שישראל שמחים בתורה, כמשמעותו הפשוטה של שמחת־תורה שהתורה היא המשמחת את ישראל, אלא התורה עצמה שמחה על־ידי שישראל משמחים אותה^[36]. בשלב זה בו מתגלית העצמיות של ישראל, "ישראל הם החתן והתורה . . היא הכלה"^[37] המקבלת מן החתן. על־ידי ישראל מתעלית ומתגלה העצמיות של התורה, החלק ה"מכוסה" שבה, שהוא היותה מאוחדת בתכלית הייחוד עם הקב"ה עצמו.

וכפי שזה במשל ה"עבד זקן": לאחר שהעבד הזקן מלמד את בן המלך ומרומם אותו, נעשה עילוי ב"עבד הזקן" עצמו.

לכן בשמחת־תורה באים לבית־הכנסת יהודים שבמשך השנה אינם מבקרים בו, וגם הם רוקדים עם ספר־התורה כפי שהוא מכוסה במעילו^[38]. דבר זה נובע מכך שביום זה מתגלה הפנימיות של הנשמה, הקשר העצמי של היהודי עם הקב"ה, ולכן הם באים להזדהות עם הקב"ה ותורתו המאוחדת עמו בתכלית. החלק המכוסה והעמוק יותר שבתורה והרובד העמוק והמכוסה שביהודי נפגשים יחדיו.

^[1]     טור ורמ"א אורח־חיים סימן תרסט.

^[2]     הביאור דלקמן מבוסס על שיחות הרבי זי"ע בלקוטי שיחות חלק ל"ד עמ' 217 ואילך וחלק ט' עמ' 237 ואילך.

^[3]     ולהעיר, שבדרך כלל, הפרשה שקוראים בארץ־ישראל ביום החג, היא הפרשה שקוראים ביום־טוב הראשון של גלויות בחו"ל; מה־שאין־כן בנידון דידן, קריאת וזאת הברכה, שהיא הקריאה של שמיני עצרת בארץ ישראל, היא ביום השני של החג בחו"ל, בשמחת־תורה. דבר זה מורה על השייכות המיוחדת בין פרשה זו לשמחת־תורה.

^[4]     דברים ט, יז.

^[5]     שמות לד, א.

^[6]     מפרשי רש"י על אתר (הרא"ם, שפתי חכמים ועוד).

^[7]     ובפרט, שתוכן שבח זה ש"הסכים השם על ידו" מצינו אצל משה רבנו גם בשייכות לעניינים טובים ומשמחים בדוגמת מה ש"הוסיף משה יום אחד מדעתו" (פירוש רש"י שמות יט, טו). אם־כן מדוע לרמוז על עניין זה משבירת הלוחות דווקא?

^[8]     מה גם שלפי ביאור זה העיקר חסר מן הספר: בלשון הכתוב ("לעיני כל ישראל") נרמז רק המעשה של שבירת הלוחות לעיניהם, אבל אין כאן שום רמז לשבח של משה רבנו שהשם הסכים על ידו.

^[9]     על־פי דברי חז"ל שבת פז, א. יבמות סב, א.

^[10]    שמות לב, יט.

^[11]    שמות יב, מג.

^[12]    שמות לד, א.

^[13]    על פי דברי חז"ל בתנחומא תשא ל.

^[14]    ראה לקוטי שיחות חלק ט' עמ' 241.

^[15]    משל זה הובא בהקשר לעניין אחר באור התורה לאדמו"ר הצמח צדק פרשת וארא עמ' קכג.

^[16]    ראה מנחות צט, ב. ומה שנאמר שם ש"זהו יסודה" היינו, התוצאה הבאה על־ידי הביטול, אולם עצם השבירה הוא עניין "ביטולה".

^[17]    ברכות יב, א.

^[18]    ראה לקוטי שיחות חלק ל"ד שם עמ' 222.

^[19]    פרק יד.

^[20]    בראשית רבה פ"א ד.

^[21]    תורה אור נג, ד. לקוטי תורה ויקרא כו, ב. ועוד.

^[22]    מלאכי ג, יב.

^[23]    אמנם גם כעת הוא אוהב את בנו באהבה בלתי מוגבלת, אולם דווקא בגלל כך המרירות מהנהגתו הבלתי ראויה היא פנימית יותר.

^[24]    יתירה מזו: בנמשל, לא רק שהתורה היא זו שמגלה לישראל את ההדרכות הטובות של האבא, של הקב"ה, אלא גם היוקר של ישראל עצמם מתגלה על־ידי התורה. בתורה עצמה נאמר "צו את בני־ישראל" - היא זו שמלמדת שישראל קדמו לתורה. ועל־פי זה, הקשר של ישראל עם התורה חזק ופנימי הרבה יותר: על־ידי לימודה וקיומה מתגלית מעלתם העצמית.

^[25]    עבודה זרה ד, ב.

^[26]    כמבואר במאמרי חסידות, שדרגת הנשמה כפי שהיא מושרשת בעצמותו של הקב"ה, למעלה אפילו משורש התורה, מתגלית אצל בני־ישראל דווקא על־ידי עבודת התשובה הנובעת מעומק הנשמה. ראה ספר המאמרים תש"ה עמ' 125. ועוד.

^[27]    מה־שאין־כן חג השבועות, בו נתנו הלוחות הראשונות, שייך לעבודתם של ישראל בדרגת צדיקים.

^[28]    פינחס כט, לו.

^[29]    רש"י על הפסוק.

^[30]    סוכה נה, ב. הובא בפרש"י פינחס שם.

^[31]    תו"כ ופרש"י ויקרא א, ט.

^[32]    רש"י על הפסוק "והייתם לי סגולה" - יתרו יט, ה.

^[33]    ראה לקוטי שיחות חלק כ"ד עמ' 162.

^[34]    משלי ה, יז.

^[35]    חלק ג' לב, א.

^[36]    ראה זח"ג רנו, ב: "ונוהגין למעבד ישראל עמה חדוה . . ומעטרין לספר תורה בכתר דיליה".

^[37]    כמאמר חז"ל ברכות נז, א: "אל תקרי מורשה אלא מאורסה", והיינו שהתורה מאורסת לנשמות ישראל.

^[38]    ראה בעניין זה בספר המועדים בחסידות, עמ' 53.