בכל השנים שבהן שהה הרבי באירופה, נחשפה דמותו הרוחנית רק לעתים רחוקות. כידוע, לרוב היה הרבי מעלים את עצמו מעין הבריות, וגם כאשר נוצר מגע בינו ובין הציבור, נותר הרבי נחבא אל הכלים ובהצנע לכת בתכלית.
אמנם, לאחר שחמיו האדמו"ר הריי"צ ביקש ממנו לעשות זאת, הנה בימי שמחת בית השואבה עת שהה במחיצת חותנו, היה מתוועד עם תלמידי הישיבה לפי דרכו המיוחדת. בפעמים הספורות שבהן התוועד עם התלמידים - נחשף לפתע חרך צר, שבאמצעותו זכה הציבור להכיר במעט את היקף גדולתו התורנית המופלאה של הרבי.
ידוע לנו על לפחות שלוש הזדמנויות בהן הרבי התוועד עם תלמידי הישיבה ואנ"ש באותם ימים - והרבי אף העלה לעצמו על הכתב את ראשי הפרקים מהדברים שדיבר אז. אחרי ג' בתמוז, כאשר נמצאו במגירת שולחנו הטהור המחברות ובהן הרשימות שכתב לעצמו בשנים ההן, בנגלה, בהלכה, בקבלה, בדרש ובחסידות - התגלו במסגרתן גם ראשי הפרקים הנ"ל.
ההתוועדות הפומבית הראשונה של הרבי בשמחת בית השואבה, היתה בשנת תרצ"א בעיר ריגה, לטביה. רשימותיו של הרבי מהמדובר בהתוועדות זו יצאו לאור ב'רשימות', חוברות קטו-קיז; ההתוועדות של שנת תרצ"ב, אז שהה הרבי באוטבוצק שבפולין, יצאה לאור ב'רשימות' חוברת ז, והיא משתרעת על כ־70 עמודים; וההתוועדות של שנת תרצ"ג, שהתקיימה בעיר ריגה באולם הישיבה, יצאה לאור ב'רשימות' חוברת טו, וגם היא ארוכה כקודמתה.
הנושאים בהם הרבי עסק באותן התוועדויות חובקות את כל חלקי התורה, נגלה וחסידות, הלכה ואגדה, דרוש וסוד. די ברפרוף קל ברשימות אלו כדי להיווכח בהיקף ובעומק הבלתי־שגרתיים.
ואם בחסידות מבואר שחג הסוכות הוא עת הגילוי של האורות וההשפעות הרוחניים שבימי ראש השנה ויום הכיפורים הם בבחינת "בכסה", מכוסים ונעלמים, ו"ביום חגנו", בחג הסוכות, באים הם לידי גילוי - הרי על משקל זה אולי אפשר לומר, שחג הסוכות היה עת גילוי הנסתר, שבו גילה הרבי על־פי הוראתו של חמיו האדמו"ר הריי"צ טפח מהאוצר הבלום שהוא נושא בתוכו.
על ההתוועדות הראשונה, שהתקיימה בימי חג הסוכות תרצ"א, סיפר החסיד רבי מאיר בליזינסקי, שהתגורר אז בפולין והשתתף בהתוועדות ההיא:
"הרבי היה שקט ומופנם מאוד. מאז חתונתו השתוקקו אנ"ש והתמימים לשמוע אותו מתוועד, הבחינו שהוא משהו מיוחד.
"באותו חודש תשרי שהיתי בריגא (כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ היה אז בריגא), ובאחד מלילות חג הסוכות התפרסם כי הרבי ("הרמ"ש" - כפי שהרבי כונה אז) יתוועד לרגל שמחת בית השואבה. הידיעה התפשטה במהירות וגרמה לשמחה רבה בין אנ"ש והתמימים.
"בחוץ שרר קור אדיר, אך הרבי ישב שעות ארוכות והתוועד בטוב טעם, והכל ראו כי הוא פה מפיק מרגליות. בין השאר הוא ביאר אז בהרחבה חן ודעת את מאמרו של חותנו כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ שנאמר במוצאי יום הכיפורים הפותח בפסוק 'ויגד לך תעלומות חכמה'".
גם על התוועדות שמחת בית השואבה של הרבי בשנה שאחריה, בשנת תרצ"ב, אז שהה הרבי הריי"צ באוטבוצק שבפולין, העידו אנשים שנכחו שם: "היתה זו התוועדות מיוחדת במינה שנמשכה שעות ארוכות (מהשעה השמינית בערב ועד השעה השביעית בבוקר), כאשר כל הנוכחים משתאים מגודל הפלאת בקיאותו וגאונותו של כ"ק אדמו"ר בכל חלקי התורה, נגלה ונסתר, הלכה ואגדה, הוראות בעבודת ה' וכו', אשר טפח ממנה נתגלה לפניהם במהלך ההתוועדות".
להקיף את כל מבנה האישיות באור ה'
אחד הדברים המאפיינים יותר מכל את מצוות הסוכה היא העובדה שהסוכה מקיפה את האדם כולו, מראשו ועד רגלו. בכך מתייחדת מצווה זו ממצוות אחרות, שעניינן בדרך כלל מעשה מסויים באבר מסויים, כהנחת תפילין על היד ועל הראש.
ממבט שטחי, הרי ייחודיות זו אינה אלא פרט חיצוני: הסוכה היא זכר לענני הכבוד שסוככו על בני ישראל בצאתם ממצרים, והביטוי החיצוני של סיכוך זה הוא בהיותו מקיף את גופו של המסוכך מכל צד ופינה.
אולם על־פי תורת החסידות בכל פרט "חיצוני" מקופלים עניינים עמוקים ופנימיים בעבודת ה', ובוודאי בדבר שהוא בולט כל־כך.
בהתוועדות בשנת תרצ"א[1] עמד הרבי על ביאור נקודה זו, כשהוא מסביר כיצד על־פי פנימיות העניינים הסוכה מקיפה את כל פרטיו הרוחניים של האדם, את המבנה הרוחני שלו כולו:
לפי פנימיות התורה, המבנה הנפשי של האדם מורכב מן הפריטים הבאים:
- הרצון.
- התבונה (חכמה ובינה).
- העולם הרגשי (שבע המידות).
- החלק האופרטיבי־המעשי, שבנוי משלושת ה"לבושים": מחשבה, דיבור ומעשה.
והנה, כאשר מתבוננים בדבר רואים שבפריטים שעל־פי ההלכה הסוכה צריכה להיבנות מהם ובהתאם להם, משתקף מבנה האישיות של האדם, ומזה אפשר ללמוד על המהות הפנימית של מצוות הסוכה, וכדלהלן.
רצון: כידוע, גובהה של הסוכה יכול להיות עד עשרים אמה[2]. אדמו"ר הזקן מלמד, שהאות כ' רומזת לבחינת ה"כתר" - ראשית מפני שהאות כ' היא תחילת המילה כתר, ועוד זאת שהגימטריא של המילה "עשרים" עולה בחשבון המילה "כתר"[3]. ובחינת הכתר היא כנגד כוח הרצון שבאדם.
שכל:למילה סוכה יש שתי משמעויות. סוכה מלשון ראייה, כדברי הגמרא על השם 'יסכה' שהוא מלשון "שהכל סוכין ביפיה"[4]; וגם סוכה מלשון שמיעה, כדברי הפסוק "הסכת ושמע ישראל"[5].
המושגים ראייה ושמיעה מבטאים שני אופנים, שתי רמות, של הבנה אלוקית[6].
הראייה מספקת רמה גבוהה יותר של התאמתות מאשר שמיעה. כאשר אדם רואה בעיניים אירוע מסוים, שום סברא שכלית או קושיא חזקה אינם יכולים לערער אצלו את תוקף וודאותו בעובדת קיומו של אותו אירוע אשר ראה בעיניו.
גם העיבוד השכלי בנוי משתי הצורות הללו: יש "ראייה שכלית", כלומר השגה של הדברים באופן שהאדם כביכול רואה אותם בעיני רוחו, ויש "שמיעה שכלית" שבה האדם אמנם מבין את הדברים, אפשר אפילו מבין היטב, אבל עדיין הוא לא "רואה" אותם.
כך הוא גם בעבודת ה', באמונה ובהשגת אלקות. "יש בחינות שמשיג אותם הדק היטב עד שנתאמת אצלו כאילו רואה ממש - ראיה. ויש בחינות שלא נתאמתו עדיין כל כך אצלו, ואינם אלא כמו עניין ששמע אודותו - שמיעה".
מדות: רוחבה של הסוכה צריך להיות לפחות שבעה טפחים על שבעה טפחים[7]. פרט זה מרמז על שבע המדות כפי שהן כלולות כל אחת משבע המדות האחרות (חסד שבחסד, גבורה שבחסד וכו').
לבושים: המבנה של הסוכה עצמו צריך לכלול שתי דפנות כהלכתן, ודופן שלישית שדי לה בטפח[8] והיא צריכה להיות נפרדת משתי הדפנות האחרות[9], בדומה לתבנית האות ה'.
צורה מינימלית זו של דפנות הסוכה מסמלת את לבושי המחשבה והדיבור הצריכים מצד טבעם להיות מחוברים זה לזה, כי מה שהאדם חושב את זאת הוא מדבר, ולעומת זאת, לבוש המעשה שהוא לבוש גשמי הריהו נפרד מהאדם.
v
ההקבלה הזאת בין המרכיבים במבנה הנפשי של האדם לבין המרכיבים של הסוכה על־פי פרטי ההלכה, מלמדת על משמעותה הפנימית של מצוות הסוכה: עניינה של המצווה הוא שהאדם על כל מרכיבי אישיותו הפנימיים: הרצון, השכל, המדות ושלושת הלבושים, נכנס אל תוך הסוכה, אל תוך העולם של הקדושה - "בצלו חמדתי וישבתי" - ועד כדי כך שחייו נעשים באופן כזה שהוא מוקף כולו בקדושה מכל צד ופינה.
ונקודה פנימית זו באה לידי ביטוי בעוד פרט נוסף שיש בהלכות סוכה, המתקשר באופן נפלא עם העניין הפנימי שבה המבואר לעיל:
הגובה המינימלי של הסוכה הוא עשרה טפחים, כך שהחלל המינימלי של הסוכה הוא ת"ץ, 490 טפחים (7X7X10). עובדה זו רומזת לכך שכשהאדם נמצא כולו בחלל הסוכה שגודלה הוא בגימטריא "תמים", אזי הוא במצב שיש לו את הכוחות להיות בבחינת "תמים תהיה עם ה' אלוקיך".
למסתור מזרם וממטר
בהמשך הדברים, לאחר הסבר מהותם של ארבעת המינים, עומד הרבי על סגולה נוספת של הסוכה, כמצווה המקיפה וכוללת את כל קומת האדם:
על הסוכה אומר הנביא ישעיה "וסוכה תהיה... ולמסתור מזרם וממטר"[10], וכדברי התוספות[11] שמפסוק זה למדו את דיני הסוכה. משמעות הדברים היא, שכוחה המקיף של הסוכה שומר ומגן על האדם מכל סוג של חטא.
כיצד? ובכן, החטאים כולם שייכים לאחת משתי הקטגוריות - או שהעבירה על רצון ה' היא מסוג של "בל תוסיף", דהיינו הוספת ומתן חשיבות לאיזה ערך שהוא מחוץ לרצון ומצוות ה'; או מסוג של "בל תגרע", דהיינו לא לקיים איזו ממצוות ה'. והסוכה מגנה על האדם הן מ"בל תוסיף" והן מ"בל תגרע".
כללות המצוות החיוביות שאדם נדרש לקיים מספרן הוא רמ"ח מצוות עשה. ובזה הסוכה היא "למסתור מזרם וממטר" - היא מגנה על האדם מ"זרם", שהוא אחד פחות מרמ"ח. על־ידי שהאדם נכנס ומקיף את מלוא הצדדים באישיותו באור אלוקי, בזה הוא יכול להישמר אפילו ממצב של "זרם", כלומר שחסרה לו אפילו מצווה אחת שהוא נמנע מלקיימה. מצב של "זרם" הוא אפוא עבירה על הרצון האלוקי ששייכת לקטגוריה של "בל תגרע", והסוכה מגנה עליו ממצב כזה; אבל הסוכה היא גם "למסתור ממטר", שהוא אחד יותר מרמ"ח, והן העבירות שבאות כתוצאה של "בל תוסיף", של מתן איזה שהוא ערך וחשיבות למה שהוא מחוץ לרצון ה'.
מהותה של מצוות הקהל
שנת תרצ"ב הייתה כמו שנה זו, שנת הקהל, השנה שאחרי שנת השמיטה. חטיבה נכבדה מנושאי ההתוועדות שקיים הרבי עם תלמידי הישיבה בשנה ההיא, עסקה בתוכנה של מצוות הקהל ופרטיה, וכהסתעפות מנושא זה דן הרבי גם באריכות רבה על מהות תפקידו של המלך בישראל, כשעל יסוד הביאור במהותו של המלך ביאר דינים וסיפורים שונים בחז"ל הנראים סותרים לכאורה זה את זה. אמנם סוגיית המלך חורגת מן המסגרת הנוכחית, אך ננסה לגעת מעט בביאורו של הרבי במהותה של מצוות הקהל[12].
תוכנה של מצוות הקהל הוא שבמוצאי יום טוב הראשון של חג הסוכות, בשנה החדשה שאחרי שנת השמיטה, היו מתאספים כל ישראל אנשים נשים וטף אל העזרה, והמלך היה קורא באוזניהם בספר משנה תורה, הוא ספר דברים, מתחילת הספר עד פרשת שמע ישראל. לאחר מכן היה קורא את פרשת והיה אם שמוע, מדלג אל פרשת "עשר תעשר", פרשת "כי תכלה לעשר" ועד סוף הספר.
הרבי עומד על כך שכל הפרטים הללו שביסוד מצוות הקהל - מועדה: במוצאי שנת השמיטה; היקף המחוייבים בה: העם כולו - אנשים נשים וטף (למרות שעל־דרך הרגיל נשים פטורות ממצוות שהזמן גרמן והטף אינם בני־חיוב כלל); שהקורא בתורה הוא המלך; והקריאה היא דווקא במשנה תורה, ובמשנה תורה גופא קוראים דווקא פרשיות אלו - כל הפרטים הללו כולם נובעים מנקודה אחת, מרעיון מרכזי אחד.
הנקודה היא, שכיון שעומדים בפתחה של תקופה חדשה, יש לקבל מחדש עול מלכות שמים.
יחידת זמן חדשה, כוח אלוקי חדש
כשבאים לעסוק ב"תקופה חדשה" יש לעמוד קודם על מושג הזמן בכלל, שהוא מורכב מכללים ופרטים: החל מהפרט הקטן ביותר של "רגע כמימריה", ועד לכלל הגדול ביותר של "נו"ן אלפים יובלות". אבל פרק הזמן המורגש ביותר בתדירותו ובאינטנסיביות שלו כפרק חדש, הוא היקף שבעת ימי השבוע. בכל שבוע מחדש אומרים "היום יום ראשון בשבת", למרות שכבר עברו שבתות רבות מאז בריאת העולם ועד היום.
וכפי שהדבר הוא בימים, שאחרי שבעה ימים מתחיל מחזור חדש, כך הוא גם בשנים: יחידת זמן של שבע שנים הריהי תקופה כשלעצמה, ואחריה מתחילה תקופה חדשה. על־פי פנימיות, שש השנים הראשונות במחזור של שמיטה הן כנגד שש המדות ושנת השמיטה היא כנגד ספירת המלכות, ובכך נחתם מחזור של שבע שנים.
שנת השמיטה, שהיא כנגד ספירת המלכות, מסמלת את קבלת עול מלכותו של הקב"ה, וכדברי הגמרא[13] המבארת את טעם המצווה הזו: "זרעו שש והשמיטו שבע, כדי שתדעו שהארץ שלי". ורש"י מבאר שם: "ולא ירום לבבכם בשבח ארצכם, ותשכחו עול מלכותו".
בשנת השמיטה ספירת המלכות מתעלית ומתקדשת, ומסיבה זו גם אסור להוציא ולהוריד את פירות שביעית מארץ ישראל, המסמלת את ספירת המלכות, לחוץ לארץ, כי זהו היפך תוכן העלייה של ספירת המלכות.
ולאחר השלימות של עבודת שבע השנים הקודמות, אשר התעלו והתקדשו בשנת השמיטה, מתחיל במוצאי שנה זו מחזור של זמן חדש, של פעולה חדשה. דווקא מתוך עלייתה של ספירת המלכות, המסמלת קבלת עול מלכות שמיים, יכולים אנו לקבל מלמעלה כוח עבור קבלת עול מלכות שמים מחודשת, שהיא ראשית ותחילת העבודה החדשה[14] בשבע השנים הבאות. זהו תפקידה של מצוות הקהל, ולכן זמנה מצוין בתורה במלים "מקץ שבע שנים", אף שמדובר למעשה בשנה הראשונה של המחזור החדש - מפני שהיא יונקת את כוחה מן השמיטה שקדמה לה.
על־פי יסוד זה נבין גם את פרטיה של מצוות הקהל המפורטים למעלה:
עניינה של התכנסות כלל עם ישראל לשמוע את קריאת התורה מפי המלך בתחילת יחידת הזמן של העבודה החדשה, הוא לקבל את אותה נתינת כוח של קבלת עול מלכות שמים המחודשת: "הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך, למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלקיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת".
וכיוון שבהקהל מעניקים את הכח על ראשית העבודה, ממילא מובן שזוהי מצווה שכל עם ישראל מצווים ליטול בה חלק, גם נשים שבדרך כלל פטורות ממצוות שהזמן גרמן, וגם טף הפטורים ממצוות.
מסיבה זו הקריאה של הקהל היא בספר משנה תורה דווקא, השייך לספירת המלכות[15], ובספר דברים גופא קוראים את הפרשיות המבטאות במיוחד את ספירת המלכות וקבלת עול מלכות שמים:
בתלמוד ירושלמי נאמר[16] שהטעם לקריאת פרשיות המעשרות בהקהל, הוא "שלא לשכח את המעשרות" - כיון בשנת השמיטה לא נהגו במעשרות, ויש חשש שמא ישכחו את המצווה הזו, לכן מזכירים אודותיה באמצעות קריאת התורה.
המובן הפנימי של "שלא לשכח את המעשרות", הוא שלא לשכוח את מלכותו של הקב"ה, את ספירת המלכות.
1. "מעשר" - הוא העשירי, החלק האחרון, ודווקא הוא נעשה קדוש יותר משאר תשעת החלקים האחרים. כך גם ספירת המלכות היא הספירה האחרונה, העשירית, אך היא מתעלית מעל כל הספירות שקדמו לה, וכמובא בקבלה, ששורשה הוא נעלה מאוד.
2. גם המילה "מעשר" מסמלת את ספירת המלכות בכך שהיא ראשי תיבות של המספרים "מאה", "עשירית", "שביעית", "רביעית". מספרים המסמלים בתורת הקבלה את ספירת המלכות באופנים שונים:
"מאה" - הספירה האחרונה כאשר עשר הספירות כלולות כל אחת מעשר.
"עשירית" - הספירה העשירית של כלל עשר הספירות (הכוללות "מוחין" ו"מידות").
"שביעית" - השביעית משבע המידות.
"רביעית" - הרגל הרביעית במרכבה, המסמלת את ספירת המלכות.
וכיון שבשנת השמיטה הייתה עליית ספירת המלכות ויש בזה פתח חלילה לשכחה על דין המעשרות, לכן קוראים בתורה "עשר תעשר" ו"כי תכלה לעשר", כדי לעורר את כל עם ישראל מחדש על קבלת עול מלכותו יתברך.
והקורא בתורה הוא דווקא המלך, כי כל מהותו של המלך היא שבאמצעותו עם ישראל יהיו בטלים אל הקב"ה. תפקיד המלך הוא כדברי הפסוק "שום תשים עליך מלך"[17] וביארו חז"ל[18] "שתהא אימתו עליך". ולכן התכונה העיקרית נדרשת מהמלך היא יראת שמים, כי זה תפקידו ומהותו. וזהו ביאור דברי הגמרא[19] "אף על פי ששמעון בני חכם, גמליאל בני נשיא", כי אף שהוא אינו ממלא מקום אבותיו בחכמה, הוא ממלא את מקומם ביראת חטא שזהו העיקר במלוכה, וכך גם נפסק להלכה בהלכות מלכים ברמב"ם[20].
ובזה יובן דיוק לשונו של הרמב"ם אודות מלך ישראל[21]: "כדרך שחלק לו הכתוב הכבוד הגדול וחייב הכל בכבודו, כך ציווהו להיות לבו בקרבו שפל וחלל, שנאמר ולבי חלל בקרבי". לכאורה הלשון "כדרך... כך" צריכה ביאור: הלא מתאים היה יותר לכתוב "למרות שחלק לו הכתוב הכבוד... מכל מקום ציווהו להיות לבו..."!
ברם, על־פי יסוד הדברים לעיל, שבעצם מהות תפקיד המלוכה היא הביטול של המלך אל הקב"ה ושעל־ידי ביטול העם אליו הם בטלים אל הקב"ה - הלשון עולה יפה, כי שני הדברים נובעים מאותה נקודה: "כדרך שחלק לו הכתוב הכבוד... כך ציווהו להיות לבו בקרבו שפל וחלל" - מטרת שניהם נובעת מיסוד אחד - הביטול אל הקב"ה[22].
[1] חלקים מתוך 'רשימות' חוברת קטו.
[2] סוכה ב, א.
[3] לקוטי תורה שיר השירים לה, ג.
[4] מגילה יד, א.
[5] דברים כז, ט.
[6] ראה לקוטי שיחות חלק ו עמ' 121.
[7] כך עולה מדברי רש"י סוכה טז, א. רמב"ם הלכות סוכה פ"ה ה"ט. טוש"ע או"ח סתרל"ה.
[8] סוכה ו, ב.
[9] שם ז, א בפירוש רש"י. רמב"ם הלכות סוכה פ"ד ה"ב. טוש"ע או"ח סתר"ל ס"ב.
[10] ד, ו.
[11] סוכה ו, ב. אם כי הרבי מעיר, שצע"ק מסוכה ב' רע"ב, שפסוק זה "ההוא לימות המשיח", ואם כן כיצד ניתן ללמוד ממנו למצוות סוכה.
[12] חלקים מתוך 'רשימות' חוברת ז.
[13] סנהדרין לט, א.
[14] ראה תניא רפמ"א.
[15] לקוטי תורה במדבר יז, ג.
[16] סוטה, סוף פ"ז.
[17] שופטים יז, טו.
[18] סוטה מא, ב.
[19] כתובות קג, ב, ובפירש"י.
[20] הלכות מלכים פ"ב ה"ו.
[21] שם.
[22] על יסוד הסבר זה, ממשיך הרבי ומבאר באריכות רבה מאמרי חז"ל ורבותינו בגמרא ובשיטת התוספות בדיני המלך בקיום המצוות, אבל הדברים חורגים מן המסגרת.
