א. י"ג העיקרים שקבע הרמב"ם^[1] כעיקרים בדת הם 'מושגי יסוד' באמונה היהודית ובלעדיהם חסר בקיום המצוות כולם. כשם שיסוד הבניין הוא מרכיב עיקרי בבניין כולו ובלעדיו חסר בבניין דבר מהותי, כך גם כשמגדירים עניינים מסוימים כיסודות ועיקרים בדת – הכוונה היא שעניינים אלה הם יסודות בדת, ואם חסרה האמונה באחד מהם, חסר משהו מהותי ביחס אל הדת כולה^[2] (בדוגמת העיקר השמיני, שהתורה ניתנה מן השמים. האמונה בדבר זה היא יסוד ביהדות, שהרי על יסוד זה עומד כל הבניין של קיום התורה והמצוות, שניתנו מן השמים, ובלעדיו חסר בכללות התורה).

במאמר שלפנינו, נעמוד על ביאור העיקר הי"ג, העיקר של תחיית המתים. אך בכדי להבין מדוע האמונה בתחיית המתים היא עיקר ויסוד לקיום התורה כולה, יש צורך להקדים ולהבין את תוכנה ועניינה של תחיית המתים.

המשנה בסנהדרין אומרת^[3]: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא". במשמעות "עולם הבא" המוזכר במשנה יש שני פירושים: הרמב"ם מפרש^[4] שעולם הבא היינו גן עדן, עולם הנשמות. והטעם לכך שעולם זה נקרא "עולם הבא" הוא מפני שעולם זה בא, לכל יהודי בפרט, לאחר עבודתו במשך הזמן של "היום לעשותם" בעולם הזה הגשמי^[5]. אמנם הרע"ב מפרש, שעולם הבא קאי על עולם התחייה. לפי פירוש זה הפירוש, "עולם הבא" הוא כפשוטו ממש: עולם זה אינו קיים עכשיו; הוא יבוא רק בעתיד, בזמן תחיית המתים.

[לפירוש זה יש הוכחה מהמשך דברי המשנה שהובאה לעיל^[6]: המשנה ממשיכה ואומרת "ואלו שאין להם חלק לעולם הבא – האומר אין תחיית המתים מן התורה", והטעם על כך מבואר בגמרא^[7]: "מדה כנגד מדה" – "הוא כפר בתחיית המתים לפיכך לא יהיה לו חלק בתחיית המתים"].

ובעצם, מחלוקת זו בפירוש דברי המשנה שייכת למחלוקת מה נעלה ממה: גן עדן, עולם הנשמות ללא גוף, או תחיית המתים, עולם של נשמות בגופים:

לפי שיטת הרמב"ם, שלמות השכר היא דווקא בגן עדן לאחר שהנשמה נפרדת מהגוף הגשמי והגבלותיו. אז יכולה הנשמה לקבל תענוג אלוקי מופשט שלא הייתה יכולה לקלוט אותו בהיותה קשורה בגוף החומרי. וכפי שהאריך הרמב"ם לבאר את ההפרש בין התענוגים הגשמיים לתענוגים הנפשיים־האלוקיים: "כמו שלא ישיג הסומא עין הצבעים ולא החרש שמע הקולות, כן לא ישיגו הגופות התענוגים הנפשיות שהם תמידיים ועומדים לעד ואינן נפסקים, ואין ביניהם ובין התענוגים גשמיים יחס וקורבה בשום פנים. וענינו הוא מה שמשיגים באמיתת הבורא ית' ובזה הם בתענוג תמידי שאינו נפסק . . והוא העולם הבא שנפשותינו משכילות שם מידיעת הבורא ית' ואותו תענוג לא יחלק לחלקים ולא יסופר ולא ימצא משל למשול בו אותו התענוג . . והוא הטובה והתכלית האחרון".

אמנם לשיטת הרמב"ן^[8] גן עדן "אינו רק מקום לפי שעה להנפש מעת פרידתה מן הגוף . . עד זמן התחיה . . שטובת העולם הבא שהוא התחיה עודפת עליו (על גן עדן) לאין קץ ותכלית בענין התענוג בגילוי אלקותו ית'", והוא ה"תכלית האחרון" "וכן הוא האמת על פי הקבלה"^[9].

כלומר: לשיטת הרמב"ם תכלית העילוי אליו יכולה נשמת האדם להגיע הוא דווקא בהיותה מופשטת מהגוף הגשמי, בגן עדן, שם מתגלה גילוי אלוקי עצום לנפש הרוחנית (ולכן גם תחיית המתים היא דבר זמני ולאחריו תחזור ותיפרד הנפש מן הגוף ותשוב לגן עדן^[10]); ואילו לשיטת הרמב"ן, וכך היא הכרעת הקבלה והחסידות^[11], שלמות קבלת השכר היא בעולם התחייה בהיות הנשמה מלובשת בגוף גשמי. דווקא אז יתרחש הגילוי האלוקי במלוא עוצמתו.

בתורת החסידות^[12] מביאים הוכחה לשיטה זו מעצם העובדה שתחיית המתים תהיה אצל כל בני־ישראל, גם אותם צדיקים שנמצאים כבר אלפי שנים בגן עדן ונשמותיהם עולות בכל יום בעילוי אחר עילוי בהשגת האלוקות – גם הם יתלבשו בגופים בזמן התחייה. הכרחי לומר ששלב זה אינו ירידה עבורם אלא תוספת עילוי בהשגת האלוקות.

[זהו גם תוכן נוסח התפילה שאנו אומרים בשבת "אין ערוך לך ה' אלוקינו בעולם הזה, ואין זולתך מלכנו לחיי העולם הבא, אפס בלתך גואלנו לימות המשיח ואין דומה לך מושיענו לתחיית המתים". בנוסח זה מוזכרים ארבעה שלבים בגילוי האלוקי: הגילוי שבעולם הזה; הגילוי שבעולם הבא, גן עדן^[13]; הגילוי של ימות המשיח; והגילוי של תחיית המתים, שהוא הנעלה שבכולם].

בין גן עדן לתחיית המתים

ב. בהשקפה ראשונה, דעת הרמב"ן אינה מובנת כלל: כיצד אפשר לומר ששלמות השכר האלוקי הניתן לאדם עבור עבודתו יהיה בהיות הנשמה קשורה בגוף הגשמי? לכאורה, רוחניות נעלית הרבה יותר מגשמיות, ומדוע דווקא לאחר התלבשות הנשמה בגוף הגשמי, בתחיית המתים, תזכה הנשמה לשלמות השכר הנעלה?

אמנם לעתיד לבוא, בימות המשיח ובפרט בתחיית המתים, העולם הגשמי יזדכך ויתעלה בעילוי רב וההגשמה שבו לא תפריע עוד לגילוי האור האלוקי. אבל עדיין צריך ביאור מדוע גילוי נעלה זה יתגלה דווקא בהיות הנשמה בגוף, בעולם הגשמי, ולא בהיותה מופשטת מכל שייכות לגשמיות^[14]?

עוד צריך ביאור:

ישנו הבדל נוסף בין גן עדן לעולם התחייה: בכדי לזכות לגילוי של גן עדן נדרשים תנאים מסויימים, וכלשון הכתוב^[15] "מי יעלה בהר ה' גו' נקי כפים ובר לבב גו'"; מה שאין כן על עולם התחייה נאמר "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא", ועל פי הכרעת הקבלה והחסידות גילוי זה הוא לכל ישראל כפשוטו ממש^[16]. ולכאורה, אם הגילוי של עולם התחייה נעלה יותר מהגילוי שבגן עדן, מדוע גילוי זה דווקא יהיה לכל ישראל, ללא שום הבדל^[17]?

תורה ומצוות, חכמה ורצון

ג. אדמו"ר הצמח צדק בספרו דרך מצותיך^[18] מבאר, ששני העולמות־השלבים של קבלת שכר, גן עדן ותחיית המתים, הם שני סוגי שכר עבור שני סוגי עבודה שהיהודי עבד בעולם הזה: לימוד התורה וקיום המצוות. על ידי שני סוגי עבודה אלו היהודי ממשיך אור אלוקי, אלא שכעת, בהיותו בעולם הזה, היהודי אינו מרגיש באור נעלה זה שנמשך על ידי עבודתו, ורק לאחר עבודתו, בעת קבלת השכר, מתגלה ליהודי האור האלוקי הנעלה שהוא המשיך.

– זהו הביאור החסידי^[19] בדברי חז"ל^[20] "שכר מצווה מצווה": השכר על העבודה אינו דבר צדדי אלא שכר המצווה הוא המצווה בעצמה: ההמשכה האלוקית שנמשכה על ידה –

אלא שהשכר נחלק לשנים: בגן עדן, שהוא עולם הנשמות, ניתן ומתגלה השכר עבור לימוד התורה^[21]; ואילו השכר על קיום המצוות ניתן בעיקר בתחיית המתים.

ושני סוגי שכר אלו, השכר בגן עדן עבור לימוד התורה והשכר בעולם התחייה עבור קיום המצוות, הם בהתאם לשני סוגי ההמשכות שהיהודי ממשיך בעבודתו בלימוד התורה וקיום המצוות: על ידי לימוד התורה, שהיא בחינת חכמתו ית', ממשיכים את בחינת החכמה שבאלוקות; ועל ידי קיום המצוות, שהן רצונו ית', ממשיכים את בחינת הרצון שבאלוקות.

ההבדל בין בחינת החכמה שבאלוקות לבחינת הרצון שבאלוקות, יובן מההבדל בין שני כוחות אלו כפי שהם באדם. כוח החכמה, ההבנה, שבנפש מבטא את דרגת הנפש כפי שהיא מצטמצמת ומתלבשת בגדרי השכל להבין ולהשכיל. כאשר הנפש מלובשת בכוח השכל היא אינה מופשטת כפי שהיא בעצמותה אלא היא נתונה להגבלות גדרי השכל. בן־אדם אינו יכול להבין כפי שהוא רוצה; יש את גדרי השכל וההיגיון והוא 'כפוף' אליהם כביכול. שונה מכך הוא כוח הרצון. רצון עניינו הוא – 'משיכת־הנפש'. משיכה לעצמה אינה מאומה; כל המושג של משיכת־הנפש ייתכן כאשר יש נפש הנמשכת לדבר מסוים. במילים אחרות: בהשגת השכל ישנו גם 'גברא' וגם 'חפצא' כביכול – האדם המשיג והסברא המושגת; מה שאין כן ברצון, מלבד ה'גברא', נפש האדם, אין שום מציאות נוספת. אם כן, הרצון הוא כוח המאוחד הרבה יותר עם הנפש מאשר החכמה^[22].

ועל דרך זה למעלה: התורה היא חכמתו של הקב"ה כביכול, והמצוות הן רצונו, וברצון שלו הקב"ה 'נמצא' כביכול הרבה יותר. החכמה היא התגלות אלוקית בגדרים מסוימים; מה שאין כן ברצון מתגלה הקב"ה כפי שהוא למעלה מכל הגדרים.

זו כוונת חז"ל באומרם "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא"^[23]: הכוונה "האי עלמא" היא לא רק לעולם הזה, אלא גם לגן עדן שהוא מצוי ומזומן גם כעת. בזמן הזה, "האי עלמא", אין שום יכולת להתגלות האור האלוקי העליון הנמשך על ידי המצוות, ורק בעולם שעתיד לבוא, בתחיית המתים, יתגלה גילוי נעלה זה^[24].

הרצון פועל בכל הרבדים

ד. בין כוח החכמה לכוח הרצון ישנו הבדל נוסף^[25]: מקום משכנו של כוח החכמה הוא במוח שבראש. האדם משכיל ומבין על ידי כוח החכמה השורה ומתגלה במוח הגשמי, אולם ביד וברגל, ובשאר איברי הגוף, החכמה אינה נמצאת. מה שאין כן כוח הרצון, על אף היותו נעלה יותר מכוח החכמה (כנ"ל סעיף ג'), מכל מקום הוא פועל בכל האיברים כולם. כאשר עולה ברצון הנפש להזיז את היד או הרגל – מיד נעשה כך בפועל. הבדל זה, לא רק שאינו סותר להבדל הקודם אלא אדרבה, הוא נובע ממנו: כנ"ל, הנפש כפי שהיא מלובשת בכוח החכמה היא מצומצמת ומלובשת בגדרים מסוימים. וכיוון שישנם גדרים בהם מתבטאת החכמה לכן היא מתגלה דווקא במקום שהוא 'כלי' עבורה – במוח ולא ברגל; מה שאין כן הרצון הוא התגלות של הנפש עצמה. וכשם שהנפש, להיותה מהותו של הגוף, נמצאת בכל הגוף בשווה, כך גם הרצון – שהוא ביטוי הנפש – נמצא ופועל בכל איברי הגוף בשווה.

ועל דרך זה למעלה: החלק באדם המשיג ותופס את חכמת התורה, הוא השכל, החלק הנפשי והעליון שבאדם – התורה, שהיא החכמה האלוקית, יכולה להתגלות רק במציאות רוחנית ומופשטת; מה שאין כן המצוות עיקרן הוא עשייה גשמית. המצוות הן הרצון האלוקי המבטא את בחינת הבלי גבול של האלוקות, מה שהוא ית' נמצא ומתגלה בכל מקום גם במציאות הגשמית. זו הסיבה שהרצון נתפס גם בפעולות גשמיות.

יתירה מזו: דווקא הפעולות הגשמיות הן אלה ש'תופסות' ומבטאות את הרצון האלוקי. ביטוי הבלי גבול שבאלוקות, מה שהוא ית' נמצא בכל מקום, מתגלה דווקא על ידי המצוות הגשמיות. החלקים הרוחניים יותר שבעבודת ה', כמו כוונת המצוות ולימוד התורה, אינם מבטאים את הבלי־גבול שבאלוקות. עניינים אלה מלכתחילה מקומם בעולם הרוחני ולכן הם מגלים רק את האלוקות כפי שהיא מצומצמת ומתגלה במקום שהוא 'כלי' אליה. מה שאין כן המצוות הגשמיות מביאות לידי ביטוי את ההתפשטות הבלתי מוגבלת שבאלוקות – שהוא ית' מצוי בכל תחום ועניין, וביכולתו להתפשט עד לעולם הגשמי^[26].

וכך גם בנוגע לשכר: השכר על לימוד התורה מתגלה בגן עדן במקום, בדרגה, התואם לגדרי החכמה האלוקית. מה שאין כן השכר על קיום המצוות מתגלה דווקא בעולם הגשמי – דווקא כאן יכולה להתגלות הבחינה הבלתי מוגבלת של האלוקות, המתפשטת בכל תחום ועניין גם במציאות הגשמית.

מלאים מצוות כרימון

ה. על פי זה יובן מדוע השכר של תחיית המתים יהיה דווקא בהיות הנשמה מלובשת בגוף הגשמי ומדוע שכר זה יהיה לכל ישראל ללא יוצא מן הכלל:

כפי שנתבאר לעיל, לימוד התורה שייך לחלק הנפשי והרוחני של האדם, כוח השכל שבו. מה שאין כן המצוות שייכות יותר לגוף, לכוח המעשה. לכן השכר על לימוד התורה ניתן בגן עדן, עולם הנשמות ללא גוף: שכר לימוד התורה, שהוא גילוי של האור האלוקי שבחכמת התורה, יכול להתגלות רק בעולם הרוחני, בגן עדן, וגם עיקר העבודה של לימוד התורה נעשה על ידי חלק זה שבאדם, הנשמה שבו; מה שאין כן השכר על קיום המצוות, שעניינו גילוי ההמשכה האלוקית שבמצוות, מתגלה דווקא בעולם הגשמי – דווקא הגשמיות מבטאת את אי ההגבלה שבאור האלוקי שביכולתו להתפשט עד לעולם הזה. לכן שכר זה יינתן דווקא לאחר התחייה בהיות הנשמה מלובשת בגוף, שבו ועל ידו קויימו המצוות^[27].

ומכיוון שאפילו "פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון"^[28], לכן השכר של עולם התחייה שהוא עבור קיום המצוות במעשה, בגוף, יינתן לכל ישראל בשווה; מה שאין כן בלימוד התורה ישנם ריבוי דרגות באופן הלימוד, בכמותו ואיכותו, ובהתאם לכך ישנם ריבוי דרגות בשכר הלימוד, בגן עדן^[29].

על פי זה מבאר הרבי זי"ע^[30] את המשך דברי המשנה הנ"ל "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר^[31] ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ" – פסוק זה אינו רק הוכחה לכך ש"כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" אלא גם הסבר על כך: המצוות נקראות בשם "צדקה" ומקיימי המצוות נקראים "צדיקים"^[32]. אם כן, כיוון שהכתוב מעיד ש"עמך כולם צדיקים", שכל ישראל, אפילו הפושעים שבהם, מקיימים מצוות, ויתירה מזו: הם "מלאים מצוות", המצוות שהם מקיימים ממלאים את כל מציאותם, לכן "לעולם יירשו ארץ" – הם "יורשים" את השכר הנעלה שיתגלה בעולם הבא, בתחיית המתים.

הקב"ה למעלה משלמות

ו. לפי הסבר הנ"ל במשנה, צריך להבין את סיום הפסוק המובא במשנה "נצר מטעי מעשה ידי להתפאר" – דבר זה הוא אמנם שבח גדול לבני ישראל, אבל אין זה קשור לכאורה לעבודתם בקיום המצוות אלא לעצם מציאותם – כל יהודי מצד עצם היותו יהודי הוא "נצר מטעי" ו"מעשה ידי" הקב"ה. אם כן מדוע גם דבר זה מהווה טעם לכך ש"ירשו ארץ", שירשו את הגילוי המיוחד של עולם התחייה?

גם צריך ביאור סדרם של העניינים המופיעים בכתוב: בתחילת הכתוב מבואר הטעם לתחיית המתים – "ועמך כולם צדיקים"; אחר כך הפסוק אומר מה ירשו אותם צדיקים – "לעולם ירשו ארץ"; ואחר כך חוזר לדבר בשבח ישראל ואומר "נצר מטעי מעשה ידי להתפאר". ולכאורה, עניין זה היה צריך להיאמר יחד עם הטעם הראשון לקבלת השכר של תחיית המתים – "ועמך כולם צדיקים"?

הרבי מבאר בזה^[33], ששני סוגי השכר הנ"ל, גן עדן ותחיית המתים, הם שכר עבור העבודה של היהודי – גן עדן הוא שכר לימוד התורה, ותחיית המתים הוא שכר קיום מצוות. אבל יש גם את היהודי עצמו. וביהודי עצמו ישנו עניין עמוק ונעלה עוד יותר מאשר ההמשכה המתגלית על ידי קיום המצוות.

ביאור הדברים: נתבאר לעיל שהתורה היא המשכה אלוקית כפי שהיא באה בגדרים מסויימים – בגדרי החכמה. לכן ישנן הגבלות מסוימות היכן אור זה מתגלה – הגילוי הוא רק בגן עדן, בעולם של נשמות המופשטות מן הגשם; מה שאין כן המצוות הן ביטוי האור הבלתי מוגבל – אין שום הגדרה לקב"ה והוא יכול 'להיתפס' גם בגשמיות, במצוות המעשיות. אבל גם עניין נעלה זה אינו אלא ביטוי והתגלות של הקב"ה, לא הוא עצמו. המצוות הגשמיות מגלות את אי־ההגבלה שבו אבל הוא עצמו למעלה גם משלמות מופלאה זו.

כלומר, אור מוגבל מתבטא ברוחניות – הרוחניות היא 'כלי' לגילוי האור האלוקי; אור בלתי מוגבל מתבטא בגשמיות – על ידי הגשמיות מתגלה שהוא ית' אינו מוגבל במאומה; אולם עצמותו של הקב"ה אינה מתבטאת לא ברוחניות ולא בגשמיות. אותו עצמו שום דבר לא מבטא.

ועניין עצמי זה שבאלוקות, מתגלה בעצם מציאותם של בני ישראל. על נשמות ישראל נאמר^[34] "בנים אתם לה' אלוקיכם". הקשר של הבן עם האב אינו בכך שהבן מבטא את היכולות המופלאות של האב; הקשר הוא בעצם המציאות.

 ה"אוצר חביב" של המלך

ז. הדברים יובנו טוב יותר על פי דברי התנא דבי אליהו רבה^[35] "שני דברים יש בעולם . . תורה וישראל אבל איני יודע איזה מהם קודם, אמרתי לו, בני דרכן של בני אדם אומרים התורה קדמה . . אבל אני אומר ישראל קדמו". מכך ניתן ללמוד שאצל בני ישראל ישנה מעלה עצמית גם ביחס לתורה ולמצוות.

באחת השיחות^[36] הרבי ביאר עניין זה על יסוד דברי רש"י על הפסוק^[37] "והייתם לי סגולה" "אוצר חביב . . כלי יקר ואבנים טובות שהמלכים גונזים אותם, כך אתם תהיו לי סגולה משאר אומות". ולכאורה אינו מובן: מהי התועלת מכך שאותם אבנים טובות וכלי יקר גנוזים במטמון ואין נהנים מהם כלל?

ההסבר הוא: ישנם אוצרות של המלך שתכליתם הוא להועיל למלוכה של המלך. משתמשים בהם לצרכי המדינה והמלוכה. ישנם אוצרות אחרים שייעודם הוא לפאר ולכבד את המלך, בדוגמת יהלומים ואבני חן הקבועים בכתר המלך ומוסיפים בהוד והדרת מלכותו – "מלך ביפיו תחזינה עיניך"^[38].

אבל ה"אוצר חביב", "כלי יקר ואבנים טובות", הם אוצרות מסוג אחר. הם לא בשביל מטרה כלשהי בענייני המלוכה והמדינה, אלא הם קשורים עם המלך עצמו. העובדה שאוצרות אלה גנוזים וחתומים מעין כל רואה נובעת מהיותם נוגעים למלך עצמו. הוא בעצמו משתעשע ומתענג באוצרות מיוחדים אלה. באבנים טובות אלה אין שום מטרה אחרת, אלא התכלית היא בהם עצמם.

וזה מה שאמר הקב"ה לבני ישראל קודם נתינת התורה "והייתם לי סגולה": בני ישראל הם כמו אותם אוצרות השייכים לתענוג העצמי של המלך. החביבות של היהודי היא לא רק מכך שכשיגדל הוא ילמד הרבה תורה ויהיה למדן או שהוא יקיים הרבה מצוות; החביבות היא בעצם מציאותו! הקשר של בני ישראל עם הקב"ה אינו בנוי רק מכך שהיהודי מקיים את רצון ה' ולומד את חכמתו; הקשר הוא יותר עמוק מזה – זהו קשר בין עצמותו של הקב"ה ובין עצמותו של היהודי.

וזו כוונת הכתוב באומרו "נצר מטעי מעשה ידי" – יהודים הם מעשה ידיו של הקב"ה עצמו. ועניין עמוק זה יתגלה לעתיד לבוא בתחיית המתים.

 "עין לא ראתה אלוקים זולתך"

ח. מכל הנ"ל נמצא, שבגילויים הנעלים שיתגלו לישראל לעתיד לבוא, ישנם שני חלקים: החלק הראשון הוא מה שאז יינתן עיקר השכר על קיום המצוות. דבר זה יתחיל כבר בתקופה של ימות המשיח [שלכן גם השכר בימות המשיח יהיה בעולם הגשמי וכדברי חז"ל^[39] "עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות"], אך עיקר הגילוי יהיה בתחיית המתים^[40]; ומלבד זאת, בתחיית המתים יתגלה עניין נעלה עוד יותר מאשר הגילוי של שכר המצוות, ועניין זה נובע מהיות בני ישראל "נצר מטעי מעשה ידי" של הקב"ה.

זו כוונת הגמרא במסכת ברכות^[41] האומרת ש"כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל לעולם הבא עין לא ראתה אלקים זולתך"^[42]: מה שהנביאים ראו ב"עיניהם" הוא רק התענוג של הקב"ה מהעבודה של היהודי; אולם את התענוג של הקב"ה מעצם מציאותו של היהודי – את זה "עין לא ראתה" ורק לעתיד לבוא יגלה זאת הקב"ה לבני ישראל.

וזהו העניין העיקרי שיתגלה לעתיד לבוא בתחיית המתים: העצמות של הקב"ה כפי שהוא למעלה מכל ביטוי והמשכה. ועניין זה יתגלה לבני ישראל להיותם מושרשים בדרגה זו עצמה. יהודים בעצם מציאותם, עוד לפני עבודתם בלימוד התורה וקיום המצוות^[43], קשורים עם עצמותו של הקב"ה – "נצר מטעי מעשה ידי".

ונמצא שישנם שלושה עניינים:

א) יש את הקשר על ידי לימוד התורה, חכמתו ית'. כשיהודי לומד תורה בעולם הזה, אחר כך בגן עדן מתגלית לנשמתו ההמשכה האלוקית שבתורה שלמד. מתגלה לנשמה ההארה האלוקית המלובשת בבחינת החכמה;

ב) יש את הקשר שעל ידי קיום המצוות, רצונו של הקב"ה. ברצון של המצוות ישנה המשכה אלוקית נעלית יותר מזו שמאירה בחכמה, ועל זה נאמר "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא" – השכר על עבודה זו, שהוא גילוי ההמשכה הנעלית שבמצוות, תתגלה ליהודי המקיימן רק בימות המשיח ובעיקר בתחיית המתים. על זה נאמר "ועמך כולם צדיקים" – כל ישראל מלאים בקיום המצוות ולכן כל ישראל "ירשו ארץ", את השכר הנעלה של תחיית המתים;

ג) ויש את הקשר העצמותי שבין הקב"ה ליהודי. קשר עצמי זה אינו תלוי במאומה והוא אינו בנוי ומורכב משום דבר. זהו קשר בין עצם המציאות של היהודי ובין עצם המציאות של הקב"ה, כפי שהוא למעלה מכל ביטוי והמשכה. ועניין עצמי זה יתגלה לעתיד לבוא לא כשכר על עבודתם של ישראל אלא מצד עצם מציאותם. דבר זה נרמז בהמשך הפסוק המובא במשנה: "נצר מטעי מעשה ידי". וגילוי נעלה זה הוא עיקר העניין של תחיית המתים.

אך למרות שהקשר של היהודי מצד עצמו עם הקב"ה הוא קשר עמוק יותר מהקשר שעל ידי התורה והמצוות, מכל מקום, בכדי לזכות לגילוי עצום ונעלה של עצמות אין סוף במציאות היהודי לעתיד לבוא, יש צורך בהקדמת העבודה בלימוד התורה ובקיום המצוות. דווקא העבודה בלימוד התורה וקיום המצוות, והגילויים האלוקיים שבעקבותיה, הם אלה שמגלים את עומק הקשר בין היהודי לקב"ה, כדלקמן.

 המהות הפנימית של הגוף

ט. בכדי להבין דבר זה יש להקדים ולבאר את התוכן הכללי של תחיית המתים.

בהשקפה שטחית נדמה, שתחיית המתים היא דבר מחודש שנפעל במציאות הגוף. הגוף מצד עצמו עפר הוא, וכיוון שכך – סופו לחזור לעפר, "עפר אתה ואל עפר תשוב"^[44], אלא שלעתיד לבוא יתרחש נס שיחולל חידוש מופלא וגם הגוף הנפסד יחזור לחיות.

על פי זה עלולה להתעורר שאלה מהותית ביחס לכללות עבודת היהודי, עם גופו, בלימוד התורה ובקיום המצוות: מהי תכלית עבודה זו כאשר בסופו של דבר הגוף, בו נעשית העבודה של זיכוך הגשמיות על ידי התורה והמצוות, נפסד וחוזר לעפר?

הרבי מבאר^[45], שהאמת היא בדיוק להיפך:

מבואר בספרים^[46] שישנה עצם אחת בגוף, "עצם הלוז", שאינה נפסדת לעולם. הטעם לכך הוא, מפני שעצם זו לא נהנתה מחטא עץ הדעת^[47], שורש כל החטאים, שהביא מוות וכיליון לעולם. דבר זה מבטא את הקשר העצמותי הקיים בין יהודי לקב"ה, הקשר שאינו בנוי מקיום המצוות וממילא הוא אינו יכול להיפסק בעקבות אי קיומם. החטאים ותוצאותיהם, פוגמים רק בחיצוניות של היהודי אולם במהותו הפנימית – "גם בשעת החטא היתה באמנה אתו"^[48]. וכדברי הזוהר, המובאים במאמרי חסידות רבים – "אף על גב דאזיל הכא והכא דיוקנא אשתאר בך לעולם"^[49]: יהודי יכול לפנות לכיוונים שונים ומשונים, אבל כל זה הוא רק בחיצוניות, אולם בפנימיות, החותם האלוקי, "דיוקנא", נשאר בו לעולם.

נקודה עצמית זו שלא שייך בה שום פגם או הפסק, היא לא רק מצד מעלתה העצמית של הנשמה להיותה בבחינת בן לקב"ה – "בנים אתם לה' אלוקיכם"^[50], אלא גם מצד הגוף של היהודי. כמבואר בתניא^[51], שהבחירה העצמית של הקב"ה בישראל, בחירה שלמעלה לגמרי מטעם ודעת הנובעת מעצמות הבוחר לעצמות הדבר הנבחר, באה לידי ביטוי דווקא בגוף של היהודי הנדמה בחומריותו לגופי אומות העולם [שהרי בחירה חופשית תיתכן דווקא כאשר הבחירה נעשית בין שני דברים שווים. כי אם ישנה מעלה בדבר הנבחר הרי מעלה זו היא הגורמת לבחירה בו ואין זו בחירה חופשית. לכן הבחירה תיתכן דווקא בגוף של היהודי הדומה לגופי אומות העולם, מה שאין כן מצד נשמתו אין שום דמיון בין היהודי לגוי ולא תיתכן בו בחירה חופשית].

וזהו השורש לנצחיות של "עצם הלוז". הטעם הפנימי לכך שעצם זו לא נהנתה מהחטא הוא מפני שהיא קשורה לעניין עצמי שלמעלה מהחטא והכיליון שבא בעקבותיו. "עצם הלוז" היא ביטוי לאותה בחירה עצמית של הקב"ה בישראל, שמצידה היהודי לא שייך לחטא ומצידה נקבעה בו נצחיות שלמעלה מהפסד וכיליון.

יתירה מזו: לא רק שישנה "עצם לוז" קטנה שנשארת קיימת לנצח, אלא גם בכללות הגוף נקבעת, במידה מסוימת, אותה נצחיות הנובעת מהקשר העצמי עם הקב"ה הבלתי מוגבל. דבר זה מוצא ביטוי בכך שתחיית המתים תתרחש לא באופן של בריאה מחודשת, שיברא גוף חדש ממש, אלא מה"עצם לוז" הנצחית יבנה הקב"ה את הגוף כולו, וכלשון הכתוב^[52] "יחיו מתיך" (ולא "יברא מתיך").

ונמצא, שבעומק העניין, הגוף של היהודי אינו מציאות נפסדת אלא אדרבה, מצד תוכנו הפנימי הוא מציאות נצחית. מהותו האמיתית של גוף היהודי היא שבו בחר עצמות אין־סוף ב"ה להיות לו לעם סגולה. וכיוון ששורש הבחירה הוא באין־סוף, לכן גם בדבר הנבחר נקבעת נצחיות אין סופית. במילים אחרות: אין זה שבעצם הגוף הוא דבר נפסד וכלה ותחיית המתים פועלת בו חידוש, אלא בדיוק להיפך: תחיית המתים מגלה את המהות הפנימית של הגוף של היהודי. בכך מתגלה מעלתו העצמית של היהודי, שלהיותו "מעשה ידי" של הקב"ה נקבעה בו נצחיות.

אלא שכיוון שקדושת הגוף אינה קדושה גלויה אלא היא נובעת רק מבחירת האין סוף בו – שהרי בחירה חופשית תיתכן דווקא כאשר הבחירה היא בין שני דברים שווים, שלכן הבחירה היא דווקא בגוף הנדמה בחומריותו לגופי אומות העולם כנ"ל^[53] – לכן בכדי לגלות ולקבוע בגופו של היהודי את הקשר העצמי שלו עם הקב"ה, יש צורך בלימוד התורה, המגלה את נשמתו האלוקית, ובקיום המצוות, הממשיכות קדושה גלויה בגוף הגשמי^[54].

זו הסיבה שתחיית המתים היא עיקר בדת: דבר זה מבטא שעבודת ה' של היהודי, בלימוד התורה וקיום המצוות, קובעת ומגלה בגופו את הקדושה האלוקית הנצחית, עד שבגופו של היהודי, על אף היותו גוף גשמי, נקבעת הנצחיות של הבחירה העצמית של הקב"ה בישראל.

--

^[1]. פירוש המשניות למסכת סנהדרין, הקדמה לפרק חלק.

^[2]. ראה באריכות בספר שיעורים בתורת חב"ד עמוד תה. ושם, שאותם י"ג העיקרים הם עיקרים לא רק מצד היותם חלק מהתורה, אלא גם מצד תוכנם עצמם, עיי"ש.

^[3]. דף צ, א.

^[4]. ראה פירוש המשניות למשנה הנ"ל. אגרת תחיית המתים להרמב"ם. וראה גם הלכות תשובה פרק ח' הלכה ב'.

^[5]. ראה הלכות תשובה שם הלכה ח'.

^[6]. ראה ספר המאמרים מלוקט ח"ג עמ' רכא.

^[7]. סנהדרין שם.

^[8]. בספר תורת האדם בסופו.

^[9]. אדמו"ר הצמח צדק בדרך מצותיך יד, ב בביאור דעת הרמב"ן.

^[10]. כמבואר בפירוש המשנה שם.

^[11]. ראה ספר המאמרים תק"ע עמ' כו. לקוטי תורה לשבת שובה סה, ד. דרך מצותיך שם. וראה אגרות קודש כ"ק אדמו"ר זי"ע ח"א עמ' קמב, שלאחר שנגלה דבר ה' אל האריז"ל "וקבלוהו כל ישראל עליהם לפוסק אחרון בכל עניני סתרי תורה וסודותיה – אין מקום כלל למחלוקת והלכה כדברי האריז"ל", עיי"ש.

^[12]. ראה ספר המאמרים מלוקט שם.

^[13]. המונח "עולם הבא" מתייחס לפעמים לגן עדן גם לפי ההכרעה שתכלית השכר הוא בתחיית המתים – ראה ספר המאמרים מלוקט שם הערה 4.

^[14]. יתירה מזו: אם הגשמיות תתעלה לעתיד לבוא, על אחת כמה וכמה שהרוחניות תתעלה אז. אם כן מדוע שלמות השכר היא דווקא בעולם הזה הגשמי?

^[15]. תהילים כד, ג. וראה ספר המאמרים עטר"ת עמ' שנא ואילך. ספר המאמרים ה'ש"ת עמ' 44 ואילך.

^[16]. ראה באריכות אגרות קודש שם.

^[17]. בשונה מהגילוי של גן עדן שבו יש הבדלי דרגות לפי ערך העבודה בעולם הזה: גן עדן העליון, גן עדן התחתון, ובכל אחד מהם ריבוי עצום של מדרגות. ראה לקוטי תורה שלח מו, ד.

^[18]. מצות ציצית דף טו, ב. וראה תניא אגרת הקודש סימן יז.

^[19]. ראה תניא פרק לז.

^[20]. אבות פרק ד' משנה ב'.

^[21]. ראה אגרת הקודש שם: "נודע שעונג הנשמות בגן עדן הוא מהשגת סודות התורה שעסק בעולם הזה בנגלה".

^[22]. ראה ד"ה ביום השמיני עצרת תרס"ו בסופו.

^[23]. קידושין לט, ב.

^[24]. ראה תורת מנחם התוועדויות ח"ו עמ' 47 ע"פ המבואר בתניא אגרת הקודש ס"ג.

^[25]. ראה דרך מצותיך שם טו, א.

^[26]. ראה ספר המאמרים מלוקט חלק ג' עמ' שנד.

^[27]. ראה ספר המאמרים מלוקט שם עמ' רכב. שם עמ' רכ.

^[28]. חגיגה כז, א.

^[29]. ראה ספר המאמרים שם עמ' ריט ובלקוטי שיחות חלק יז עמ' 345, ביאור הטעם הפנימי מדוע בקיום המצוות כל ישראל שווים ובלימוד התורה ישנם חילוקי דרגות, עיי"ש.

^[30]. ראה ספר המאמרים מלוקט שם עמ' רכב.

^[31]. ישעיה ס, כא.

^[32]. ראה תניא פרק לז (מח, ב).

^[33]. ספר המאמרים מלוקט שם עמ' רכב.

^[34]. דברים יד, א.

^[35]. פי"ד. וכן איתא במדרש (בראשית רבה פ"א, ד) ששה דברים קדמו לעולם, וחשיב ביניהם גם את התורה, ומסיים שמחשבתם של ישראל קדמה לכל דבר, היינו שישראל קדמו גם לתורה. וראה לקוטי שיחות חלק לד עמ' 222.

^[36]. ראה לקוטי שיחות חלק כד עמ' 162.

^[37]. יתרו יט, ה.

^[38]. ישעיה לג, יז.

^[39]. שבת ל, ב. וראה ספר המאמרים מלוקט שם עמ' רכד.

^[40]. כמבואר בתניא (פרק לו. וראה ריש פרק לז) "שימות המשיח ובפרט כשיחיו המתים" הם הזמן של תשלום שכר המצוות.

^[41]. ברכות לד, ב.

^[42]. ישעיה סד, ג.

^[43]. אלא שבכדי לגלות מעלה עצמית זו יש צורך בעבודה בלימוד התורה וקיום המצוות כדלקמן.

^[44]. בראשית ג, יט. ובלשון הרמב"ם (בפירוש המשנה שם) "האדם יש לו למות בהכרח ויתפרד וישוב למה שהורכב ממנו".

^[45]. לקוטי שיחות חלק ו' עמ' 83-4.

^[46]. בראשית רבה פכ"ח, ג. זוהר ח"ב כח, ב.

^[47]. אליה רבה או"ח סימן ש.

^[48]. תניא פרק כד.

^[49]. ראה זוהר ח"א רמד, סע"ב ואילך. ח"ב קיד, א. וראה תורה אור קכ, ד.

^[50]. דברים יד, א. וראה תניא פרק ב' דקאי על הנשמה.

^[51]. פרק מט.

^[52]. ישעיה כו, יט. וראה זוהר ח"ב כח, ב.

^[53]. במילים אחרות: מעלת הבחירה היא מצד הבוחר, והיא אינה ניכרת בדבר הנבחר.

^[54]. ראה בעניין זה בלקוטי שיחות חלק י"ח עמ' 409.