באחת ההתוועדויות אמר אדמו"ר הרש"ב נ"ע בקשר למענה המשיח לבעש"ט על שאלתו "אימתי קאתי מר?" – "לכשיפוצו מעיינותיך חוצה", שעניין ה"יפוצו" החל בעיקר לאחר י"ט כסלו. דבר זה בא לידי ביטוי בהבדל בין מאמרי אדמו"ר הזקן שנאמרו לפני המאסר בפטרבורג ובין המאמרים שנאמרו לאחר מכן. לפני כן היו המאמרים קצרים, עם הרבה אור ואש של התלהבות, ואילו לאחר מכן המאמרים מבוארים ומוסברים ביתר היגיון והבנה. ועל כך אמר הרבי הרש"ב, שבמאמרים מבוארים אלו התחיל להתגשם העניין של "יפוצו מעיינותיך חוצה".

ביאור הדברים: הכוונה "חוצה" אינה רק לאנשים הנמצאים בחוץ כביכול, אלא גם למושג הנקרא "חוצה", "חוצה" באיכות. מקום שמצד גדריו הוא אינו כלי לאלוקות. בכוחות הנפש, המקביל למושג "חוצה" הוא השכל האנושי, שהוא המנגד המשמעותי ביותר לאלוקות.

מדוע? מציאות גשמית אינה מהווה ניגוד לאלוקות כמו השכל. כאשר מסתכלים על אבן וחושבים מהי סיבת קיומה ומהיכן היא נוצרה, מגיעים להכרה שיש בורא לעולם והוא ברא את האבן, שהרי אין דבר עושה את עצמו. לעומת זאת, סברא הגיונית פשוטה ביותר, בדוגמת החשבון ששתיים ועוד שתיים שווה ארבע, אינה מעידה על כך שיש לה בורא. אף אדם אינו שואל את עצמו: מדוע שתיים ועוד שתיים שווה ארבע. הוא מבין זאת כדבר המובן מאליו, וכי יתכן אחרת?! כך הדבר בכל רעיון שכלי. השכל הוא אמת חזקה שאינה זקוקה למשען כלשהו.

זו הסיבה ששכל הוא המנגד הכי גדול לאלוקות, והוא הכוח שיכול להתנגד ולהחליש את תוקפה של האמונה הנשמתית. לכן הוא ה"חוצה" הכי קיצוני שיכול להיות. וזהו העניין של "יפוצו מעיינותיך חוצה": ה"מעיינות" היינו האמונה הנובעת מהנשמה האלוקית, ו"מעיינות" אלו צריכים להתפשט ולהתגלות ב"חוצה", בשכל האנושי, שגם בו תיקלט ההכרה שהוא נברא של הקב"ה.

לאור זאת נבין מדוע רק לאחר פטרבורג, כאשר אדמו"ר הזקן החל לומר חסידות בהרחבה ובביאור עד שגם השכל האנושי יכול היה לקלוט את האמת האלוקית, התחיל העניין האמיתי של "יפוצו מעיינותיך חוצה". זה עניינו של חג י"ט כסלו: אז התחיל שלב עיקרי חדש בגילוי האלוקות בעולם.

חד וחלק

ידוע, שאחד החידושים ההלכתיים שהנהיג אדמו"ר הזקן הוא השחיטה בסכינים מלוטשים. את משמעותו של חידוש זה ביאר בהזדמנות מסוימת הרב זלמן שמעון דבורקין ע"ה, רבה של שכונת קראון הייטס: עד תקופת אדמו"ר הזקן היו שתי אפשרויות לשחוט: ניתן היה להשתמש בסכין דק בעל להב חד. אבל החיסרון בכך היה, שסכין זה היה נפגם בקלות רבה והדבר גרם לבעיות הלכתיות; לחילופין, היו ששחטו בסכין עבה שאינו נפגם בקלות, אך דבר זה גרם לבעיה אחרת – בכדי לשחוט בסכין עבה יש צורך להוליך ולהביא את הסכין למשך זמן, וגם דבר זה מעורר בעיות הלכתיות. החידוש של אדמו"ר הזקן פתר את שתי הבעיות: סכין עבה המלוטש משני צדדיו, הוא גם חד וגם חלק.

אולי ניתן לומר, ששתי מעלות אלה יחד – "חד וחלק" - קיימות גם בדרכו המיוחדת של אדמו"ר הזקן בעבודה הרוחנית. "חד" מבטא את חריפות השכל, ו"חלק" מבטא את התמימות של האמונה. השכל שואל ומסתפק בכל דבר, ואין בו את התמימות והצד ה"חלק" שבאמונה טהורה. תורת החסידות משלבת את שני הדברים יחד: מצד אחד חסידות היא אמונה טהורה. במאמרי חסידות מוצגים יסודות האמונה בצורה ודאית ומוחלטת, ללא כל צד של ספק וללא כל התדיינות, בשונה מפילוסופיה וחקירה הנותנים מקום לדיון אודות המושגים הנידונים; מאידך, חסידות אינה משאירה את יסודות האמונה ברובד שלמעלה מהבנה, אלא היא מסבירה ומבארת את הדברים גם בשכל האנושי. דבר זה גורם לכך שגם חריפות השכל אינה מפריעה לאמונה התמימה. "חד וחלק".

מי שאמונתו חזקה, אינו חושש להתעסק עם שכל. אם האדם אינו משתית על השכל את בסיס חייו, אלא לימודו ועיונו השכלי הוא רק מפני שברצונו לשכנע גם את השכל, השכל לא ישפיע על האמונה ויחליש אותה ח"ו, אלא להפך – השכל יושפע מהאמונה. דבר זה ניכר במוחש אצל מי שלומד חסידות: ההבנה השכלית אינה גורמת חלישות ורפיון, אלא רק מחזק את הקשר של האישיות של האדם עם הקב"ה. האמונה שבעומק הנשמה מאירה בפנימיות האדם. זה החידוש של י"ט כסלו.

אמונה טהורה

ישנו ביטוי ידוע בתניא: "אמונה טהורה". "טהורה" פירושה נקיה. האמונה היא טהורה ונקיה מחישובי השכל. אם האדם מאמין שהקב"ה ברא את העולם רק בגלל שכך מובן מאליו, שהרי אין דבר עושה את עצמו, זו אינה אמונה טהורה; אמונה טהורה פירושה שהיא נקיה משכל והיגיון.

ולכאורה, כיצד מתיישבים הדברים עם הדרישה ללמוד חסידות ולהבין ענייני אלוקות?

אלא שמצד אחד אכן צריך לעסוק בכל היכולת בשכל בכדי להבין אלוקות, אולם לאחר מכן על האדם לבטל את השכל, ולהגיע להכרה שלשכל אין כל ערך כלפי הקב"ה. אם האדם לא עסק תחילה בליבון העניינים בשכל, הרי גם אם הוא מצהיר שאינו עוסק במחקר אלוקי – סוף סוף האמונה נובעת מהשכל וקשורה בו. בשכבה הפנימית השכל פעיל ומעורב והאמונה באופן זה לא נקראת אמונה טהורה. האדם לא התנתק מהשכל, אלא התעלם ממנו. אבל גם כאשר מתעלמים מהשכל, השכל עצמו אינו נעלם.  

הדרך להגיע לאמונה טהורה היא, כאשר משתמשים עם השכל להשגת ענייני האמונה, ומתוך כך מגיעים להכרה עמוקה שהשכל הוא אין ואפס, שהאלוקות היא למעלה מעלה מן השכל והשכל אינו יכול להיות כלי לקלוט אותה. רק אז האדם יכול להפשיט את עצמו לגמרי מהשכל ולהיות בלתי תלוי בו, ואזי מאירה בו האמונה הטהורה שלמעלה מהשכל. דבר זה אפשרי אך ורק לאחר עיסוק מרובה בלימוד ועיון בתורת החסידות.

בהפשלת השכבות החיצוניות המסתירות על האמת הפנימית ישנם שלבים רבים. מסופר על חסיד שנכנס ליחידות לאדמו"ר הזקן והתלונן שעבודתו אינה אמיתית. תוך כדי שהוא מפרט את הדברים, הוא התלונן וטען שגם התלונה על כך אינה באמת, והוסיף כי גם העובדה שהוא מתלונן על התלונה היא לא באמת... וכך המשיך וטען על תלונותיו הבאות כי גם הן אינן אמיתיות, עד שבפעם השביעית הוא נפל מתעלף. הגיב על כך אדמו"ר הזקן ואמר, שההתעלפות היתה אכן באמת.

תוכנו של סיפור זה הוא – הפשלת הלבושים. בכל פעם שאותו חסיד חש בקרבו שעבודתו איננה אמיתית והתלונן על כך, הוא השיל מעצמו לבוש מזויף נוסף, ובכל פעם הוא התקרב יותר ויותר אל האמת, עד שלאחר שהשיל את כל הלבושים הוא אכן הגיע לאמת הפנימית שלו והתעלף. על כך העיד אדמו"ר הזקן שההתעלפות היתה באמת. ראו שאכן זה נגע לו באמת, עד שהדבר הביא לתוצאה מוחשית של טלטול כל מציאותו.

הפשלת הלבושים

זהו הסדר של החדירה לאמת שבקרבנו: צריך ללמוד חסידות בעומק, ואחר כך מגיע השלב של עבודת התפילה, שתוכנה הוא להסיר את הלבוש של ההשכלה ולחדור עוד יותר פנימה. אמנם הדברים הנלמדים הם עניינים הכי נעלים בגדולת ה', אולם כאשר מגיעים לתפילה האדם צריך לבחון האם העניין שייך אל החיים האישיים שלו. אז מתגלה פתאום שכל ההשכלה היא כעין לבוש, זה לא האדם עצמו. בעת התפילה צריך לעבוד על כך שענייני האלוקות לא יישארו רק בהשכלה, אלא יפעלו שינוי בחיי היום-יום.

אחר כך ישנה העבודה של קריאת שמע של המיטה, שעניינה הוא עריכת חשבון הנפש על ההתנהגות במשך היום. כאן מתקדם האדם בצעד נוסף פנימה. הוא קולט שייתכן שההנהגה במשך היום שהיתה אמורה להשתנות בעקבות התפילה, לא השתנתה לגמרי. האדם מרגיש שהעניין עדיין לא פעל מספיק על מהותו הפנימית.

מה עושים? מתיישבים להתוועד! בזמן ההתוועדות האדם יושב עם חבריו הקרובים, משיח בפניהם את אשר על לבו ואומר לעצמו: "מה יהיה עם כל העבודה שלי, היא איננה אמיתית, הלימוד הוא רק בהשכלה, התפילה אינה בהרגש אמיתי, הקריאת שמע שעל המיטה גם היא לא באמת, הכל זה רק לבוש".

וכך בכך פעם שהאדם מחפש יותר את האמת הפנימית שלו, בכל פעם שהוא חש כי המצב עד כה אינו מספיק אמיתי, זהו שלב נוסף בהשלת השקר; הוא מתקדם בעוד צעד אל האמת. שהרי בפנימיותו אכן ישנה נקודת אמת, שהיא "מבריח מן הקצה אל הקצה".

עבודה כזו, כפי הדרכת תורת החסידות, מביאה בסופו של דבר חיות אמיתית.

ריקבון במקום הצמיחה

הסדר הטבעי הוא, שכאשר נוטעים גרעין בארץ הגרעין נרקב תחילה ורק אחר כך הוא מצמיח פירות. כל עוד הוא נשאר בשלמותו, לא תהיה ממנו שום צמיחה. כאשר הוא נרקב הוא מתאחד עם כוח הצומח שבארץ המצמיח על ידו עץ נושא פירות משובחים. אם יניחו את הגרעין על השולחן ונשקה אותו במים, הוא אכן ירקב אבל לא יצמח ממנו כלום. באחד המאמרים מסביר הרבי הרש"ב, מדוע דווקא כאשר הגרעין נרקב באדמה הוא מצמיח, כיוון שהריקבון צריך להיות במקום הצמיחה, בתוך האדמה, שם נמצא דבר ה' של "תוצא הארץ", וממנו נובע כוח הצומח שבארץ. כאשר הגרעין נרקב באדמה, הוא מתבטל לדבר ה' שבתוך האדמה ואז מתעורר בו כוח הצומח; אולם כאשר הגרעין יימצא במקום אחר שאינו מקום הצמיחה, לא יצמח ממנו מאומה.

כך הם פני הדברים גם ברוחניות. חשבון הנפש ומרירות על המצב הרוחני מסמלים את הריקבון, את ביטול הציור; לצד זאת, חשוב מאוד לשים לב היכן נרקב הגרעין. יש ריקבון המביא לשבירה ודכדוך, ויש ריקבון הגורם לצמיחה ופריחה רוחנית.

אם הסיבה לחשבון הנפש היא כי אינך מרוצה מעצמך, אין לך סיפוק, רצית להגיע להישגים טובים יותר ולא הצלחת, ועל כך הנך עורך את חשבון הנפש – חשבון זה יביא לנפילת הרוח. זהו ריקבון שלא במקום הצמיחה, והתוצאה של חשבון כזה היא דכדוך ומסקנות שליליות. האדם יכול להגיע למצב שהוא אומר לעצמו: אם המצב הוא כך, אולי עדיף לעזוב את זה ולחפש "קריירה" מועילה יותר...

הדרך הנכונה היא, כאשר הריקבון נעשה במקום הצמיחה. הביטול הוא כלפי האמת האלוקית. לאחר שהאדם "נכנס" אל תוך העניין האלוקי, הוא לומד חסידות בעיון ומבין במוחו את האמת של הקב"ה, מורגש בו מהי הכוונה העליונה ומה ה' רוצה ממנו, ומתוך כך הוא מגיע למסקנה שההבנה, הלימוד והתפילה שלו לא נוגעים לו באמת – זהו ריקבון שבמקום הצמיחה.

כאשר אחרי כל הלימוד האדם מרגיש שהכל עדיין בגדר לבוש, עדיין יש לו ישות מההבנה, ולכן הוא צריך להתפלל ולחשוב אדעתא דנפשיה על כך שבכל נברא יש דבר ה' המקיים אותו, והוא מנסה להתקרב לעניין יותר באמת – זהו ריקבון במקום הצמיחה: זה לא נובע מחוסר סיפוק והגדלת הישות, אלא להפך – האמת של העניין נוגעת לאדם. ריקבון כזה אינו גורם לייאוש אלא לצמיחה אמיתית. בעקבותיו ההבנה בענייני החסידות תהיה יותר אמיתית, וגם התפילה וההתוועדות יהיו יותר אמיתיות.     אין כאן נפילת הרוח. יש אמנם מרירות וכאב, אבל הם רק יביאו יותר מסירות והשקעה; הם יצמיחו עץ נושא פירות. חיים אחרים ומשמעותיים יותר. 

היה חסיד נודע בשם ר' זלמן משה היצחקי. הוא היה עובד ה' אמיתי. הוא היה מבטל את כל המדרגות, והיה דורש מעצמו כל הזמן בצורה החריפה והתובענית ביותר. הוא רצה לצאת כל הזמן מהציור שסיגל לעצמו. אבל דבר זה לא הביא אותו אף פעם לייאוש ונפילה, הדבר רק הביא אותו לעבוד יותר. למרות שר' זלמן משה היה תובע מעצמו ללא שום פשרות, הניגון שהיה חביב עליו יותר מכל הוא הניגון על המילים "אשרינו מה טוב חלקנו". על מה יש לשיר "אשרינו" אם האדם כל כך מרוחק מהאמת? אלא שעצם החיפוש אחרי האמת וההתייסרות להגיע אליה היא הסיבה לשמחה. החיפוש אחרי האמת לא היה באופן שהביא לייאוש ונפילת הרוח, אלא החיפוש היה מנוף להגיע קרוב יותר לאלוקות. זה הביא אותו להתפלל במסירות יותר. על כך הוא ניגן תמיד "אשרינו".  

להיות מונח לגמרי

ההתלהבות המתעוררת בעקבות לימוד החסידות אינה התלהבות חיצונית המורגשת מאוד באדם אך חולפת עד מהרה; זו התלהבות הנובעת מהתבוננות שכלית, ולמרות שהיא אינה מורגשת כל כך, מכל מקום היא פנימית יותר ומחזיקה מעמד זמן רב יותר. והעיקר הוא, שהיא מביאה גם לידי מעשה בפועל ממש.

באחת ההתוועדויות, בעת שניגנו ניגון, הבחין הרבי הרש"ב שישנם בחורים, 'תמימים', שאינם מנגנים את הניגון כדבעי. הסיבה לכך היתה, כי הם חיכו כבר לשמוע את השיחה שאחר כך. הם היו עסוקים במחשבתם בשיחה, ולכן לא ניגנו בחיות כל כך. כאשר הבחין בכך הרבי, אמר להם: המשמעות של אדם 'פנימי' היא, שמה שהוא עושה הוא נמצא בו כל כולו. בשעה שמנגנים ניגון, למרות שהוא רק הכנה לשיחה, צריכים להיות מונחים לגמרי בניגון; אבל אם בשעת הניגון חושבים על מה שיהיה אחר כך, זאת אומרת שלא מונחים בזה לגמרי. זאת אינה 'פנימיות'.

אם בעשיית פעולה מסוימת האדם עסוק במחשבה על הפעולה הבאה שעליו לעשות, יחזור הדבר על עצמו גם בפעולה הבאה; גם באמירת השיחה הוא יחשוב על מה שיהיה אחר כך. זה הופך לדפוס התנהגות קבוע. האדם אינו מונח באמת בדבר שהוא עושה.

המטוס לא נברא עדיין...

זכורני, שבאחת ההתוועדויות אצל הרבי היה סיפור דומה. היה זה בי' שבט של שנת תש"ל. אותה התוועדות היתה אירוע היסטורי, והגיעו לקראתה הרבה אורחים מהארץ, אף שבאותם ימים הנסיעה היתה כרוכה במאמצים וטרחה מרובים. לאחר מספר ימים, כאשר הגיע הזמן לחזור ארצה, ביום המיועד לנסיעה הודיע לפתע המזכיר של הרבי, הרב לייבל גרונר, כי הרבי יקיים אחר הצהריים התוועדות "צאתכם לשלום" לכבוד האורחים. הטיסה היתה אמורה לצאת בשעה 8:00 בערב, סמוך ממש לזמן ההתוועדות, ולכן ארזו האורחים קודם לכן את המזוודות והביאום עמם ל־770, כדי שיהיו מוכנים לצאת מיד אחר כך לנסיעה.

הרבי התוועד ברוגע, כדרכו תמיד. אמר שיחה, ניגנו ניגון, עוד שיחה ועוד שיחה, ואילו האורחים הישראלים היו לחוצים מאוד מחמת זמן הטיסה המתקרב. הם היו ממש "על קוצים" והביטו תכופות על השעון. הרבי הרגיש בלחץ של האורחים, והחל לספר שבהזדמנות מסוימת נכנס לחדרו של חמיו, הרבי הריי"ץ, ביום שהיה אמור לצאת לנסיעה חשובה ורבת סיכונים, וראה אותו נינוח ומעיין בספר.

אמר הרבי: "שאלתי את מורי וחמי, איך יתכן עד כדי כך לא להיות מוטרד כעת לפני נסיעה כזו?", והרבי הריי"ץ ענה: "ידוע שהרשב"א היה אדם עסוק מאוד. היו לו שיעורים רבים בנושאים שונים; כמו כן הוא ענה תשובות לכל קצווי תבל על שאלות בכל התחומים, בנגלה, בנסתר וגם בחקירה; מלבד זאת הוא גם היה רופא; ולצד כל עיסוקיו הרבים היתה לו גם חצי שעה ביום שהוקדשה לצאת לטיול בכדי להתאוורר מעט. במחצית השעה הזו הוא לא חשב על עיסוקיו השונים, כי אם כן לא תהיה כל תועלת בטיול, שהרי הוא שוב מוטרד. זמן זה היה מוקדש להתרענן, ולכן הוא היה רגוע לגמרי באותו זמן. ונשאלת השאלה איך הצליח הרשב"א לעשות זאת לאור טרדותיו העצומות? ההסבר הוא, משום שהיתה לו הצלחה בזמן. כל דבר שעשה, הוא היה מונח כל-כולו בעניין זה, ובשעת מעשה הוא לא חשב כלל על העיסוק הבא. באופן כזה יש הצלחה בזמן. אבל אם כל הזמן חושבים על הדבר הבא, לא יכולה להיות הצלחה בזמן".

כאן המשיך הרבי ואמר: "כפי המבואר בשער היחוד והאמונה, שדבר ה' מחדש בכל רגע את כל הבריאה, אם כן, כעת בזמן זה המטוס בו אמורים אתם לטוס עדיין לא נברא וגם לא שדה התעופה... כעת אתם כאן בהתוועדות; כאשר יגיע הזמן לכך, אז תצטרכו לנסוע. אבל כעת עדיין לא הגיע הזמן לחשוב על כך".

זו הנקודה של התוועדות. לכל אחד יש את חשבונות המחר, מתי הוא יקום, מה מוטל עליו לעשות וכו' וכו'; אולם ישנם זמנים שצריך להתרומם לגמרי ולשכוח מהכל. זו התמצית של חסידות: לעורר את האמת הפנימית הקשורה לקב"ה שלמעלה מכל ההגבלות.
-

יום של חיות פנימית

אצל חסידים בדורות קודמים, י"ט כסלו העניק חיות חסידית לכל השנה. היארצייט של אבי ז"ל הוא במוצאי י"ט כסלו. זכורני, שכאשר לקה בהתקף לב קשה, ממנו נפטר בהמשך אותו הלילה, עמדתי לידו, ותוך כדי שהוא מעסה בידיו את לבו הכואב הוא פנה ואמר לי: "מה הנך עושה כאן כעת? היום י"ט כסלו, לך להתוועד"...

ברוסיה, היכן שאבי התחנך, המשמעות של החיות החסידית לא הייתה התלהבות גרידא, אלא זה היה במשמעות של חיים כפשוטם: למסור את הנפש למען חיי תורה ומצוות! ואת החיות הזו הם שאבו מי"ט כסלו. ובלשון הרבי הרש"ב במכתבו הידוע, ביום זה "אור וחיות נפשנו ניתן לנו".

גם כיום י"ט כסלו מעניק חיות פנימית בעבודת ה'. אמנם המסירות־נפש היום אינה כמו בימים ההם, אך גם כיום יש צורך במסירות נפש בעבודת ה': לוותר קצת על הנוחיות, על התאוות, ולהתמסר יותר לעבודת ה'. כאשר מתוועדים ביום כזה כדי לספוג חיות פנימית, צריכים להיות לגמרי בתוך ההתוועדות. לא לחשוב על מחר, על תכניות כאלה ואחרות. כאשר מתוועדים כך, אזי המחר יהיה אחרת. התפילה של מחר תהיה באופן שכל כולך שקוע בה, כך גם הלימוד ושאר ענייני עבודת ה'.

מוחין מאירים ומידות מפנימים

הביטוי "אור וחיות נפשנו" כולל שתי הגדרות – "אור" ו"חיות". מהו ההבדל בין אור לבין חיות?

כאשר נכנס אור אל החדר, החדר נעשה מואר. האור אינו משנה מאומה בגוף החדר, בחפצים או בחלל שלו; אותם רהיטים ואותו חדר, בדיוק כמו קודם, נהיו כעת מוארים. מה שהשתנה הוא המבט שלנו, שביכולתנו לראות את הדברים.

אך בשונה מעניין ה"אור" המאיר את הדברים מבחוץ, ה"חיות" מחיה את הדבר החי בפנימיותו. אדמו"ר הצמח צדק כותב בספרו "דרך מצותיך" (מצות האמנת אלקות פרק א), שהגוף כשלעצמו, ללא הנפש המחיה אותו, הוא כבשר ועצמות המונחים בקדרה, וכאשר נכנסת בו הנפש הוא הופך לאדם חי. החיות אינה ממלאת חלל כלשהו בגוף, אלא היא הופכת את הבשר עצמו לבשר חי.

וכך גם לגבי תורת החסידות: מלבד היותה "אור" המגלה את האמת כמות שהיא, את האמת שיש אלוקה בבריאה, את האמת של אחדות ה', של האמת בכוונת הבריאה, היא גם נותנת לאדם חיות פנימית בכל זה. האור שייך למוחין, הוא מביא את האמת כמות שהיא ללא התפעלות מאמת זו; לעומתו, החיות שייכת למידות, האמת נעשית שייכת לאדם עצמו. הוא מתפעל ממנה, זה נוגע אליו.

ה"אור" של חסידות מאיר בעיקר בעת הלימוד. אז נדרש להבין את העניינים כפי שהם באמיתתם, ואילו ה"חיות" של חסידות מאירה בעיקר בעת התפילה. אז המטרה היא לא להבין את העניין ביתר עמקות, אלא להפנים את הדברים יותר. שהדבר הנלמד ישנה קצת את הראש שלי, את סדר היום שלי, שיפעל עלי, שיחיה אותי.