אלול של אהבה

כידוע, יש כל מיני חודשי אלול. יש אלול של יראה, כמו שאני גדלתי בו – היראה של בעלי המוסר, של החשבון, של הבכי... מישהו סיפר לי פעם סיפור, אולי בתור הלצה, אולי ראה זאת בעיניו או שהיה כזה בעצמו, ייתכן שאתם אפילו לא תבינו על מה אני מדבר: בחור ישיבה בחודש אלול, רואה את ה"שערי־תשובה" פתוח לפניו, וחוזר, בהגיה יידישאית: "העיקר השלישי – היגון, העיקר השלישי – היגון, העיקר השלישי – היגון..." תוך שהוא מתנדנד קדימה ואחורה. כך הוא היה מציין את ראש השנה.

אלול בעולם הישיבות היה פחד גדול – "דגים שבים רועדים". אבל ישנו גם אלול אחר, אלול של "המלך בשדה", בלשון האדמו"ר הזקן:

משל למלך, שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלין פניו בשדה, ואז רשאין כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו, והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם, ובלכתו העירה הרי הם הולכים אחריו. (ליקוטי תורה, פרשת ראה ל"ב, ב)

"אני לדודי ודודי לי" – זהו אלול של אהבה, אלול של התקשרות, אלול שבו הקב"ה מרעיף עלינו חמלה ורחמים. מרוב אהבתו מרעיף בלי די. על רקע זה מסביר אדמו"ר הזקן את האימה של יום כיפור: זו אימה הנובעת מרוב השפע והגודש שהאדם מקבל, מכך שהוא נטהר, מכך שנסלח לו. הוא לא יכול להחזיק מעמד ונתקף באימה: האם הוא יענה לחסד הזה? האם יהיה מסוגל להכיל אותו? האם יהיו לו כלים לאורות הללו..?

בניגוד לעמדת בעלי המוסר, שאדם צריך לחתור לשלמות, ובחודש אלול באה לידי ביטוי החתירה שלו לשלמות, הגישה החסידית היא שדווקא הוויתור של האדם על השלמות שלו, דווקא הודאתו בחוסר האונים שלו וההבנה שהקב"ה יקבל אותו כפי שהוא – חסר אונים, יוצרת עמדה מאוד מעודדת. כאשר אדם מקבל את עצמו עם הפגמים והמומים שלו, זה לא ויתור על האחריות, זה לא ויתור על הכובד של הקיום, אדרבא, הכובד של הקיום הוא בעצם האשליה:

"חידלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא"

זו עמדה שמעצימה את המוטיבציה. אני לא עומד למבחן, הקב"ה מקבל אותי כפי שאני. יש כאן נקודה מאוד עמוקה: אם אדם באמת חש בעמקי הנפש שה' מקבל אותו בעמדה של "אני לדודי ודודי לי" – חודש אלול הופך לחודש של אהבה.

אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי.

הקב"ה מקבל אותנו בלי תנאים

כולנו רוצים שיאהבו אותנו. לא במובן הנאיבי – סתם שיאהבו אותי, אלא משהו הרבה יותר עמוק. זאת שאיפה למקום שבו מקבלים אותי ואני רצוי בלי שום תנאים. מהמקום הזה אפשר לפרוח, אפשר ליצור, אפשר להיות מלא אנרגיות.

והנמשל מאוד ברור. אנחנו צריכים להגיע לאלול, ולהרגיש שהקב"ה באמת מקבל אותנו, את המעצבנים ואפילו את הלא מעצבנים... הוא באמת מקבל אותנו, שהרי העולם שלו. כולנו שלו. זה נאמר לא כדי לפטור אותנו מאחריות, אלא כדי ליצור אקלים ומוטיבציה של "אני לדודי ודודי לי". הקב"ה באמת אוהב אותנו ומקבל אותנו. למה להיות בלחץ? משהו לא יהיה טוב? הכול שייך לקדוש ברוך הוא!

האם עמדה כזאת שלכאורה לא מאמצת את הרצון, את האנרגיות ואת המוטיבציה לעשות, תגרום לנו להיות רפויים וחסרי אנרגיות? אדרבא, דווקא כאשר אדם חש משוחרר, שבאמת מקבלים אותו כפי שהוא, מתפתחות בו אנרגיות של יצירה. מה שחוסם אותנו אלו הפחדים, החששות. כל אחד יודע שהפחד החברתי הוא מאוד נורא, מאוד משתק, וכל אחד מאיתנו נגוע בו.

מה שיכול לקרות בחודש אלול, הוא שנדבר עם ה' מתוך עמדה מאוד קרובה, כבן שמתרפק אחרי אביו. כלומר, אין מחיצות. המלך בשדה, וכל אחד יכול לבוא. ואם כל אחד רצוי, מקובל ואהוב, ו"אני לדודי ודודי לי", אנחנו מגיעים למקום שכולנו משוחררים. אם נרצה, נוכל להתפלל בדבקות, ולעשות דברים שבמשך השנה איננו פתוחים אליהם בגלל השייכות למסגרת. לא רק שזה לא ירחיק אותנו, זה דווקא יפתח אותנו.

מתגעגע להאדיטש

נקודה זו מחזירה אותי להרגשת הגעגועים למה שחשתי כשהייתי לאחרונה על הציון של אדמו"ר הזקן בהאדיטש. הייתה זו הפעם הראשונה שהייתי בהאדיטש, והיה זה הציון הראשון שהגעתי אליו.

חשתי שם התעוררות עצומה, וכעבור כמה חודשים ניסיתי להבין: מה בעצם קרה שם? בסופו של דבר הרי באותה נסיעה הייתי בעוד ציונים: הבעש"ט, המגיד ממזריטש, ר' נחמן ור' נתן, אבל זה היה לפני הכל, הציון הראשון.

קודם כל, חשתי אפסות גמורה. אדמו"ר הזקן מדבר על האלוקות, ש"כולא קמיה כלא חשיב", שכל העולם זה אלוקות, וישותו היא אשליה.

התייחסתי לרבי בתחושה ש"כולא קמיה כלא חשיב". הרי זה אדם ענק שבענקים, שממש הוריד תורה מן השמיים, ולא פחות מזה. הייתי לגמרי מפוכח ורציונאלי, אבל הרגשתי שאני הולך בעולם אחר.

אדמורי"ם שלפני כ־250 שנה למעשה הורידו תורת סוד חדשה לעולם, כפשוטו ממש. אלמלא הם, לא היינו מה שאנחנו. אני מנסה לחשוב מה היה אלמלא בית חב"ד, אלמלא אדמו"ר הזקן וכל מה שבעקבותיו, ומצד אחר גם רבי נחמן, ור' נתן... זה היה עולם אחר, זו הייתה מציאות אחרת, כל ההוויה הייתה שונה.

ובתוך העוצמה האדירה הזאת חשתי, מצד אחד, "חידלו לכם מן האדם, כי במה נחשב הוא", ו"כולא קמיה כלא חשיב", ומצד שני שיש כאן עמדה של ביטול מפרה, מעיר, מעורר, שצריך לפעול בו. דווקא העמדה של חוסר האונים, "ונחנו מה?", לא יוצרת המעטת ערך.

לפני שנים שאל אותי מישהו שאלה מעניינת שהציקה לו, בראש השנה חוזרים מספר פעמים בתפילה:

אדם יסודו מעפר וסופו לעפר, בנפשו יביא לחמו. משול כחרס הנשבר, כחציר יבש וכציץ נובל, וכצל עובר, וכענן כלה, וכרוח נושבת, וכאבק פורח, וכחלום יעוף.

זה מאוד הפריע לו, איך זה מסתדר עם הרגשת המלאות והיצירתיות החיובית שהאדם מרגיש בעצמו? למה מוציאים מהאדם את כל הרגשת מציאותו? האמת היא, שהתפעלתי מאוד מהשאלה.

ראשית, התפעלתי מאוד מהשאלה. אינני יודע כמה אנשים שואלים שאלות כאלה. השאלה באמת העסיקה אותו.

ישנו "ביטול" שבאמת יוצר תחושה של לא־כלום במובן המתנגדי, צמצום כפשוטו. בספר התניא, בשער היחוד והאמונה, הצמצום שלא כפשוטו הוא נושא מאוד מרכזי. צמצום כפשוטו יוצר מסר של: אתה שום דבר, גורנישט, מה אתה מבין מהחיים שלך? זהו דבר הרסני, והוא פסול.

אבל ישנו צמצום שלא כפשוטו. אמנם אתה עומד אל מול האינסוף כ'לא כלום', אבל זה 'לא כלום' מואר, מעורר. זה בדיוק חודש אלול של "אני לדודי ודודי לי". זה המקום של התשובה, של התיקון, זה המקום שמתוכו באים להתפלל בימים הנוראים.

פרקים באינטליגנציה רגשית

רצוני ללמוד משהו מהתניא ברוח הדברים:

עוד יש דרך ישר לפני איש לעסוק בתורה ומצות לשמן ע"י מדתו של יעקב אבינו עליו השלום שהיא מדת הרחמים, לעורר במחשבתו תחלה רחמים רבים לפני ה' על ניצוץ אלהות המחיה נפשו, אשר ירד ממקורו חיי החיים אין סוף ברוך הוא, הממלא כל עלמין וסובב כל עלמין וכולא קמיה כלא חשיב, ונתלבש במשכא דחויא הרחוק מאור פני המלך בתכלית ההרחק, כי העולם הזה הוא תכלית הקליפות הגסות כו'. ובפרט כשיזכור על כל מעשיו ודבוריו ומחשבותיו מיום היותו אשר לא טובים המה, ומלך אסור ברהטים ברהיטי מוחא, כי יעקב חבל נחלתו. וכמשל המושך בחבל וכו' והוא סוד גלות השכינה. ועל זה נאמר וישוב אל ה' וירחמהו לעורר רחמים רבים על שם ה' השוכן אתנו כדכתיב: השוכן אתם בתוך טומאתם. (ליקוטי אמרים, פרק מ"ה)

אדם שפתאום נזכר שהוא מרכבה לשכינה, שהשכינה בתוכו, בתוכנו. השכינה נמצאת בתוך כל אחד. כאשר אדם נזכר בהארה זו, הוא לא חושב: "מה אעשה?". בעצם ההיזכרות בכך שאני מרכבה לשכינה, ובהארת הפנים הכרוכה בזכרון, אני כבר מוציא את השכינה מגלותה.

ויש דרך ישר לפני איש, שוה לכל נפש, וקרוב הדבר מאד מאד לעורר ולהאיר אור האהבה התקועה ומסותרת בלבו להיות מאירה בתוקף אורה כאש בוערה בהתגלות לבו ומוחו, למסור נפשו לה' וגופו ומאודו בכל לב ובכל נפש ומאד מעומקא דלבא באמת לאמיתו ובפרט בשעת קריאת שמע וברכותיה כמו שיתבאר. והוא כאשר ישים אל לבו מה שאמר הכתוב כמים הפנים לפנים כן לב האדם אל האדם, פירוש: כמו שכדמות וצורת הפנים שהאדם מראה במים כן נראה לו שם במים אותה צורה עצמה, ככה ממש לב האדם הנאמן באהבתו לאיש אחר, הרי האהבה זו מעוררת אהבה בלב חבירו אליו, גם כן להיות אוהבים נאמנים זה לזה, בפרט כשרואה אהבת חבירו אליו. (שם, פרק מו)

"כמים הפנים לפנים" הוא כמו שכותב הבעש"ט: הפנים שלך מאירים ומוארים בפני חברך. הוא מדבר על זה בהקשר של האהבה. זה מאוד נכון במציאות. אם אדם מרעיף אהבה על מישהו, הנאהב לא יוכל לעמוד בזה. בן־אדם חייב להשיב אהבה על אהבה. אי אפשר אחרת.

נכון לשמור על המשל ועל הנמשל. האופן שבוא אנו תופשים "אני לדודי ודודי לי" בין אדם לחברו, הוא הוא ה"אני לדודי ודודי לי" שבין אדם למקום. זה ממש אותו מבנה עצמו.

והנה זהו טבע הנהוג במדת כל אדם, אף אם שניהם שוים במעלה, ועל אחת כמה וכמה אם מלך גדול ורב מראה אהבתו הגדולה והעצומה לאיש הדיוט ונבזה ושפל אנשים ומנוול המוטל באשפה ויורד אליו ממקום כבודו עם כל שריו יחדיו ומקימו ומרימו מאשפתו ומכניסו להיכלו, היכל המלך, חדר לפנים מחדר מקום שאין כל עבד ושר נכנס לשם ומתייחד עמו שם ביחוד וקירוב אמיתי וחיבוק ונישוק והתדבקות רוחא ברוחא בכל לב ונפש, על אחת כמה וכמה שתתעורר ממילא האהבה כפולה ומכופלת בלב ההדיוט ושפל אנשים הזה אל נפש המלך בהתקשרות הנפש ממש מלב ונפש מעומקא דלבא לאין קץ. ואף אם לבו כלב האבן המס ימס והיה למים ותשתפך נפשו כמים בכלות הנפש ממש לאהבת המלך. (שם)

מתוך דברים שנאמרו
בהתוועדות ח"י אלול התשס"ו
כתיבה: בנימין פילצר