התוכן המרכזי של עבודת ה' בראש־השנה הוא הכתרת הקב"ה למלך על העולם על־ידי תקיעת שופר, כמאמר חז"ל[1]: "אמר הקב"ה: אִמְרוּ לְפָנַי מלכויות כדי שתמליכוני עליכם. ובמה? - בשופר". וכנוסח הברכה בתפילות ראש־השנה: "מלוך על העולם כולו בכבודך... ברוך אתה ה' מלך על כל הארץ".
המלכות מסתלקת
מדוע בכלל צריך להכתיר את הקב"ה בראש־השנה למלך? הרי אדם הראשון כבר הכתיר אותו ביום השישי לבריאת העולם, כמאמר רז"ל[2] שמיד לאחר בריאתו אסף אדם הראשון את כל הברואים ואמר לפניהם "בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו", וכולם ענו ואמרו "ה' מלך גאות לבש" (מזמור התהילים הנאמר בשיר של יום השישי)!
ומבואר על כך בתורת הסוד[3], כי מדי שנה בשנה, בבוא ראש השנה, הקב"ה מסלק את מלכותו מהעולמות, וכאשר בני ישראל תוקעים בשופר הם ממליכים את הקב"ה מחדש על עצמם ועל העולם כולו.
תהליך סילוק המלכות מרומז בפסוק "ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה, תמיד עיני ה' אלקיך בה, מרשית השנה ועד אחרית שנה"[4]. לכאורה, אם כוונת הכתוב לומר שהקב"ה משגיח על הארץ "תמיד", ללא הפסק, מדוע מוסיפה התורה ואומרת "מרשית השנה ועד אחרית שנה"? אלא שבכל שנה, בבוא ראש־השנה ("ראשית השנה"), הקב"ה משגיח ומשפיע חיות לעולמות רק עד "אחרית שנה". ובליל התקדש החג בשנה הבאה תמה ההשפעה, והקב"ה מסלק את מלכותו מהעולמות.
אמנם העולם ממשיך להתקיים ולהתנהל, אולם הדבר נעשה כביכול ללא רצון פנימי וללא עונג. למעשה, בליל ראש־השנה הקב"ה מסלק את הרצון והעונג מהמלוכה שלו על העולם, וכאשר בני ישראל תוקעים בשופר, הם מעוררים מחדש את העונג ואת הרצון לחזור ולמלוך על העולם[5].
הדבר דומה, כביכול, לבעל עסק שעורך בסוף השנה מאזן ובודק את רווחיות וכדאיות העסק, והאם כדאי להמשיך להחזיק אותו או שמא עדיף לסגור אותו. באותן שעות של ספק, בעל־הבית ממשיך לנהל את העסק בפועל, אך הוא עושה זאת בחוסר חשק, כי יתכן שהמסקנה תהיה כי העסק רק גורם נזקים.
כיון שהמטרה של הקב"ה בבריאת העולם היא להיות מלך, "אנא אמלוך"[6], הקב"ה בודק האם העם, אלו בני ישראל, מקבלים את מלכותו ברצון. האם יש להם קבלת עול מלכות שמים רק מתוך הכרח בשביל לקבל שכר וחיות מהמלך, או שהם מקבלים את מלכותו מתוך בחירה חופשית ורצון שהקב"ה ימלוך עליהם.
בזמן רגיש זה באים המקטרגים ומספרים לפני הקב"ה, כי יש יהודים שלא קיבלו את מלכותו של הקב"ה, וכי גם אלו שקיבלו עליהם את המלכות עשו זאת בעת רצון בלבד, בשעת התפילה או בזמנים מיוחדים, אך בשאר הזמן הם פרקו מעל עצמם עול מלכות שמים. והקב"ה בוחן האם צודקים חלילה דברי המקטרגים או שהם מוציאים את דיבת בניו רעה.
במהלך הבדיקה, הקב"ה ממשיך להנהיג את העולמות, אך הדבר נעשה ללא רצון ועונג במלוכה.
בין מלך למושל
כדי להבין את הדברים בעומק יותר, יש לברר תחילה מהי בכלל המשמעות של "המלכת" הקב"ה. מדוע יש צורך שבני האדם יכתירו וימליכו את הקב"ה? הלא המלוכה של הקב"ה על העולמות אינה דומה כלל למלך בשר ודם שהנהגתו את המדינה תלויה בהכתרת העם, ובלי קבלת המלכות על־ידי העם אין לו סמכויות ואינו יכול להנהיג את העם. הקב"ה, בורא עולם ומנהיגו, הוא בעל־הבית ובכוחו לנהל ולהנהיג את העולמות כפי רצונו, בין אם נמליך אותו ובין אם לא נמליך אותו.
ההסבר הוא, שמנהיג יכול לנהל את מדינתו בשני אופנים: בדרך של מלוכה ובדרך של שלטון וממשלה.
המושל השולט על העם אינו צריך לשאול את דעת האזרחים. הוא שולט עליהם בעל כרחם מצד התוקף והחוזק שלו. לכן המושל יכול להיות אדם עריץ ותקיף בעל עוצמה צבאית וכלכלית, מוקף במנגנון של פקידים, שבכוחו לצוות את העם ולכפות עליו לעשות ככל העולה על רוחו.
המלך, לעומת זאת, מולך על העם ברצון, "ומלכותו ברצון קבלו עליהם". הוא מנהיג את העם רק לאחר שהעם בחר ברצונו להכתיר אותו למלך. אם כן, הכוח של המלך אינו נובע מכוחו ועוצמתו, אלא מכך שהעם מרומם אותו ומוכן לשמוע להוראותיו. אפילו העובדה ש"אמר מלכא עקר טורא"[7] (=המלך מצוה וההר נעקר) אינה נובעת מחמת הפחד והיראה שיש מפני המלך והעונש שיוטל על מי שימרה את פקודתו. אדרבה, העם מקיימים את רצונו מפני שהמלך המרומם והמנושא ביקש שיעשו זאת.
כתוצאה מכך ישנו הבדל נוסף בין ממשלה למלוכה:
המושל המנהיג את הנתינים בכוח לא חייב להיות מוכר לנתינים. די לו באנשי מנגנון המשטר המפילים את חיתתם על האזרחים, ואלה ממלאים את הוראותיהם בקפידה.
אולם המלך מנווט את האומה על־ידי התגלותו אל העם, ועל ידי התבטלותו של העם כלפיו. כתוצאה מכך הוא נעשה מרומם ומנושא על העם, ובכוח הרוממות הוא מנהל את המדינה ומנהיג את האזרחים המכירים ומעריכים את רוממותו.
מובן אם כן כי גם בליל ראש־השנה, כאשר הקב"ה מסלק את מלכותו, הוא ממשיך להחיות ולהנהיג את העולמות, אלא שבאותה שעה, ההנהגה היא רק בדרך שלטון וממשלה ולא מתוך מלוכה ורוממות, ובשלטון מסוג זה הקב"ה לא ניכר בגלוי.
לפיכך בראש־השנה בני ישראל תוקעים בשופר, אומרים פסוקי מלכויות, מבקשים "מלוך על העולם כולו בכבודך" ומקבלים עול מלכות שמים מתוך ביטול גמור תוך אמירת פרקי תהלים. בכך הם מכתירים את הקב"ה למלך, מנשאים ומרוממים אותו, והקב"ה מתרצה ומקבל את המלוכה ושב להנהיג את העולמות כמו מלך ולא כמו מושל.
מאחר שבליל ראש־השנה הקב"ה מסלק את מלכותו מהעולמות ומנהיג אותם בחיצוניות בלבד, באופן של ריחוק וללא גילוי אלקות, לכן בזמן שבו הקב"ה מסתתר מהעולמות, שורר מצב תקיף וקשה ומורגשים בעולם פחד ואימת הדין.
אמנם אנשים פשוטים לא מרגישים את האימה והחרדה, אך הצדיקים הגדולים מרגישים זאת והדבר ניכר בהנהגתם בזמן זה. ואכן, מסופר על רבותינו שהיו מתפללים בליל ראש־השנה באריכות רבה, מתוך בכיות עצומות ודבקות מיוחדת. אדמו"ר הזקן אף היה מנגן ניגון מיוחד בליל ראש־השנה המבטא את החרדה בזמן זה.
מדוע אין חרדה בעולם לפני הנחת התפילין?
בעולם הסוד, "מלכותו" של הקב"ה היא אחת מעשר הספירות העליונות - ספירת המלכות. הכתרת בני ישראל את הקב"ה למלך מכונה "בניין המלכות", שכן היא 'בונה' ומכוננת מחדש את ספירת המלכות, כלומר, היא ממשיכה ומביאה את אורו יתברך אל ספירה זו, לאחר שנתעלה ונסתלק ממנה בליל ראש השנה.
ההסבר האמור על עניינה של תקיעת השופר משתלב בהסבר הכללי על פעולתן של המצוות בעולם הסוד - להמשיך את אורו יתברך אל הספירות. כך, לדוגמא, באמצעות מצוות התפילין ממשיכים בני ישראל את אורו יתברך אל הספירות העליונות, חכמה ובינה, המכונות "מוחין" (על כך נאמר במדרש[8]: "קיימו מצוות תפילין ומעלה אני עליכם כאילו אתם יגעים בתורה יומם ולילה", שכן גם לימוד התורה - שהיא חכמתו של הקב"ה - גורם המשכה לספירות החכמה והבינה, בדומה לתפילין).
אולם לפי זה צריך להבין - מה מייחד אפוא את מצוות תקיעת שופר? הלא כל המצוות ממשיכות אור אלקי אל מקום שלפני כן היה בו סילוק והעלם. מדוע אם־כן לפני הנחת תפילין לא חשים באותו חֶסֶר כמו בליל ראש־השנה? מדוע בסילוק המלכות נרגשת בעולם אימה וחרדה מיוחדת?
אלא שלאמתו של דבר אינו דומה סילוק של ספירת המלכות לסילוק בשאר הספירות, ולכן אינו דומה הקושי בבניין המלכות לקושי בהמשכת אלקות בשאר הספירות.
ספירת המלכות - לזולת ולעולמות
"ומבשרי אחזה אלקה"[9], והדברים יובנו מתוך כוחות הנפש של האדם, שהם כידוע השתקפות של עשר הספירות העליונות, כמו שנאמר "בצלם אלקים עשה את האדם"[10]. גם באדם ישנם כוחות של שכל והבנה, המקבילים - להבדיל אלפי הבדלות - לספירות החכמה והבינה העליונות, וכן מידה של חסד והשפעה המקבילה לספירת החסד העליונה, וכן בשאר המידות. בדומה לזה קיימת בכל אדם מידה המקבילה למידת המלכות.
מהי ספירת המלכות שבאדם? כשם שספירת המלכות העליונה היא המידה שבה הקב"ה מנהיג את העולמות (כמו שנאמר "מלכותך מלכות כל עולמים"), כך כוח המלכות שבאדם הוא הכוח שבאמצעותו הוא פועל ומשפיע על הזולת.
כלומר: בכוח המלכות וההנהגה אין כל מעלה ושלמות אישית, שכן מדובר בכוח חיצוני שנועד כדי להנהיג ולהשפיע לאחרים. זאת לעומת כל יתר הכוחות המהווים תוספת שלמות באדם עצמו. החכמה והשכל מוסיפים לאדם ידע והבנה, מידת החסד עושה את האדם עצמו טוב יותר, וכך בשאר המידות.
כך גם בנמשל: הספירות העליונות יש בהן כביכול ערך ומעלה מצד עצמן, ולכן כאשר יהודי מניח תפילין שפעולתן ב"מוחין" העליונים, ובכך הוא גורם לתוספת המשכה וגילוי של החכמה העליונה, זו אינה 'השפלה' של האור האלקי, אלא להפך - חיזוק ותוספת שלמות כביכול.
אך ספירת המלכות של הקב"ה שעניינה להחיות את העולמות אינה מוסיפה כל שלמות באור האלקי. כל עניינה הוא לרדת ולהחיות את העולמות התחתונים, שהם מציאות נפרדת מן האור האלקי - בחינת "זולת". לכן לאחר שבליל ראש־השנה הקב"ה מסלק את מלכותו מהעולמות, קשה מאוד לגרום לו לחזור להנהיג את העולמות. הדבר דומה לבקשה מאדם נכבד לקבל על עצמו משימה של התעסקות בעניינים זוטרים המטרידים אזרחים פשוטים. ומכאן נובעת האימה והחרדה השוררות בעולם, בזמן שבו כאילו אין בטחון שהקב"ה יתרצה לחזור ולהנהיג את העולמות.
זעקה פשוטה מן המיצר
והנה הדרך לבצע את ההכתרה היא כמאמר חז"ל "אמר הקב"ה: אִמְרוּ לְפָנַי מלכויות כדי שתמליכוני עליכם... ובמה? בשופר". כלומר, ההכתרה היא על־ידי תקיעת שופר.
ואכן הטעם הראשון (מבין עשרה) שמביא רבי סעדיה גאון[11] לתקיעת שופר הוא, כי כשם שהכתרת המלך מלווה בתרועת חצוצרות ותקיעה בשופרות, כך ההכתרה של הקב"ה נעשית על־ידי תקיעת שופר, ככתוב "בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'".
וצריך להבין:
א. הלשון "שמצות היום בשופר" מורה כי התקיעה בשופר איננה רק מרכיב צדדי בענין, אלא זו כל מהות ההכתרה. ויש להבין - מהו הקשר בין תקיעת שופר להכתרת הקב"ה למלך?
ב. כיון שהכתרת המלך מתבצעת גם על־ידי חצוצרות, כלשון הכתוב "בחצוצרות וקול שופר" - מדוע לא מריעים בחצוצרות בראש־השנה?
והביאור הוא:
כפי שהוסבר, הכתרת הקב"ה נעשית על ידי כך שבני ישראל מקבלים על עצמם את עול מלכותו ומכניעים ומבטלים עצמם אליו. הכנעה זו נובעת מעומק ופנימיות הנשמה, ולכן היא באה לידי ביטוי דווקא באמצעות קול השופר.
תקיעת השופר שונה מנגינה בכלים המפיקים מיני נגינה וזמר. התקיעה בשופר, ובפרט השברים והתרועה הדומים לגניחות ויללות, אינה מבטאת תוכן כלשהו, אלא רק "צעקה בקול פשוט". אולם צעקה זו נובעת ממקום עמוק ועליון יותר נפש מאשר הנגינה.
תכונת האדם היא שכאשר הוא חווה דבר מה בנפשו פנימה - בשכל או ברגש - יש לו צורך לבטא זאת ולגלות זאת לחוץ. זאת לא רק כדי ליידע אחרים בכך, אלא בגלל עצם הצורך לאפשר להתפעלות ולהתרגשות שבתוך נפשו לפרוץ ולהתפשט.
בדרך כלל הדרך לכך היא באמצעות דיבור - האדם מספר ומשתף את חבריו ברעיון או בחוויה הרגשית. דרך ביטוי אחרת - כאשר ההתפעלות בנפש עמוקה יותר - היא באמצעות שיר או ניגון עמוקים שהאדם מנגן, ויתכן שהוא אף נעזר בכלי נגינה כדי לבטא את רגש הלב ולגלותו.
אך התעוררות והתפעלות מעצם הנפש אינן יכולות להתבטא בדיבור. כמו אדם השומע בשורה טובה או לחילופין מתמלא כעס על זולתו וניכרות עליו התרגשות גדולה והתפעלות רבה. כששואלים אותו מה אירע לו? מדוע הוא בהתפעלות כה גדולה? - הוא לא מסוגל להוציא הגה מפיו. רק כאשר הוא נרגע מעט ומתרחק מהחוויה הוא יכול לדבר עליה.
הסיבה לכך היא מפני שהדיבור או הניגון הם כלים ואמצעים מוגדרים ומוגבלים המסוגלים לבטא רגשות מוגדרים ומוגבלים הנמצאים במוח ובלב, אך אין להם כוח לגלות את עצם הנפש. רק צעקה פשוטה כמו קול השופר מסוגלת להביע את ההתעוררות של עצם הנפש.
לאור זאת מובן כי התקיעה בשופר אינה רק פרט מסוים בהכתרת המלך, אלא בה מתבטא הביטול הפנימי והעצמי של בני ישראל, הצועקים לאביהם שבשמים מעצם נפשם ומעוררים אצלו עונג ורצון מחודשים לחזור ולמלוך על העולם. ואילו לחצוצרה שאינה מעוררת את עצם הנפש אין מקום בהכתרת הקב"ה למלך בראש־השנה.
לכן מקדימים ואומרים "מן המיצר קראתי י־ה ענני במרחב י־ה": כאשר בני ישראל זועקים מ"מיצר", כלומר הנקודה הפנימית והעמוקה ביותר של הנפש, אזי הם מעוררים אצל הקב"ה את העונג ("מרחב") במלוכה. הדבר מרומז גם בשם "שופר", שיש בו משמעות של עונג (כמו בביטוי אמרי שפר), כי בזכות השופר ממשיכים את העונג של הקב"ה בעולם.
אור חדש שלא היה מעולם
באמצעות תקיעת שופר מתעורר העונג והרצון בבריאה והקב"ה מתרצה, כביכול, להמשיך חיות ושפע חדשים שמעולם לא האירו בעולמות, כדברי אדמו"ר הזקן ב'אגרת הקודש' שבספר התניא
(סימן יד):
"בכל שנה ושנה יורד ומאיר... אור חדש ומחודש שלא היה מאיר עדיין מעולם לארץ העליונה, כי אור כל שנה ושנה מסתלק לשרשו בכל ערב ראש השנה, כשהחודש מתכסה בו, ואחר כך על ידי תקיעת שופר והתפילות נמשך אור חדש עליון מבחינה עליונה יותר... להאיר לארץ עליונה ולדרים עליה".
וצריך להבין: מדוע לא נאמר שאותו אור שהאיר עד ערב ראש־השנה, הוא האור שחוזר להאיר לאחר תקיעת שופר?
להבנת הדברים יש להתבונן במהות סילוק העונג והחיות הפנימיים בליל ראש־השנה, הדומה לעליית נפש האדם בעת השינה[12], שיש בה שני צדדים: לגבי הגוף שנשאר בלי חיות הנפש, זוהי ירידה גדולה, אך לנפש עצמה שעולה למעלה ושואבת חיים ממקור החיים - זהו זמן של עליה גדולה.
כמובן, הירידה של הגוף אינה ניכרת באיברי הגוף שנותרים על מתכונתם, והמערכות הפנימיות אפילו מתפקדות כסדרן. הדם זורם בעורקים, העצבים שולטים על פעילות הגוף הסדירה, איברי העיכול פועלים והאדם נושם כרגיל. כל התפקודים הטכניים והמעשיים - שלמים, אך הפנימיות של האדם חסרה, והמעלות והיתרונות שלו לא ניכרים. השכל שלו לא פועל בגלוי, והמטרה, התפקיד והשליחות של האדם אינם מקבלים ביטוי.
זה המצב בליל ראש־השנה, כאשר החיות והעונג בבריאת העולם מסתלקים והעולם נותר בלעדיהם. העולמות נמצאים בבחינת שינה, כך שאמנם כל מערכות העולם פועלות כסדרן, המים זורמים, האדמה מצמיחה, הירח והכוכבים מאירים וכל הגלגלים מסתובבים. ובכל זאת הפנימיות של העולם חסרה: המלכות של הקב"ה לא מאירה. לכן ליל ראש־השנה הוא יום דין, אימה ופחד, כי האור מסתלק מהכלי, עולה למקורו ושואב חיות מהקב"ה, אך העולמות הם בבחינת שינה.
בעת תקיעת שופר, החיות חוזרת להתלבש בעולמות, כמו אדם המתעורר משנתו ונפשו חוזרת לגופו.
נוצרת אפוא חלוקה מעניינת: ליל ראש־השנה הוא זמן טוב מאוד בשביל חיות העולמות העולה ומתאחדת עם מקורה, וגרוע מאוד בעבור העולמות המתנתקים ממקור חיותם והם בבחינת שינה. ואילו לאחר תקיעת השופר נוצר מצב הפוך - העולמות נהנים מהחיות שמאירה בתוכם, ואילו עבור החיות של העולמות זוהי ירידה, בדומה לירידת הנשמה להחיות את הגוף. האמנם?
גילוי הדרגות הפנימיות בתוך העולם
לאמתו של דבר אין זה מדויק. מבואר בלקוטי תורה[13], שהסיבה לסילוק המלכות מהעולמות היא כדי לבחון את הנאמנות של בני ישראל, האם הם מחפשים ומבקשים את הקב"ה בכל מחיר, או חלילה משלימים עם הריחוק מאלקות. כמו אבא שמסתלק מבנו כדי לוודא שהבן חכם להבין שאב אינו עוזב את בנו ויחפש את אביו בכל דרך. וזהו "בן חכם - ישמח אב": הבן החכם אינו משלים עם העלמותו של האב ומחפש כל דרך למצוא אותו ולחזור ולהתקרב אליו.
והנה, אותה שעה שבה האב מסתלק מהבן, עבור האב עצמו היא שעה של עליה והתרוממות. הוא אינו משפיל את עצמו לטפל בבן אלא מתעסק בענייניו שלו, שהם מטבע הדברים נעלים יותר מענייניו של הבן.
אולם כאשר הבן לא נכנע אלא מחפש את האבא מעומק לבו, האב רואה את המסירות של הבן וחוזר ומתגלה לבן, ומובן שהקשר שביניהם הוא עתה מסוג נעלה יותר מאשר היה לפני ההסתר. עתה, בשלב החיבור המחודש, ההתגלות של האב לבן כוללת גם את המעלות הפנימיות של האב. אין כאן ירידה והשפלה של האב אל הדרגה שעמד בה טרם ההסתלקות, שכן המסירות החזקה של הבן, שהתבטאה בחיפושו העיקש אחר האב, עשתה אותו "כלי" להכיל את הדרגות הגבוהות יותר.
כך גם בנמשל: בשעת ההסתר בליל ראש־השנה, כאשר הקב"ה מסתלק מהמלכות וכאילו 'עוזב' את העולם, נוצר מצב קשה ומאוים. בשעה זו אור אין־סוף מתעלה כביכול למקורו העליון. ובזמן תקיעת שופר בני ישראל צועקים ומבקשים מהקב"ה לחזור ולהתגלות, וכאשר הקב"ה נענה ויורד לעולמות, ההתגלות היא נעלית יותר מזו שהיתה. היכולת של בני ישראל לקבל את הגילוי, נובעת מהעובדה שהם חיפשו וביקשו את הקב"ה מעומק הלב, ונעשו כלים ראויים לקבל את הגילוי הנעלה ביותר.
לכן הגילוי שנמשך בתקיעת שופר אינו דומה לאור שהיה לפני ראש־השנה, אלא הוא גילוי אור חדש.
מבוסס על פרקים מתוך הספר החדש
ללמוד את המועדים
[1]. ראש השנה טז, א. לד, ב.
[2]. זהר חלק א רכא, ב. חלק ג קז, ב. תקוני זהר תיקון נו (צ, ב). וראה אור התורה וארא סוף עמ' רלו ואילך.
[3]. פרי עץ חיים שער כד (שער ר"ה) פרק א בתחילתו. שער הכוונות שם.
[4]. דברים יא, יב. אגרת הקודש סימן יד (קכ, ב).
[5]. לקוטי תורה דברים נא, ב.
[6]. אדרא רבא - הובא בדרך מצוותיך קע, סע"ב. לקוטי תורה נשא כד, א.
[7]. בבא בתרא ג, ב.
[8]. מדרש תילים א, ב.
[9]. איוב יט, כו. וראה דרך מצוותיך מה, א.
[10]. ראה רבינו בחיי על הפסוק.
[11]. הובא באבודרהם, טעמי התקיעות.
[12]. בסוד הדורמיט"א - ראה שער הכוונות ופרי עץ חיים שם.
[13]. דרושים לשמע"צ פב, א.
