חלק א
ההתקשרות לצדיקים
ובכן, נתחיל מהעניין הראשון, היסודי: למה בעבודת ה' על פי החסידות, הקשר עם הרבי תופס מקום כה מרכזי? כלום היהודי לא יכול לעבוד את ה' בעצמו? לכאורה, אין כמו תורת החסידות שמדגישה כל כך את עניין אחדות ה'; והרי הבסיס היסודי של רעיון אחדות ה' הוא שאין לערב שום דבר בקשר הישיר של יהודי עם הקב"ה. אם־כן, מהו הצורך באדמו"ר, רבי, צדיק, בהקשר של עבודת ה'?
יתירה מזו: יש שמזכירים בהקשר זה את דברי הרמב"ם בי"ג עיקרי האמונה (בפירוש המשניות בפרק חלק בסנהדרין), שאסור לעשות אמצעי בין האדם ובין הקב"ה. כיצד אכן מתיישבים הדברים?
השאלה מורכבת מכמה חלקים. נתחיל מהחלק הכי חריף - כיצד הנהגה זו אינה נוגדת את ההלכה ואת עיקרי האמונה? כיוון שחלק זה של השאלה הוא לא בחסידות אלא שאלה גדולה בהלכה, נתחיל במה שכתוב בנושא בספרי נגלה.
החתם־סופר באחת מתשובותיו (אורח חיים סימן קס"ו), כותב, שבעניין זה יש הפרש בין מלאכים לנשמות. הבקשה באמצעות מלאכים נחשבת לבקשה על־ידי ממוצעים, מה־שאין־כן הבקשה באמצעות נשמות, בני־ישראל, שהם למעלה ממלאכים. היא אינה נחשבת לבקשה על־ידי ממוצעים.
וזה לשון החתם־סופר שם: "דרך להעמיד מליץ בין מלך להדיוט כשאין ההדיוט חשוב וספון לפני המלך או אינו יכול להטעים דבריו כראוי. ויען ישראל לפנים ממלאכי השרת ואינם צריכים מליץ לפני אוהבם ית"ש, והוא מקבל בסבר פנים יפות אפילו בלשון עלגים וגמגום.
"...אך כל ישראל שותפים וגוף אחד ונפש אחת, וכשאחר מצטער גם חבירו מרגיש ועמו מצער. ועל דרך זה המתפלל על חבירו צריך שיחלה עצמו עליו, פירוש שיראה כאלו גם הוא חולה. וכיון ששניהם בצער - טוב יותר שיכנס הראש משיכנס הרגל. על דרך משל הת"ח הוא הראש, והמצטער שהוא עתה שרוי בדין - הוא בבחינת רגל וקצת נזוף, טוב להכניס הראש כיון ששניהם בעלי דברים ולא כמליץ בעד אחר".
כלומר: הגדר של שימת מליץ בינינו לקב"ה הוא רק כאשר מדובר על נברא אחר, אפילו מלאך.
עניינו של מליץ הוא כאשר המליץ חשוב יותר לפני המלך, או שהמבקש אינו יודע לבקש כראוי. אך כיוון ש"ישראל לפנים ממלאכי השרת" אם־כן הם חשובים יותר מהמלאכים; ומכיוון שהקב"ה "אוהבם" (את בני־ישראל), "הוא מקבל בסבר פנים יפות אפילו בלשון עלגים". לכן ליהודים אין צורך במלאכים כמליץ.
מה־שאין־כן יהודי הפונה ליהודי אחר שיתפלל עבורו, אין זה כפונה למליץ זר וחיצוני, והדבר מותר. הטעם לכך הוא, מפני ש"כל ישראל שותפים וגוף אחד ונפש אחת" - יהודי אינו דבר זר לגבי יהודי חבירו. כמבואר בירושלמי (נדרים פ"ט ה"ד), שהטעם ללאו של "לא תשנא את אחיך בלבבך", הוא מפני ש"כל ישראל גוף אחד הן". וכשם שלא ייתכן שיד אחת תכעס ותשנא את היד השנייה, כך לא ייתכן שיהודי יכעס וישנא יהודי אחר.
וכיוון שכל בני־ישראל הם כגוף אחד, אם־כן הפניה ליהודי אחר להתפלל עבורי אינה כפניה ל"ממוצע" חיצוני שיהיה מליץ עבורי, אלא תפילתו היא כמו התפילה שלי עצמי.
כל זה מסביר כיצד מותר לחולה לפנות ליהודי אחר בבקשה שיתפלל עבורו. אבל סוף־סוף גם החולה עצמו יכול להתפלל על עצמו, ומדוע עדיף שיפנה לצדיק שיתפלל עבורו?
גם עניין זה מבואר מדברי החתם־סופר, וכדבריו: "כיון ששניהם בצער - טוב יותר שיכנס הראש משיכנס הרגל. על דרך משל הת"ח הוא הראש, והמצטער שהוא עתה שרוי בדין - הוא בבחינת רגל וקצת נזוף, טוב להכניס הראש כיון ששניהם בעלי דברים ולא כמליץ בעד אחר".
ומדבריו נראה, ששני פרטים בזה: ראשית, יהודי אחר שאינו חולה, נחשב כ"ראש" לגבי החולה, ש"הוא בבחינת רגל וקצת נזוף". שנית, אם היהודי אליו פונה החולה הוא תלמיד־חכם, הרי בודאי הוא בגדר "ראש", שהוא "איבר" נעלה יותר ב"גוף" הכללי של עם ישראל. וכיוון שכך, "טוב להכניס הראש" - עדיף שה"ראש", התלמיד־חכם, יבקש ויתפלל אל הקב"ה לישועת החולה.
בעצם זו גמרא מפורשת בבבא בתרא (קטז, א): "כל שיש לו חולה בתוך ביתו, ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים", והובא להלכה ברמ"א יו"ד סוף סי' של"ה.
"תורה ציווה לנו משה"
דברי החתם־סופר מסבירים את ההנהגה שנהגו חסידים לתת לאדמו"ר פ"נ - פדיון־נפש (לדוגמה), שהנוסח הפותח שלו הוא: "אנא לעורר רחמים רבים". אבל שאלתנו כללית יותר: מהו תוכן עניין ההתקשרות לצדיק, לרבי? המדובר הוא לא רק על בקשה מהצדיק, התלמיד־חכם האמיתי, לעורר רחמים אצל הקב"ה, אלא על כללות עבודת ה' של האדם הנעשית באמצעות ההתקשרות לרבי. מהי התועלת בדרך זו? מדוע יהודי אינו יכול לעבוד ה' בשלמות בכוחות עצמו?
אם השאלה היא על עצם הרעיון של קבלת השפעה רוחנית דרך "ממוצע" כביכול, אזי השאלה מתחילה כבר מ"הרבי" הראשון, משה רבינו. ההתחלה של לימוד התורה עם ילד קטן היא, כדברי הגמרא (סוכה מב, א), קטן שיודע לדבר אביו מלמדו "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב". לכאורה למה כל כך חשוב ללמד ילד, מיד בתחילת לימודו, שאת התורה ציווה לנו משה? אפשר ללמוד תורה ישירות מפי הקב"ה! אלא שידיעה זו נוגעת לגוף לימוד התורה כדבעי. כך קבע הקב"ה, שמשה רבינו יהיה "עומד בין ה' וביניכם", שהתורה תגיע אלינו באמצעותו. ובמכילתא, על הפסוק "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", נאמר: "כל מי שמאמין ברועה נאמן, כאילו מאמין במאמר מי שאמר והיה העולם . . . (ו)כל מי שמדבר ברועה נאמן, כאילו מדבר במי שאמר והיה העולם".
וכשם שהדברים אמורים בנוגע למשה רבינו עצמו, כך גם בנוגע לצדיקים שבכל דור ודור, וכלשון המכילתא "רועה נאמן". ובזוהר נאמר, ש"אתפשטותא דמשה רבינו" הוא בכל דור ודור. ובגמרא בכתובות (קיא, ב) נאמר, שעל־ידי הקשר עם תלמידי חכמים "מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה". אלא שכמו בהרבה עניינים נוספים, שהחסידות הסבירה והאירה מושגים המבוארים בנגלה, כך גם בעניין זה. חז"ל אומרים על הפסוק (קהלת ג, יא ובקהלת רבה שם) "את הכל עשה יפה בעתו", שכל מה שהקב"ה עושה בזמן מסוים - זו העת ה"יפה", הראויה והזקוקה לדבר זה. גילוי החסידות על־ידי הבעש"ט, המגלה ומדגישה ומבארת יסודות שונים בעבודת ה', היא בהתאם לצורך הזמן בו נתגלה ונתפרסם העניין.
(דרך אגב, אנו עדים היום לתופעה, שהנהגות חסידיות שפעם היו שהתנגדו אליהן בכל תוקף, חדרו היום לכלל עם ישראל, ובכללו העדות והקהילות בישראל שאינן חלק מהציבור החסידי, וגם בחוגי ליטא. וכך גם היחס והקשר המיוחד לצדיקי הדורות, שהיום פשט הדבר בכלל ישראל, להתבטל אל הצדיק, לבקש את ברכתו, להתייעץ עמו בכל פרט וכו', ולאף אחד אין על כך שום קושיות).
הקשר עם האב - באמצעות המוח
אתם מראים בדבריכם שיש לדרך זו מקורות מבוססים בדברי חז"ל. אבל הא גופא קשיא - מהי באמת ההסברה בזה? מדוע יש צורך בדביקות בצדיקים שבדור בכדי להתקרב לקב"ה ובכדי לקבל את התורה כראוי?
בספר התניא, שהוא מהספרים היסודיים של תורת החסידות, ונקרא בשם תורה־שבכתב של חסידות, מבואר (בפרק ב'), שכל נשמות ישראל הן חלק אלוקה ממעל ממש. זאת הסיבה שעל בני־ישראל נאמר "בנים אתם לה' אלוקיכם": כשם שהבן נמשך ממוח האב ועצמיותו קשורה לעצמיות האב, כך כל נשמות ישראל נמשכות מהקב"ה וקשורות אליו עצמו.
ואף־על־פי־כן, בנשמות יש חילוקי מדרגות: יש נשמות גבוהות יותר, ויש נשמות נמוכות יותר. וכמבואר בספרי קבלה, ומובא במאמרי חסידות, שיש נשמות דאצילות, נשמות דבריאה וכו'. ולכאורה, אם כולן נמשכות מאותו השורש - מהקב"ה עצמו, כיצד יש חילוקי דרגות בנשמות? מה גורם לנשמה זו להיות גבוהה יותר, ולנשמה זו להיות נמוכה יותר?
אדמו"ר הזקן מבאר דבר זה גם כן באמצעות הדוגמה מהקשר בין בן לאביו. הבן כלול מרמ"ח איברים שכולם באים מאותו מקור - ממוח האב. ובכל זאת ישנם הבדלים בין האיברים הן בצביון שלהם והן בקשר שלהם עם האב - במוח נרגש וניכר הקשר והדמיון בין הבן לאב יותר מכל האיברים. מה יוצר את ההתחלקות הזו? אם כל האיברים באים מאותו מקור, מדוע נעשית חלוקה ביניהם בעניין גילוי ההתקשרות עם האב? על כך מסביר אדמו"ר הזקן, ש"צפרני רגליו (של הבן) נתהוו מטפה זו (ששורשה במוח האב) ממש, על־ידי שהייתה תשעה חודשים בבטן האם, וירדה ממדרגה למדרגה להשתנות ולהתהוות ממנה צפרנים" - בזמן העיבור ההמשכה ממוח האב עוברת שינויים רבים: חלק אחד משתכלל ונעשה מוח הבן, חלק אחר נעשה לב, חלק אחר נעשה ידיים ורגליים, וחלק יורד ומצטמצם עד שהופך להיות בדרגת ציפורניים; ועם כל זה, גם הציפורן "עודנה קשורה ומיוחדת ביחוד נפלא ועצום במהותה ועצמותה הראשון שהייתה טפת מוח האב".
כלומר: מהותם הפנימית של כל האיברים היא היותם חלק מגוף הבן הקשור בקשר עצמי עם האב - כולם הם ממהות מוח האב; אלא שעל־ידי תשעה חודשי העיבור, נוצרים רמ"ח האיברים שונים: החלק הנעלה נעשה בצורת מוח הבן, חלק נמוך יותר נעשה רגל, וחלק נמוך עוד יותר יורד ונעשה ציפורניים. והחידוש הוא, שגם לאחר שנעשים ידיים, רגליים ואפילו ציפורניים, כל איברים אלה קשורים עדיין עם השורש, עם מוח האב, וקשר זה הוא מהותם הפנימית של כל האיברים.
וכיצד נעשית התקשרותם עם האב? באמצעות המוח שבראש. הראש של הבן, שבו הקשר עם האב גלוי יותר (המוח מרגיש את האב ואוהב אותו), הוא המקשר את כל שאר האיברים עם האב. כמבואר בהמשך דברי אדמו"ר הזקן שם: "וגם עכשיו", לאחר שהציפורניים נעשו ציפורניים, "יניקת הצפורנים וחיותם נמשכת מהמוח שבראש" - יניקת החיות של כל האיברים היא באמצעות המוח של הבן, שהוא המרכז של כל איברי גופו.
ונמצא, שהמשל מבהיר שלושה פרטים: א) כל רמ"ח האיברים שורשם במוח האב. ב) גם לאחר שנעשתה חלוקת האיברים על־ידי העיבור, כולם קשורים במהותם לאבא. ג) קשר זה נעשה באמצעות המוח של הבן, שבו נרגש הקשר המיוחד עם האב גם לאחר שנוצרה מציאות הבן.
החסידים והרבי כמו האיברים והראש
וכך גם בנוגע לנמשל. השורש של כל הנשמות, גם הנשמות של עמי־הארץ ופחותי הערך, הוא בחכמתו של הקב"ה, בקב"ה כפי שהוא למעלה מעולמות. אלא ש"על־ידי השתלשלות העולמות אבי"ע מחכמתו ית'" נתהוו נשמות נמוכות.
והיינו שחילוקי הדרגות אינם בעצם מהות הנשמה, אלא באופן ההמשכה של הנשמה למטה, לעולם־הזה. כל הנשמות הן, כלשון התניא, "חלק אלוקה ממעל ממש", ושורשן הוא בדרגה של עולם האצילות האלוקי. אלא שבכדי שהנשמה תרד מלמעלה למטה, היא עוברת ומשתלשלת דרך העולמות הרוחניים - בריאה, יצירה עשייה.
באופן המעבר של הנשמות בעולמות הרוחניים יש שני אופנים כלליים: "דרך מעבר", ו"דרך התלבשות". הדוגמה המובאת במאמרי חסידות ל"דרך התלבשות" היא מאופן מעבר השכל מהמוח שבראש ללב, למידות, ומהמידות למעשה. בתחילה האדם מבין את מעלת הדבר; אחר־כך ההבנה משפיעה על הלב והוא מרגיש אהבה אליו; ובהמשך, האהבה גורמת לו לעשות את הדבר הטוב בפועל ממש. כאשר העניין נמצא בדרגת השכל, הקשר אליו מופשט ונעלה יותר; אחר־כך במידות הקשר מצטייר בצורה של מידות שהן מורגשות ומוגשמות יותר מהשכל; ואחר־כך במעשה - הקשר הנפשי מתבטא בציור מעשי נמוך. זו דוגמה לירידת העניין מהשכל אל המעשה, כאשר בכל שלב של ההמשכה העניין "מתלבש" בדרגה בו הוא נמצא, ומשתנה ומצטמצם בהתאם אליה.
שונה מכך היא ההמשכה ב"דרך מעבר", שבה הירידה והמעבר בדרגות הנמוכות אינו משפיע על מהות ההמשכה. לדוגמה, כאשר אדם כותב עניין שכלי, יש כאן מעבר של השכל באצבעות היד. אבל למרות שהשכל ירד לכוח המעשה, מהותו אינה משתנית על־ידי כך. אמנם קודם הצמצום ההשכלה הייתה קיימת רק בשכל הנפשי, וכעת היא "נמצאת" במקום נמוך יותר, בתוך האותיות הגשמיות שנכתבו על־ידי כוח המעשה; אבל מהותה הרוחנית של ההשכלה לא השתנתה על־ידי כך. המעבר בכוח המעשה הוסיף דבר אחד בלבד: כעת, השכל הנעלה נמצא גם בדרגה נמוכה יותר.
וכך גם בירידת הנשמות מעולם האצילות לעולם־הזה באמצעות העולמות בריאה, יצירה עשייה: עולמות אלה, על־אף היותם רוחניים, מכל מקום הם נבראים ויש בהם ישות מסוימת. רוב הנשמות, בירידתן הן "מתלבשות" תחילה בעולמות בריאה, יצירה ועשיה, או חלק מעולמות אלה, ועל־ידי כך הן מקבלות את הלבוש וההגשמה שיש בעולמות הללו. נשמות אלו נקראות "נשמות דעשיה", "נשמות דיצירה" או "נשמות דבריאה" - כל אחת לפי אופן התלבשותה בעולמות הנבראים.
אבל יש נשמות נעלות הרבה יותר - "נשמות דאצילות". השתלשלות נשמות אלה בכללות עולמות הנבראים היא ב"דרך מעבר" בלבד. השייכות שלהן לעולמות הנבראים, היא רק בעצם מעברן בעולמות אלה, אך אין להן שום שייכות מהותית להגשמה שבעולמות הללו. אם־כן נשמות אלה נמצאות למטה בדיוק כמו למעלה, כמו בהיותן בעולם האצילות.
ונמצא, שמצד מהותן העצמית - כל הנשמות שוות ממש. כולן הן "חלק אלוקה ממעל ממש". אך מצד ירידתן והשתלשלותן למטה, ישנם הבדלי דרגות רבים בין הנשמות ואין אחת דומה לחברתה.
אך ממשיך אדמו"ר הזקן ואומר: "ועם כל זה - עודינה קשורות ומיוחדות ביחוד נפלא ועצום במהותן ועצמותן הראשון שהיא המשכת חכמה עילאה". גם עכשיו, לאחר ירידת הנשמות בכל סדר ההשתלשלות עד שנעשו נשמות נמוכות של עמי־הארץ ופחותי הערך - מהותן הפנימית של נשמות אלה היא ההתקשרות עם "האבא", עם הקב"ה.
והתקשרות זו של הנשמה כפי שהיא למטה עם "האבא", נעשית על־ידי ההתקשרות עם צדיקי הדור. כפי שממשיך אדמו"ר הזקן וכותב שם, "כי יניקת וחיות נפש רוח ונשמה של עמי־הארץ הוא מנפש רוח ונשמה של הצדיקים והחכמים ראשי בני ישראל שבדורם".
אצל צדיקי הדור מאירה בגלוי ובחוזק רב ההתקשרות העצמית עם האבא, וככל שהאיבר הפרטי מתקשר עמם יותר, כך גדלה יותר התקשרותו עם מהותו ועצמותו הראשון - שורשו בחכמה עילאה.
ונמצא, שגם בנמשל ישנם שלושה פרטים הנ"ל שבמשל הבן והאבא: א) כל הנשמות כולן שורשן בחכמה עילאה, בקב"ה שלמעלה משייכות לעולם. ב) למרות ההבדלים הרבים בדרגת הנשמות, הנובעים מאופן המשכת הנשמות למטה, בכל זאת מהותן הפנימית של כל הנשמות היא הדביקות ב"אבא", בקב"ה. ג) ודביקות זו מתגלה בהם על־ידי הדביקות ב"ראש", בצדיקי הדור. כך קבע הקב"ה את אופן הקשר של האיברים עם האבא.
לפי הסבר זה, ההתקשרות לצדיקי הדור וראשי בני־ישראל, היא דבר המוכרח לשם קבלת השפע מהקב"ה, וכמו הקשר בין הרגל לראש. אבל הרי בפועל, רואים יהודים רבים לאורך כל הדורות שלא היה ניכר אצלם בגלוי עניין ההתקשרות?
אכן, בפרט אחד יש הבדל בין המשל לנמשל. במשל הבן, לאיברי הגוף אין בחירה האם להיות קשורים לראש או לא; זו המציאות שקבע הקב"ה, שאיברי הגוף מקבלים חיותם מהראש, ודבר זה ניכר בגלוי אצל כל אדם בגופו (אם ח"ו יש נתק בין אחד האיברים לראש, זה סימן למשהו לא בריא שקורה באיבר ההוא ר"ל). מה־שאין־כן בנמשל, ליהודי יש נפש־טבעית שיכולה להסתיר על דבר זה. יש לו בחירה שלא להיות קשור בגלוי ל"ראש", לצדיקי הדור. אבל האמת היא שגם אז הוא מקבל את השפעת חיותו מה"ראש".
יתירה מזו, גם אלו שמורדים בתלמידי־חכמים, בראשי־בני־ישראל, מקבלים את חיותם מהם. וכפי שמבאר אדמו"ר הזקן בהמשך העניין בתניא שם, שאפילו "הפושעים ומורדים בתלמידי־חכמים, יניקת נפש רוח ונשמה שלהם מבחינת אחוריים של נפש רוח ונשמת תלמידי־חכמים". והיינו שגם "הפושעים ומורדים בתלמידי־חכמים", יניקת חיותם היא "מהראש", מהתלמידי־חכמים; אלא שיניקה זו היא מבחינת "אחוריים" שלהם.
כלומר: כשם שבמשל בגוף האדם, כל האיברים מקבלים את חיותם מהראש, ועל־ידי הראש הם קשורים עם השורש ואין זה תלוי האם הם רוצים זאת או לא; זאת המציאות שקבע הקב"ה - כל האיברים הם גוף אחד והסדר הוא שיש מרכז, ראש, שממנו נמשכת החיות הנפשית בכל האיברים, כך גם בנמשל. אלא שבנמשל האמת הזו נכונה מצד הנפש; ואילו מצד הגוף, המסתיר על כללות העניין של "חלק אלוקה ממעל", יכול להיות הסתר.
אבל כל זה בנוגע להרגשת האדם. אך מצידם של הצדיקים, ראשי־אלפי־ישראל - כל מהותם היא היותם רועי־צאן, וכל עניינם הוא להשפיע חיות אלוקית לגוף כולו. דבר זה ניכר בכך שכל יהודי באשר הוא, חשוב ויקר אצל רועה ישראל עוד יותר מאשר עצמו (אלא שכאשר יש פניה מצד האדם אל הצדיק, ובפרט כאשר היא מתוך רגש של קשר נפשי אליו, כללות הקשר גלוי ומאיר יותר, ובמילא גם השפעתו מאירה וגלויה יותר).
הראש חש כל איבר בגוף
אפשר לפרט יותר במה בא לידי ביטוי הקשר של הצדיקים עם צאן מרעיתם גם כאשר הם אינם יודעים מכך?
הביטוי הוא בכך שה"ראש" מרגיש את עניינו של ה"איבר" הפרטי ופועל למענו, גם כאשר ה"איבר" אינו במצב של דביקות גלויה במוח.
לדוגמה, ישנו סיפור מפורסם שאירע אצל רבינו הזקן בליאזנא, שפעם בעיצומה של תפילת יום הכיפורים הפסיק תפילתו בבית הכנסת, פשט את טליתו והלך לביתה של יולדת שנשארה לבדה בבית בקצה העיירה, כיוון שכל בני־הבית הלכו לבית־הכנסת להתפלל. רבינו הזקן הגיע לביתה והכין עבורה מאכל ומשקה להחיות את נפשה.
הרבי זי"ע סיפר פעם סיפור זה, ועורר על הפלא הגדול שבו: זה שאדמו"ר הזקן דאג עבורה למאכל ומשקה וכל שאר צרכיה, אין זה פלא שהרי זהו הדין במצב של פיקוח־נפש; אבל השאלה היא איך הוא ידע שהיא זקוקה לכך? מדובר אודות רבינו הזקן באמצע עבודת התפילה שלו, במעמד ומצב של "דע לפני מי אתה עומד" בתכלית השלמות, ובעבודת התפילה גופא מדובר על תפילת היום הקדוש! ובאמצע עיסוקו בדבר נעלה כל כך - הוא הרגיש בעובדה שבקצה העיר נמצאת יולדת הזקוקה לעזרה!
לא מדובר על אחד מגדולי תלמידיו ומקושריו; מדובר ביולדת פשוטה שגרה בקצה העיר. ואף־על־פי־כן הרגיש רבינו הזקן, באמצע תפילתו הנעלית, את הקושי שלה ומיד הלך לעזור לה.
על־דרך זה סיפר הרבי אודות אדמו"ר האמצעי, שנודע בדבקותו המיוחדת, שפעם נכנס אליו אברך ל"יחידות" והתאונן על עניינים שאברכים מתאוננים עליהם. אדמו"ר האמצעי גילה לאברך את זרועו ואמר לו: "הלא תראה שצפד עורי על עצמי, וכל זה הוא מהחטאת נעורים שלך".
והמשיך הרבי: ידוע ומובן גודל הפלאת ורוממות אדמו"ר האמצעי בכלל, ובפרט מאלו ששייכים לעניינים כאלו; ומכל מקום ההתקשרות שלו גם עם אנשים כאלו הייתה כל כך חזקה, עד שהבעיות הרוחניות שלהם פעלו עליו חלישות הבריאות ביותר, עד שצפד עורו על עצמו!
סיפורים אלו ממחישים, כיצד מצידם של הצדיקים, הם מרגישים את הקשר החזק בינם לאיברי הגוף, לכל יהודי בכל מעמד ומצב שנמצא.
בהקשר זה, ישנו סיפור מופלא שקשור לרבי זי"ע. את הסיפור שמעתי מבעלי המעשה עצמם. הם התארחו בביתי לפני שנים רבות, וסיפרו לי את כל פרטי המעשה.
מדובר במשפחת הסופר, שחיה באחד מקיבוצי השומר־הצעיר לפני עשרות שנים. הבעל, מיכאל, היה פרופסור לסטטיסטיקה, ויחד עם אשתו החליטו לעזוב את הארץ. הם התאכזבו מהתרבות וההתנהגות בקיבוץ, ועברו לגור במדינת טסמניה הסמוכה לאוסטרליה.
במדינה חיו באותה תקופה כשלושים משפחות יהודיות, שאף אחת מהן לא הייתה שומרת מצוות. אך בכל זאת הם שמרו על חיי קהילה ונהגו ללכת לבית הכנסת בשבתות ובחגים. זה מה שקישר את אנשי הקהילה יחד. לקהילה כמובן לא היה רב, והחזן שידע לקרוא את התפילה בקול ולקרוא בתורה מה שקרא, מילא את התפקיד של מנהיג הקהילה.
מיכאל ואשתו לא היו מעורים בחיי הקהילה, מאחר והתמסרו ללימודיהם באוניברסיטה. יום אחד ביקשו אנשי הקהילה לשוחח עם מיכאל. אנשי הקהילה הודיעו לו, שהחזן שהיה להם למנהיג עזב את המקום, ולכן הם החליטו שמיכאל הוא המתאים למלא את מקומו כחזן וכקורא בתורה, כיוון שהוא היחיד בכל המדינה שיודע לקרוא עברית כראוי... מיכאל הופתע מאוד לשמוע בקשה זו, שהרי אין לו שום קשר עם חיים דתיים ועם בית־כנסת. הוא אמר להם שאף פעם לא ביקר בבית־כנסת, ואינו יודע מאומה בתחום זה. אבל הם לא ויתרו. הם טענו שמבחינתם כלל לא חשוב אורח החיים שלהם, העיקר שיעזרו להם להמשיך לנהל את חיי הקהילה כמו שהיה עד עתה. הם הפצירו והפצירו ומיכאל לא יכול היה לסרב, וסיכמו שכל תפקידו יהיה להיות חזן וקורא בתורה. הוא ראה זאת לא כפעילות דתית אלא כעזרה חברתית.
לפועל, הוא התחיל לשמש כחזן וכקורא, ולאט לאט הוא ואשתו נכנסו קצת יותר אל הנושא. הם התערו בקהילה ותוך כדי כך החלו לעלות במוחם מחשבות בקשר לעתיד הילדים מול סכנת ההתבוללות. הם הגיעו למסקנה, שבכדי למנוע מהם התבוללות כדאי לשמור קצת מצוות, דבר שיבדיל את הילדים מן הגויים. אך מאחר שלא היו בסביבתם יהודים שומרי מצוות ולא ידעו איך עושים זאת, התחילו לקיים את המצוות המוכרות בכוחות עצמם - הדלקת נרות שבת, קידוש, שמירת שבת במידה מינימאלית ושמירת כשרות לפי המידע הדל שהיה בידם.
וכך סיפר מיכאל: "מהר מאוד השמירה המינימאלית על המצוות לא סיפקה אותנו. רצינו לדעת יותר, להבין יותר את משמעות המצוות ואיך מקיימים אותן, ובכלל - ללמוד קצת יותר על יהדות. אולם אז מצאנו עצמנו נבוכים: אנו רוצים ללמוד, גם עבורנו, וגם בכדי לענות על דרישות שעלו מצד הקהילה, אבל לא היה ממי ללמוד. בכל האזור לא היה למי לפנות בנושאים אלה, ומלבד קיצור־שולחן־ערוך ותהילים לא היו עוד ספרים. זו הייתה מצוקה נוראה. רצון חזק ללמוד ולהעמיק, מבלי יכולת לעשות זאת בפועל.
"העם־ארצות הייתה כל־כך גדולה, שפעם התפלל בבית־הכנסת יהודי שידע קצת יותר מאיתנו, והוא העיר לנו, שבתפילת ערבית אין עושים חזרת הש"ץ..."
וכך סיפרה גב' הסופר: "יום אחד, פשוט התפללתי לה' ואמרתי תהילים מעומק ליבי ופניתי אל הקב"ה במחשבתי: 'ריבונו של עולם, ברצוננו לשמור את התורה שלך, אבל אנו לא יודעים איך. אנא תעזור לנו'".
"כמה ימים אחר־כך" - סיפר מיכאל - "הופיע בבית־הכנסת יהודי עטור בזקן ולבוש כרב. ניגשתי אליו בשמחה רבה, ושאלתי אותו שאלות רבות וביררתי דברים רבים שרציתי לברר. אחר־כך גם הזמנתי אותו לביתי, ובבית הוא ענה בסבלנות לכל שאלותינו הרבות, והדריך אותנו בשמירת המצוות אותן שמרנו.
"ליהודי הזה קראו הרב חיים גוטניק, הרב של קהילת חב"ד במלבורן. עם הזמן, הקשר בינינו התהדק, ולאט לאט התחלנו לשמור יותר ויותר מצוות, ובאופן הראוי על־פי השולחן ערוך, והתקרבנו יותר ויותר לדרך התורה. בהמשך, עברנו לגור באוסטרליה, והכל נעשה קל יותר ופשוט יותר. הפכנו להיות חלק מקהילה דתית ממש.
"עד אז לא ידענו כלל מה הביא את הרב גוטניק לבקר בטסמניה. יום אחד אירע, שהבנות של שתי המשפחות, הבת שלנו והבת של הרב גוטניק, נפגשו ושוחחו ביניהן. בין השאר בתי סיפרה לה, שקודם לכן גרנו בטסמניה. בתו של הרב גוטניק התפעלה מאוד מזה, ואמרה שיש לה סיפור מדהים בקשר לטסמניה.
"היא סיפרה, שלפני שנים מספר, קיבל אביה מכתב מהרבי מליובאוויטש, בו עורר הרבי על כך שמרוב עיסוקם של הרבנים עם בני קהילתם, צרכי היהודים בעיירות הקטנות נזנחים והיה מן הראוי שהרבנים ישימו על ליבם לעזור גם לקהילות אלה. במכתב לאבי, ציין הרבי את טסמניה, והעיר שהיה מן הראוי לבקר שם. הרב גוטניק, שהוא חסיד של הרבי, מילא מיד אחרי ההוראה ונסע לטסמניה. כך הוא הגיע לבית־הכנסת של קהילה קטנה ונידחת, ושם פגש משפחה שחיפשה יהדות ובהמשך הדרך חזרו בתשובה".
כך נודע למשפחת הסופר מה הייתה הסיבה שהרב גוטניק הופיע אצלם יום אחד.
במשך הזמן, בני הזוג הסופר התקרבו מאוד לרבי, ועסקו רבות בקירוב יהודים אחרים. מיכאל היה פרופסור גדול, ואשתו הייתה מומחית בפסיכולוגיה. הם עסקו והצליחו בקירוב סטודנטים רבים. הם סיפרו לי, שפעם אחת, באחד הכינוסים שערכו, שאלו כמה סטודנטים מה תפקידו של הרבי? והם ענו: "רבי, זה יהודי כזה, שכאשר יהודי נאנח בקצה העולם, הוא מנסה לעזור לו..." ובהקשר זה היו מספרים כיצד בהמשך לתפילות שלהם, הם פגשו ברב גוטניק, שליחו של הרבי.
כמדומה, עיקרו של סיפור זה הוא לא ה'מופת' והרוח־הקודש שבעניין, אלא העובדה שהרבי הרגיש את החסר להם. יושב יהודי במרחק אלפי קילומטרים ומרגיש את הצימאון הרוחני, את המצוקה הקשה, של יהודים שמעולם לא שמעו עליו, וכמעט ואינם יודעים שום דבר על יהדותם.
זהו עניינם של ראשי־אלפי־ישראל. מלבד זאת שדרגת נשמתם נעלית יותר והם מרגישים את ענייני האלוקות כפי שזה בעולם האצילות, הקב"ה עשה אותם רועי ישראל. הם הרועים של עם ישראל, ודבר זה הוא כל מהותם. נשמתם היא "כללית" - עניינה הוא להיות ה"ראש" וה"מרכז" של האיברים הפרטיים. הם מרגישים את מה שחסר לאיברים ומשפיעים להם את חיותם.
דבר זה בא לידי ביטוי גם בתפילתם של רועי ישראל עבור צאן מרעיתם. צדיקי הדורות מרגישים את כאבם של צאן מרעיתם, ובמיוחד את מקושריהם, ואזי גם תפילתם היא באופן אחר. וכדברי החתם־סופר שהובאו לעיל, שכאשר יהודי פונה ליהודי חבירו שיתפלל עבורו, אין זה כפניה למישהו אחר, שהרי כל ישראל הם כגוף אחד ונפש אחת. יתירה מזו, "המתפלל על חברו צריך שיחלה עצמו עליו", הוא צריך להרגיש כאילו הוא עצמו גם כן חולה. לא מספיקה העובדה שמצד פנימיות הנפש אכן כל ישראל הם גוף אחד, אלא צריך שהמתפלל גם ירגיש את זה בגלוי. הוא צריך להרגיש את צרתו של חבירו, ואזי "כיון ששניהם בצער" אזי תפילת "הראש" תועיל יותר עבור החולה. כאשר מדובר על שני חברים, ככל שתהיה אהבת האחד לשני חזקה, הרי סוף־סוף מדובר על שני אנשים שונים והאהבה לזולת היא כמו דבר חיצוני, ואינה כמו האהבה הטבעית של האדם לעצמו. מה־שאין־כן כאשר מדובר על רועי ישראל, הקב"ה ברא אותם באופן כזה שהצער והחיסרון של צאן מרעיתם הוא כמו הצער שלהם ממש, ועוד יותר מכפי שהאדם עצמו מצטער, וזו גם אחת הסיבות שתפילתם מועילה יותר.
ה"אנחה" החסרה מה פירוש "עוד יותר". כיצד זה ייתכן?
ההסבר הוא פשוט: כאשר כואב לרגל, מי מרגיש את הכאב, הרגל או הראש? הראש מרגיש את הכאב הרבה יותר חזק והרבה יותר בעומק. וכך גם בנמשל: "הראש" מבין ומרגיש הרבה יותר את הבעיה ואת החיסרון שיש ב"איברים", ותיקון הבעיה נוגע לו יותר. זהו עומק דברי החתם־סופר "טוב יותר שיכנס הראש משיכנס הרגל".
דרך־אגב, יש סיפור מעניין אודות אדמו"ר מוהרש"ב ואחיו הרז"א (רבי זלמן אהרן), שבהיותם ילדים קטנים שיחקו ביניהם, והמשחק היה - רבי וחסיד. הרז"א היה הרבי ואדמו"ר מוהרש"ב היה החסיד. ה"חסיד", הרבי הרש"ב, נכנס ל"יחידות" אל "הרבי", אל אחיו הרז"א, כדרך החסידים, וביקש תיקון על כך שאכל אגוזים בשבת ולא ידע ממה שכתב רבינו הזקן בסידורו להיזהר מאכילת אגוזים בשבת מחשש שמא יבוא לידי איסור בורר. "הרבי" השיב לו שיתפלל מתוך הסידור וזה יהיה התיקון עבורו...
אמר לו הרבי הרש"ב: "אתה לא רבי! אפילו לא נאנחת לפני שנתת לי דרך תיקון..." הרבי הרש"ב הרגיש כבר בילדותו, "בוצין בוצין מקטפיה ידיע", שהמושג "רבי" מבטא קשר נפשי עמוק לצאן מרעיתו. עצה ותיקון שהרבי נותן, כמו גם ברכה ותפילה שלו עבור המקושרים אליו, נובעים מתוך הרגשת הצער של הזולת כאילו זה צערו שלו.
חלק ב
מדוע ההתקשרות לצדיק היא יסוד בחסידות?
שהאלוקות תאיר במציאות האדם
הדברים מובנים. אבל איך כל זה קשור לכללות עבודת ה' על־פי דרך החסידות?
החסידות באה לגלות בעולם את ענייני האלוקות שלמעלה לגמרי מהעולם. דבר זה מתבטא בתחומים רבים, והדוגמאות העיקריות לכך הן - השגת עניין אחדות ה', ההכרה במהותו האמיתית של כל יהודי, והכרה והרגשה באלוקות שבתורה ובמצוות שניתנו לבני־ישראל במתן־תורה. בכדי שעניינים נעלים אלה יתקבלו בפנימיות האדם, הוא צריך נתינת כוח מיוחדת על זה מצדיקי הדורות, רועי ישראל שבדור.
כדי שענייני האלוקות יאירו במציאות האדם, צריך שיהיה לו קשר מיוחד לאלוקות. דבר זה נעשה על־ידי הדביקות בתלמידי חכמים. ועניין זה מבואר בהמשך הדברים בתניא (פרק ב) שם: לאחר הסברת הקשר של כל נשמות ישראל עם השורש, האבא, באמצעות הראש, ראשי־אלפי־ישראל, והבאת המשל מהקשר של הבן עם האבא, מציין אדמו"ר הזקן נקודתיים, ולאחריהן הוא מוסיף עוד עניין - "בזה יובן מאמר רז"ל על פסוק ולדבקה בו, שכל הדבק בתלמידי חכמים מעלה עליו הכתוב כאילו נדבק בשכינה ממש". ומוסיף ומבאר ש"על־ידי דביקה בתלמידי־חכמים, קשורות נפש רוח ונשמה של עמי־הארץ ומיוחדות במהותן הראשון ושרשם שבחכמה עילאה שהוא ית' וחכמתו אחד". כלומר, על־ידי הדביקות בצדיקים ובתלמידי־חכמים, יהודי נדבק "בשכינה ממש", ועל־ידי כך ענייני האלוקות הנעלים ("שכינה") מאירים ומתגלים בו.
הטעם לכך הוא, מפני שהראש הוא מקום משכן החיות. הראש הוא 'כלי' להרגיש עניינים נעלים ודקים בחיות הנפשית הבאה מהאב. וכך גם בנמשל: מוח הבן, צדיקי הדורות שיש להם "נשמה דאצילות", מרגישים ומכירים במציאות האלוקות באופן אחר לגמרי מכפי שזה בנשמות הנמוכות יותר. ועל־ידי דביקות הנשמות הנמוכות בצדיקים, הם עצמם נעשים גם־כן דבוקים "בשכינה ממש", וענייני האלוקות הנעלים מאירים יותר במוחם, וחודרים יותר אל ליבם.
"כחץ ירה בקרבי אור ותוקף אמונה"
ידוע, שאחד היסודות העיקריים בחסידות הוא העניין של אחדות ה'. לפני גילוי החסידות, ההבנה במושג אחדות ה' הייתה, שאין שום דבר שולט חוץ מהקב"ה. הוא השליט היחיד. אך הבעש"ט פירש: לא רק שאין שום שליט מלבדו, אלא אף אין שום מציאות חוץ ממנו.
בעניין אחדות ה' עצמו, ישנן כמה וכמה דרגות, ובדרך כלל נחלקות לשתיים: "יחודא תתאה" ו"יחודא עילאה". הדברים נתבארו באריכות בספר התניא, אך נחזור על נקודת הדברים בקצרה. יש עניין אחד באחדות, שאומר שהעולם אינו מציאות לעצמו, כיוון שמתהווה כל רגע מהקב"ה. בכל רגע הקב"ה אומר "יהי אור" ואזי נעשה אור, "יהי רקיע" ועל־ידי כך נעשה רקיע. ואם לרגע אחד יפסיק לומר זאת, הכול יחזור להיות אין ואפס. ונמצא, שכל מציאות הדבר אינה מציאות עצמאית, אלא הוא אך ורק הדבר ה' שמהווה אותו.
אבל אף־על־פי־כן, בדרגה זו לעולם יש איזשהו ערך. סוף־כל־סוף, פעולת ההתהוות, שהקב"ה מהווה את העולם בכל רגע ורגע - מבטאת תוכן ועילוי מסוים. היא לא מציאות עצמאית, אבל יש לה ערך עצמי. היא מבטאת משהו.
על כך מבארים, שכל ביטול זה הוא רק "יחודא תתאה", ואמנם יש ביטול עמוק יותר - "יחודא עילאה". כל ההתהוות היא מבחינת העשרה מאמרות, שהם דרגת האלוקות שלאחר הצמצום, לאחר שהקב"ה השפיל עצמו להיות מקור להתהוות הנבראים; אולם לגבי הקב"ה עצמו - "כולא קמיה כלא חשיב". וכדברי חז"ל, "במקום גדולתו שם אתה מוצא ענוותנותו" - הגדולה שלו, "הגדולה זה מעשה בראשית", היא ענווה והשפלה לגביו. הוא עצמו מרומם לגמרי מכל העניין, וכל נושא התהוות העולמות חסר חשיבות וערך לגביו.
בפרטיות יותר, בכל אחת משתי דרגות אלו יש פרטים ודרגות רבות, אך הצד השווה בכולן הוא שהאדם בטל במציאות ביחס לקב"ה וכל עניינו הוא להשלים רצון קונו. זה כל תוכן חייו.
לגרום שאדם יסתכל כך על העולם ויסתכל כך על עצמו - זה דבר קשה. לא סתם קשה, זה כמעט מן הנמנע.
כאשר אדם לומד ספרי מוסר באופן רציני, ומתחיל להבין שיש לו חסרונות - גאווה, כעס וכו', על־אף שתיקון דברים אלה דורש יגיעה גדולה, מכל מקום לא אומרים לו בזה שהוא עצמו, בעצם מהותו, בעייתי. להפך: האדם עצמו בסדר, אלא שיש פרטים, מידות מסוימות, שצריכים תיקון. אבל הכרה כזו שתוכנה הוא: האמת שלך היא לא "אתה", הרגשת ה"יש" הטבעית של האדם כאדם, אלא רק מה שהקב"ה מהווה אותך וזו כל המציאות - זה מאוד לא מתקבל. עד כמה שיסבירו עם משלים והסברים, זה לא "נדבק" בשכל הטבעי, ובוודאי שלא בהרגשה הבסיסית של האדם.
בכדי שאצל יהודי יורגש עניין של "אין עוד מלבדו", שתורגש בו האמת, ובנוגע לפועל ממש - שיהיה מסור לגמרי לקב"ה וכל עניינו יהיה רק דבר אחד: להשלים את הכוונה לשמה הוא נברא, לעשות את רצון הקב"ה - צריך להאיר באדם האור האלוקי כפי שהוא למעלה מהבריאה. האדם מצד עצמו לא יכול להגיע לזה. הנבראים יכולים להשיג רק את הדברים שבערכם. נשמה של עולם העשיה יכולה להשיג את המושגים האלוקיים כפי שהם בבחינת צמצום בעולם זה; נשמה שבדרגת עולם היצירה יכולה להשיג את ענייני האלוקות שבדרגת היצירה וכן נשמות דבריאה. אבל כל זה הוא השגת הדברים כפי שהם בצביון של נבראים, כל עולם לפי דרגתו. אבל בכדי שהאמת האלוקית עצמה תורגש, שהביטול עצמו יחדור בלב האדם - זה יכול להיות רק על־ידי הדביקות בתלמידי־חכמים, ראשי בני־ישראל בדור.
אצל הצדיקים מורגש הביטול העצום כפי שהוא בעולם האצילות, וכמבואר בתניא פרק לט וז"ל: "עולם האצילות שהוא למעלה מהשכל וההשגה וההבנה לשכל נברא . . . אי־אפשר לשכלים נבראים לקבל מהן ולכן לית מחשבתא דילהון תפיסא שם כלל, לכן הוא מדור לצדיקים הגדולים ...(ש)עבודתם . . . בבחינת מרכבה ממש לאין־סוף ב"ה וליבטל אליו במציאות ולהכלל באורו ית' הם וכל אשר להם על־ידי קיום התורה והמצות, על־דרך שאמרו האבות הן הן המרכבה והיינו לפי שכל ימיהם היתה זאת עבודתם". ועל־ידי הקשר אליהם, מתווסף בהרגשת ו"הנחת" הדברים במוח ובלב, וההתמסרות לקב"ה, לאמת של "אין עוד מלבדו", היא באופן אחר לגמרי.
באחד ממכתביו, כותב ר' אייזיק מהומיל, מגדולי חסידי אדמו"ר הזקן, לחבירו תיאור כיצד התייגע להחדיר בעצמו את ההרגשה של אחדות ה', ועד כמה התחנן על כך אצל אדמו"ר הזקן, עד שבהזדמנות, בעת דיבור הרבי בעניין זה, הרגיש כיצד הדברים חודרים אל ליבו, וזה לשונו במכתב:
"כל החסידים, ובפרט תלמידי אדמו"ר נ"ע, יש להם האמונה, ומורגשת היא על פי רוב בשמונה עשרה. דהיינו, שאחר כל ההתבוננות הטובה שבפסוקי דזמרה ובקריאת שמע ביחודא עילאה וביחודא תתאה - לאחרי זה נעשה מורגש שהכול הוא אלוקות. והחושך של קליפת נוגה עומד ממרחק וחש כיצד העולם הוא עולם, ויחד עם זה לא נוגע כלל ולא מבלבל כלל את האמונה.
"...ואני הכותב הקאתי חלב שינקתי ממעי אמי על אמונה זו, שבחינת הקטנות הנ"ל נטע אדמו"ר נ"ע בקרבי בתורה (על־הפסוק) "ואפו [עשר נשים] לחמכם בתנור אחד". והתחילה לצמוח ולהתגדל על ידי בנו אדמו"ר הרב שי'. ורק שהיו עיני טרוטות ולא יכולתי לחזקה היטב, והייתי חפץ לשמוע באר היטב בפירוש דווקא, ועל זה הרבתי בצעטליך ובשאלות ובקשות. ואדמו"ר דחה אותי כמה וכמה פעמים, וקבלתי צער ועינוי גדול, עד שפעם אחת הצליח צעטיל שלי, ותיכף הבטיח להגיד לי חסידות ביחידות. אחר כך נעשה שהיו שם עשרה אנשים ובתוכם רי"ח מדרוייא. ומה לי להאריך מענייני התורה שאמר אז. בקיצור: עמדתי מרעיד ולא ידעתי אם הוא יום אם לילה. ואחר כלותו לדבר כחץ ירה בקרבי אור ותוקף אמונה הנ"ל - עד שנתעורר אז אצלי חפץ לילך לצעוק ברחובות כל זה... חי' וחי נפשי שאינני מגזם אפילו דיבור אחד בזה" (ליקוטים שבסוף ספרו חנה אריאל).
לפי זה, עניין ההתקשרות נוגע לעבודתם הנעלית של יהודים המתבוננים בעניין אחדות ה' ובדרגות הביטול הנעלות. אך מקובל בחב"ד, שעניין ההתקשרות שייך לכל אדם, גם אנשים פשוטים שאינם עוסקים בהשגת דרגות גבוהות בעניין "אין עוד מלבדו". לכאורה מה זה שייך אליהם?
אמנם השגת עניין אחדות ה' דורשת יגיעה גדולה, ובכדי להרגיש אמת זו בלב כראוי יש צורך בעבודת המוח ובלב רחב של יהודים בעלי דרגה. אבל אף־על־פי־כן, עניינים אלו שייכים לכל יהודי בכל דרגה בה הוא נמצא. גם אם הוא לא מצליח להחדיר אמת זו לגמרי אל תוך הלב, עצם הלימוד משפיע על השאיפות של האדם, ועל אופן הנהגתו. הידיעה שכל מציאות הבריאה מתהווה בכל רגע בשביל ישראל והתורה, נותנת לאדם הסתכלות אחרת על כל מה שנעשה מסביבו. הוא מכיר בכך שכל פרט הוא בהשגחה פרטית, והמהות הפנימית של כל דבר היא הכוח האלוקי המהווה, ודבר זה נותן לאדם כוחות להתמודדות עם הקשיים בעבודת ה'. זה גם משנה את כל השאיפות של האדם. עצם הידיעה וההבנה הנכונה, מה טוב ומה רע, שביטול זה קדושה וישות זו 'קליפה', אף אם היא לא חודרת אל הלב לגמרי ומשנה את כל חיי האדם - הרי מוחו שואף להיות בהתאם לאמת זו, וידיעה ושאיפה זו מגבילות את ההתפשטות של הישות העצמית והמידות של הנפש־הבהמית [הערת המערכת - הרב יואל כהן שליט"א, עומד על נקודה זו באריכות רבה בהקדמה לספרו "המועדים בחסידות"].
מעלתן של ישראל
הזכרתם קודם גם את ההסתכלות השונה שנותנים תורת החסידות ומורי החסידות בנוגע למהותם של בני־ישראל והרגשת מעלתן האלוקית של התורה והמצוות. אפשר לפרט קצת יותר נקודה זו?
יסוד הדברים נעוץ בהבדל המהותי בין נשמות ישראל לשאר הנבראים, כפי שהוא מבואר הדק היטב בתורת החסידות. נקודת הדברים היא: כל הנבראים נבראו מהדיבור האלוקי, עשרה מאמרות. הקב"ה אמר "יהי אור" ונעשה אור, "יהי רקיע" ונעשה רקיע. אך על הנשמות כתוב "ויפח באפיו נשמת חיים". ומבואר בתניא, על־יסוד דברי הזוהר, שהבדל זה מבטא את מעלתן הגדולה של נשמות ישראל: כאשר אדם מדבר, ההבל היוצא מפיו הוא חיצוני. לכן הוא יכול לדבר משך זמן בלי להתעייף. מה־שאין־כן כאשר הוא נופח הוא מתייגע. ההבל שבא בנפיחה הוא "מתוכיותו ומפנימיותו". וכך גם למעלה, הדיבור הוא בחינה חיצונית באלוקות, ואילו עניין הנפיחה מבטא דרגה פנימית באלוקות. ומבחינה פנימית ונעלית זו נמשכו נשמות ישראל.
באחת ההתוועדויות הרבי עמד על הבדל מהותי נוסף בין הדיבור לנפיחה, המבטא עומק נוסף ומיוחד במהותם של ישראל. מהדיבור "יהי רקיע" מתהווה רקיע. הדיבור גוזר שתתהווה מציאות חדשה של רקיע, אבל אין זה שהדיבור עצמו נעשה רקיע; מה־שאין־כן בעניין ה"ויפח", ההבל שנפח לא בורא משהו אחר, אלא הוא עצמו נעשה הנשמה של היהודי.
כלומר, מלבד זאת שמקור הנשמה הוא בבחינה עמוקה הרבה יותר באלוקות ממקור שאר כל הנבראים, הרי שבחינה זו עצמה הופכת להיות המהות של הנשמה כפי שהיא ב"אפיו", בגוף. זו המהות של כל יהודי, גם הנשמות הנמוכות ביותר. כל יהודי אומר "ואתה נפחת בי". התוכיות והפנימיות של החיות האלוקית היא המהות שלו. אלא שבנשמות הנמוכות זה בא ב"לבוש" של בריאה, יצירה, או עשיה, אבל מצד המהות - לכל יהודי יש בתוכו מהות שלמעלה מהשכל, למעלה מכל הגבלות, חלק אלוקה.
אגב, נקודה זו היא היסוד שמדגישה תורת החסידות בעניין "ואהבת לרעך כמוך". כאשר יהודי מכיר ומרגיש בכך שמהות החיים שלו ושל חבירו היהודי היא היותם חלק אלוקה ממעל - אזי תיתכן אהבה אמיתית ביניהם.
מהי "אמונה"?
ה"חלק אלוקה ממעל" בא לידי ביטוי בעניינים שונים, אך כעת נתעכב על נקודה כללית בזה: האמונה העל־שכלית שבכל יהודי.
הגמרא מתארת את בני־ישראל כ"מאמינים בני מאמינים". האמונה היא כוח נשמתי חזק הרבה יותר מהבנת השכל. יש הסבורים שאמונה היא ביטוי לחולשה. אדם שאינו מסוגל לחשוב, להבין ולהוכיח את אמיתות הדבר בהוכחות מוצדקות ומבוססות, זקוק לאמונה - "פתי יאמין לכל דבר". לפי גישה זו, אותם שמבינים את האמת האלוקית בשכלם, ויש להם הוכחות שכליות לכך שיש בורא לעולם, כמבואר ב"מורה נבוכים" וב"אמונות ודעות" (לדוגמה), ידיעתם את הבורא היא עמוקה וודאית הרבה יותר ממי שלא למד בספרים אלו ואין לו הוכחות שכליות לכך. אצלו הידיעה במציאות הבורא אינה אלא מפני שכך הוא קיבל מהוריו ומחנכיו, ולכן אמונתו חלשה יותר. אבל לפי תורת החסידות שגילה מורנו הבעש"ט, האמת היא בדיוק להפך: אין דבר חזק וודאי יותר מהאמונה התמימה והפשוטה של היהודי הנובעת מפנימיות נשמתו.
במאמרי חסידות משווים את האמונה בה' לראיית העיניים. שורש האמונה הוא בנשמה האלוקית ה"רואה" את הקב"ה ומרגישה אותו. וראיה זו היא היסוד לכך שבתודעתו של היהודי מונח בפשטות שיש אלוקה בורא העולם. לכן, לא רק שהיהודי אינו זקוק להוכחות על מציאות הבורא, אלא אפילו אם יביאו לו הוכחות הסותרות את האמונה, כביכול, הוא לא יקבל אותן ולא יתרשם מהן כלל.
ובדוגמת ההבדל בין שמיעה לראיה:
כאשר אדם שומע או מבין משהו, ייתכן ששאלה חזקה על העניין תערער את ודאותו ואמיתותו; אולם כאשר הוא ראה משהו בעיניו - הקושיא הגדולה ביותר לא תערער כלל את ודאותו המוחלטת במה שראה. ואם ישאלוהו: איך אתה יכול להגיד כך וכך, הרי מביאים לך ראיה שהיה אחרת? התשובה תהיה: "אני בעצמי ראיתי!". הראיה נחקקת באדם בעצמו, הרבה יותר פנימה בנפש מהדרגה בה נתפסת הבנתו.
ובפשטות, ראיה זו הוודאות הכי גדולה. אך הרבי אומר שבעומק העניין, האמונה של יהודי בקב"ה היא הרבה יותר חזקה וודאית מאשר ראיה. ראיה היא גם כן ידיעה שבאה לאדם על־ידי שהוא רואה דבר הנוסף על מציאותו. במשך כמה שנים הוא לא ידע את הדבר, וכעת על־ידי הראיה המידע התווסף אל מציאותו. אם כן, גם ראיה זה לא העצם ממש. כאשר מדברים על דברים חיצוניים הנקנים בנפש, אזי ראיה נחקקת באדם עצמו. אבל זה הכול ביחס למה שמגיע מבחוץ. מה־שאין־כן את עצם קיומו של האדם, הוא אינו צריך להוכיח על־פי שכל, וגם לא צריך להסתכל על עצמו כדי לדעת שהוא קיים... הוא זה הוא, כי זו העצמיות שלו.
וכך גם האמונה של הנשמה האלוקית בקב"ה. האמונה של יהודי באלוקות אינה מיוסדת על הבנה והוכחות. היא גם אינה נובעת מכך שהוא "רואה" את מציאות האלוקות; זה הרבה יותר. החלק אלוקה ממעל הוא המהות שלו. אלא שהאמונה יכולה להיות בהעלם, ועד כדי כך שלפעמים יש מצב שיהודי חושב שהוא לא מאמין. אך כאשר מתעוררת בו, על־ידי סיבות שונות, נקודת היהדות שבו - אזי ההתעוררות היא בנקודה העצמית של הנשמה הקשורה עם הקב"ה בלי כל הגבלות, ואמונה זו הופכת להיות המהות שלו.
רואים את זה בהרבה מקרים אצל אנשים פרטיים, אך לפעמים רואים זאת גם בכללות עם ישראל. בדור שלנו ראו ביטוי חזק מאוד לכך אחרי מלחמת ששת הימים. אנשים שהחזיקו את עצמם לאפיקורסים, פרצו בהתלהבות לא רגילה עם הגיע הבשורה על שחרור הכותל המערבי. בימים הראשונים המשטרה אסרה ללכת לכותל מחשש למוקשים, ובכל זאת המונים רצו לכותל. אחרי כמה שבועות או חודשים, התחילו להסביר כל מיני הסברים כביכול לתופעה המוזרה - עתיקות, היסטוריה, סמלים לאומיים וכו', כל מיני שטויות. בשביל עתיקות אדם לא הולך כשיש חשש למוקשים. ההסבר האמיתי לכך הוא - הייתה איזו סיבה שעוררה את המהות הפנימית שלהם ולכן הם לא היו רגועים. חז"ל אומרים שלעולם לא זזה שכינה מהכותל המערבי; לכן הידיעה על שחרור הכותל נגעה בנקודה הפנימית של בני־ישראל, כאשר יש כאלה שאפילו אינם יודעים מדוע הם מתרגשים. יהודי שהחזיק עצמו כל העת ל"כנעני", שכח לרגע שהוא "כנעני" ורץ לראות את הכותל.
זו הייתה הזדמנות מיוחדת ליהודים הדתיים להתעסק ולהסביר ל"כנעני" למה הוא רץ, לנצל את ההתעוררות הפנימית ולהפנות אותה כלפי התחזקות בקיום המצוות.
דרך אגב, כמה ימים לפני המלחמה, הרבי הכריז על "מבצע תפילין", כאשר במשך הזמן אחר־כך התווספו עוד "מבצעים". היו חוגים שלעגו לזה: תופסים יהודי שלא יודע מה זה תפילין בכלל ומניחים לו תפילין על היד והראש... תחילה צריך להסביר לו שיש אלוקה בעולם, ושהוא נתן לנו את התורה; אחר־כך להסביר לו שהפירוש "והיו לטטפת בין עיניך" הוא לא כמו שהקראים מפרשים אלא כפי שנתפרש בתורה־שבעל־פה; ורק כשיבין ויכיר שיש בורא עולם ונותן המצוות, ומהי מהותה של מצוות תפילין, אזי יש מקום לבקש ממנו להניחן.
הטענה הזאת הייתה צודקת אם היה מדובר באנשים סתם, לא ביהודים. הקשר של אינם יהודים עם הבורא הוא רק על־ידי השכל. השכל מוכיח את מציאות הבורא; אבל הבורא עצמו אינו מתגלה בהוכחות. אדם שנמצא בבית, ברור לו שהבית נבנה על־ידי בנאי, שהרי הבית לא נעשה מעצמו. אבל סוף־סוף הוא אף פעם לא ראה את הבנאי. הבנאי אינו נמצא אצלו בגילוי, אלא שיש לו הוכחות שהוא קיים.
אצל יהודי הקשר עם הקב"ה הוא משהו אחר. בעומק הלב יש לו הכרה פנימית במציאות הקב"ה וזו כל מהות חייו. נקודה פנימית זו, ה"נר הוי' נשמת אדם", אינה מתעוררת על־ידי ויכוח ולא על־ידי פילוסופיה; זה מתעורר על־ידי עניין אלוקי.
וכאן אנו באים להסתכלות שמגלה תורת החסידות על התורה והמצוות: עיקרן של המצוות הוא היותן רצון עצמי המאוחד לגמרי עם הקב"ה. כמו־כן עיקרה של התורה הוא היותה חכמה אלוקית, "אורייתא וקוב"ה כולא חד". נקודה זו חוזרת ונשנית פעם אחר פעם בתורת החסידות, והיא מבוארת ומוסברת מכל צד ומכל פינה. וזהו היסוד לעניין המבצעים שיסד הרבי: הכוח לעורר את ה"נר הוי' נשמת אדם", הוא על־ידי ה"נר מצווה ותורה אור". על־ידי כך מתגלה האמונה הפנימית שקיימת בתוכו. ודאי שצריך גם ללמוד ולהבין, אבל היסוד הוא לגלות את האמונה שלמעלה מהשכל.
ונמצא, שמהותו של כל יהודי היא היותו חלק אלוקה ממעל. דבר זה נוגע לכל יהודי, הן יהודי עובד ה' ולומד תורה בדרגה נעלית, והן יהודי פשוט שבפשוטים. המהות העצמית של שניהם היא - היותם חלק אלוקה ממעל. זה תוכן חייהם. אלא שייתכן שנקודה פנימית זו אינה בגלוי. בכדי לגלות ולעורר נקודה זו, צריך לעניין אלוקי שיעורר זאת.
דבר זה ודאי נעשה על־ידי קיום המצוות, אך ייתכן שיהודי יתפוס גם אותן כדבר השייך למסגרת הבריאה. אך ככל שקשורים יותר לצדיקי הדור, ל"נשמות דאצילות" המאירות כאן למטה, האמונה מאירה יותר, מרגישים יותר את האלוקות שבמצוות, וכוח מסירות הנפש על קיומן גם הוא מאיר ומתגלה יותר.
לראות את הנקודה הפנימית
לאורך ההיסטוריה, ניתן להבחין שככל שיהודים היו קשורים יותר לצדיקי הדור האמיתיים, ענייני האמונה, הביטול ומסירות הנפש האירו בהם יותר.
בדורנו, שזכינו לאורו הגדול של הרבי זי"ע, רואים בפועל איך אלפים ורבבות מישראל, התקרבו ליהדות וגילו את האמונה שבהם בהשפעתו העצומה. אצל הרבה מהם זה התחיל על־ידי קיום מצווה מעשית כמו מצוות תפילין וכיו"ב, ולאט לאט, במשך הזמן רבים רבים נעשו יהודים שומרי תורה ומצוות במלואם; יש רבים אחרים שלא נעשו שומרי תורה לגמרי, אבל אף־על־פי־כן הם נעשו קרובים ליהדות הרבה יותר מכפי שהיו קודם; יש סיפורים רבים על יהודים שניצלו מנישואי תערובת בעקבות זאת שבחור כלשהו "נדנד" להם להניח תפילין; ויש כאלה שקיום מצווה באופן חד־פעמי, קירב אותם באופן כללי ליהדות וגילה את האמונה שבהם. ועל־אף שאינם שומרים מצוות ממש, מכל מקום האמונה הנשמתית כבר מאירה בהם.
לכאורה זה דבר קטן, אבל האמת היא שזה דבר עצום. המרחק בין אלה שנקראים "חילונים" לאלו שנקראים "דתיים" אינו גדול כמו המרחק בין אלה שאינם יודעים על יהדותם ובין אלו שהתקרבו ונרגש אצלם ה"יהודי" שבהם; הנשמה האלוקית שלהם. זה מתבטא אמנם בפרט קטן לכאורה, בשמירה על מצווה קלה, או בהשתתפות בתפילת שבת וכיו"ב - אבל זה ביטוי לגילוי הנשמה.
הרבי הרגיש וראה את הנקודה האלוקית שבכל יהודי, והדריך ועורר את תלמידיו, ויהודים אחרים מכל העדות והחוגים, לצאת החוצה ולגלות את האמונה שבכל יהודי בכל מקום בעולם באמצעות המצוות המעשיות, המצוות האלוקיות.
לאהוב כל יהודי אהבה עצמית
הזכרתם קודם, שהעיקרון שמבארת תורת החסידות שיהודי הוא חלק אלוקה ממעל, הוא היסוד להדגשת החסידות בעניין אהבת ישראל. אפשר להסביר יותר את העניין? ומדוע גם נקודה זו קשורה להתקשרות לצדיקי הדורות?
ידוע, שלפי תורת החסידות שגילה מורנו הבעש"ט, כללות העניין של "ואהבת לרעך כמוך" מקבל עומק וחשיבות מיוחדים. בחסידות שמים דגש חזק על התיבה "ואהבת לרעך כמוך". האהבה ליהודי אחר צריכה להיות כמו שאתה אוהב את עצמך - "כמוך" ממש. ההבדל בין אהבה של האדם לזולתו לאהבת עצמו, הוא לא כמותי בלבד, שאת עצמו האדם אוהב בחוזק ובעומק יותר מאהבתו לזולתו, אלא זה סוג אחר של אהבה.
האדם והזולת הם שני אנשים שונים ונפרדים, אלא שכאשר ראובן יודע ומכיר במעלותיו של שמעון, הוא אוהב אותו. זו אהבה שקשורה למעלותיו של שמעון, לא לשמעון עצמו. לכן, אם מאיזושהי סיבה מעלותיו יתבטלו (או על־כל־פנים ראובן יחשוב שהן בטלו), האהבה תיפסק. מה־שאין־כן אהבת האדם לעצמו אינה מפני שהוא מכיר במעלותיו, זו אהבה עצמית. אהבה ללא כל סיבה. הוא אוהב את עצמו כי זה הוא, לא בגלל סיבה כלשהי.
סוג אהבה זה, שאינו תלוי בשום סיבה, קיים גם באהבת האב לבנו והבן לאביו ובאהבת אחים זה־לזה. אהבת האב לבנו אינה מצד מעלותיו של הבן, אלא מפני שהבן הוא חלק ממנו. זו אהבה נפשית.
ההבדל בין שני סוגי אהבות אלו אינו רק האם האהבה יכולה להתבטל או לא, אלא בעיקר במהות האהבה עצמה. כאשר ראובן אוהב את שמעון מפני מעלותיו - הוא לא קשור עם שמעון עצמו, הוא קשור ואוהב את מעלותיו. וכשם שכך הוא בנוגע לנאהב, על־דרך זה בנוגע לאוהב: עצם המהות של ראובן אינה קשורה בשמעון. השכל שלו הוא זה שדבק וקשור עם שמעון. שכלו והבנתו מחייבים, שכיוון שלשמעון יש מעלות מיוחדות צריך לאהוב אותו. ונמצא, שבאהבה זו הקשר הוא בין חיצוניות האוהב לחיצוניות הנאהב.
מה־שאין־כן אהבת האב לבנו אינה למעלותיו של הבן; האבא אוהב את הבן עצמו. ממילא מובן, שאהבתו אינה רק מצד השכל אלא זו אהבה נפשית ועצמית. ועל־דרך זה גם באהבת האדם לעצמו - זו אהבה עצמית.
וזוהי הדגשת התורה "ואהבת לרעך כמוך" - אהוב יהודי שני כמו שאתה אוהב את עצמך. הדרישה היא לאהוב כל יהודי ללא סיבה כלשהי, אלא לאוהבו בדיוק באותו האופן שאתה אוהב את עצמך.
כיצד ייתכן הדבר? איך אפשר לאהוב מישהו אחר כמו אהבת עצמו? אלא שעניין זה נובע מהבנת מהותם של ישראל: כאשר מבינים שכל ישראל הם גוף אחד, כיוון שכל נשמות ישראל מושרשות בקב"ה עצמו, ונקודה זו היא מהות חייהם של בני־ישראל - אזי האהבה לכל יהודי אינה לאדם אחר הנבדל מהאוהב, אלא זו אהבת עצמו.
אבל דבר זה קשה מאוד לקבלו ובמיוחד להרגישו. הגוף הגשמי והנפש הבהמית, בהם מלובשת הנשמה האלוקית, מסתירים על המהות הפנימית של היהודי. הנטיה הטבעית של האדם היא לעסוק בצרכי גופו, ואפילו אם הוא חושב על רוחניותו - המחשבה היא על צרכי עצמו. מצד הטבע האנושי, יהודי אחר הוא בעדיפות שנייה, או אף פחות מכך. בכדי שתהיה אהבת־ישראל אמיתית, באופן של "כמוך" ממש, צריך להיות העניין של הגברת הנפש על הגוף. יהודי צריך להרגיש שעיקר חייו זה הדביקות באלוקות על־ידי התורה והמצוות, ולא חייו וצרכיו האישיים; מה־שאין־כן "העושים גופם עיקר ונפשם טפלה - אי־אפשר להיות אהבה ואחוה אמיתית ביניהם אלא התלויה בדבר לבדה" (תניא פרק לב).
במילים אחרות: אם המהות של ראובן היא היותו אדם פרטי הנקרא בשם ראובן, אזי שמעון הוא אדם אחר ואינו "כמוך" ממש; אולם אם כל מהותו של ראובן היא היותו יהודי, "חלק אלוקה ממעל" - אזי ראובן ושמעון הם אותה המהות וראובן יאהב את שמעון כמו את עצמו ממש, שהרי גם שמעון הוא חלק אלוקה ממעל בדיוק כמו ראובן.
הלימוד לבדו אינו מספיק
לפי דבריכם, תורת החסידות מאירה ומגלה את אחדות ה' שבבריאה, את המהות הנעלית של נשמה יהודית, ואת מעלתן של התורה והמצוות. מדוע אם־כן לא מספיק עצם לימוד החסידות? מהו הצורך הגדול בהתקשרות לצדיקים?
בשביל לגלות ובעיקר להשריש ולהחדיר ביהודי יסודות אלה, לא מספיק עצם לימוד החסידות. אכן הלימוד משנה את ההשקפה וההסתכלות, אבל זה פועל על המוח וההבנה בלבד. זה לא יפעל שינוי מהותי ופנימי באדם. כדי שאדם יאמין וירגיש באמת שכל מציאות הבריאה בטלה לגמרי לקב"ה ואין לה שום חשיבות; שכל מציאותו האישית היא אך ורק "לשמש את קוני"; שכל מהות חייו של יהודי היא היותו חלק אלוקה ממעל, עד שגם גופו הגשמי אינו אלא ביטוי לבחירת עצמות אין־סוף בגוף של יהודי ולכן גם בגופו הגשמי ישנה נצחיות אלוקית; ובעיקר - להאמין שכל עניינים אלה יתגלו בפועל ממש בתכלית השלמות בימות המשיח ותחיית המתים, ואשר בכל פעולה של לימוד התורה וקיום המצוות אנו מתקרבים בצעד נוסף לקראת גילוי זה - לשם כך צריכים להיות קשורים לצדיקי הדורות ומאורי החסידות.
הם, בעבודתם הגדולה והמאירה, המחישו באופן מיוחד את עניינה של אהבת־ישראל אמיתית. אצלם נרגש וניכר בגלוי ממש ה"כמוך", האהבה ליהודי אחר כמו אהבת האדם לעצמו, עד שראו בגלוי שכל עניינם הוא לדאוג ולהשפיע לצאן מרעיתם; אצלם רואים בגלוי התבטלות גמורה לקב"ה, והתמסרות מוחלטת לקיום השליחות האלוקית לעשות לו ית' דירה בתחתונים; ובקרבם בוערת בלהט רב האמונה האמיתית בביאת המשיח.
כוונתכם לומר שהצדיקים, מורי החסידות, הם ה"דוגמה חיה" לכל מה שמלמדת תורת החסידות שהם מגלים?
זאת לא רק דוגמה חיה, זה הרבה יותר מזה. הם מביאים אלינו את עצם העניין.
אפשר להמחיש זאת באמצעות משל. ידוע נוהג הפריצים האכזריים בעבר, שכאשר הצטבר חוב של היהודי החוכר כלפי הפריץ, היו משליכים את כל משפחת החוכר לבור גדול בתחתית האדמה, שמלבד נקב קטן להעברת לחם ומים לקיום מינימאלי - לא היה לשוכני הבור כל קשר עם המציאות שבחוץ. והמשל אומר כך: אירע שבבור מסוים התקבצו כמה וכמה משפחות, וכך חיו שנים רבות. במשך הזמן נולדו עוד ילדים וגדל כבר דור שני ואפילו דור שלישי ורביעי במעמקי האדמה. כולם היו רגילים לתופעה שפעם ביום נפתח פתח בתקרה, ולרגע אחד נעשה אור ונזרקים פנימה לחם ומים.
בני הדור הראשון העבירו לבניהם את המסורת שמחוץ לבור ישנו עולם גדול, עם הרבה אנשים, יש שם הרבה אור, שמש וירח, דומם צומח חי מדבר וכו'. בין הצאצאים הצעירים, התפתחו הבדלים בגישה למסורת זו: חלקם טענו שכיוון שבכל יום נפתח פתח ממנו יורדים הלחם והמים ונעשה מעט אור, בהכרח שיש משהו חיצוני מחוץ למושגי הבור ותכולתו, הגורם לכך. חלקם טענו שכיוון שההורים והסבים נאמנים בכל דבריהם, אם־כן בוודאי שאינם משקרים. בהכרח שדבריהם אודות העולם הגדול נכונים. וחלקם התייחסו בספקנות לכל הרעיון.
יום אחד ירד לבור דרך הפתח אדם מן הישוב. כאשר יצא לו לשמוע את הדיון אודות העולם הגדול שבחוץ, וההוכחות לכאן ולכאן שהעלו בני הדור הרביעי של באי הבור, הוא פנה אליהם ואמר: איני מבין את הדיון הלזה, הרי בוודאי שיש עולם ענק בחוץ עם אור ושפע של דברים. החיים כאן הם צמצום עצום ביחס למציאות האמיתית שבחוץ.
מובן מאליו, שהתוקף שבדבריו, הפשטות, הרצינות והאמת שבטון דיבורו כמו גם הבעת פניו המראה על ודאות מוחלטת, ודאות הנובעת מכך שהוא עצמו ראה כמה דקות קודם לכן את העולם הגדול שבחוץ - גורמת לכך שמציאות העולם שמחוץ לבור מתאמתת אצלם בתכלית הוודאות בלי שום ספק. ההבדל הוא לא רק כלפי הספקנים שפקפקו בכל הנושא; ההבדל הוא גם ביחס לאותה קבוצה שהוכיחה את מציאות העולם החיצוני באמצעות כל מיני ראיות שכליות, והנה לאור דבריו התקיפים הנאמרים מתוך ראיית הדברים עצמם, האימות שלהם במציאות העולם החיצוני נעשה באופן אחר לגמרי. הראיה שלו פועלת בהם גם כן כאילו הם ראו זאת בעיניהם. עד עתה הייתה להם הוכחה על העולם החיצוני; אך כעת, על־ידי דבריו, העולם החיצוני כאילו הגיע אליהם. הם כאילו רואים זאת בעיניהם.
והנמשל מובן.
אלא שבפרט אחד המשל אינו דומה לנמשל. במשל, באי הבור מצד עצמם אכן אינם שייכים כלל לעולם החיצוני. הם נולדו בבור ומעולם לא ראו משהו אחר. מה־שאין־כן בנמשל, האמת היא שכל יהודי שורשו הוא בבחינת ה"ויפח", בעצמות אין־סוף ב"ה שלמעלה מהעולם; אלא שכפי שנשמתו ירדה לעולם, הקשר החזק לאלוקות הוא בהעלם. ועל־ידי לימוד תורת החסידות ובעיקר על־ידי ההתקשרות אל הצדיקים, מאירה ומתגלה בחינת האצילות שיש בכל יהודי.
ונמצא, שבהשפעת הראשי-בני-ישראל שבדור על אנשי הדור יש שני פרטים: יש מה שצדיקי הדור מורים דעת לעם. על־ידי דברי התורה שלהם, דברי אלוקים חיים, הם מעוררים בהם דביקות פנימית לאלוקות. וכמבואר בתניא פרק מב, ש"בכל דור ודור יורדין ניצוצין מנשמת משה רבינו ע"ה ומתלבשין בגוף ונפש של חכמי הדור עיני העדה ללמד דעת את העם ולידע גדולת ה' ולעבדו בלב ונפש, כי העבודה שבלב היא לפי הדעת כמ"ש דע את א־להי אביך ועבדהו בלב שלם ונפש חפיצה";
אך מלבד זאת - עצם הקשר עם הצדיקים יוצר דביקות בשכינה השורה "בראש". וכפי שהוזכר לעיל מתניא פרק ב', שעל־ידי דביקה בתלמידי חכמים, נדבקים "בשכינה ממש". על־ידי הדביקות, החיות האלוקית שב"ראש" מתגלה גם באיברים. זו הסיבה שרועי ישראל מכונים בשם "רעיא מהימנא". הן מפני שהם רועים נאמנים - הם מסורים בכל מהותם לטובתו הפרטית של כל יהודי; והן מפני שהם "רועי אמונה" - הם מגלים את האמונה הפנימית והעצמית בקב"ה, בתורתו, במצוותיו ובכל ענייני האלוקות, הקיימת בעומק לבו של כל יהודי.
דרך אגב, זו הסיבה שחסידים הקפידו שעיקר לימוד החסידות יהיה מתוך כתבי צדיקי ומורי החסידות עצמם, כיוון שבדבריהם מאיר האור האלוקי המיוחד הפועל בנפש האדם הלומד. ובאחת מאיגרותיו כותב אדמו"ר מהוריי"צ: "המלות האחדות של דברי הרב [לשונות רבותינו במאמריהם ושיחותיהם] . . . שורפות את החומריות שלנו ומושכות את לבנו כחותינו וחושינו".
חלק ג
ההתקשרות לרבי אחרי הסתלקותו
ההשפעה ממשיכה ביתר שאת
כאשר אנו מדברים על מנהיגותו של הרבי, אכן ניתן לראות במוחש כיצד במשך חייו בעלמא דין, הרבי דאג והתמסר הן לכלל ישראל והן לכל יהודי בפרט. אבל כל זה נכון כאשר הצדיק חי בגשמיות ממש, בעולם־הזה. אבל מהי המשמעות של ההתקשרות אל הרבי גם לאחר ההסתלקות? כיצד ייתכן עניין ה"רועה נאמן", צדיק שמנהיג ומדריך את צאן מרעיתו, במצב כזה?
כבר בגמרא נאמר "גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם". ובזוהר כתוב, ואדמו"ר הזקן מסביר זאת באריכות בתניא באגרת־הקודש סימן כז, ש"צדיקא דאתפטר אשתכח בכולהו עלמין יתיר מבחיוהי". ומדגיש רבינו הזקן ש"בכולהו עלמין" היינו גם בעולם־הזה. ומבאר זאת, שהשפעת הצדיק בעת היותו מלובש בגוף גשמי כפשוטו, על־אף מעלת נשמתו וגודל עבודתו, הרי סוף־סוף הנשמה מלובשת בגוף ומצד זה ישנן הגבלות כלשהן; מה־שאין־כן כאשר הנשמה יוצאת מהגוף, אין לה שום הגבלות. לכן פעולתו של הצדיק, גם בזה העולם, בתלמידיו וההולכים בדרכיו, היא הרבה יותר מכפי שהיה קודם.
אין ספק שהקושי בלא לראות את הרבי, בלי התוועדויות, מאמרים, שיחות או "סתם" תפילה במחיצת הרבי - הוא קושי גדול מאוד. הגעגועים חזקים, ובוודאי שלא זהו המצב הנורמאלי בו היינו רוצים להיות, ולא זהו המצב שהורגלנו בו מאז התגלות הבעש"ט - שההתקשרות לצדיק היא על־ידי ראיית פניו, השהייה במחיצתו, שמיעת דברי תורתו וכו'. אך את המציאות לא אנחנו קובעים אלא הקב"ה. ועובדה היא, שיש מציאות כזו של התקשרות של יהודים אל הקב"ה באמצעות הרבי גם במצבנו עכשיו.
ואפרש שיחתי:
בפרק הזמן הנוכחי, בו אנו קרובים לעשרים שנה במצב זה (ויה"ר שירחם ה' עלינו וישלח לנו משיח בקרוב ממש), זהו זמן מתאים לעיין ולהביט על מה שקרה עם פעולותיו ושאיפותיו הקדושות של הרבי במשך זמן זה.
הרבי עמד פעם על הביטוי השגור בפי יהודים על צדיקים - "זכותו יגן עלינו". הרבי פירש זאת כך: לכל צדיק יש את הזיכוך שלו, את מה שפעל בעבודתו בעולם. ועל זה אומרים: "זכותו", הזיכוך המיוחד שלו, "יגן עלינו" - שנתקרב גם אנו לזיכוך מיוחד זה ויפעל בנו את פעולתו ו"יגן עלינו".
כאשר נתבונן קצת בפעולותיו של הרבי, ב"זכותו", בזיכוך העצום שפעל בעולם, נראה שזיכוך זה ממשיך הלאה וביתר שאת וביתר עוז, ויהודים רבים רבים מושפעים מזיכוך זה, עד כדי כך שחייהם משתנים לחלוטין בעקבותיו. יש בזה פרטים רבים מאוד, אך בהזדמנות זו נעמוד על נקודה מהותית.
הזכרנו קודם את ההתעוררות של הרבי שכל בני־ישראל החרדים לדבר ה' יצאו לקרב ליהדות את ליבם של אלו שלעת־עתה אינם שומרי מצוות. מלבד הדאגה הגדולה למצבם הרוחני של בני־ישראל, דאגה של רועה נאמן לצאן מרעיתו, הרי שעצם הדחיפה והדרישה מתלמידיו ושומעי דברו לעסוק בפעילות זו, משריש בהם התמסרות עמוקה ביותר למילוי רצון הקב"ה. הרבי הדריך יהודים לא לחשוב על טובתם האישית, אלא לחשוב מה יגרום יותר נחת רוח לקב"ה.
דרך אגב, יש הטוענים, שאת זמן ההתעסקות בקירוב יהודים עדיף לנצל ללימוד התורה ולהתעלות בעבודת ה'. אני לא מצליח להבין את הטענה הזאת. נתאר לעצמנו מצב שיש שריפה בבנין ר"ל, ואחד יאמר: "אני תלמיד־חכם, אני צריך כעת להבין פשט טוב יותר בתוספות, מה נוגעת לי השריפה המשתוללת כעת?". מובן מאליו, שרק אדם חסר־לב לגמרי יכול להעלות דברים כאלה על שפתיו.
וכך בדיוק גם ברוחניות. המצב כיום הוא ששריפה רוחנית משתוללת. יהודים רבים אינם יודעים מאומה על יהדותם, אינם מבינים מהי תורה, מהן מצוות, ורבים רבים נמצאים בסכנת התבוללות. עמידה בצד וחוסר השתדלות להציל כל מה שרק ניתן, זה כמו לעמוד בצד בנין שנשרף ולהישאר אדיש. להמשיך בעיסוקים החשובים בטענת "אין לי זמן".
אדרבה, כיוון שהכול בהשגחה־פרטית, זה גופא שהקב"ה זימן אותך למקום כזה ואתה נתקל באדם שהוא במצב של שריפה ברוחניות ואתה יכול להצילו, לדבר על ליבו בדרכי נועם, לחפש דרכים כיצד להראות לו את הנועם שבתורה, ולהעמידו על גודל מעלתו כיהודי, בנו של הקב"ה - זאת אומרת שזוהי חובתך.
אבל מלבד שהתעוררות זו נובעת מאכפתיות אמיתית של "רועה נאמן" לכל יהודי בפרט, מתוך הכרה והרגשה אמיתית שכל אחד ואחת מישראל הוא בנו של הקב"ה, הרי שהדרישה לעסוק בעניין זה מעוררת ומרוממת גם את היהודי העוסק בזה.
כאשר הוא יוצא מעיסוקיו האישיים, אפילו העיסוקים הרוחניים, ומתמסר לטובתו של יהודי אחר שאינו מכירו ואינו בערכו - זה עצמו מעורר בו הרגשה פנימית ונשמתית מהי מעלתו של יהודי. כל עוד הוא עסוק רק בעצמו, בהתעלות האישית על־ידי לימוד תורתו של הקב"ה ביגיעה גדולה, ובהתקרבות לקב"ה על־ידי קיום המצוות ועבודת התפילה כראוי, הוא קשור עדיין עם גדרי מציאותו. היהדות נשארת כביכול מוגבלת בשייכות אליו. אך כאשר בנוסף להתעלות האישית שלו הוא מוותר מזמנו ומתמסר לטובתו של יהודי אחר - אזי מתעוררת בו ההרגשה שכל תפקידו הוא לעשות נחת־רוח לקב"ה, והוא חושב על כך שה"אבא" שמח ומאושר שכל בניו, כל יהודי באשר הוא, יתקרב אליו ויקיים מצוותיו. כאשר יהודי יוצא להניח תפילין עם יהודי ברחוב, והלה פתאום מתחיל לבכות מהתרגשות, אזי מתעוררת באדם ההרגשה שיהודי זה משהו מסוג אחר. הוא מבחין בעומק הקשר בין יהודים לקב"ה.
במבצעים שהרבי ייסד, ובדרישה מכל יהודי להתמסר לשליחות האלוקית להפיץ יהדות, הוא נטע ביהודים הרגשה של "אני נבראתי לשמש את קוני". הרגשה שיכולה להתעורר ולהיות מורגשת רק בכוחה של "נשמה דאצילות", שהביטול והאיחוד עם אלוקות הם מהות חייה גם בעולם־הזה, פשוטו כמשמעו.
נקודה מהותית זו, לא רק שלא נחלשה מאז ההסתלקות, אלא אדרבה, היא התחזקה הרבה יותר. צעירים רבים, גם מקהילת חסידי חב"ד אבל גם מחוגים אחרים, רוצים להקדיש את חייהם למען הקב"ה לקרב את לבם של בני־ישראל לאביהם שבשמים, ללכת בדרכיו של הרבי ולממש את התכלית של תורת החסידות - להשתעבד לגמרי למילוי הכוונה העליונה.
כיצד נעשית התעוררות זו באדם, לוותר מעצמו למען יהודים אחרים בשביל לעשות נחת־רוח לקב"ה? אותו כוח שעודד לעשות זאת לפני ג' תמוז. כמובן זה באופן שונה, זה לא על־ידי השתתפות בהתוועדות בה הרבי מדרבן ללא הרף להפיץ יהדות, ולא על־ידי קבלת דולר לברכה והצלחה בפעילות בשליחות וכיו"ב; אבל הכוחות הרוחניים מושפעים גם כעת וביתר שאת. והמציאות תוכיח.
(לאחרונה שמעתי סיפור מאדם שאני מכיר היטב, על משפחה ישראלית שירדה לפני שנים לאינדונזיה, לעיר בה מתגוררים פחות ממניין יהודים. הם היו רחוקים מאוד מקיום מצוות בחיי היום־יום. אבל כאשר בן המשפחה, דוד, התקרב לגיל שלוש־עשרה, אמו הייתה מוטרדת מכך שאין לה דרך לחגוג לו בר־מצווה. בצר לה, הייתה נכנסת מדי כמה ימים לבית־הכנסת השומם שבעיר, ושופכת את ליבה בתפילה לה' שיעזור לה לחוג את בר־המצווה של בנה.
יום אחד, לאחר שסיימה להתפלל בבכיות בבית־הכנסת, מיד בצאתה החוצה פגשה על־יד דלת בית־הכנסת יהודי חרדי עטור זקן, המנסה להיכנס אל בית־הכנסת. היא הייתה מופתעת מאוד לראות דמות יהודית כזו, שהייתה מחזה בלתי־שגרתי כלל בעיירה זו.
יהודי זה היה הרב דוד סקרדר, חסיד חב"ד ממנצ'סטר (כיום בדרום־אפריקה) שלרגל עסקיו ביקר בעיר זו. בכלל, הרבי הדריך ודרש מכל יהודי, בכל תפקיד בו הוא נמצא, שינצל את האפשרויות שבידיו להפצת יהדות בין מכריו ובין היהודים עמם הוא בא במגע. במקרה של הרב סקרדר הדבר בלט במיוחד - לאחר חתונתו, קיבל הרב סקרדר מהרבי מענה יוצא־דופן: בנוסף לשליחות, יעסוק גם בביזנעס.
מאז הוא רגיל שבכל מקום בו הוא מבקר, הוא מחפש יהודים להם הוא יכול לסייע בנושאי יהדות. וכך נהג גם בביקורו הנוכחי בעיירה באינדונזיה. הוא חיפש את בית־הכנסת, וניסה להיכנס אליו, ובכך חשב להיוודע האם יש יהודים בעיירה. בהשגחה פרטית מופלאה, בדיוק אז יצאה אמו של הנער מבית־הכנסת.
דוד כמובן חגג בר־מצווה יהודית כראוי, וכיום הנער הצעיר גדל להיות בחור ישיבה לכל דבר...
סיפורו של דוד, שהוא אחד מיני אלפים רבים של יהודים שהתעוררו לשוב אל אביהם שבשמים בעקבות הדרישה הבלתי־פוסקת של הרבי להפיץ יהדות בכל דרך, הוא סיפור דומה מאוד לסיפורה של משפחת הסופר, והוא ממחיש היטב את השפעתו של הרבי לאחר ההסתלקות).
אמנם, בתקופה זו צריך גם להסתכל לצד השני ולערוך חשבון־נפש. מצד אחד אנו רואים כיצד הרעיונות והמסרים הללו הולכים ומתפתחים בממדים עצומים; ומצד שני בהזדמנות זו צריך לחשוב מה וכיצד ניתן להוסיף עוד ועוד בפעולות חשובות אלו של הפצת היהדות בדרך זו. יש עוד רבים רבים, מיליוני יהודים, שאינם יודעים מהי תורה ומהן מצוות, ועלינו מוטל להפיץ את היהדות ואת המעיינות לכל יהודי. זו השליחות שהרבי הטיל עלינו, וזו הדרך הסלולה והבטוחה לזרז את ביאת המשיח.
להקריב את עצמנו לגמרי לקב"ה
האמנם העובדה שאנשים הולכים בדרכיו של הרבי מלמדת כי הוא ממשיך להנהיג, ובדיוק כמו קודם? הרי יש הרבה אנשים שהשאירו מורשת או רעיון כלשהו, והמוני אנשים עודם נהנים מהרעיון!
אכן, יש הרבה רעיונות ואידיאלים שאנשים ממציאים והם מתפשטים בעולם. אבל כאן מדובר על משהו אחר לגמרי. מדובר על דבר הדורש מהאדם לצאת ממציאותו, להקריב את חייו למען הקב"ה ולמען יהודים אחרים. זה לא דבר שהוא חלק מהטבע של הגוף והנפש הבהמית; זה לא דבר שנעשה מעצמו. רעיון שמתאים עם הנפש־הבהמית, עם חלק ה"יש" של האדם, בוודאי שהרבה אנשים יהנו ממנו, וכי מה החידוש בדבר? ברם, כאן מדובר על "לך לך מארצך" - לצאת ולהתעלות מהרגילות, מהרצונות האישיים. דבר כזה אינו מתקבל אצל האדם מצד עצמו; ההרגשה של שעבוד מוחלט לעשיית נחת רוח לקב"ה בלי שום קשר לתוכניות ולרצונות האישיים, נובעת מכך שצדיק הדור, ה"ראש", מעורר את הנשמה האלוקית להתמסר לאלוקות.
הרבי סיפר פעם, שכאשר באו לאסור את אדמו"ר הזקן, התחבא תחילה באומרו, שיש לקיים מה שנאמר "חבי כמעט רגע עד יעבור זעם". וכאשר באו השוטרים בפעם השנייה, נמלך אדמו"ר הזקן בחסיד המפורסם רבי שמואל מונקעס, והוא ייעץ לרבינו הזקן שלא יתחבא אלא ילך עמהם. כאשר אמר לו רבינו הזקן שיש סכנה בדבר, השיב לו רבי שמואל מונקעס, שהיה ידוע בחריפותו ודרכו הייתה להעביר מסרים עמוקים בצורה שנונה: "ממה־נפשך, אם הנכם 'רבי' - לא יוכלו לפגוע בכם, ואם לאו - כיצד ייתכן שלקחתם מאלפי יהודים את ה"געשמאַק" (התענוג) בגשמיות?!..."
כלומר, העניין של רבי הוא - לגלות את האמת של אלוקות בעולם. וכיוון שכך, אין שום כוח בעולם שיכול לפגוע בזה; ומאידך, דבר זה מוציא ומחליש ליהודים הקשורים אל הרבי את התענוג בעולם מצד עצמו.
אדמו"ר הזקן, וממלאי מקומו בשושלת חסידות חב"ד, על־ידי ביאור ופרסום דברי אלוקים חיים, תורת חסידות חב"ד, הוציאו מאלפי יהודים את ה"געשמאַק" בגשמיות. יהודי שטועם קצת מתורת החסידות, הוא לומד תניא ומאמרי חסידות עם רצינות ומפנים קצת את הדברים, וביחד עם זה ממלא את הוראות מורי החסידות והולך בדרכיה, הוא כבר לא מסוגל ליהנות מעולם־הזה בצורה מושלמת. בפנימיות נפשו הוא מכיר היטב היטב שלא זו התכלית. יש משהו הרבה יותר עמוק בעולם שהוא חי בו. העולם אצלו הוא משהו שונה. יש בו כוונה, יש בו תכלית עליונה יותר. וככל שלומד יותר, וכלל שמתקרב יותר - הוא מוותר יותר על ענייניו האישיים ומתמסר יותר להשלמת כוונה זו.
ויש להוסיף בזה נקודה נוספת: הרי ככל שמתקרבים יותר לביאת המשיח, הדרישה להתמסרות מוחלטת להשלמת רצון הקב"ה נעשית חזקה יותר ויותר. ניתן לכאורה לומר, שבדורנו, מלבד הדרישה המוחלטת לוותר על הגעשמאק בגשמיות ולהתמסר להשלמת הרצון העליון, הרבי לקח מאיתנו גם את הגעשמאק ברוחניות. אמנם בוודאי שיהודי צריך להתענג מרוחניות, מלימוד התורה, מעבודת התפילה וכו', אבל כאשר לומדים את דברי החסידות של הרבי וקוראים את מכתביו ודרישותיו להתמסר למילוי הרצון העליון, מרגישים שהגעשמאק האישי הוא לא עיקר העניין. לא זוהי התכלית. התכלית היא להקריב את עצמנו לגמרי לקב"ה ולהשלים רצונו.
איך אפשר להתקשר לרבי כמקודם?
ב'ילקוט שמעוני' (שופטים סוף רמז עא) נאמר: "כתוב אחד אומר וישפוט את ישראל עשרים שנה וכתוב אחד אומר והוא שפט את ישראל ארבעים שנה? א"ר אחא מלמד שהיו פלשתים יראים ממנו כ' שנה אחר מותו". מכאן ראיה, שתיתכן מציאות של הנהגת ישראל לאחר ההסתלקות באותו האופן ממש כמו לפני ההסתלקות. בדיוק כמו שהנהיג את צאן מרעיתו בחיים חיותו בעלמא דין, כך ממש לאחר הסתלקותו. לכן הפסוק כולל את כל ארבעים השנים יחד, כי זה אותו תוכן של הנהגה.
אמנם על כל צדיקי הדורות נאמר "לא יפרדו מעל צאן מרעיתם" וקדושתם הרוחנית והשפעתם קיימת גם לאחר הסתלקותם, אך מכל מקום בדרך כלל ישנו שינוי בתוכן ובאופן ההשפעה, ודבר זה בא לידי ביטוי בכך שישנו 'ממלא מקום' המנהיג את הקהל. אך מדברי ה'ילקוט' הנ"ל נלמד שיש לפעמים שההנהגה וההשפעה של הצדיק לצאן מרעיתו הם בדיוק באותו האופן ממש כמו בעת היות הצדיק בעלמא דין בגופו הגשמי.
העובדה שכעת לא נמצא מישהו שבכלל ניתן להעלות על הדעת לראותו כממלא מקום, זהו מפני שכעת הקב"ה עשה, מסיבה הידועה אך ורק לו, שגם לאחר ההסתלקות הרבי מנהיג בפועל ממש בדיוק כמו לפני. וההתקשרות שלנו אל אדוננו מורנו ורבנו הרבי, היא בצורה זו.
הרי אנחנו מאמינים באמונה שלמה שהקב"ה ממלא את כל צרכינו, ואם היום אין זה בגשמיות כמו שהורגלנו במשך כל הדורות, הרי שגלוי וידוע לפניו שזה יכול להיעשות, וכך אכן נעשה, באופן אחר.
אך מלבד ההנחה שלנו, ידוע שגם היה לנו רמז מופלא מהרבי עצמו על כך. במאמר הידוע "באתי לגני", שאמר הרבי בעת קבלת הנשיאות ביום יו"ד שבט ה'תשי"א, המבוסס על מאמרו של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ שהכין לקראת יום יו"ד שבט ה'תש"י, שיבץ בו את עניין "כל השביעין חביבין". והרי עניין זה של "השביעין חביבין" אינו מלשון המדרש שעליו מתבסס המאמר, אלא שהזכיר את "השביעין" מתוך כוונה מיוחדת. וכפי שפירש הרבי במאמר, שדור השביעי, כשכוונתו לדורו הוא, דור השביעי מאדמו"ר הזקן בעל התניא, יש לו עבודה מיוחדת שתכליתה לסיים את הגלות ולהביא את הגאולה. הרי שזהו רמז כמעט מפורש לעניין זה שהדור השביעי הוא הדור המסיים את העבודה.
אם כן, אצלנו ברור שהרבי מנהיג גם עכשיו והנהגה זו נראית לעין ממש. רואים במוחש שהרבי משפיע על יהודים רבים בדיוק כפי שהיה במשך חייו. השינוי היחיד הוא שאין אנו רואים בגשמיות ממש את הרבי. נעשה 'הפסק מקום' כביכול בינינו לרבי, אך זה לא משנה את העובדה שהוא ממשיך להנהיג באותו האופן ממש. וכפי שהוזכר לעיל, דבר זה ניתן לראותו במוחש.
יתירה מזו, יהודים רבים, מבוגרים וגם צעירים ממש שנולדו לאחר ג' תמוז תשנ"ד, מרגישים בליבם קשר אישי ונפשי עמוק עם הרבי. לומדים את תורתו המשפיעה על כל תוכן חייהם, מתמסרים לגמרי למילוי רצונו בלימוד החסידות והליכה בדרכיה, ועושים ככל יכולתם בהפצת יהדות בכל מקום בעולם. כל זאת נעשה מתוך קשר נפשי למשלח - לרועה הנאמן, מתוך ידיעה והכרה ברורה ש'הפסק מקום' אינו מפסיק, והשינוי שהתחולל אינו אלא בנוגע לגשמיות הגוף כפשוטה, אולם בנוגע לנשמה - פעולת הצדיק היא "יתיר מבחיוהי" והוא שומע לבקשת הפונים אליו בכתיבת פ"נ והליכה על הציון הק'. מי שעושה זאת ברצינות מרגיש את זה בפועל ממש.
אם־כן, ההתקשרות כיום נעשית על ידי לימוד תורתו, הליכה בדרכיו וקיום הוראותיו. כאשר לומדים טוב את תורתו, נכנסים "לעולם הפנימי" שהשפיע הרבי, וכאשר מתמסרים למילוי רצונו, כל פרטי החיים הולכים בדרכו. ובנוסף לכך, כאשר באים לאוהל הק' לבקשת ברכה ותפילה - בזה מתעורר הקשר האישי כנ"ל. כאשר אנו צועדים בדרכו בעקביות ובפנימיות, ועל כל שאלותינו אנו מתייגעים ומוצאים מענה מתוך ספריו, זו ההתקשרות האמיתית אל הרבי. ודבר זה תקף גם היום בכל תוקפו.
הכמיהה אל הגאולה
ברשותכם, אולי נעבור כעת לנושא אחר. מי שקורא או רואה את ההתוועדויות של הרבי, מבחין שכמעט בכל שיחה ובכל מאמר, חוזר הרבי שוב ושוב על הנקודה הזו של ביאת המשיח בקרוב. מה הצורך לחזור על דבר זה כל כך הרבה ולדבר על כך ללא הרף ברבים? עצם לימוד התורה וקיום המצוות הוא זה שמביא את הגאולה, אם־כן מה התועלת לדבר על זה שוב ושוב?
בגאולה העתידה יהיו כמה עניינים מרכזיים. לכל לראש - גאולת בני־ישראל מהגלות. הן מהגלות כפשוטה, שעבוד לאומות העולם, והן גאולה פנימית רוחנית. הגאולה היא לא רק קיבוץ נדחי ישראל בגשמיות, אלא גם קיבוץ גלויות ברוחניות - גם אלה ששרויים בגלות והם בבחינת "אובדים בארץ אשור", הם אובדים בתענוגים הגשמיים של עולם־הזה, או "נדחים בארץ מצרים" - הם שרויים במיצר ובקשיי עול הגויים והגלות, כל אלה יבואו להשתחוות לה' "בהר הקודש בירושלים".
בנוסף, משיח יבנה את בית המקדש, וקיום התורה והמצוות יהיה בתכלית השלמות - "חוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקדם". גם ידיעת התורה תהיה באופן הכי נעלה שאפשר, עד ש"מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".
אך בנוסף לכל פעולות אלה הקשורות בעיקר לעם ישראל, משיח גם יתקן ויפעל עילוי במציאות העולם. כלשון הרמב"ם (בהלכות מלכים בפרק י"א הלכה ד): "ויתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד, שנאמר כי אז אהפוך אל העמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד". לא רק יהודים יצאו מהגלות, אלא העולם כולו ישתנה.
השלמות של תיקון העולם היא, שבעולם, מלשון העלם, תאיר האמת האלוקית שאין עוד מלבדו. כיום הטבע מסתיר על אלוקות, אבל בימות המשיח יתקיים הפסוק "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". אחדות ה' תתגלה בעולם כולו לגמרי.
וכך גם בנוגע לבני־ישראל ולמצוות - בגאולה תתגלה בתכלית השלמות האמת הפנימית של בני־ישראל, שהם בנים למקום, והמעלה העצמית של התורה והמצוות המושרשים בעצמות אין־סוף ב"ה. שלמות ההתגלות תהיה בגאולה, וכהכנה אליה עלינו להפיץ ולהחדיר בנו ובכל בני־ישראל את ההכרה הנכונה בעניינים אלה.
מתוך אמונה אמיתית באמת זו, דיבר הרבי כל כך בלהט על הגאולה. השלמות של הגילוי האלוקי שכל ימי חייו עסק הרבי בהורדתו והבאתו לכל יהודי באשר הוא - תהיה בביאת המשיח. זהו היעד של כל עבודת ה' העצומה שלו, ובעצם של עבודת ה' של כל הדורות כולם.
ודבר זה נעשה על־ידי מעשינו ועבודתנו כעת בלימוד התורה וקיום המצוות. כאשר יהודי משתמש עם ענייני העולם לתורה ולמצוות, הוא מזכך את החלק בעולם שבו הוא משתמש וממשיך בו אור אלוקי שיתגלה לעתיד־לבוא, כמבואר בתניא פרק לז.
כאשר מעיינים בשיחות, ובעיקר כאשר רואים את ההתוועדויות של הרבי בווידאו, שאז ניתן להבחין בטון הדיבורים ובמבע הפנים, איך הרבי מדבר אודות התעכבות הגאולה, מתגלה מחזה מופלא: יושב יהודי, ומדבר בכאב עצום על "שכינתא בגלותא", על בן המלך שאינו נמצא על־יד שולחן אביו וסובל יסורים בגשמיות וברוחניות בגלות הקשה, ותוך כדי הדיבורים פורץ בבכי חסר מעצורים ולא מצליח להמשיך הלאה לדבר. רואים יהודי, צדיק, שמצד אחד נראה שהוא כאן איתנו, אבל פתאום רואים שהוא מחובר למקום אחר לגמרי. הוא מרגיש שהפנימיות של בני־ישראל, שהאמת של העולם, היא משהו אחר לגמרי מכפי שזה נראה בחיצוניות, והוא משתוקק בכל ליבו ובכל מאודו שהאמת הזו תתגלה. אז מה השאלה למה לחזור על זה שוב ושוב? הדבר נוגע לו בכל ליבו ולא נותן לו מנוח. לכן הוא לא מרפה מלדבר על כך.
כאשר אדם מחובר ל"הנחות העולם", לטבע הבריאה, לתוכניות הגלותיות, לעולם כמנהגו נוהג - אכן קשה להרגיש צימאון למשהו שונה, למציאות עליונה יותר. אבל זה מה שהרבי דרש מאיתנו. כולם מכירים את הזעקה שזעק הרבי בכ"ח ניסן תנש"א "עשו כל אשר ביכולתכם להביא בפועל את משיח צדקנו". באותה שיחה, הרבי דיבר על כך שמתאספים יהודים ביחד, ולא מופרך אצלם שמשיח לא יבוא היום או מחר. הכאב שלו היה על כך שיהודי מסוגל להמשיך הלאה עוד יום במצב הנוכחי של הגלות, ללא גילוי האלוקות, ללא התגלות האמת בנשמות ישראל ובעולם. החיים ממשיכים הלאה בשלווה. הוא רצה לעורר את בני־ישראל שירגישו לא נוח בגלות. שהם עצמם ירצו את הגאולה.
הרבי פירש פעם את דברי חז"ל "כל ימי חייך להביא לימות המשיח" בדרך זו: "כל ימי חייך", כל מה שיהודי עושה בחיים, צריך להיות "להביא לימות המשיח". הכול קשור למטרה העיקרית שהיא - להביא את הגאולה. זו המציאות שהרבי עצמו חי בה, ואת ההרגשה הזו הוא רצה להעביר לנו. שתטריד אותנו העובדה שבני־ישראל אינם נמצאים על שולחן אביהם; שהגלות, הן הגלות כפשוטה והן ובעיקר הגלות הפנימית בנוגע לעבודת ה' כראוי - היא דבר בלתי־נסבל, ובנו תלוי הדבר לשנות זאת.
הרצון הזה, להגיע ליעד הסופי של בריאת העולם, הוא לא דבר צדדי מגוף עבודת ה' בקיום התורה והמצוות, אלא הוא נוגע לגוף העבודה. הקב"ה שלח את נשמות ישראל למטה להתלבש בגוף הגשמי בכדי לכבוש את העולם ולעשות לו דירה בתחתונים. הגאולה העתידה, שבה יתגלה אור־אין־סוף בעולם היא המטרה של כל העבודה מאז מתן־תורה. אם יהודי יאמר: מה נוגע לי היעד והמטרה, העיקר הוא ללמוד מה שכתוב בשולחן־ערוך ולקיים זאת בפועל - העבודה תהיה בלי חשק, בלי חיות ובלי רגש. יתירה מזו, כאשר היהודי אינו מחובר למטרה, שחסר בהתקשרות אמיתית לקב"ה. הוא כביכול "מחוץ לתמונה" והמטרה של הקב"ה בבריאת העולם וירידת הנשמות למטה כלל לא נוגעת לו. בנוסף לכך, שגם ההתמסרות לקיום רצון ה' בפועל אינה אינה מושלמת, שכן אינה דומה ההתמסרות לאור ידיעת המטרה להתמסרות הנעשית מתוך משמעת להוראות בלבד. כאשר יודעים את המטרה, יש רצון חזק להגיע אליה.
אבן־הבוחן האם יהודי רוצה באמת את הגאולה, האם הגלות של עם ישראל מפריעה לו, היא - מה הוא עושה בפועל. אם הוא אומר שרוצה את הגאולה, אבל אחר־כך הולך לישון או חוזר לעיסוקיו כרגיל, זאת אומרת שהוא לא רוצה באמת. יהודי שבאמת רוצה את הגאולה הדבר ניכר שהוא מתאמץ בכל התחומים עבור זה. הן בנוגע לחיות וליגיעה בלימוד התורה; הן בהידור בקיום המצוות; ובעיקר בהפצת היהדות מתוך אהבת ישראל אמיתית.
אפשר לומר, שעל דבר זה עצמו, שיהודי ישתוקק וירצה באמת את הגאולה העתידה, צריך נתינת כוח מיוחדת מהרועה הנאמן, מ"נשמה דאצילות", ואולי בעניין זה הנתינת־כוח נדרשת עוד יותר מדברים אחרים. ההעלם והסתר של הטבע וההגשמה של הנפש־הבהמית, מקשים מאוד על היהודי להרגיש את החיסרון של הגלות, ולהאמין, לחכות ולצפות, שאכן המציאות הרגילה הנראית לעיניים תשתנה בתכלית. אפילו כאשר יהודי עסוק בענייני קדושה - הוא לומד תורה כראוי, מקיים מצוות בהידור, ואפילו אם הוא לומד חסידות ומכיר שיש אמת פנימית למציאות העולם, קשה לו להאמין ולהרגיש שהמציאות של העולם שהוא חי בו ורגיל אליו אכן עומדת להשתנות ברגע זה ממש. זה נשמע עניין מרוחק, משהו "עתידי" שלא שייך להווה, למציאות החיים של האדם.
וזה אחד העניינים העיקריים שהרבי רצה להשריש בנו. הנקודה הזו של הבאת הגאולה, של התגלות אור־אין־סוף בבריאה בפועל, זו הייתה תמצית חייו.
לסיכום, מה המסר של הרבי לעת הזאת?
כולנו שותפים לעבודה להגשמת המטרה - להביא את הגאולה. אנחנו קרובים לסיום התהליך, אבל עדיין בעיצומה של העבודה. בוודאי שבסופו של המטרה תגיע. וככל שנרצה זאת יותר, וככל שנתמסר יותר לעבודה המביאה את הגאולה - היא תבוא מהר יותר. התחזקות נוספת בלימוד התורה בעיון וביגיעה; הוספה בהידור מצווה; עוד שיעור תורה עם יהודי אחר, ועוד הנחת תפילין עם יהודי אחר - ובסופו של דבר היא תבוא.
