בעולם הזה!

דברי המשנה: "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה, מכל חיי העולם הבא"^[1] מהווים יסוד גדול העובר כחוט השני בתורת חב"ד.

תענוג העולם הבא הִנו מזיו השכינה ולא מה'עצם', והוא תענוג הנשמה – הנברא. חיי העולם הזה, לעומת זאת, מוקדשים ללימוד תורה ולקיום מצוות שדרכם תופסים בקב"ה עצמו, המלובש בתורתו ומצוותיו. תענוג זה הוא אין סופי והוא תענוג הבורא^[2], אשר מעט ממנו נרגש היום גם לנברא (ולעתיד לבוא יתגלה) ועולה הוא באיכותו ובכמותו – אפילו "שעה אחת" ממנו – יותר מכל חיי העולם הבא.

מכאן שעיקרן של התורה והמצוות אינו רק אמצעי ח"ו, כדי לבוא על ידן לחיי העולם־הבא או כדי לזכך אותנו על מנת שנהיה ראויים להתקרב לה'. תורה ומצוות הן מטרה בפני עצמן. הקב"ה מאוחד איתן לגמרי, ורק באמצעותן ניתן לתפוס בו. לפיכך, אומר אדמו"ר הזקן, כל הצועק לה' יתברך "אבא, אבא" ואינו מרווה צמאונו במי התורה והמצוות שלפניו, דומה לעומד בנהר וצועק "מים, מים". על אדם כזה קובל הנביא: "הוי כל צמא לכו למים"^[3].

חידוש כללי

לסוגיא זו השלכות כבדות משקל בכמה תחומים באמונות ודעות ובעבודת ה', ולהלן כמה נקודות בתמצית:

1. מעלתן העצמית של לימוד תורה או קיום מצווה גם כשמדובר במעשה חד פעמי ("שעה אחת"), ואפילו כאשר הוא נעשה ללא חשק, רצון וכוונה. תורה ומצוות תופסות בעצמיותו של הקב"ה, תפיסה נצחית במה שלמעלה מהזמן, מהכמות, מהחשק ומהכוונה של האדם^[4].

2. עיקר עבודת ה' וחובת האדם בעולמו היא לימוד תורה וקיום מצוות בפועל, ולא לחולל שינוי בכוחותיו הפנימיים – שכלו, מידותיו ורגשותיו. אפשרות שינוי מוחלט של הכוחות הפנימיים אינה ניתנת לכל אדם, וזאת לעומת האפשרות לקיים תורה ומצוות בשלמות הניתנת לכל אדם וכל אחד מחוייב בה – כי זהו העיקר בעבודת ה'^[5].

3. מטרת הבריאה והזמן שבו תגיע לשיא שלמותה עתיד להיות בזמן תחיית המתים דווקא, בעולם הזה, 'נשמות בגופים' – בגוף שאיתו קיימו את המצוות ולמדו תורה, ולא בגן עדן. לכן, לאחר תחיית המתים לא ימותו שוב, ותמומש תאוות ה' יתברך לעשות לו דירה בתחתונים – בעולם הזה עצמו, עם התורה ומצוות המתקיימים בו^[6].

4. עבודת ה' מתוך שמחה בכל מצב, המתאפשרת רק מתוך הפנמת קרבת עצמותו ומהותו יתברך ממש שבלימוד התורה וקיום המצוות. גם כשחשוך מסביב ויש סיבות, לכאורה, לעצבות ולדאגה, הכל נחשב לאין ואפס לעומת ההכרה כי הוא יתברך – עצמות ומהות – נוכח במלוא עוזו כאן בעולם הזה בלימוד התורה וקיום המצוות, ואין שמחה גדולה מקרבת המלך ודירתו עימנו. מכאן נבוא גם לידי ענווה וביטול הישות מכל וכל, כי בתורה ומצוות נמצא אור אין סוף שאינו בערך כלל להרגשת האדם והבנתו, והאפשרות לתפוס בו ממש תעורר ביטול ואימה בשעת לימוד התורה וקיום המצווה^[7].

נמכרתי עמה

כל העניינים האמורים, שהיוו חידוש גדול ומהפכני בעולם, החלו בשעת מתן תורה. אז הכריז הקב"ה: "אנכי ה' אלוקיך" – "אנא נפשי כתבית יהבית"^[8]. "אנא" הוא עצמותו יתברך, ובמתן תורה כתב את עצמו בתוכה ומסר את עצמו להתגלות דרכה בעולם. כך מתבטא המדרש: "מכרתי לכם תורתי – כביכול נמכרתי עמה"^[9].

ידוע שהאבות עסקו בתורה ומצוות גם קודם מתן תורה, אולם תורתם ומצוותיהם היו בבחינת עולם הבא, שבו "נהנין מזיו השכינה". רק ממתן תורה ואילך הכניס הקב"ה את עצמו בתורה, ומאז "אורייתא וקוב"ה כולא חד"^[10]. ואין הלומד בתורה נהנה מזיו ה', ואפילו לא רק מחכמתו יתברך, אלא תופס בעצמותו ממש^[11].

כך מתבאר בחסידות עומק מאמר חז"ל^[12] על הפסוק "לריח שמניך טובים שמן תורק שמך":

כל השירים שאמרו לפניך האבות ריחות היו, אבל אנו – "שמן תורק שמך", כאדם שמוריק מכלי לכלי. כל המצוות שעשו לפניך האבות ריחות היו, אבל אנו – "שמן תורק שמך".

הריח אינו השמן עצמו, אלא 'הארה' ממנו. כך גם התורה, כמו שהיא מצד עצמה, הרי היא חכמתו של הקב"ה – ריח והארה ממנו יתברך בלבד. אולם ממתן תורה והלאה נעשתה התורה שמן ממש, והתופס בה כתופס בגוף המלך עצמו.

כמו לבוש לגוף

הדרך שבה נתפסת מהותן של תורה ומצוות בחסידות נותנת טעם חדש בסוגיית טעמי המצוות. לא זו בלבד שעיקר המצווה היא עצמותו ומהותו יתברך, עניין הגבוה מכל הטעמים שביכולתנו להבין, אלא שגם בטעמים עצמם מוצאים אנו את הדבר עצמו ולא רק את זיוו והארתו.

דוגמא מעניינת המלמדת על הכלל הם דברי אדמו"ר ה'צמח צדק'^[13] בעניין טעם אכילת מצה:

ידוע מה שכתוב בזהר ויצא שהמצה היא "מיכלא דמהימנותא", שעל ידי אכילת המצה תתחזק האמונה בלב נשמות ישראל. וכן כתב החינוך במצוות סיפור ביציאת מצרים, כי הוא יסוד גדול ועמוד חזק בתורתנו ואמונתנו לפי שהוא לנו אות ומופת גמור בחידוש העולם וכי יש אלו־ה קדמון חפץ ויכול פועל כל הנמצאות ובידו לשנות היש שיחפוץ בו בכל זמן מן הזמנים, כמו שעשה במצרים ששינה טבעי העולם בשבילנו כו'.

ועם שכתב דבריו אלה על פי פשוט, דהיינו שעל ידי המצוות שנעשה בזכרון יציאת מצרים תקבע בלבבנו האמונה הזאת, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות והאדם נפעל כפי פעולותיו, עיין שם מצוה ט"ז שהאריך בזה, מכל מקום כבר הקדמתי לך במצוות מילה כי אורייתא סתים וגליא, והוא כתב הנראה ממצווה זו בנגלה, ועל־פי הנסתר הנה באמת המצה יש בה הכוח הזה לחזק האמונה מלבד הזיכרון... והגליא שבתורה הוא כפי הסתים כמו לבוש לגוף..."

על פי דברים אלו אנו מבינים שטעם המצווה נובע מתוך עצם עניינה. המצה אינה רק 'זכר' ליציאת מצרים, ומכיוון ש"אחרי הפעולות נמשכים הלבבות" לכן תקבע האמונה בלבינו, אלא למעלה מכך: היא עצמה פועלת בנו את האמונה בשעת אכילתה.

לפי זה יוצא, שהכלל – "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות" – מתפרש במובן הפוך מהמקובל; אחרי הפעולות, שהן העיקר ובהן נמצאת עצמותו יתברך, נמשכים גם הלבבות ומקבלים הארה חיצונית, מה שיכול לבוא לרגשת הלב, שהוא בוודאי אפס קצהו של ערך המצווה עצמה. והביטוי "האדם נפעל כפי פעולותיו", משמעותו האמיתית – מכיוון שאכן פעולותיו הן העיקר, יש בהן הכוח המשמעותי והעליון ביותר שיכול לפעול עליו ולשנותו!

^[1]. פרקי אבות פרק ד' משנה י"ז.

^[2]. באחד ממכתביו (אגרות קודש חלק י"ח עמ' ט') מתבטא הרבי כך: "תשובה ומעשים טובים אלו הם העניינים הגורמים נחת רוח לה' יתברך, וחיי עולם הבא הם הגורמים נחת רוח לאדם".

^[3]. ישעיה נה, א. תניא סוף פרק מ', עיי"ש.

^[4]. רבים תמהים מדוע דווקא תורת חב"ד, העוסקת בעומק דעת והרגשה באלוקות, מפנה לעיסוק אינטנסיבי בהפצת מצוות ובלימוד תורה שאינו מותנה בעומק של דעת והרגשה. אלא שזהו – הקיום של המצווה ולימוד התורה – עמוק יותר מכל עומק שבעולם, ונעוץ תחילתן (לימוד תורת חב"ד באריכות, הבנה והשגה) בסופן (יציאה לרחוב להניח תפילין עם יהודי).

^[5]. עניין זה המתבאר באריכות רבה בחלקו הראשון של ספר התניא יש בו מעין 'קולא' ועידוד לאדם שלא מצליח לשנות את עצמו וחומרא בעניין לימוד תורה וקיום המצוות בפועל. כמובן שהחסידות עוסקת רבות ודורשת מהאדם עבודה פנימית, אהבה ויראה, שינוי טבע המידות וכו', אך תוך שימת דגש והבהרה על כך ש"המעשה הוא העיקר".

^[6]. כדעת הרמב"ן. שכן הרמב"ם סובר שאחר תחיית המתים ימותו שוב, כי התכלית היא בגן עדן, והחסידות הכריעה כדעת הרמב"ן כחלק מן התפיסה האמורה הרואה בקיום תורה ומצוות בעולם־הזה את העניין הגבוה ביותר. יש בעניין זה אריכות דברים וגם בביאור מאמרי חז"ל כדוגמת "מצוות בטלות לעתיד לבוא", "שית אלפי שנין הווי עלמא וחד חרוב", ועוד. ראה במאמרו של הרב יואל כהן בגיליון זה, העוסק בנושא תחיית המתים ומאיר את העניין מזוויות נוספות.

^[7]. שמחה – תניא פרק ל"ג, יראה – תניא סוף פרק כ"ג, ועוד. שילוב שתי מידות אלו עצמן הנראות כסותרות – שמחה וביטול המביא ליראה – גם הוא אפשרי רק מצד העצמות הכוללת הכל, שבמקומה גם הרגשות סותרות מתגלות כמשלימות זו את זו.

^[8]. מסכת שבת ק"ה, א (כגרסת הע"י).

^[9]. שמות רבה פרק ל"ג.

^[10]. זוהר חלק ג' ע"ג, א.

^[11]. חידוש זה הוא המקור לשאר החידושים של מתן תורה: הכוח של עם ישראל לפסוק בתורה, יכולת שינוי טבע העולם על ידי התורה ועוד. והדברים מבוארים בבהירות נפלאה במאמר הרבי זי"ע לחג השבועות ד"ה "וידבר אלוקים" תשכ"ט סעיף ו' ואילך, בספר המאמרים מלוקט אדר – סיון.

^[12]. שיר השירים רבה פ"א, ג.

^[13]. 'דרך מצוותיך', מצוות השבתת חמץ ואכילת מצה.