הפולמוס סביב ה"מורה־נבוכים"
הרמב"ם חיבר כמה חיבורים גדולים. שניים מהם הפכו לחיבורים מרכזיים ביותר בעולמה של תורה, לספרים מכוננים ויסודיים. הראשון הוא כמובן הספר משנה־תורה, ששימש פורץ דרך וסולל דרך בעולם ההלכה; והשני הוא מורה־נבוכים, שהתפרסם כאחד מן החיבורים התורניים החשובים והמשמעותיים בעולם המחשבה היהודי ובכלל.
כידוע לכול, שני החיבורים הללו נתקבלו בקבלת פנים סוערת. אולם כמובן עוצמת ההתנגדות ל"מורה־נבוכים" הייתה עצומה במיוחד. וכך מתאר אדמו"ר הזקן בתיאור מאלף את הפולמוס שהתעורר בזמנו על כתבי הרמב"ם:
"זכרו ימות עולם, כי מי לנו גדול ממשה בדורו - הרי הוא הרמב"ם ז"ל - אשר בארצו בספרד גדל בשם טוב הלוך וגדול מאוד, עד שבחייו היו אומרים בנוסח הקדיש 'בחייכון וביומיכון ובחיי מרנא ורבנא משה ובחיי דכל בית ישראל וכו" - מפני שראו כבודו וקדושתו וחסידותו.
אך בארצות הרחוקות אשר לא שמעו ולא ראו את כבודו, החזיקוהו למין וכופר בתורה הקדושה ושרפו את ספריו... ברחובות קריה, על פי חכמים גדולים בעיניהם שקראו מה שכתב הרמב"ם בהלכות תשובה ולא עלתה על דעתם לתלות בקוצר ידיעתם והבנתם בדברי קודשו, כאשר נתבאר לבסוף על ידי הרמב"ן והרד"ק ז"ל. אך כאשר חלפו ועברו ימים רבים וכו' וגם שנאתם וכו' ותצמח אמת מארץ, וידעו כל ישראל כי משה אמת ותורתו אמת. וכה יהיה לנו במהרה בימינו אמן"[1].
רתיעתםשל חסידים מ"חקירה"
בניגוד ל"משנה־תורה", שהוא יצירה הלכתית מובהקת, החיבור "מורה־נבוכים" הוא ספר עיון והגות פילוסופי, והוא מכיל גופי ידע ומחשבה רבים מן הפילוסופיה היוונית, ובמיוחד ניזון הוא מזו של אריסטו אותו העריך הרמב"ם מאוד, אך גם מפילוסופים אחרים שעסקו בהגותו של אריסטו כמו הפילוסוף המוסלמי איבן דאוד, ורישומי הגותם ניכרת היטב בתוככי הספר. כך, בין היתר, הרמב"ם עושה שימוש בדיונים פילוסופיים תוך שהוא מתווה את דרכו וגישתו על פי דרך התורה. (זו הייתה, אגב, הסיבה להתנגדות הגדולה שעורר הספר בקרב רבים מבני ישראל, ועד שהיו שהעלוהו על המוקד, וכפי שמתואר בדברי אדמו"ר הזקן המצוטטים לעיל).
העובדה שלימוד "מורה־נבוכים" אינו נמצא כל־כך בסדר הלימוד של חסידים, אין היא בגדר סוד. ואין זה מפני שחסידים נרתעים מלעסוק בעניינים רוחניים עמוקים אודות הבורא והבריאה וכו'. ההיפך הוא הנכון, חסידים תופסים את התבוננות בגדולת ורוממות הא־ל כמשימה ותכלית חשובה ביותר בעבודת ה'. ויחד עם זאת, החסידים הקדמונים נרתעו מלימוד "חקירה" (כפי שמכונה עולם העיון הפילוסופי התורני).
הנימוק לרתיעה זו נובע בבסיסו מן התפיסה שה"חקירה" הפילוסופית גורמת לכך שהשכל תופס, במידה ידועה, את מקומה של האמונה. כל מה שנתפס אצל האדם בטבעיות מצד האמונה, נהפך על ידי החקירה לעניין שכלי מחושב וקר. מצד טבעו, השכל מוגבל למשבצות ההיגיון האנושי - עד כי גם הסברה ההגיונית ביותר אינה חזקה ביותר ממידת ההיגיון שבה וסברה חזקה יותר עלולה לבטלה, וכל אחד יכול להבין ולהשיג בהתאם לרמתו האינטלקטואלית האישית בלבד. לכן מסקנת החשיבה השכלית נעדרת היא את החום והתוקף המצויים באמונה[2]. האמונה, כפי שהחסידות מלמדת, היא ההכרה הבלתי מוגבלת של הנשמה האלוקית בבורא העולם הבלתי מוגבל, הכרה שמעל השכל (כמו ההכרה באמצעות הראיה והתחושה), ולכן גם האמונה אינה מוגבלת.
דבר זה בא לידי ביטוי גם בנוגע לחלק נכבד מאוד שהקדיש הרמב"ם בספרו (בחלק השלישי) אודות "טעמי המצוות". הרבי הריי"צ התבטא פעם, שלמרות שאנשים מאחלים לעצמם "הלוואי שנקיים את המצוות באותה חיות והתלהבות שבעת לימוד והבנת סוגיות עמוקות בתורה", האמת היא שהאיחול צריך להיות הפוך: "הלוואי שלימוד התורה והשגתה ילהטו בלהט ובחיות של הקבלת עול בעת קיום המצוות". הרעיון הוא, כפי שמוסבר בתורת חב"ד, שמצוות הקב"ה הן למעלה מעלה מבחינת תפיסה בשכל, ובטח שהן למעלה מעלה מטעמים ונימוקים שכלתניים "רציונליים". המצוות הן רצונו של הקב"ה, והקיום שלהן צריך להיות מצד קבלת עולו של הקדוש ברוך הוא, לקיים רצונו יתברך. כל הגישה, אפוא, המשתדלת לנמק את ציוויי התורה (כולל ציוויים שבמובהק אינם שכליים, דוגמת הקרבת הקורבנות) בנימוקי ההיגיון היא כמו התמקדות בדרך צדדית ולא בדרך המרכזית והראויה. ומכאן היבט נוסף של ההסתייגות של החסידים מה"מורה־נבוכים", שכאמור בחלק נכבד ממנו עוסק בדיוק בעניין זה: הצבת טעמים שכליים, אנושיים בחלקם, למצוות[3].
ואכן, המציאות הוכיחה ובעיקר בדורות האחרונים, שהחקירה "הפילה חללים"[4] רבים. עובדה זו באה לידי ביטוי בשני תחומים:
- היו רבים שכתוצאה מלימוד "חקירה" העוסקת בסוגיות העמוקות של הקיום והבריאה מתוך נקודת מבט שכלתנית בעיקרה, הסתבכו בספיקות באמונה, עד שהיו כאלה שבסופו של דבר אף פרקו מעליהם עול יראת שמים.
- במקרים אחרים, גם אלה שנשארו שלמים באמונתם, כבר לא היו בעלי אותה אמונה תקיפה והתלהבות שלהטו בקרב יהודים "פשוטים" (וברוח זו כבר אמרו חסידים ש"לא פשוט להיות יהודי פשוט"). הסיבה לכך היא, שמטבעו, השכל עלול להוות גורם המעלים על האמונה הפשוטה: אמונה שמצד השכל אינה "אמונה פשוטה" והיא בדוגמת "אהבה התלויה בדבר" שאם בטל דבר בטלה האהבה, וללא העבודה הנכונה, אמונה שמצד השכל עלולה להיות מוגבלת ומוחלשת.
חקירה רק אחרי אמונה ועבודת ה'
נקודה נוספת, עליה עמד הרבי הריי"צ[5], היא שכאשר האדם מבסס את עולמו הרוחני על הישגיו השכליים בלבד, עלול הוא להפוך לאדם המלא בחשיבות עצמית, העסוק בעצמו וביישותו. גם אם השכל הוביל אותו למסקנות הנכונות, עדיין הוא עלול לחוש תחושת סיפוק על ההישג האישי שלו ותחושת גאווה על כישרונו וחריפות דעתו לעמוד על האמיתות העמוקות הללו, ובכך להחמיץ את עיקר העניין: ההתבטלות לה' בקבלת עול ובאמונה תמימה. כידוע, תורת חסידות חב"ד סולדת סלידה עמוקה מגאווה וחשיבות עצמית, כי כאמור, אדם צריך להיות בטל לה'. ואדרבה, אם הצליח לתפוס בשכלו גודל רוממות ה' ואפסיות הבריאה (והוא עצמו בכללה), עליו לחוש תחושת ענווה וביטול בפני ה', וכשהוא גאה ומסופק מעצמו אינו יכול להיות ב'ביטול'. וזהו היבט נוסף של רתיעת החסידים מהעסק בתורת החקירה, כי ההתבססות על החקירה השכלית בנוגע למציאות ה', עלולה להוביל למקומות שהחסידות הרחיקה מהם בכל כוחה.
כמובן, בצד תוצאות הנ"ל הבלתי חיוביות שנגרמו אצל אנשים מסוימים בעקבות לימוד "חקירה", ישנם גם היבטים נפלאים אותם הביאה החקירה בכנפיה: היא חיזקה את אמונתם של יהודים אשר היו נבוכים ומוטרדים מספיקות ומקשיים באמונה - באמצעות התמודדות אינטלקטואלית אמיצה וישירה, בהרחבת הביאור ובהבאת ההוכחות ליסודות האמונה. ה"חקירה" אף הביאה ל"זיקוק" וניקוי האמונה מאמונות טפלות שדבקו ונספחו אליה, הסירה את ה"הגשמה" באלוקות, והעמיקה עומק לפנים מעומק בגדולת ה' וברוממותו אין סוף.
עם זאת, כאמור, חסידים הסתייגו מן ה"חקירה" הסתייגות ממשית, וזאת על שום היותה מחקר המבוסס בסופו של דבר על השכל האנושי, ולפי הגישה החסידית, השכל האנושי מעצם טבעו מאפיל על האמונה הפנימית הנלהבת.
על טיבה של הסתייגות זו יכולים אנו ללמוד מכמה וכמה מקורות. להלן - שתי דוגמאות:
כך כותב אדמו"ר הרש"ב בצוואתו:
"כתב בהקדמה לספר חובת הלבבות שהקבלה קודמת לחכמת המצפון היינו [כלומר, שחכמת המצפון היא] חקירה אלקית. שבתחילה, צריכים להשריש בלב מן הקבלה עניין מציאות ה' ויחודו ושאר העיקרים, ולא במופתים וראיות, כי אם באמונה פשוטה כו'. ואחרי שיהיה מושרש בלבו היטב היטב, אז טוב לעיין במה שיושג מדרך השכל ולהביא ראיות במופתים על אמיתיות העניין איך שהוא כן.
וכאן נראה הכוונה, וכן הוא הכוונה בחובת הלבבות, שצריך להרגילו בעבודת ה' בתפילה ומצות מעשיות, ושיאמין באמונה פשוטה בה' אלקי ישראל, ושהוא אחד ואין בלתו, ושברא את העולם מאין ואפס המוחלט ומנהיגו ברצונו בטובו וחסדו כו'. בכל זה וכיוצא בזה צריכים להרגילו ולחנכו בלי טעמים והסברים. וגם כי יזקין ויהיה שכלו חזק ויוכל לחשוב בעניינים אילו מדרך השכל לבוא אל אמיתיות העניין בראיות ומופתים כו' לא יסור ממנה, אדרבה יוסף אומץ באמונת ה' ובקיום המצות.
וכל זה - דווקא אם הורגל תחלה באמונת ה' וקיום המצות מצד הקבלה (ענין הקבלה הנזכר כאן אין הכוונה על חכמת הקבלה, כי אם הכוונה למה שמקבל מאבותיו או מרבותיו ולא מה שמשיג בשכלו), אז יבוא בשכלו אל אמיתיות העניין...
ועוד זאת: גם אם לא ישיג בשכלו את הדבר ההוא ולא יגיע לעומק אמיתתו, אם יהיה מחונך ומורגל מנערותו באמונת ה' וקיום המצות כו' לא יסור ממנה, ולא ישען על בינתו, וידע אשר קט שכלו עדיין לבוא לעומק הדבר ההוא, ולא יוגרע אצלו חס ושלום חיזוק אמונתו בה' אחד ומיוחד כו' - אשר כבר הורגל בזה ונשרש בלבבו היטב. וחס ושלום וחס ושלום לעסוק בחקירה אלקית (אך חקירה טבעית אין צריך לעסוק בה כלל ואין בזה צורך לעבודת ה', והוא רק מקלקל ולא מתקן...) קודם שנשרש בלבבו היטב היטב אמונת ה' ותורתו בקיום מצוותיו ועבודתו.
ועתה, כאשר הנחילו לנו אבותינו כ"ק אדמו"ר זצוקללה"ה זיע"א דא"ח דברי חסידות, אין צריך לחקירה כלל. ובדא"ח נמצא הכל דכולא בה... ואני הכותב (בטח לא יחשוד אותי שום אדם אשר כוונתי להתפאר ולהתגאות ח"ו, לבד אין זה מטבעי מעולם, הנה מובן אשר בעת כזאת[6] כל הרעיונות הולכים רק אל מקום אחד וד"ל...) מימי לא עסקתי ולא למדתי בספרי חקירה, אפילו מגדולי חכמינו שהיו צדיקים גמורים באמת (רק אם הוצרכתי לעיין איזה דבר, ואף זה אני נשמר שלא לראות שם בעניינים אחרים וגם שלא להעמיק כי אם בהעברה, ואם אינני מבין בהעברה אני מניח כך, בידעי היטב שהוא אך למותר כו').
רק אצלתי ימי על עסק דא"ח ולמדתי היטיב דברי אבותי הק' זצוקללה"ה פעם למיגרס ופעם לעיוני, ונתתי מוחי ולבי על דבריהם להבינם היטיב..."[7].
והחסיד המפורסם רבי שמואל גרונם אסתרמן ז"ל, שהיה המשפיע בישיבת "תומכי תמימים" בליובאוויטש, סיפר כי אדמו"ר הצמח־צדק בלמדו פעם עם בניו את הספר מורה־נבוכים אמר: לרמב"ם הייתה 'קיבה בריאה'. הוא 'אכל' נחשים ועקרבים, והדבר לא הזיק לו. אחר כך אמר הצמח־צדק על עצמו: גם לי יש 'קיבה בריאה'. והוסיף: "ומי שאין לו 'קיבה בריאה' אסור לו ללמוד". אחר כך פנה לאחד מבניו או מנכדיו ואמר: ואתה - בוודאי לא[8]!
ה"מורה־נבוכים" וחסידות חב"ד
עד כה תיארנו את ההסתייגות החב"דית מן חכמת החקירה בכלל כשהמורה נבוכים הוא מייצגה הבולט. הסתייגות זו מעוגנת ביסודות העמוקים ביותר של תורת החסידות החב"דית, המעמידה על נס והמדגישה בדגש רב את האמונה העל שכלית שמאירה את האמונה השכלית, שמלמדת כשיטת חיים על ה' האין סופי הבלתי מוגבל כפי שהוא מתגלה בתוככי החומר והעולם הסופי והמוגבל.
אכן, דווקא מנקודת מבט זו, אין זה פלא כלל שלמרות כל ההסתייגות הזו המשורטטת בשורות שלעיל, מצוי שפע נרחב של מקורות במרחבי ים תורת החסידות החב"דית המבארים את דברי הרמב"ם במורה־נבוכים, ומעמיקים ומאירים בתוכו את עומק האמונה שעל פי החסידות[9].
הנה כמה עדויות מכתבי הרבי הריי"צ אודות מקומו של המורה־נבוכים בעולמה של חב"ד:
אחד הסיפורים הידועים מראשית חב"ד הוא, שפעם נתעורר קטרוג גדול על כ"ק רבינו הזקן נ"ע. בתו, הרבנית דבורה לאה, קיבצה אז "בית דין" שהיה מורכב משלושה מגדולי החסידים (ר' משה מייזליש, ר' פינחס רייזעס ור' משה ווילנקער). היא בקשה מהם לפסוק שבאם נגזר על רבינו לעזוב את העולם ח"ו, הנה היא, בתו, תהא תמורתו וחליפתו, וכך אכן עשו בסופו של דבר. כל זה היה בחודש אלול תקנ"ב. לא עברו ימים רבים, ובצום גדליה שנת תקנ"ג נפטרה הרבנית דבורה לאה לבית עולמה[10]. סמוך לפטירתה הבטיח רבינו הזקן לבתו כי יגדל את בנה יחידה, מנחם מענדל, הוא ניהו אדמו"ר הצמח־צדק נ"ע.
"בכל יום, כולל שבתות וחגים, ואף בימים הנוראים - קבע עיתים ללמוד עם נכדו האהוב, באומרו שבכך הוא פורע את החוב שחייב לבתו דבורה לאה...
בתקופה שלאחר גיל בר המצוה, למד אתו ביחידות, בין השאר גם את הספרים כוזרי, מורה־נבוכים, עיקרים ועבודת הקדש על דרך החסידות, והספר עץ־חיים על דרך החקירה.
באחת ההזדמנויות, אמר הרבי הצמח־צדק לבנו הרבי מהר"ש, שרבנו הזקן בלמדו אתו בספרים האמורים כיוון לתיקון מסוים. אף שכוונתם של מחברי הספרים כוזרי, מורה־נבוכים והעיקרים הייתה רצויה - התעוררו עליהם קטרוגים רבים, והיו זקוקים להתעוררות רחמים לתיקונים ולעילויים. התיקון והעילוי שהסבא פעל בהם על ידי לימודו - המשיך הרבי ה"צמח־צדק" - הרגשתי בי עצמי הרבה פעמים בחזיונות הלילה שבאותו זמן"[11].
ובמקום אחר באיגרותיו סיפר אדמו"ר הריי"צ, כי קביעות לימוד זו ב"מורה הנבוכים" הייתה קיימת גם בין הרבי הצמח־צדק לרבי המהר"ש:
"אשר סיפר לי אבי, הרבי הרש"ב - קיץ תרנ"ז - את אשר שמע מאביו הרבי מהר"ש. בתחילת שנת תרי"ג בחודש מר־חשון קבע לו הרבי ה"צמח־צדק" שיעור לימוד עם בנו הרבי מהר"ש בכל יום. בחורף היה הזמן הקבוע משעה עשר עד חצי שעה אחרי חצות הלילה ובקיץ היה הזמן הקבוע משעה ארבע עד שש וחצי בבוקר, ונמשך ארבע שנים חסר שני חדשים. מר חשון תרי"ג עד אלול תרט"ז.
הלימודים היו קבלה וחקירה. שתי השנים הראשונות למדו ספרי קבלה עם ביאורי חסידות, ושמונה עשרה החודשים השניים למדו ספרי המחקר הרס"ג, מורה־נבוכים, עקרים וכוזרי ועוד על פי תורת החסידות"[12].
ומעבר לכך, כאמור לעיל, בתורת החסידות יש עשרות רבות של ביאורים על נקודות במורה־נבוכים.
לפנינו נשקפות אפוא תנועות קוטביות, כשמצד אחד עומדת רתיעה גדולה מלימוד חקירה ובכללה ובראשה 'מורה־נבוכים', ומצד שני לפנינו קיימת תופעה של "מורה־נבוכים במשנת חב"ד". העובדה ששפע קטעים ממורה־נבוכים מבוארים בתורת החב"ד, יש בה כדי להעיד יותר מ"משהו" שגם אם אמנם יש רתיעה מלימוד "חקירה" כתכלית בפני עצמה - הרי ככל שמדובר בשילוב בין ביאורי החסידות לבין ביאורי "מורה־נבוכים", לא רק שהרתיעה סרה אלא יתירה מזו, יש כאן עניין נפלא. (אלא שכמובן חשוב להדגיש שזו דרך השייכת מטבעה לבני עלייה ולא כל הרוצה ליטול יבוא וייטול).
הרמב"ם - נשמה גבוהה מאוד ולא שכל
כדי לחדד נקודה זו, אשר בביאורי החסידות על "מורה־נבוכים" (ועולם החקירה בכללותו) יש משום הוספת קומה ונדבך של אור וחיות אלוקית לעומק השכלי בענייני אלוקות המצוי ממילא בתורת החקירה, יש להקדים ולהביא מדברי אדמו"רי חב"ד בנוגע לרמב"ם.
מדבריהם המובאים להלן עולה נקודה מעניינת, לפיה למרות שבחיצוניות נראה כי הרמב"ם ביסס את העולם האמוני על השכל, הרי זוהי רק הסתכלות שטחית בלבד. בעומק העניין, ההכרה באלוקות של הרמב"ם נבעה מ"כח הנשמה האלוקית שלו ממעלה רמה ועליונה". כלומר, הדברים התגלו אמנם ב"שפה שכלית", אבל הם נובעים ממקור עמוק יותר, מהתגלות אלוקית. דבר זה בא לידי ביטוי גם באישיותו של הרמב"ם. להבדיל אלפי הבדלות מאריסטו, המלומד עליו הרמב"ם מתבסס בחקירות הפילוסופיות העיוניות, שככל שהשגתו השכלית גברה - כן גברה 'יישותו' וגאוותו, הרי הרמב"ם ככל שהבין יותר, כך נעשה יותר בטל לה'.
כך אמר אדמו"ר הזקן:
הרמב"ם ז"ל הי[ת]ה לו נשמה גבוה[ה], אלא שהיה סבור שעוצם התפעלותו העיקר מחמת התבוננותו והשגתו. והאמת אינו כן, אלא שהשגות הם רק גרמא בעלמא להוציא מן ההעלם לגילוי[13].
והוסיף אדמו"ר הזקן ואמר:
והנה בשכל יש גם כן תענוג, למשל מי שמבין דבר מה מתענג כמו שכתוב חכמת אדם תאיר פנים תענוג עליון. וזה היה טעות הרמב"ם שמחמת שהתבונן מאוד באין סוף ב"ה נעשה לו תענוג והיה סבור שזה העבודה הגמורה, ו[אז] הי'[ו] משפיעים לו שכל יותר גדול, וראה ששכלו שהי'[ה] - לא נחשב לכלום. והעמיק בשכל יותר גדול והיה מתענג יותר, אך הכל על אופן שכל בכלי ובריאה כו', והוא [מפני] שלא ידע קבלה ולא ידע שצריך אכפיא על שכלו ובינתו. אך איך היו משפיעים לו שכל גדול כיון שלא בא למקור משכיל? ... - אך לפעמים נותנים מתנה באתערותא דלתתא, שהביטול שהיה לו בשכל היה על אופן הגמור כמו באכפיא, [ועל ידי זה נגרם ש]יבוא למקור [השכל]... לכן היו גם כן משפיעים לו על אופן שכל יותר גדול[14].
על מימרא זו עמד הגאון החסיד ר' אייזיק מהומיל, וכה ביאר את "טעותו של הרמב"ם":
מבואר בכתובים, שהרמב"ם ז"ל טעה בעצמו: איהו סבר ששכל הפילוסופי הביא לו הכרתו העצומה באלוקות. ובאמת, [מה שהביא לו ההכרה באלוקות] אינו אלא כח נשמה אלוקית שלו ממעלה רמה עליונה, והיה באמת מכיר האלוקות בכח הנשמה[15].
ולפי שהייתה שרש נשמתו מבחינת "כתף השמאלי" כמו שכתוב בספר הגלגולים, היה מצטייר בשכל עניין ודרך השלילה, כידוע שזהו בחינת הגבורה והשמאל[16].
ואדמו"ר הצמח צדק הסביר כי נקודה זו, שההשגה השכלית של הרמב"ם אינה אלא נביעה מההתגלות האלוקית של נשמתו הנעלית, מסבירה את ההבדל שבין צורת עיסוקו של הרמב"ם בפילוסופיה לבין זו של אריסטו:
וזה היה גם ההפרש בעסק הפילוסופיה בין הרמב"ם לאריסטו הממרא - להבדיל בין קודש לחול - שהרמב"ם כל שהשיג יותר אמתת ה', היה נרתע ופחות בעיניו. ואריסטו כל שהשיג יותר נעשה יש יותר, באמרו: הלא דבר אני שהשגתי מציאות ה' ואחדותו בשכלי במופתים מכריחים. אבל איש האלקי הרמב"ם הרי אדרבא מצד השגה זו יגיע לו הביטול האמיתי להשליך נפשו מנגד מכל וכל בראותו כי ה' לנגד עיניו וכמו שכתב רמ"א משמו בדרכי משה לאורח חיים סי' א[17].
מעניינים במיוחד דבריו של הרבי הריי"צ אודות גודל מעלת העבודה שפעל הרמב"ם על ידי המורה־נבוכים. לפי הרבי הריי"צ, העבודה של הרמב"ם הייתה בבחינת "יחודא עילאה", כי בסופו של דבר, הרמב"ם גילה בתוך העולם עצמו, בתוך משבצות החשיבה השכלית, את מציאותו האינסופית של ה':
השכלתו והשגתו של הרמב"ם היו דעת עליון. עם אפשרי המציאות דעולם הבריאה, השכיל הרמב"ם והשיג את אפיסת המציאות דעולם האצילות. ועבודת הרמב"ם הייתה יחודא עילאה. הרמב"ם עשה ממונחי החקירה - כלי לשם הוי'. יסודות ועמודים הם מונחי חקירה, והרמב"ם עושה שם הוי' ממונחים אלו: שהתחיל ספרו - ספר הי"ד - ב"יסוד היסודות ועמוד החכמות" - ראשי התיבות הוי'.
כשביאר אאמו"ר [כ"ק אדמו"ר הרש"ב, בפורים שנת תער"ב] את עניין המתיבתא דרקיעא וכל היכלותיה - בכל מקצועות הפשט הרמז הדרוש והסוד שבתורה - אמר אאמו"ר כי הרמב"ם הוא ריש מתיבתא בהיכל מתיבתא דרקיעא[18].
לאור גישה זו, ניתן להבין, מדוע בצד ההסתייגות, אנו רואים יחס כה מיוחד לרמב"ם בתורת חב"ד ושפע של ביאורים על המורה נבוכים. הסיבה היא, שיש כאן כפל פנים. מי שלא נזהר ולא יודע איך לגשת אל עומקם של דברים, עלול לשגות ולשאוב את הדברים הבלתי נכונים. אבל לאמיתו של דבר, הרמב"ם גילה בדבריו גילוי אלוקי בסתרי תורה, לא רק עומק שכלי. ואם כן, על ידי הלימוד הנכון במורה נבוכים - באופן של הארת האמונה העל שכלית בתוך ההשגה השכלית בדבר גדולת ה' - ניתן להגיע לעומק החבוי בו.
הטבע והשכל אינם מנותקים מה'
כידוע[19], לרבי זי"ע היה יחס מיוחד ויוצא דופן לרמב"ם. באחת מן ההזדמנויות התייחס הרבי בנוגע למורה נבוכים של הרמב"ם, ובדבריו הוסיף נדבך נוסף בהסברת הפן החשוב והחיובי של המורה־נבוכים:
הרמב"ם, מלבד גדולתו בתורה וקדושתו הנשגבה, היה גם בעל כשרונות גאוניים וידע אנציקלופדי בפילוסופיה ומדעי הטבע. ואף על פי שעיקר יצירתו היה ספר "היד החזקה" - שהוא חיבור תורני נעלה וחשוב, מצא לנחוץ לכתוב גם את ספר "מורה־נבוכים" הדן בפילוסופיה ומדע, משום שהוא רצה להשתמש בהן לעבודת ה' או לתורתו. בכך הוא רומם אף את הפילוסופיה והמדע, על ידי שעשה בהם שרות למטרות הנעלות ביותר[20].
הרבי ממשיך ומבאר: המצוות שבתורה אף שהן גילוי רצון ה', ובעלות משמעות ותוכן רוחני, הנה קודמת לקיומן ההכנה בתחום הגשמי. לדוגמא, מצוות תפילין - שציוונו הקב"ה להניח על הזרוע והראש מדי יום. ניתן היה לכאורה לצפות, שהקב"ה יברא תפילין מושלמות ומוכנות לקיום המצוה, שהרי הוא רוצה בהן... אך לא כן הדבר. בעל המלאכה צריך להכין את ה"בתים", את ה"רצועות" וה"קלף", הסופר צריך לכתוב על הקלף את הפרשיות, והיהודי הנזקק לתפילין צריך לקנותם בדמים שישתכר בעמלו וכו'.
הווה אומר, לקיומן של מצוות ה' קודמת ההכנה בתחום הגשמי, והכנות אלו מאפשרות ומשרתות את העניין האלוקי בקיום המצוות.
באופן דומה ניתן לראות את מדעי הטבע המבוססים על דעת תורה, משום שהם משמשים לאנשים שונים הכנה, בתחום הגשמי, לקבלת עול תורה ומצוות. כלומר, מלבד שהמדעים משמשים "קרדום לחתוך בהן דהיינו כדי להתפרנס מהם ברווח לעבוד ה'" (תניא סוף פרק ח), הרי עיקר חשיבותם באה לידי ביטוי כאשר האדם "יודע להשתמש בהן לעבודת ה' או לתורתו" (שם), שאז המדעים הופכים להיות חלק מהתורה, כי כך האדם מאיר בהם את אור ה'. ואם כן, כאשר אדם מכניס חיות אלוקית על שכלית בתוך המחקר הפילוסופי השכלתני על מציאות ה', הוא גורם בכך שגם בשכל עצמו מאיר האור העל־שכלי.
בהתאם להסבר זה, אומר הרבי, אפשר לראות ב"מורה־נבוכים" של הרמב"ם כדוגמת השימוש במדעי הטבע, שנועדו להוות הכנה בתחום הגשמי ללימוד המצוות וההלכות המפורטות בכל חלקי ה"משנה־תורה" ובראשו ב"ספר המדע". ובאופן עמוק יותר, מכיוון שהעולם הזה הגשמי, כמו העולמות העליונים־הרוחניים, מקבל את חיותו מהתורה, לכן גם הוא יכול וצריך להיות מנוצל כולו לשם הבנה עמוקה יותר של התורה והתקשרות עמה[21].
אם כן, על ידי שילוב של הארת פנימיות התורה בתוך חכמת המחקר והפילוסופיה התורניים גורמים לכך שבתוך השכל הקר וההיגיון הפילוסופי השקול תבער אש האמונה ותאיר עוצמת ההכרה העל־שכלית בה' אחד.
מורה נבוכים כשלב בהתגלות "תורת הנסתר"
בשיחה אחרת הרבי[22] הסביר את עניינו של המורה־נבוכים מהיבט אחר שמשלים את המובא לעיל. עד כה הוסבר כי המורה־נבוכים מגלם למעשה את ההבנה השכלית אודות גדלות ה', נוכחותו בבריאה ועניינה של עבודת ה' - והמטרה היא להאיר בתוך השכל את אור האמונה שלמעלה מהשכל. כמו כן הובא מדברי אדמו"רי חב"ד, שבעומקו של עניין דברי הרמב"ם נבעו מתוך ההתגלות האלוקית שהאירה על ידי נשמתו הנעלית. בשיחתו הרבי מוסיף נדבך נוסף, שבעצם המורה־נבוכים הוא שלב בהתגלות של פנימיות התורה.
בשיחה זו עמד הרבי על נקודות משיקות ומקבילות בין הרמב"ם לאדמו"ר הזקן בכמה עניינים (בתורת הנגלה, בתורת הנסתר ובפועלם למען ביצור חומות הדת); ואחת הנקודות המשותפות באישיותם התורנית היא גילוי שכבה פנימית ועמוקה בתורה שהאירה עיניהם של ישראל. כדי להסביר את הדברים, הקדים הרבי, שהעובדה שימי ההילולא של הרמב"ם ואדמו"ר הזקן חלים ברוב השנים בפרשת וארא, יש בה כדי ללמד על שייכות המאורעות לפרשת וארא.
בפרשת וארא אנו קוראים על גלותם הקשה של ישראל במצרים, שהייתה גלות לא רק במובן הפיזי אלא גם במובן הרוחני, וכפי שמתאר זאת הרמב"ם (בסוף פרק א' מהלכות עבודה זרה): "עד שארכו הימים לישראל במצרים וחזרו ללמוד מעשיהן... וכמעט קט היה העיקר ששתל אברהם נעקר וחוזרים בני יעקב לטעות העולם ותעיותן". בדיוק בנקודה קריטית זו שלח הקב"ה את משה: "אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים... וידעתם כי אני ה' אלקיכם..." (שמות ו, ו). משה האיר אור חדש אשר גרם ל"פקיחת העיניים" של בני יעקב אודות מציאות ה'. דבר זה בא לידי ביטוי גם בשם הפרשה "וארא" שבפשטות מכוון על התגלות אלוקות באופן של ראיה, עד שכדברי רש"י "נודעתי... במידת אמיתית שלי". האור החדש שהתגלה על ידי משה היה אור נעלה ביותר, וכפי שהפסוק אומר שלאבות התגלה ה' בבחינת "אל שדי - ושמי הוי' לא נודעתי להם", והיה זה גילוי אור שבני יעקב כפי שהיו במצבם אז לא היו ראויים לו. אך מצד שני, דווקא משום עוצמתו של הגילוי, הוא פעל אפילו על אנשים בגלות קשה כזו ו"האיר" אותם.
נקודה זו של גילוי אור חדש ונעלה בעם ישראל בנוגע למציאות ה', התגלות מיוחדת באופן של "וארא", מאפיינת הן את הרמב"ם והן את אדמו"ר הזקן (כאן נעסוק ברמב"ם בלבד).
הרמב"ם מתאר (הן בהקדמתו למשנה תורה והן בהקדמתו למורה־נבוכים) שבר גדול של שכחת תורה ואלוקים ושל חוסר ידיעת תורה ואלוקים. זאת הסיבה לכך שניער חוצנו ופנה לטפל בתופעה שבאה לידי ביטוי ב"שתי חזיתות": בתחום ההלכה של התורה, החלק הנגלה - עת גיבש את התלמוד כולו באופן ברור, בחלוקה בהירה, ובכך הנגיש את כל הלכות התורה לכלל הציבור; ובחלק המחשבה של התורה, החלק הנסתר - עת גילה עלי ספר סודות נפלאים, עומק חדש במחשבת התורה. וכפי שכתב בפתיחתו למורה־נבוכים: "היותי מתיירא הרבה מאוד לחבר הדברים אשר ארצה לחברם בזה המאמר מפני שהם עניינים נסתרים לא חבר בהם כלל ספר זולתי זה באומתנו בזמן הגלות...".
במילים אחרות, הרמב"ם התמודד עם "גלות פנימית" (שכמובן נובעת מהגלות הכללית), בה היה כמעט נתק בין העם לבין התורה וה'. אפילו אנשים שהגיעו למדרגה של תלמידי חכמים, עדיין היו "נבוכים"... על ידי גילוי הסודות שבמורה־הנבוכים חשף הרמב"ם עולם עמוק שבתורה שהיה נסתר עד כה, הנגיש אותו לכלל הציבור, ובכך 'האיר את העיניים' של בני ישראל כדי שיוכלו להכיר את מי שאמר והיה העולם.
הנה כי כן, המורה־נבוכים הוא שלב מסוים של התגלות הרובד הפנימי והנסתר שבתורה[23].
[1] אגרות קודש אדמו"ר הזקן, עמ' פט. האגרת, שנשלחה ל"אנ"ש וילנא" עוסקת בפירוט רב במלחמתם של המתנגדים בתנועת החסידות.
[2] וראה, לדוגמא, מאמרי אדמו"ר הזקן הקצרים, עמ' פג.
[3] אמרו חסידים בדרך צחות, שהסיבה לכך שהרמב"ם הכניס בטעמי המצוות טעמים כאלה שלגבי חלקם לא מתקבל על הדעת לומר שזהו טעמם האלוקי - היא בשביל להדגיש נקודה זו עצמה: הרמב"ם הדגיש בדגש רבתי והעמיד על נס את ה"עבודה לשמה", לעשות את האמת מפני שהוא אמת. ולכן, בנמקו נימוקים כאלו כמו רצה לומר: ראו בעצמכם שהטעמים למצוות אינם אלא מעשה אנוש, ולא זו הדרך ללכת בה עבור מי שרוצה לקיימם באמת.
[4] כאן המקום להעיר מדברי רבי חסדאי קרשקש שהעריץ את הרמב"ם אך חלק עליו, שכתב (בספרו אור ה', הקדמה, עמ' ח): "ועם היות כוונת הרב [הרמב"ם] בזה רצויה, קמו היום עבדים המתפרצים והפכו למינות דברי אלוקים חיים, מטילין מום בקדשים, ובדברי הרב יתנו דופי כי תחת יופי. ואם השבע השביע שלא לגלות צפונות ומסתורי רעיוניו, הנה לא שמו לאל מילתו, ולא עברו על שבועתו, אבל הטו דבריו למינות הפך כוונתו".
[5] קונטרס תורת החסידות, עמ' 17.
[6] של כתיבת צוואה.
[7] קונטרס חנוך לנער, עמ' 27-28.
ולהעיר מרשימות היומן, עמ' שכא. ושם: "האזהרה במשפחתנו [בבית הרב] בלימוד החקירה היא עד עשרים שנה. [והמדובר הוא על הספרים] עיקרים, כוזרי, מורה־נבוכים. אדמו"ר נ"ע [הרש"ב] למד בתחילה עיקרים, אח"כ כוזרי, ואח"כ מורה־נבוכים".
[8] לקוטי סיפורים פרלוב, תשס"ב, עמ' רג. רמ"ח אותיות, אות צד.
[9] יצוין כי אדמו"ר הצמח צדק חיבר ספר מיוחד - "ספר החקירה", שבו "עשרה מופתים" על דרך החקירה להוכחת מציאות הא־ל. בספר, שנדפס לפני שנים אחדות במהדורה חדשה ומוערת בהוצאת קה"ת, התייחסות נרחבת המוקדשת למורה נבוכים.
[10] ראה לקוטי דיבורים, ח"א, עמ' מא. ח"ד, עמ' תרסו. ספר השיחות קיץ ת"ש, עמ' 39. ספר השיחות תש"א, עמ' 146.
[11] ספר השיחות קיץ ת"ש, עמ' 39.
[12] אגרות קודש אדמו"ר מוהריי"צ, ח"ד, עמ' תקד.
[13] מאמרי אדמו"ר הזקן - אתהלך לאזניא, עמ' עה.
[14] מאמרי אדמו"ר הזקן - כתובים, ח"א, עמ' קכד.
[15] כידוע מה שמוסבר בחסידות שעניין ה"אמונה" אינו כטעות רבים, שאמונה פחותה מהשגת השכל, והאמונה היא רק נתינת אמון בדבר הרחוק ממנו וכמאמר "פתי יאמין לכל דבר". אלא האמונה מהותה היא הכרה בוודאות נעלית ומרוממת הרבה יותר מאשר הכרת השכל. הכרת השכל היא הכרה התחומה בתחומי ההגיון וההבנה, מוגבלת בגבולות הדעת. אבל ההכרה של האמונה באלוקות היא הכרה וודאית ועמוקה לאין ערוך - היא הכרה של ראיה. וכמו שכשאדם רואה בעיניו התרחשות מסוימת, שום קושיא שכלית הכי גדולה לא תפקפק את וודאותו במה שראה בעיניו, כי ראיה היא הכרה העמוקה ביותר. יתירה מזאת: ההכרה של האמונה היא הכרה עמוקה גם מראיה - והיא בדוגמת הכרת האדם את מציאות עצמו (שוודאותו של אדם במציאותו אינה נסמכת על ראיה, אלא היא ודאית מעצם הרגשתו את עצמו). וכיצד מגיעה וודאות זו? מהנשמה, שהנשמה רואה אלוקות ("מזלייהו חזי"), ועוד יותר, שהנשמה היא "חלק אלוקה ממעל ממש", ובמילא זוהי הוודאות וההכרה באלוקות הכי עליונה שיש. - ראה בכל זה מאמר דיבור המתחיל "ואתה תצווה", ספר המאמרים מלוקט, ח"ו.
[16] מאמר שני המאורות, רבי יצחק אייזיק מהומיל, קי, א.
[17] דרך מצוותיך ח, ב.
[18] ספר השיחות קיץ ת"ש, עמ' 41.
[19] ראה מאמרו של הרב יעקב גוטליב בגיליון זה.
[20] אמונה ומדע, עמ' 135.
[21] הרבי הוסיף כי "מסוכן ומזיק לראות בתורה משהו נבדל ונפרד מן העולם ומחיי היום יום, כפי שעושה זאת פרופ' מסוים מירושלים". כוונת הרבי היא כנראה לפרופ' ישעיהו ליבוביץ' שלפי גישתו, הדת והמדע מדברים בשתי שפות שונות, ומטרותיהן של שתי שפות אלה שונות. בעוד השפה המדעית מתכוונת לספק מידע כפשוטו, השפה הדתית בעיקרה אינה מספקת מידע כפשוטו, אלא רעיונות מורכבים שאינם מתמצים בסכום המלים הנאמרות ועל כן נדרשים לפרשנות. מסיבה זו, כל ניסיון להסביר תחום אחד בעזרת מושגים מהתחום השני, אין לו משמעות. דת ומדע הם מקבילים שאינם נפגשים ועל כן אין חיתוכים ביניהם.
הסכנה בגישה כזו, היא בתפיסה המוגבלת שלה את הקב"ה. גישה זו נובעת מאמונה ספקנית במציאות של הבורא כנגד תפיסה וודאית את העולם המטריאליסטי. בבסיס גישה זו עומדת תפיסה וודאית של העולם, וודאית יותר מאשר האמונה בקב"ה. למעשה, בעומק הדברים, לדידם של תומכי גישה זו העולם קיים מבחינה אונטולוגית (העולם הוא "יש", כעובדה קיימת), והבורא - רק מבחינה אפיסטמולוגית ("מבחינת הכרתנו ודעתנו אנחנו חושבים שהוא קיים") בלבד.
כאשר מתבוננים היטב, מבינים, שאם מאמינים בה' שהוא ברא את העולם מאין ואפס וממשיך להוות אותו בכל רגע ורגע (כפי שמבואר בארוכה בשער היחוד והאמונה) - אי אפשר, חלילה, להחשיב את העולם כבעל חשיבות נפרדת - אפילו לא מבחינה לוגית: היתכן שהיצור הזה - שאינו מסוגל להימצא ולו שניה אחת מבלי "דחיפת אנרגיה" של הבורא לקיומו - יקום על יוצרו המהווה אותו בכל רגע?
[22] לקוטי שיחות, חכ"ו, עמ' 26-39.
[23] בדורות מאוחרים יותר, כשמצד אחד חושך הגלות העצים ומצד שני מתקרבים יותר לגאולה, התגלו שכבות נוספות ועמוקות יותר מפנימיות התורה - עד כדי כך שהאריז"ל אמר ש"מצוה לגלות זאת החכמה" (ראה אגרת הקודש סי' כו), כשכוונתו היא לחכמת הקבלה, עד שבדורות האחרונים התגלתה תורת החסידות שעל ידה פנימיות התורה 'התלבשה' גם בשכל.
