מבלי הבט על זה שכותב הנך שכבר שתי שנים שלומד אתה בישיבה, הנה לגבי העומק שישנו בתורתנו הק' – אפשר שזה רחוק יותר מאשר הידיעה של המתחיל ללמוד חכמת הרפואה ביום הראשון, לגבי ידיעת רופא שגמר לימודו

ב"ה, כ"ז אייר, תשי"ז

שלום וברכה!

במענה למכתבו מיום חמישי שמסיים בשתים עשרה שאלות וכותב שיש עוד לשאול, אבל אין לדבר סוף.

הנה לבד זאת שלא במכתב יכולים לענות על שתים עשרה שאלות כאלו, העיקר שכאשר ישיבו על אלו השתים עשרה, הנה היצר יציג אחרות במקומן ועוד גדולות במספרן מן הסתם.

והעיקר שלבחור בגילך אין זה ענין לחפש שאלות ולחשוב שזה שלא קבלת עד עתה תשובה על כל השאלות, זוהי הסיבה מה שחסר בהתמדה ושקידה.

ענינו של בן ישיבה בכלל – הוא ללמוד תורה ולחפוץ להבין מה שכתוב בה, וכלל וכלל לא לחתור (גריבלען) אפשר יכולים לחדש קושיא שאחרים לא עמדו על זה, ולחקור מי יוכל לתרצה.

ולדוגמא כמו אחד שמתחיל להתלמד חכמת הרפואה להבדיל, ולמחרת, אחר ההתחלה, יודיע למוריו שמוכרחים לתרץ לו מדוע כאשר מרפאים ענין זה וזה נותנים כדורים מרים, אפשר יכולים להיות הכדורים מתוקים, מדוע צריכים לנתוח, ירפאו בלי ניתוח וכו' וכיו"ב, ומבלי הבט על זה שכותב הנך שכבר שתי שנים שלומד אתה בישיבה, הנה לגבי העומק שישנו בתורתנו הק' – אפשר שזה רחוק יותר מאשר הידיעה של המתחיל ללמוד חכמת הרפואה ביום הראשון, לגבי ידיעת רופא שגמר לימודו.

מובן שאין כוונתי בזה לאמר, שלא צריכים להבין מה שכתוב בתורה, ואדרבה זהו חיוב ללמוד תורה באופן ובדוקא להבינה, אבל מוכרח להיות הקדמת נעשה לנשמע, ענין של קבלת עול, שאז אין מניחים עצמו לבלבול מהיצר מללמוד תורה בהתמדה ושקידה, ואז אפילו אם ישנה איזה קושיא, אין פועל זה על ההתמדה והשקידה.

ובפרט כאשר תעבור עוד הפעם על השתים עשרה קושיות, הנה כמו שכותב אתה בעצמך בתחלת מכתבך, זה דברים שבודאי גדולי ישראל עמדו על זה, ויודעים אנו שלמדו תורה בהתמדה ושקידה וקיימו מצות בהידור הכי גדול, שמזה מובן א) שישנו תירוץ משביע רצון, ב) ואם יש פרט שלא מובן כולו בשכל, אין זה נוגע לגמרי להנהגה כמו שיהודי צריך להתנהג ע"פ התורה, כי מהו הפלא שאדם לא מבין מה שהקב"ה מבין כביכול, אדרבה הפלא הוא בנהפוך, שיש ענינים מחכמתו ורצונו של הקב"ה שהיא התורה, שאדם שהוא בעל גבול מבינו בשכלו הגבולי.

ויהי רצון שתעזוב דרך החתירה (גריבלען זיך) ולחפש קושיות, שזה לגמרי לא מענינך, ותתן עצמך לקיים מאמר המשנה אני נבראתי לשמש את קוני, ובפרט כאשר מתקרבים אנו לזמן מתן תורתנו שכנ"ל קבלוה ע"י הקדמת נעשה לנשמע וכמרז"ל שכן דוקא צריך להיות שאז תומת ישרים תנחם, ובאם אחרת ח"ו וכו' (עיין מסכת שבת פ"ח סע"א).

בברכה לבשורות טובות

נגלה בנסתר ונסתר בנגלה

ישנם כאלה הטוענים שתורת החסידות הוא עניין של נסתר – ולא צריכים ללמדה ח"ו. והמענה על זה:

בשעת מתן תורה ניתנה כל התורה כולה, הן נגלה והן נסתר דתורה. ואדרבה: נגלה דתורה היה אז בנסתר, כידוע שבעשרת הדברות ישנם תר"ך אותיות, שבהם מרומזים תר"ך מצוות: תרי"ג מצוות דאורייתא וז' מצוות דרבנן, וא"כ, היו כל המצוות בעשרת הדברות – רק ברמז ובנסתר.

משא"כ נסתר דתורה – היה בנגלה, שהרי כל בני ישראל ראו אז מעשה מרכבה (כמרומז גם בפסוק: "אלפי שנאן גו' סיני בקודש", "שנאן" ר"ת שור נשר אריה, והנו"ן הוא פני אדם), ומעשה מרכבה הוא פנימיות התורה.

(הרבי זי"ע, לקוטי שיחות חלק א ע' 149)

חג השבועות

כוחות חדשים ב"האי יומא"

בעמדנו עתה ב"האי יומא" מקבל כאו"א כחות חדשים להוסיף, ויתרה מזו – להתחיל פתיחה חדשה שהזמן הבא, וכל השנה תהיה "שנת תורה" – באופן נעלה, נעלה יותר מכפי שהיה עד עתה.

ובפשטות: כאו"א יתבונן מחדש בשיעורים שלו בלימוד התורה – ולקבל על עצמו החלטות חדשות להוסיף בלימוד התורה, ובפרט – לימוד התורה בהבנה והשגה (שזהו עיקר בלימוד תושבע"פ),

ובפרטיות: הוספה בכמות ובאיכות בכל שיעורי תורה – הן שיעורים הקבועים, ועוד ועיקר – להוסיף שיעורים חדשים בתורה [שבזה יש לאדם יותר תענוג וחיות, יותר מב"דיוטגמא ישנה"],

הן בשיעורים פרטיים דכאו"א, כל חד וחד לפום שיעורא דיליה, נהרא נהרא ופשטיה, והן בשיעורים הכלליים, השוים לכל נפש, כמו שיעורי חת"ת [חומש תהילים תניא (ע"פ תקנת כ"ק מו"ח אדמו"ר)] – השייכים במיוחד לחג השבועות, הקשור במיוחד עם שלושת רועי ישראל: משה רבינו – זמן מתן תורתנו; דוד המלך והבעש"ט – שיום ההילולא שלהם הוא בעצרת: חומש – קשור עם משה רבינו, שקיבל תורה מסיני; תהילים – ספר דוד נעים זמירות ישראל; תניא – תורה שבכתב של החסידות, המבאר בחב"ד שבשכל תורת החסידות של הבעש"ט.

(הרבי זי"ע, התוועדויות תשמ"ט ח"ג ע' 281)

 זמן תשובה

המעיין בשיטת התוספות (שבת פט, א) בד"ה "תורה", יבין שחג השבועות הוא זמן עת רצון למעלה וה' יתברך מטריד את המקטרג על עם ישראל כדוגמת הטרדתו בשעת התקיעות בראש השנה ויום הקדוש דצום כיפורים.

זאת אומרת, אשר חג השבועות הוא זמן המוכשר לעשות הכל לטובת לימוד התורה והעבודה ביראת שמים, וכן להתעסק בתשובה בהנוגע לתורה באין מפריע משטן המקטרג. כדוגמת זמן התקיעות בראש השנה ויום הקדוש דצום יום הכיפורים.

(אדמו"ר הריי"ץ, אג"ק חלק ה עמוד עח)