התורה היא נצחית בכל זמן ובכל מקום.
אף שכמה וכמה ממצוות התורה תלויות בזמן ובמקום, בכהנים ובלוויים ובבית־המקדש ובתנאים נוספים, הרי תוכן המצוות ברוחניות בנפש האדם קיים בכל זמן ובכל מקום.
כל המצוות כלולות ממחשבה דיבור ומעשה, ולכן, גם בזמן שאי־אפשר לקיים את מצות הקרבנות במעשה, אפשר לקיים את המצוה במחשבה על־ידי עבודת התפילה, עבודה שבלב, שאותה תיקנו חכמים כנגד הקרבנות; וכן בדיבור - על־ידי לימוד הלכות הקרבנות, כמו שאמרו חז"ל: "כל העוסק בתורת עולה, כאילו הקריב עולה".
ולכן, אף־על־פי שמאז חורבן בית המקדש - עד לבניינו במהרה בימינו - אין נוהגת מצות הקהל, תוכנה הרוחני הפנימי הוא בעל משמעות לכל הזמנים ולכל המקומות.
המשמעות וההוראה שבמצות הקהל לכל אחד ואחת מאתנו:
יש לנצל את ימי ההתעוררות של חודש תשרי, לשם הקהלת יהודים - אנשים, נשים וטף עד לתינוקות רכים במקום קדוש, באוירה קדושה - ולנצל הזדמנות זו למטרה, שהיא יסודה של מצות הקהל: למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלקיכם, ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת.
במיוחד זו חובתו המיוחדת של מי שהוא "מלך", גדול בסביבתו: רב בקהלתו, מחנך בכתתו, אב במשפחתו - להשמיע את דבר התורה והמצוות בחוגו, בחוזק וברצינות, במידה שתיצור רושם עמוק והשפעה לטווח ארוך על השומעים, ובמידה שהדבר יורגש לא רק במשך חודש תשרי ולא רק במשך כל השנה, כי אם במשך כל שבע השנים, ממעמד "הקהל" למשנהו - השפעה שתתבטא בחיי יום־יום, בהתנהגות על־פי התורה ומצוות ביראת שמים.
(מדברי הרבי זי"ע על שנת הקהל,
שיחות חודש תשרי תשמ"ח)
