המשפט כמה יהיה גילוי אלוקות לכל אחד
"כל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה... חיי הגוף תלוי בחיי הנפש שיש לו בתפילה, כי לפי אופן קבלת חיי נפשו בתפילה כן נותנים לו חיי הגוף, והכל במידה על פי המשפט, כי גם חיי הנפש נותנין במידה ושיעור כפי שנמדד עפ"י המשפט בראש השנה כמ"ש "כי חוק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב" פירוש שבר"ה שופטין כמה יהיה בחינת גילוי אלוקות לכל אחד ואחד מישראל בשנה שאחר ראש השנה, ועניין החיי נפש הוא עניין הוספת חיות אלוקות בנפש האלוקית, כמו על דרך משל בחיי הגוף על ידי המזון ניתוסף חיות וכח וחיזוק בגופו כמו כן חיי הנפש הוא מוסיף חיות שבנפש האלוקית והוא עניין ההתפעלות מאלוקות...
והנה כמו שבחיי הגוף יש חיי נחת וחיי צער, כמו שאנו רואים שיש מי שאינו עמל ומייגע את עצמו להשיג פרנסתו ואפילו הכי מרויח פרנסתו ברווח ויש איש אחר שהוא עמל ומייגע עד שימצא כדי פרנסתו ובצמצום, כמו כן יש חיי נחת וחיי כו' בחיי הנפש.
כי יש מי שההתפעלות שיש לו מאלוקות הוא מעניין ההשגה עצמה, היינו ממה שמתבונן ומשיג איך שהוא יתברך ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין וכולא קמיה כלא חשיב והוא חלק ממנו ממש כמ"ש כי אתה אבינו כו', וגם משאר התבוננות כשמתבונן ומעמיק דעתו היטב אזי מההשגה שהוא משיג מתפעל בבחינת נחת ותענוג, והיינו חיי נחת פירוש שהוספת חיות והתפעלות שנתווסף בחיי נפשו הוא בחינת נחת.
וחיי צער הוא שבחינת נפשו האלוקית מתפעל מההיפוך היינו ממה שמתבונן איך שהוא יתברך ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין וכולא קמיה כלא חשיב ממש והכל בטל אליו באמת והוא העיקר הכל כו' והאדם מרגיש בעצמו איך שהוא רחוק מיחודו יתברך שהיה ראוי להיות בטל אליו באמת והוא בהיפוך ונפרד ממנו יתברך ועושה מטפל עיקר כו' אזי מחמת הבוננות זה הוא נתפעל בבחינת מרירות על ריחוקו מאיתו יתברך ורוצה להבטל אליו יתברך באמת, זה הוא חיי צער שההתפעלות שהוא חיי נפשו הוא בבחינת צער ומרירות כנ"ל.
והנה גם בחינת החיות הנ"ל דהיינו חיי נחת וחיי צער בין בגוף בין בנפש הכל נמדד בראש השנה".
(מאמרי אדמו"ר האמצעי ספר דברים חלק ג' עמוד תתקס"ב)
הבן יחיד ששכח שפת המלך
"התקיעה בשופר בחינת קול פשוט שהיא צעקה פשוטה מתוך ועומק לבבועל היותו נפרד מה' אחד.. משל על זה בשם הבעש"ט ז"ל: למלך שהיה לו בן יחיד מלומד היטב שהיה חביב אצלו כבבת עינו ממש. ועלה בדעת האב ובנו שיסע למדינות אחרות ללמוד חכמות ולידע הנהגת בני אדם. אז נתן לו אביו המלך שרים ומשרתים והון רב שילך ויתור במדינות ואיי הים, למען יגיע הבן למעלה יתירה יותר מכמו היותו אצל אביו בביתו. ויהי ברבות הימים וכל אשר נתן לו אביו הלך על הוצאות הדרך מהצטרכות תפנוקיו שהיה מורגל, והעיקר במה שהוסיף תאוה על תאותו בענינים רבים, שעלה לו לזה הוצאה מרובה עד שמכר כל אשר לו. ובין כך הלך למדינה רחוקה עד שגם שם אביו לא נודע שם כלל. ובאמרו שהוא בן מלך פלוני, מלבד שאינם מאמינים לו, לא נודע כלל שם אביו. וכאשר ראה שכלתה כל תרופות תעלות להחיות את נפשו בצר לו, עלה בליבו לחזור למדינת אביו, אבל מחמת אריכות הזמן שכח גם לשון מדינתו, ובבואו למדינתו מה יכול לעשות מאחר שגם הלשון שכח? והתחיל לרמז להם שהוא בן מלכם, והיה אצלם לשחוק, הייתכן שבן מלך אדיר כזה ילך קרוע ובלוי כל כך? והכו אותו על קדקודו, ונעשה מלא פצעים וחבורות ומכה טריה. עד שהגיע לחצר המלך והתחיל לרמז להם שהוא בן המלך, ולא השגיחו עליו כלום, עד שהתחיל לצעוק בקול גדול בכדי שיכיר המלך קולו. וכשהכיר המלך קולו, אמר הלא זהו קול בני צועק מתוך דוחקו, ונתעורר אצלו אהבת בנו וחבקו ונשקו כו'".
(הוספות לכתר שם טוב אות קצד)
כעבד אשר אין לו זמן או כבן הטרוד
"עיקר עבודת ראש השנה הוא בקבלת עול מלכות שמים, ולכן עבודת היום – גם בגדולים ובעלי צורה – בעבודה הנראית כמו פשוטה, באמירת תהלים כל הזמן ולמעט בשינה בשני לילות אלו ככל האפשרי, ולהזהר בדברים בטלים עד קצה האחרון, גם משיחות איזה שיהיו.
כהעבד אשר אין לו זמן אף רגע לשבות ממלאכת אדונו, או כבן הטרוד בשמחת קבלת פני אביו אשר במשך שנה לא ראה אותו פנים וירא מאוד כי לא יחטא במאור פניו של אביו. שזהו ענין התשובה דתקיעת שופר כמו שצועק: "אבא, אבא, רחמני והשיבני אליך"... בצעקת הלב, בדמעות נוזלים ונובעים מעצמן, כבעל יסורים גדולים ומלא מכאובים רחמנא ליצלן שאינו צריך שום התבוננות, הוא בוכה מאליו.
והדמעות האלו משביעים אותו, ויש בהם גם שמחה. היתום מילל, והבן בוכה. שההפרש הוא – זה אין לו שום משען, והבן עם שאביו רחוק וצר לו מאד, מכל מקום יש לו אביו".
(רבי יוסף יצחק מליובאוויטש, אגרות קודש חלק י' עמוד תכה)
