בדיוק ובאיפוק מדהים. ניתן לומר בבירור כי בהגדה זו בולט העמל של מחברה מה לא לכתוב בה, לא פחות ממה שכן לכתוב. הכתיבה היא רק של הדברים הנחוצים ביותר למטרות ששם לפניו בחיבור זה.
הגדתו של הרבי עוסקת בפשט המילים ממש, וכן במקורות ההגדה ובדקדוק בדיניה ובנוסחה, בכל אלו נמצאים חידושים ופנינים מתוקים רבים. אין בחיבור זה פלפולים בסוגיות יציאת מצרים וגם לא ביאורי חסידות בהגדה, בזה עסק הרבי רבות במסגרות אחרות, בהתוועדויותיו ובמכתביו.
ובכל זאת, בין הדברים, מופיעים גם יסודות גדולים רוחניים במהות לילה זה, ודוקא בגלל שהם אינם רבים מסתבר שנבחרו בקפידה רבה מאוד. הנה שלושה בולטים:
שומר הבטחתו לישראל
א. בפסקת "ברוך שומר הבטחתו לישראל" מביא הרבי את קושיית הזוהר על מהות הנס והפלא של יציאת מצרים: "האי דקודשא בריך הוא מדכר להון לישראל בכל אתר ואתר "הוצאתיך מארץ מצרים" מאי רבותא אוליף הכא? תנאה שלים הוא: "ואחרי כן יצאו!"" הרי הקב"ה הבטיח לאברהם אבינו בברית בין הבתרים שנצא ממצרים, אם כן מהו הפלא וההתפעלות העצומה שדבר זה התרחש ואכן יצאנו ממצרים? והזוהר מתרץ, ובתירוץ זה נמצא כל העומק של ליל הסדר והשבח של יציאת מצרים: "קודשא בריך הוא לא אתני עם אברהם אלא דיפיק ית ישראל מן גלותא דמצרים, ולא מיד שעבודא דדחלא אחרא. ישראל במצרים הוו שראן תחות מ"ט חילי דמסאבותא, וקודשא בריך הוא אפיק יתהון, ועוד דאעיל יתהון במ"ט תרעי דסוכלתנו לקיבלהון". מה שהבטיח ה' לאברהם היתה עצם היציאה של ישראל מגלותם בארץ מצרים, וזה אכן לא החידוש העיקרי! החידוש הוא שעם ישראל יצא ממ"ט שערי טומאה ונכנס למ"ט שערי קדושה לקראת קבלת התורה הקדושה. זהו היסוד של יציאת מצרים כיסוד באמונת ישראל והצורך לזכרו ולחיות אותו יום יום, זה שעם ישראל נעשה 'בן חורין בעצם', משוחרר משיעבוד לטומאה לנצח. וגם אם יורד שוב לגלות היא גלות חיצונית, לגוף בלבד, ולא מהותית כמו במצרים, בה הגלות היתה בעיקר לנפש.
גאלנו וגאל את אבותינו
ב. בברכה המסיימת והמסכמת את ההגדה, הנאמרת בהתרגשות על ידי כל המסובים שאוחזים בידם את הכוס השני, אומרים אנו "ברוך וגו' אשר גאלנו וגאל את אבותינו והגיענו הלילה הזה ... ונודה לך שיר חדש על גאולתינו ועל פדות נפשנו ברוך וגו'". והרבי מביא 'ווארט' יסודי ביותר מה'חתם סופר' על המילים "גאלנו וגאל את אבותינו": יש קושי בנוסח זה, הרי מבחינת סדר הדברים אבותינו קדמו לנו ומדוע מתחילים ואומרים "גאלנו" לפני "גאל את אבותינו"? אלא שעבודת לילה זה היא להרגיש את הגאולה, להרגיש שאילו לא הוציא ה' את אבותינו היינו משועבדים עד היום וכאילו היום יצאנו ממצרים. בסוף אמירת ההגדה התחושה שלנו צריכה להיות גאולה שלנו ממש וגם... של אבותינו! לא בגלל ששמענו מהם על הגאולה אלא בגלל שאנו נגאלים ממש עכשיו. (אמנם, קודם לכן בהגדה, מקדימים את אבותינו לנו ב"מי שעשה לאבותינו ולנו את כל הניסים האלו" והסיבה: הניסים ממש של יציאת מצרים ראו אבותינו, אבל אצלנו הניסים לא ניכרים ונראים תמיד אלא העיקר היא ההרגשה הנדרשת של היציאה ממצרים שהיא שלנו ממש).
חג המצות וחג הפסח
ג. ועוד דבר גדול ללילה הזה: בליל הסדר עם ישראל עוסק בשבח של הקב"ה והקב"ה עוסק בשבחו של עם ישראל. דבר מופלא מצינו בשמו של החג: בתורה החג נקרא "חג המצות" ובפי עם ישראל "חג הפסח", דבר שלא מצינו דוגמתו באף חג או מועד. על זה מביא הרבי את פירושו של רבי לוי יצחק מברדיצ'וב: ה' יתברך מספר בשבחן של ישראל "שלא התמהמהו ולא אמרו היאך נצא למדבר" ואפו בזריזות את המצות שבהן נצטוו; ועם ישראל מספר את שבחו של ה' "חג הפסח" הוא החג שבו פסח ה' על הבתים ואותנו הציל... בדיוק כמו בתפילין שבפרשיות שלנו כתוב "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" ובתפילין דמארי עלמא כתיב "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ".
[אגב, בפסקת "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה" מציין הרבי, בשם אומרו, כי בשתי המצוות - מצה וקרבן פסח, מצינו את אותו הדבר הנדיר: הקב"ה ציווה על ישראל לעשות את המצוות עוד לפני שהתרחש הנס שלזכרו הן נעשות... קרבן פסח הקריבו מבעוד יום על שם הנס שיעשה ה' בחצות הלילה כשיפסח על בתי ישראל, ומצות נצטוו ישראל לעשות לזכרון הפלא שעתיד לעשות להם הקב"ה שיצאו במהירות כזו שלא יספיק הקמח להחמיץ...]
תנועת הנפש החסידית של ליל הסדר
אף שבדרך כלל לא הביא הרבי פירושי חסידות להגדה, ניכר כי חשוב לרבי להדגיש את 'תנועת הנפש' החסידית הנדרשת בלילה זה ומידי פעם בתוך פירושו המקוצר והמדוקדק מופיעות הנחיות מרוממות כלליות, כמו מה שאמר הרבי הרש"ב לבנו הרבי ריי"צ: "בשעת הסדר צריך לחשוב להיות בן אדם והקב"ה יעזור. בפרט בעת פתיחת הדלת לאליהו הנביא. אל תבקש גשמיות, בקש רוחניות".
ההתעסקות הגדולה עם הילדים הקטנים בשעת הסדר מקבלת עומק רעיוני באימרה הקצרה שמביא הרבי מחמיו הרבי הריי"צ על המילים "וכאן הבן שואל מה נשתנה": "זה שהתינוק דוקא שואל מעורר למעלה העניין ד"כי נער ישראל ואוהבהו" כתוב המדבר בזמן של יציאת מצרים".
ובהלל שנאמר אחרי הסעודה, מביא הרבי מהאדמו"ר הזקן - "בכל זמן שתקנו לומר הלל, הוא זמן התגלות אמת ה' שמלמעלה למטה. להיות מה שלמטה נקרא אין ושלמעלה נקרא בחינת יש". (בדרך כלל התחתונים מרגישים את מציאותם ל"יש" מורגש והרוחניות היא רוחנית - "אין"... ובאמירת הלל הוא התגלות האמת גם למטה, שהגשמיות היא אין והרוחניות היא היש האמיתי).
באופן בלתי שגרתי מביא הרבי בהגדתו גם מוסר השכל חסידי חריף כמו זה: "חכם מה הוא אומר... רשע מה הוא אומר..." - "האדם מה הוא ומהותו מגלה באמירתו".
אין אחדות בלי קבלת התורה
ולסיום, הארה קטנה, לפענ"ד מתוך ביאור הרבי בפשט ההגדה: בפיוט "דיינו" ישנן כמה פסקאות שדורשות ביאור ומפרשי ההגדה עומדים עליהן. אחת מהן היא: "אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו". מה דיינו בזה? מה היה לנו בקרבה להר סיני בלי קבלת התורה?
הפירוש הנפוץ והמקובל הוא שהיה לנו את אחדותם של ישראל, זה ש"ויחן שם ישראל כאיש אחד בלב אחד" ובזה כבר דיינו. בדרך כלל הרבי לא מחדש פירושים אם מצא פירוש מניח את הדעת במפרשים הוא מביאם. אולם כאן הרבי מתעלם מפירוש זה ומציע שני פירושים אחרים: א. אלו קרבנו לפני הר סיני, ששם נגלה הקב"ה בכבודו וגודלו עוד לפני נתינת התורה, דיינו. ב. אלו קרבנו לפני הר סיני ושמענו את עשרת הדברות בלי נתינת התורה שאחר כך - הלוחות התורה והמצווה, דיינו.
ואולי יש לומר שלרבי לא היה נוח בפירוש שמדבר על "דיינו" באחדותן של ישראל בפני עצמה בלי קבלת התורה, (אף שכוונת עם ישראל באחדותו כן היתה לקראת קבלת התורה), כי האחדות של עם ישראל הינה אמיתית רק אחרי ומכוח התגלות ה' אלינו, וד"ל.
