היה נותן בהם סימנים

לא פשוט להתבונן באישיותו של הרבי זי"ע, לבוא בדברי הערכה שיש בהם ממש. כל אדם כלול מריבוי גוונים ועניינים שקשה, ואולי בלתי אפשרי, לעמוד על תכליתם. כשמדובר באדם גדול, באיש אשכולות שהכל נמצא בו, בדמות שאין ערוך לעומקה ולגודלה – גדל הפלא, ועמו גם הקושי לתפוס ולכוון באמת לעצם הגדלות שבאישיותו.

ועם זאת, אין אנו פטורים מלנסות את כוחנו. תורה היא, וללמוד אנו צריכים. תמיד אנו עומדים נוכח פלאי גדלותם של ענקי ישראל, שהנעלם בהם רב על הגלוי. כל מה שנאמר לא יוכל לבטא את גודל צדקותם, קדושתם וחכמתם האמיתית. לכן גם לא נתיימר להצליח במלאכה, ודברינו יהיו בגדר "נותן בהם סימנים"^[1] – רק למעננו, "יקרא דחיי"^[2], כדי שנוכל להמשיך שפע ברכה וחיים ולתת אל ליבנו.

הן אפילו כלפי הקב"ה אנחנו אומרים "אדמך, אכנך, ולא ידעתיך"^[3], ובכל זאת – "וישווך לפי מעשיך". הרשות נתונה לבוא ולעסוק במה שאפשר לעסוק, להאיר צד אחד, פינה כלשהי – גם אם התמונה הכוללת היא הרבה למעלה ממה שהעין יכולה לראות, הפה לדבר והאוזן לשמוע.

בשורות הבאות אשתדל להתחקות אחר כמה נקודות השייכות בעיני לעיקר מגמתו ודרכו של הרבי, ואשר יש בהן כדי לחדד את עוצמת תורתו ואת תפקידו המיוחד דוקא בדור האחרון – דורו של משיח.

היכלו של משיח

אני רוצה לפתוח באיגרת מפורסמת מאוד, ששלח הבעש"ט הקדוש לגיסו – ר' גרשון קיטובער^[4]. כמדומני שאפשר למצוא באיגרת הזו את ה'סימנים' לתורת החסידות כולה, את עיקר השורש והמגמה, כפי שהיא מבוארת אחר כך בתמצית מופלאה בתורתו של הרבי.

 בראש השנה שנת תק"ז עשיתי השבעת עליית נשמה כידוע לך, וראיתי דברים נפלאים במראה מה שלא ראיתי עד הנה מיום עמדי על דעתי, ואשר ראיתי ולמדתי בהֵעָלותי לשם בלתי אפשרי לספר ולדבר אפילו פה אל פה... ועליתי מדרגה אחר מדרגה עד שנכנסתי להיכל משיח, ששם לומד משיח תורה עם כל התנאים והצדיקים וגם עם שבעה רועים... ושאלתי את פי משיח: אימת אתי מר? והשיב לי: בזאת תדע, בעת שיתפרסם לימודך ויתגלה בעולם ויפוצו מעיינותיך חוצה מה שלימדתי אותך והשגת ויוכלו גם המה לעשות יחודים ועליות כמוך, ואז יכלו כל הקליפות ויהיה עת רצון וישועה.

הרבי ראה את עצמו כ'דור השביעי' מרגע שעלה על כס הנשיאות, וקשר עצמו עם עניינו של דוד מלכא משיחא – הרועה השביעי שעמד לנו – בקשר של קיימא. כל ימי חייו עסק "להביא לימות המשיח", במסירות שאין לה גבול ומידה. זה הטריד את מנוחתו ובער בנשמתו, מיום שהלך ל'חדר'^[5] ועד נשימתו האחרונה.

משום כך, טבועים כל ימי חייו בחותמם של דברי משיח: "יפוצו מעיינותיך חוצה". יש בזה שני צדדים: מצד אחד 'מעיינותיך', ומצד שני 'חוצה'. את ה'חוצה' כולם מכירים, על זה הרי מדברים תמיד, זהו ה"חוצה שאין חוצה ממנו" של הרבי זי"ע. מי לא יודע שארבע קצוות תבל היו כנתונים על כף ידו של הרבי, בכל מקום היו לו שליחים, בכל עניין היה לו מה לומר. דומני שמימות עולם, אולי מלבד שלמה המלך, לא היה דבר כזה שגדול בישראל פורש מצודתו על כל העולם כולו כפשוטו.

אולם הצד השני, ה'מעיינותיך', הוא פחות מוכר. אינני יודע אם רבים מכירים מספיק את תורותיו של הרבי, אם יודעים לעמוד על גודלן וייחודן.

המעיין המתפשט

יש להקדים: לכאורה פליאה היא בדברי משיח – וכי אפשר להפיץ את המעיין חוצה? מעיין אינו נהר, הנוהר ומתפשט לאורך ולרוחב. מעיין הוא נקודת הנביעה, היכן ש"מכיפיה מברך"^[6], עצמות הכוח המשכיל ומחדש חדשות בכל יום תמיד. מעתה אנו שואלים: כיצד מפיצים את המעיינות? האיך אפשר להוביל את נקודת הנביעה לכל אתר ואתר?

אך התביעה הזו חוזרת על עצמה בהמשך דברי משיח: "ויוכלו גם המה לעשות יחודים ועליות כמוך". התורה היוצאת מהיכלו של משיח מבקשת לעשות את מה שנראה כבלתי אפשרי: לקחת את הפנימיות שבפנימיות, את המקור הנובע מעצם האין שבפנימיות נשמות ישראל, ולהנחילו לכל אחד ואחד. אין כאן הפצה 'יבשה', מסירת מידע גרידא, אלא חשיפה והדלקה של נרות רבים – שיוכלו גם הם לחדש מתוכם, לייחד, לחשוף מעצמם מקור חיים.

מי שמקבל את שורש חייו ויונק את תורתו מהיכלו של משיח, מוכרח להיות כזה שאין לפניו פנים וחוץ. אין מעיין שהוא פנימי ועמוק מכדי להנחילו למאן דהוא, ואין מציאות בעולם העולה בשם 'חוץ' – כביכול מקום נתבצר לה, שאין אורו יתברך מגיע לשם. אלו הם ימות המשיח.

תורותיו של הרבי – המאמרים והשיחות – הם 'מעיינותיך חוצה'. יש בהם מזיגה מופלאה, יחידה במינה, המבטאת בחריפות רבה את התשוקה הזו.

ה'חוצה' בא לידי ביטוי בשלוש נקודות: בהירות, מבניות ותמציתיות. בנקודות הללו מתייחד הרבי גם על פני קודמיו, כחלק מן החידוש שבזמנו ובשליחותו.

בהירות – אין אח ורע לבהירות תורתו של הרבי. הוא דולה מן המעיינות המופלאים ביותר, מן הסוגיות העמוקות והמופלגות ביותר. כמעט בכל מאמר אנו מוצאים מקורות מ'המשך' תער"ב ומ'המשך' תרס"ו, מאדמו"ר האמצעי, מן המחוזות העמוקים והזכים ביותר בחסידות חב"ד, אלו שרק המעמיקים הגדולים היו 'יושבים' עליהם ומבלים בהם את שנותיהם עד שהיו מתבהרים להם. מדובר במאמרים ארוכים מאוד, במידה רבה גם מסורבלים וקשים להבנה, ואילו אצל הרבי הרי הם כמונחים בכיסו. כשהוא מביא מהם במאמריו, הכל נראה פשוט כל כך, טרוויאלי, כאילו אין כאן בכלל מה להסתבך.

מבניות – הבהירות המופלאה בה מגיש הרבי את המעיינות אל לומדי תורתו, אינה מאלצת אותו לוותר ולו במקצת על עמקותם ועושרם. הכל פשוט, אבל נושא בתוכו את כל העומק. הרבי בונה את מאמריו ביד אמן. הכל מגובש, לכיד, הרמוני. כל תורה בנויה לתלפיות מרישא לסיפא ומסיפא לרישא, אין פרט שנותר ללא הסבר או חורג מן המבנה הכללי.

תמציתיות – בדרישות הבהירות והמבניות ניתן היה, אולי, לעמוד במסגרת של חיבור ארוך ומקיף. אולי אנציקלופדיה לחסידות, שיש לה צוות עורכים מן המובחר וכל הזמן שבעולם, היתה יכולה להתקרב אל הסטנדרט הזה. אבל אצל הרבי מתגלה פלא נוסף, והוא עולה אף על קודמיו – תמציתיות שאי אפשר להסבירה. הרבי לוקח מכאן ומשם, סוגיות ארוכות מארץ מידה מכל קצוות התורה כולה, פעמים רבות מדובר גם בסוגיות סותרות, ובכח עיון עצום הוא מגבש ומזקק מתוכן כמה משפטים, כמה מילים. ממש בלי-גבול בתוך גבול, אי אפשר להאמין. מאמר אחרי מאמר, שיחה אחרי שיחה, מרחבים של תורה מתקבצים והופכים למבנה גבישי קטן ממדים, מדויק להפליא.

כל זה הוא הצד החיצוני, ה'חוצה' שבתורת הרבי, המושך את חייו מעומק המעיין החי והפועם. באשר למעיין – הרבי שואב ללא הרף מעומק מעיינותיה של תורה בכלל, וממעיינותיהם של האדמו"רים שקדמו לו בפרט. כמעט בכל מאמר הוא מביא כמה וכמה מהם, ובמאמרים רבים הוא מביא את כולם. תמיד מתעורר הרושם שהוא לא ראה בעצמו יותר מאשר סדרן ומלקט, דולה ומשקה מתורת רבותיו לעולם כולו.

דוקא משום כך, מפעים לראות איך תוך כדי הסדרנות הזו פועמת בתוכו הנביעה האישית. מבול של חידושים בכל התורה, כולם כתובים בפשטות הכי גדולה – גם כשהם עוסקים בעניינים שברומו של עולם. בכך נותן לנו הרבי דוגמה אישית של "יפוצו מעיינותיך חוצה", כשתכונת הנהר המתפשט אינה מבטלת אצלו את נביעת המעיין. ככל שהמים שוטפים, מוסיפה הנביעה ומתגברת. עם כל הביטול הנורא אל הרביים הקודמים, בפרט אל חותנו הריי"ץ, התגלתה בו עצמיות מובהקת. הוא שקל וחידש והכריע בכל תורה ובכל מציאות.

באותו אופן תבע גם מכל אחד ואחד להיות קצת רבי בפני עצמו, זו היתה דרישתו מן השלוחים שהעמיד – כל אחד הוא רבי במקומו. ידא אריכתא, אבל כזו שמתחדשת מתוכה, שיש לה 'מנדט' על מקומה ועל חלקה בעולם.

עולמות, נשמות, אלקות

אחת הנקודות המובהקות במעיינותיו של הרבי, קשורה לאיגרת שהבאנו למעלה. בהמשכה מדריך הבעש"ט את גיסו:

 בעת תפילתך ולימודך וכל דיבור ודיבור ומוצא שפתיך תכוון לייחד שם. כי בכל אות ואות יש עולמות ונשמות ואלקות, ועולים ומתקשרים ומתייחדים זה עם זה, ואחר כך מתקשרים ומתייחדים האותיות ונעשים תיבה ומתייחדים יחוד אמיתי באלקות, ותכלול נשמתך עמהם בכל בחינה ובחינה מהנ"ל.

הבעל שם טוב מגלה לגיסו את סגולת היחוד של עולמות-נשמות-אלקות, המשיקה לכל מה שהתבאר לנו בתביעת הפצת המעיינות חוצה. יש כאן חידוש עצום בעבודה, שמים חדשים שמתגלים. יחוד עולמות ונשמות מוכר לנו מאוד, הוא ממש יסוד היהדות – ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, כל דבר מתמלא בתוכֶן, הכל מכוון לשם שמים, "בכל דרכיך דעהו". בכך עוסקים בכל הספרים ובכל הדורות.

אך 'אלקות' היא כבר עניין אחר לגמרי. לייחד עולמות ונשמות באלקות, משמע – אחר הייחוד הראשון מוסיפים לעלות, מרוממים את הכל למקום שבו אין הפרש בין מעלה ומטה, "הכל יכול וכוללם יחד"^[7]. נוגעים בעצמות שלמעלה מן הממלא ומן הסובב גם יחד.

על מנת להביא לימות המשיח, צריך לגעת באור המופלא העתיד להתגלות בהם. זה שכל תורת החסידות לא באה אלא על מנת להטעים לנו את טעמו, בבחינת "טועמיה חיים זכו" של ערב שבת אחר חצות. ימות המשיח הם עניין אחר לגמרי ממדרגות הקדושה שאנחנו מכירים מן הדורות הקודמים. זה לא רק לכוון בכל פסיעה לשם שמים, אלא שהפסיעות תהיינה אלקות בעצם. שלא נצטרך לכוון, להעלות, למלא. אין עוד מלבדו, אין חוצה לו.

הרבי הלך בכל מאמריו לאורה של התשוקה-התביעה הזו, שהיא עומק המעיין של נשמות ישראל. אני לא זוכר מאמר אחד שאין בו מן העניין הזה, לא יכול להיות מאמר כזה. פעמים רבות רואים ממש בחוש איך ארכה לו הדרך לדבר על ממלא וסובב, והוא "מקצר ועולה", ממהר בדבריו להגיע אל הנקודה – לדבר אלקות, להאיר עצמוּת.

ישנו ביטוי שחוזר ובא בתורת חב"ד: "למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית"^[8]. אין כאן סתירה, אדרבה – זה משלים. כשאוחזים בעצמות הכל מתוקן, אין משהו שנשאר בחוץ. הרבי חי את העולמות לגמרי, לא הלך לשום מקום אחר. על עליות הנשמה שלו הוא לא דיבר אתנו. הדרך אל העצמות היתה סלולה לפניו, ישרה, גם כאן – בעולם הזה. היה לו אמון מוחלט בסגולתן של הנשמות, ביכולתן לקשר באמת את העולמות לאלקות.

 

 

^[1].  הגדה של פסח.

^[2].  ראה סנהדרין מו, ב.

^[3].  פיוט אנעים זמירות.

^[4].  נדפסה בספר פורת יוסף קכח, א.

^[5].  ראה אג"ק כרך יב ד'רכו: "מיום הלכי ל'חדר' ועוד קודם לזה התחיל להתרקם בדמיוני ציור גאולה העתידה".

^[6].  שבת סה, ב. וכלשון הברייתא: "נהרות המושכין ומעיינות הנובעין" (שם קכא, ב), וכמבואר בחסידות בכ"מ.

^[7].  פיוט 'וכל מאמינים', תפילת ימים נוראים.

^[8].  ראה תיקו"ז סוף תיקון נז, מאמרי אדה"ז מארז"ל עמ' רפח ובכ"מ.

 

מי לי בשמים

כל המעלות שמניתי למעלה מתגלות אלינו מתוך תורת הרבי זי"ע, אחת לאחת. הרגילים לשוטט ולהעמיק בה יודעים זאת על בשרם. במסגרת זו, הייתי רוצה לנסות ולהדגים כמה נקודות בתוך אחד ממאמרי הרבי, על מנת לתת הזדמנות למי שטרם הורגל בלימוד תורתו להתוודע אל הטמון בה. אביא חלקים מתוך המאמר – ד"ה להבין ענין תחיית המתים" ה'תשמ"ו^[1] – ואשלב בהם דברי פרשנות.

 להבין ענין תחיית המתים. הנה איתא במשנה^[2] "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא", וידוע דפירוש עולם הבא במשנה זו הוא עולם התחיה, וכדמוכח בהמשך המשנה: "ואלו שאין להם חלק לעולם הבא – האומר אין תחיית המתים מן התורה", שהטעם על זה הוא כדאיתא בגמרא^[3]: "הוא כפר בתחיית המתים, לפיכך לא יהיה לו חלק בתחיית המתים כו', מדה כנגד מדה". וזהו "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא", דבגן עדן [שלפעמים נקרא ג"כ בשם עולם הבא, אף שישנו גם עכשיו, לפי שבא לאדם לאחרי עבודתו בעולם הזה] כתיב "מי יעלה בהר הוי' גו' נקי כפים ובר לבב גו'"^[4], שישנם כמה תנאים בכדי לזכות לגן עדן, משא"כ בנוגע לעולם התחיה (שבו הוא עיקר התואר עולם הבא) אמרו כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא.

גן עדן, עולם הבא, תחיית המתים – מושגים מעורפלים שיד הלומדים קצרה בדרך כלל מלהעמידם על בוריים ועל מכונם. על זו וכיוצא בזו אמר הרמב"ם^[5]: "לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו". מה ההבדל בין גן עדן לבין העולם הבא? מתי בדיוק זמנה של תחיית המתים? איפה נכנסים ימות המשיח?

הרבי, בהערת אגב, מכניס סדר בדברים: ראשית – גן עדן לחוד ועולם הבא לחוד. מה שרגילים אנו לכנות את גן העדן בשם 'עולם הבא', אינו אלא מכיון שהוא בא לאדם לאחר עבודתו בעולם הזה. יש עולם הבא מצד זמנו, שכעת אינו בנמצא ולעתיד לבוא יגלה אלינו, ויש עולם הבא שגם כעת הוא במציאות – אלא שמבחינת האדם הפרטי אינו רלוונטי כל עוד נשמתו מתלבשת בגופו.

רק בהערת הרבי (מס' 5), שנתוספה לאחר אמירת הדברים, אנו מגלים את הקשיים שעמם התמודד: חוסר הבהירות מתחיל כבר מדברי הגמרא, השואלת (סנהדרין צ, ב): "וכי שלושה עולמים יש?" – והרי לכאורה שניים הם! ולאידך גיסא תמה בעל ספר העיקרים: מה הוקשה לגמרא, הרי באמת שלושה עולמות הם – עולם הזה, גן עדן ועולם הבא! והרבי מיישר הכל במשפט אחד, שיש בו חידוש עצום: "כי כיון שגן עדן ישנו גם עכשיו, יש לומר שהוא נכלל ב'עולם הזה'".

דייקנות ופשטות

בהמשך דבריו מקשה הרבי מדוע על מנת לקבל חלק בגן העדן נדרש האדם לעמוד בכמה וכמה תנאים, ואילו בעולם הבא – הנעלה ממנו בהרבה – יש חלק לכל בר ישראל. הלא כל העבודה הפנימית שלנו מושתתת על ההכרה במערכת השכר והעונש, וכל תרי"ג מצוות מציגות בפנינו תביעות ותנאים לשם השגת השלמות הראויה לאדם בעולמו, כיצד יתכן שכל זה נוגע רק לחלק הטפל יחסית במציאות שלמעלה מן העולם הזה? איך אפשר שהגישה אל המחוזות הפנימיים והכמוסים ביותר, אלו ש"עין לא ראתה אלקים זולתך"^[6], תינתן לכל אחד ואחד ללא כל סייג?

על כך מתרץ הרבי, כשהוא מעבד ומגבש יחד סוגיות שלמות ועמוקות ממחוזות שונים בתורת חב"ד, שאמנם קשורים הם שני העולמות לפעולת האדם בעולם הזה, אך כל עולם ועניינו:

גן עדן הוא שכר הנשמה על עסק התורה שלמדה בעולם הזה, זהו עולם השכל וההשגה הקשורים יותר עם דרגת הנשמה, ומשום כך אין יד כולם שווה בו. מצד עסק התורה בולט מאוד ההבדל שבין יהודי ליהודי, לא הכל בעלי השגה הם. אם בעל מקרא הוא, לא תמיד יזכה להיות בעל משנה וגמרא, וכל כיוצא בזה.

העולם הבא, לעומת זאת, הוא שכר הגוף על עסק המצוות המעשיות, המתלבשות בעולם החומרי. כאן יד הכל שווה, אין לך אדם מישראל שאין לו יד ורגל במצוות – "אפילו פושעי ישראל מלאים מצוות כרמון"^[7].

חפץ הקב"ה לזכות את ישראל, ולפיכך הרבה להן תורה ומצוות המשוקעות כולן בעולם החומר, זה שבו תופסת יד כולם. לא בשמים היא, אלא גם באורח חייו של הפשוט שבפשוטים נקרות מצוות רבות דבר יום ביומו. לא זו בלבד, אלא שהחומריות שבמצווה היא גם עיקר תכליתה. יש מצוה הבאה בכוונה, ויש כזו הבאה כבדרך אגב. אולם זה וזה יצאו ידי חובה, כי לא הכוונה עיקר – אלא המעשה. לכן גם בשכר המצוות אין מחלקים בין אדם לאדם, ובעל הכוונות יושב בסוכה אחת עם חברו שלא כיוון מימיו אף במצוה אחת.

לדבריו מביא הרבי ראיה:

 ויש לומר, דזהו גם מה שממשיך במשנה – "שנאמר: 'ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ'^[8]" כו'. דיש לומר שכוונת המשנה בשנאמר כו' היא לא רק להביא ראיה על זה שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, אלא גם לבאר הטעם על זה. דמי שמקיים מצוות נקרא בשם צדיק [דכל המצוות נקראים בשם צדקה, ומקיימי המצוות נקראים בשם צדיקים], וכיון שועמך כולם צדיקים, שכל ישראל (אפילו הפושעים שבהם) מקיימים מצוות, ויתירה מזו שהם מלאים מצוות, דהמצוות שמקיימים ממלאים את כל מציאותם, לכן לעולם יירשו ארץ – ארץ החיים – שקאי על חיי עולם הבא.

בואו וראו: הקושיה שפתח בה הרבי, קושיה אלימתא היא. החילוק שבו תירץ לקוט מכמה סוגיות, והרבה אפשר לדבר עליו מבלי להגיע אל קצהו. ואחר הדברים האלה מביא הרבי ראיה לדבריו מאותה משנה עצמה שפתח בה!

כשאנו לומדים גמרא, קורה שאנו מעלים בדעתנו ששני כיוונים שהעלנו בדעתנו בהבנת הסוגיה אינם אלא מחלוקת ראשונים. כמה אנו שמחים אז, כמוצאי שלל רב! וכאן פותח הרבי את עינינו לראות איך קושיה חמורה ותירוץ נפלא נחרזים במשנה אחת, מיניה וביה.

והמעיין נובע והולך, עולמות נפתחים בדברי המשנה השגורה כל כך על לשוננו:

 אמנם על פי זה צריך להבין מה שמביא במשנה גם המשך הכתוב: "נצר מטעי מעשה ידי להתפאר", והרי זה שישראל הם נצר מטעי ומעשה ידיו של הקב"ה הוא מצד עצם מציאותם (עוד לפני שמקיימים מצוות), ובהמשנה ד"כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" מביא גם סיום הכתוב- "נצר מטעי מעשה ידי להתפאר", דמזה משמע דזה שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא הוא (גם) מצד המעלה שבהם מצד עצמם.

 ויש לומר שבהגילוי שיהיה בתחיית המתים שני ענינים. השכר על העבודה דקיום המצוות (ועמך כולם צדיקים), שההמשכות שהמשיכו ישראל על ידי המצוות שקיימו עכשיו תהיה אז בגילוי, ועל ידי זה יתעלו (אח"כ) למדרגה נעלית יותר, שתתגלה מעלתן של ישראל מצד עצמם, שהם נצר מטעי מעשה ידי להתפאר, שהוא למעלה יותר גם מההמשכה שנמשכת על ידי קיום המצוות.

 ויש להוסיף, שעיקר החידוש והעילוי דתחיית המתים הוא שאז תתגלה מעלת ישראל עצמם. דגילוי ההמשכה שנמשכת על ידי המצוות יהיה גם בימות המשיח (קודם זמן התחיה), וכמבואר בתניא^[9] שעל ידי מעשינו ועבודתינו עכשיו ממשיכים אור אין  סוף למטה, והגילוי דהמשכה זו יהיה בימות המשיח ובתחיית המתים (אלא שבתחיית המתים, גם הגילוי דהמשכה זו יהיה באופן נעלה יותר), ועיקר החידוש והעילוי דתחיית המתים הוא שאז יתגלה השורש דישראל כמו שהם מושרשים בהעצמות.

המעלה-מעלה עד אין קץ, פסגת הגילוי שאי-אפשר אפילו לשער את עניינה, צפונה וחבויה בתוך לבו של כל אחד ואחד מישראל. "כי קרוב אליך הדבר מאוד"^[10], את העצמות לא מחפשים בשמים, מפני שהיא מצויה תמיד בקרבנו פנימה. "ואני תמיד עמך"^[11]. כל מערכות השכר והעונש על הגילויים המופלאים הבאים בסיבתם, הם ככלי בלבד לאור העליון של עצם אהבת ה' יתברך לישראל – שאינה תלויה בדבר.

כמו שמדייק הרבי, שכר התורה והמצוות בא על מנת להכין אותנו לגילוי האהבה הזו. גם בעולם הזה, פועלות התורה והמצוות בצורה זו ממש. אין הם תכלית לעצמה, אלא באו לגלות ולחשוף את עצם מעלת נשמות ישראל. להכרית את הקליפות הסובבות את השושנה הזו, לקשטה ולתקנה לקראת דודה^[12].

בסיכום השלב הזה של דברי הרבי, מתבהר לנו עניינם וסדרם של כמה עולמות מופלאים:

גן העדן הוא שכר הנשמות על עסק התורה.

ימות המשיח הם הזמן בו יתגלו לעינינו כל ההמשכות שזכינו להמשיך בעסק המצוות.

העולם הבא חלוק לשני עניינים, הבאים בשתי תקופות שונות: ראשית ישנו קיבול שכר על עסק המצוות באופן נעלה יותר ממה שהיה בימות המשיח, ושנית – עיקר מעלתו של העולם הבא בגילוי עצם מעלת ישראל, כמו שהם מושרשים בעצמות^[13].

אי אפשר שלא להעיר על גילוי נוסף של דייקנות מדהימה – המהלך שהלך בו הרבי עד כאן, תלוי כולו במה שחילק את ימות העולם הבא לשתי תקופות ולשני עניינים שונים. כך יוצא ששכר המצוות יינתן לנו לעתיד לבוא בשני שלבים שונים, ראשית בימות המשיח, ועוד יותר – בעולם הבא.

חידוש מפליג כזה זוקק ראיה ממקור כלשהו, ואכן הרבי מביא ראיה יפהפיה מדברי בעל התניא^[14]: "שימות המשיח, ובפרט כשיחיו המתים, הם תכלית ושלימות בריאות עולם הזה". באותו פרק נסובים דברי אדמו"ר הזקן על שכר המצוות: "שהקב"ה נותן כוח בצדיקים לקבל שכרם לעתיד לבוא, שלא יתבטלו במציאות ממש באור ה' הנגלה לעתיד בלי שום לבוש".

מהיכן, אם כן, מוציא הרבי ראיה לדבריו? – ממילה אחת: "בפרט". המילה בפרט מחלקת בין שתי מדרגות, ומחדדת את מעלת זמן תחיית המתים על פני ימות המשיח. כעת ברור לגמרי ששתי מדרגות הן גם בכל הקשור בקיבול שכר המצוות. הדברים מתבהרים עוד בהמשך:

וביאור העניין (דג' מדרגות אלו, גן עדן וב' הדרגות בתחיית המתים), דאיתא בגמרא^[15]: "כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעולם הבא – 'עין לא ראתה אלקים זולתך'^[16]". ובהמשך הענין שם: "מאי עין לא ראתה" כו'? זה עדן, שלא שלטה בו עין כל בריה. שמא תאמר אדם הראשון היכן היה – בגן... גן לחוד ועדן לחוד". והיינו שהחידוש והעילוי דעולם הבא (תחיית המתים) לגבי ימות המשיח הוא שאז יהיה הגילוי דבחינת עדן, עין לא ראתה. ומזה מובן, דזה שבעולם הבא יהיה גילוי ההמשכה שנמשכה על ידי קיום המצוות, מכיון שגילוי זה יהיה (בכללות) גם בימות המשיח, אין זה אמיתית הענין דעולם הבא. ועיקר הענין דעולם הבא הוא הגילוי דבחינת עדן, והוא התענוג העצמי שמתענג בישראל, שלמעלה גם מהתענוג שמתענג בתורה ומצוות.

ולהעיר, שבכמה מקומות מבואר החילוק בין תורה למצוות, דבתורה שהיא חכמתו יתברך מלובש הארת התענוג ובמצוות שהם רצונו יתברך מלובש עצמות התענוג (בחינת עדן). וזהו שבגן עדן כתיב "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן"^[17], שהתענוג שנמשך לנשמות בגן עדן (בהשגת התורה) הוא רק המשכה מצומצמת מבחינת עדן שנמשכת על ידי הנהר שמפסיק בין עדן לגן, מה שאין כן בעולם הבא שהוא מתן שכרן של מצוות הוא הגילוי דבחינת עדן עצמו.

 ויש לומר שזהו בכללות, אבל בפרטיות כיון שהגילוי דהמצוות יהיה (בכללות) גם בימות המשיח ואע"פ כן אמרו שבימות המשיח לא יהיה גילוי דבחינת עין לא ראתה (בחינת עדן), וגילוי בחינה זו יהיה רק בעולם הבא, מוכח מזה, שעיקר בחינת עדן שיהיה בעולם הבא הוא שאז יתגלה התענוג העצמי שמתענג בישראל, שלמעלה גם מהתענוג העצמי שבמצוות.

דברי הרבי מפלסים דרך להבנה בהירה בדברי הגמרא בברכות, שעד כה היו מופלאים מעמנו. "עין לא ראתה אלקים זולתך", אולם במה מתבטא פלאה הנעלם של המדרגה הזו? כעת יכול גם ילד קטן להבין – זה המקום בו מתגלה עצם התענוג, בו נותנות נשמות ישראל את דודן לה' יתברך. למעלה מן התורה, למעלה גם מן המצוות.

אולי הפלא הגדול מכל פלאי ההסברה של הרבי עד כה, הוא הדרך בה נחרז פשוטו של מקרא בדבריו: "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן" – שלוש מדרגות מחודשות, אך נמצאות כולן בפשט הפסוק. עדן הוא המעלה העליונה שבתחיית המתים, גילוי התענוג העצמי מנשמות ישראל. נהר הוא התפשטות ההארה מאותה נקודה עצמית, בדמות קיבול שכר המצוות בכלל וקיבול השכר שבעולם הבא בפרט. גן הלא הוא עולם הנשמות, מקום קיבול שכר התורה.

אין ספק שיכולנו להאריך עוד הרבה, ובהערות אלו לא היינו אלא כמלקטים פנינים המתגלגלות מתחת לשולחנו של הרבי. יהי רצון שתורתו תוסיף לתת פריה, ונזכה במהרה לקיום משאת לבבו ולבות כל עמך ישראל: "מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים"^[18].

 

^[1].  נדפס בסה"מ מלוקט, קונטרס כא טבת ה'תשמ"ט.

^[2].  סנהדרין ר"פ חלק.

^[3].  סנהדרין צ, א.

^[4].  תהילים כד, ג-ד.

^[5].  הלכות מלכים יב, ב.

^[6].  ישעיה סד, ג. ראה ברכות לד, ב (מובא בתוך דברי הרבי לקמן).

^[7].  ערובין יט, א.

^[8].  ישעיה ס, כא.

^[9].  פרק לז בתחילתו.

^[10]. דברים ל, יד.

^[11]. תהלים עג, כג.

^[12]. עיין בדומה לזה בגבורות ה' למהר"ל, סוף ההקדמה הראשונה. יש להעיר כי הרחבה רבה ועמוקה בסוגיה זו מצאנו בכתבי הרב קוק זצ"ל, הטוען טענה דומה לא רק כלפי חיי העולם הבא, אלא גם כלפי עבודת ה' שבעולם הזה: "תנועות הרוח הפנימיות שלנו, הרי הן תוצאות מאותן ההמיות שהכינור הנשמתי שלנו הומה, מתוך הקשבותיו שהוא מקשיב את הד קול האצילות העליונה... כל עמלנו התורני והמדעי הוא רק לברר מאותו הקול העליון, שהולם תמיד באזננו הפנימית, כמה שאפשר, ברורי דברים, למען נוכל להציגם לפנינו ולפני זולתנו בצורה המביאה לידי מעשה, ולידי עיון מסודר ומעורך כראוי" (אורות הקדש ב, פסקה שלד). כעין זה ראה גם שמונה קבצים ב, רכח; ג, י; ג, סא.

^[13].  הערה יפה העירני אחד התלמידים, שלכאורה מפני מה בא הסדר הזה – המפלג את קיבול השכר לשני עולמות ומפצל את מציאותו של העולם הבא? אין זאת אלא מכיוון שכל דרי מטה שמתו קודם לימות המשיח, אינם יכולים לבוא על שכרם אלא בימי תחיית המתים!

^[14]. פרק לו.

^[15]. ברכות לד, ב.

^[16]. ישעיה סד, ג.

^[17].  בראשית ב, י.

^[18].  ישעיה יא, ט.