"ואפילו כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו יודעים את התורה מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים" (הגדה של פסח)
א. לכאורה יש להבין תכליתה ומטרתה של מצווה זו של סיפור ביציאת מצרים "אפילו כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו יודעים את התורה" כי ממה-נפשך אם הסיפור של יציאת מצרים היה לפי ערך חכמתם, בינתם וידיעתם כי אז מה הרבותא שבדבר שיש להשמיענו, הרי מובן הוא הדבר מאליו שכל אחד מספר לפי ערכו, הקטן לפי קוטנו והגדול לפי גודלו, ומאי-קא-משמע-לן "ואפילו ... מצווה עלינו לספר"? ואם באמת הסיפור אינו לפי הערך של חכמתם, בינתם וידיעתם – מה היא מטרת הסיפור ועניינו? מה הוא ערכה של כל המצווה הזאת?
ב. אולם יש להקדים ולהסביר את עיקר איסור אכילת חמץ וחיוב אכילת מצה בפסח. ההבדל בין חמץ ומצה הוא שהחמץ הוא עיסה שתפחה מה שאין כן המצה. מבחינה סמלית הרי החמץ מרמז על גדלות ההשגה, והמצה על קטנות וביטול. והרי שעת יציאת מצרים הייתה שעתה של קטנות העם, כי הייתה אז ראשית קבלת האמונה, וכאן באה אכילת המצה לשם השרשת האמונה, וכמו שקבעו בזהר שהמצה היא "מיכלא דמיהמנותא", שעל ידי המצה מתגברת ומתחזקת האמונה בליבותיהם של ישראל. והרי ב"ספר החינוך" כתב במצוות הקשורות ביציאת מצרים שהן כולן "לאות ולזיכרון שבאנו באותו הזמן לחסות תחת כנפי השכינה ונכנסנו בברית התורה והאמונה", ולפי ה"סתים" שבתורה (כי הרי "אורייתא סתים וגליא") הרי המצה יש בה כדי לחזק את האמונה ולא רק בבחינת זיכרון בלבד שהוא ה"גליא" שבתורה.
כשהעם נמצא בגלות מצרים מבחינה נפשית, הרי גלות זו יצרה מצרים והגבלות באמונתם של ישראל, שאינה לפי עומק אמונתם המקורית. כי האמונה שנתייחדה לעם ישראל היא אחדות מוחלטת של האלוקות. פירושם של דברים: הכוח האלקי בעולם ישנו בשתי בחינות. בחינה אחת היא "ממלא כל עלמין" ובחינה שניה היא "סובב כל עלמין" והבדל גדול ועצום הוא בין שתי הבחינות הללו. הכוח האלקי של "ממלא כל עלמין" מבטא את החיות הרוחנית שבתוך העולם בבחינת הסיבה הראשונה והשפעת הכוחות, דבר אשר למעשה אין צורך בו באמונה כלל, וגם חסידי אומות העולם וחכמיהם משיגים את זה. וביטוי הכוח האלקי בבחינה זו של "ממלא כל עלמין" אם כי הוא כולל ביטול כל העולמות כלפי הכוח האלקי בכל זאת עדיין הרי זה ככוח הפועל בנפעל, כלומר: מלכות האלוקות נמשכת בעולם להחיותו, אבל העולם הוא יש ונפרד בפני עצמו. אמנם הכוח האלקי של "סובב כל עלמין" הוא ביטוי להאמנה במהותו ועצמותו שכל העולמות בטלים במציאות באמת לגמרי, ואינם "יש" בפני עצמם כלל, כי מאחר שנתהוו מאין המוחלט הם בטלים ממש "כאור השמש כשהוא בגוף כדור השמש". והוא שנאמר "אין עוד", שאין העולמות דבר טפל בלבד אלא אין ואפס ממש.
והאמנה זו הנשגבה והנפלאה ביותר הושפעה על ישראל בצאתם ממצרים, וזהו סוד יציאת מצרים, ונקבעה בלבם על ידי אכילת המצה "מיכלא דמיהינותא", אותה המצה המסמלת הכרת דברים שלא על ידי השגה והבנה אלא המשכת דעת אלקים בנפשות בני ישראל.
ג. כי החמץ בצורת עיסה שתפחה מסמל בחינת "בינה", והיא השגת דבר לאורכו ולרוחבו על כל פרטיו עד שהאדם תופסו בצורה ברורה, ועצם עובדה זו של השגת הדבר היא גורמת שה"בינה" תהווה "יש" ו"מציאות", ואין אור-אין-סוף שורה ונמשך במי שהוא יש ודבר, כי אינו שורה אלא במי שבטל אליו. אבל המצה בצורת "לחם עוני" "שלא הספיק להחמיץ" מסמלת עניין ה"חכמה", שה"חכמה" מצורפת משתי מלים "כח-מה", כלומר: הכוח שאינו אלא "מה", זאת אומרת: דבר שאתה מתמה ושואל: "מה הוא", דבר הבטל ואינו קיים, (ועל דרך שנאמר: "ונחנו מה"). וראשית קבלת האמונה של ישראל הייתה על ידי בחינה זו של ביטול ולא של השגה. ובאמת מסוכן היה הדבר במצב זה של העם להיות בבחינת "יש", מכיוון שהעם לא יכול היה להתרומם לדרגה עליונה של "בינה" שהיא השגה והבנה בראיית מהות האלוקות, הרי אלמלא היו אוכלים את המצה שהיא "מיכלא דמהימנותא" בבחינת "חכמה", שהיא הביטול, כי אז לא היו יכולים בכלל לקבל עליהם את עומק האמונה של ביטול העולמות באור-אין-סוף.
ואמרו חכמים: "אין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שטועם טעם דגן" (ברכות מ,א), וחכמי החן אמרו ש"דגן" שרשו מ"חכמה" (האר"י ז"ל), ולכן יש בו הכוח להמשיך את החכמה בבחינת "מוחין דקטנות" של תינוק. כי הרי אין ספק שהתינוק בזמן שהוא קורא "אבא" או "אמא" אינו תופס אז כל העומק שבמשמעות זו של מילים אלה, משמעות הכוללת מכלול של עניינים רבים ושונים מסובכים ביותר מבחינה ביולוגית, פסיכולוגית, כלכלית, חינוכית וכו', אלא שידיעה אמיתית זו שלמעלה מהשגתו והבנתו של התינוק נתלבשה בצמצום לפי ערכו של התינוק, ואנחנו המבוגרים עומדים ותמהים: מנין לו לתינוק זה ידיעה זו (ואם אין אנו עומדים ותמהים אין זה אלא שקהו חושינו. ואין כאן מקומו). והוא הדין בכל מערכות החינוך שהמחנך מעביר יסודות אמיתיים לחניך בכל השטחים גם בו בזמן שהחניך עדיין אינו תופס את כל המשמעות העמוקה והרחבה של היסודות הללו. והוא בחינת ה"דגן" המסמל את ה"חכמה" שאינה אלא "כח-מה" והוא המשכת העניין שעדיין אינו בהשגה.
ד. ומכאן נעמוד על סודם של איסור אכילת חמץ וחיוב אכילת מצה. כי על פי ה"סתים" שבתורה עצם העניינים האלה הם כוחות פעילים בנפש האדם, מצד אחד איסור אכילת חמץ, ההתרחקות מהשגות לפני זמנן, דבר שרוב האנשים סובלים מזה, והמונעות מהם לקבל דברים של אמת, ומן הצד השני חיוב אכילת מצה, הכרת והרגשת עניינים העומדים ברומו של עולם גם אם ההשגה עדיין אינה במלואה.
וזהו סודם של הדברים: "ואפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים", כלומר המכשיר של סיפור יציאת מצרים אינו בריבוי החכמה, הבינה והידיעות, אלא בעצם "יציאת מצרים" היציאה מהמצרים והגבולות של השגות האדם, הגבלותיו וצמצומיו דווקא על ידי הכרת האמת גם אם השגתה מוגבלת ומצומצמת, עד שיבוא האדם לידי הדרגה שלא תהיה כל סכנה בהשתמשות בהשגה, כלומר: שההשגה תהווה מכשיר להכרת העניינים הנשגבים ביותר.
