בערב פסח היה אבי [הרבי הרש"ב] קם לא יאוחר מהשעה שלוש לפנות בוקר. לאחר הנחת תפילין של שחרית, לפני התפילה, היה עורך סיום מסכת. מתפלל לא יאוחר מהשעה חמש וחצי, ובכל משך הזמן עד אחרי ביעור חמץ היה עסוק בהשגחה ובמתן הוראות לסילוק החמץ והטמנת כלי החמץ. בחצות היום הייתה ההכנה לאפיית מצת מצווה.

אחרי אמירת -  נכון יותר לומר לימוד -  "קרבן פסח", משך למעלה משעה ולפעמים שעה וחצי, היה הבית נראה במדה אחרת לגמרי של אור, התרוממות אצילית כזו, שהכל נראה שמח, כל דבר שהעין שזפתו נשא חן מיוחד.

בערב פסח היה אבי מתפלל מנחה בשעה מוקדמת. מספר שעות הבדילו בין לימוד קרבן פסח לבין תפילת ערבית, בהן היה משוחח לרוב בענייני קבלה וחסידות של קרבן פסח ומשמעותם בעבודה. כן היה מספר וחוזר על פירושים בפיסקאות ההגדה ששמע מן הסבא.

שרר אז מצב של קורת רוח. המצב רוח של ערב פסח אחרי לימוד "קרבן פסח" היה לא רק הכנה ליום טוב, אלא הוא עצמו היה יום טוב ממש, שמחה הבאה ממחשבה טובה בתקוות הגדולות והטובות ביותר של ביאת המשיח.

הנה משיח בא, בית המקדש נבנה ומקריבים את קרבן הפסח ומתעסקים בכך בעונג כזה. העונג של ערב פסח היה שונה משמחת תורה או י"ט כסלו. בערב פסח שררה התרוממות של עונג וקורת רוח בב"א.

ליל השימורים נצנץ מכל פינה, ריח הגאולה נדף מכל דבר, היה מורגש שנמצאים במצב מיוחס, הנה הנה, עוד רגע ועוד רגע, יתרחש דבר שיש וששייך לנו בני ישראל בלבד.

בעוד שעה, בעוד חצי שעה, ישמע קול ה' החוצב להבות אש "ליל שימורים הוא לה' וכו' שימורים לכל בני ישראל לדורותם", וכל בני ישראל בכל מרחבי תבל יתאחדו במחשבה אחת, בדבור אחד ובמעשה אחד, לקיים בשמחה רבה המצווה של לספר ביציאת מצרים.

במצב רוח מרומם ונעלה כזה ונטול דאגות, היו הולכים ל"מנין" לתפילת ערבית. היה זה עונג רוחני לראות את קהל המתפללים הגדול, בלי עין הרע, שלמרות שהפנים היו מאומצות מן ההכנות הקשות לכבוד פסח – היו כולם במצב רוח מרומם, זרחו ממש, כולם לבושים בגדים נקיים, הרצפה וכתלי ה"מנין" היו נקיים ובהירים, זה עתה סיידו אותם, ובדממה מחכים כולם ל"שיר המעלות" [הפסוקים הנאמרים לפני "ברכו"] השמח של תפילת ערבית.

קול המון נעים במיוחד של קולי קולות נשמע כאשר החלו לומר "הלל", האוויר רועש וסואן בקול שמחה ומזמר לזמר נעשה קול המתפללים חזק ובטוח יותר.

כשהגיעו ל"הודו לה' כי טוב" היה הלב מדבר, נעשה "הודו" כזה שמלאכים צריכים להתבייש מפניו.

השקט של "מן המיצר" היה נקטע ברעם של "אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא", והתפילה, מלאה הדרת קודש, מסתיימת ב"חג שמח" חדור אהבת ישראל.

כמה יפה ולבבית היא ברכת "חג שמח" – גוט יום טוב, בבני ישראל שיחיו, וכמה יפה היא הייתה בזמנים עברו. 

עונג יום טוב אמיתי היה בשעת הסדרים, בסדר הראשון ובעיקר בסדר השני כשלא היו מוגבלים בזמן כמו בסדר הראשון [בסדר השני, יו"ט שני של גלויות, לא הקפידו על אכילת האפיקומן לפני חצות].

אב הסבא – ה"צמח צדק"- אמר לסבתא שלסדר של פסח יש להעמיד על השולחן כל כלי הכסף והזהב, זכר לרכוש הגדול שהיה ביציאת מצרים, ובצורה גלויה, שכן הרי זה ליל שימורים.

מלבד החן הגשמי של פמוטי הכסף הרבים והנרות, כלי הכסף והזהב שעל השולחנות, השולחן הגדול והארוך כשמסביבו מסובים בני המשפחה, קרובים ואורחים, בעלי צורה והדרת פנים,

הרוחניות שבגשמיות -  כלי הקודש שהיו בירושה מכ"ק אבותינו רבותינו הקדושים, מהרבי הזקן, הרבי האמצעי, מאב הסבא [ה"צמח צדק"], מהסבא [הרבי מהר"ש],

והגשמיות שברוחניות – תואר הפנים הקדוש והיפה, פני קודש הקודשים [הכוונה לאביו, הרבי הרש"ב]  עם מצב הרוח המרומם והקול הנעים של אמירת ההגדה,

היה העיקר  הרוחניות שברוחניות – השיחות והפירושים על מאמרי ופסוקי ההגדה. 

 ..אצל אבי היו כל העניינים בסדר מסודר. כך גם בעריכת הסדר. לפני שסידר את שלוש מצות המצווה, וכן לפני סידור הקערה ואמירת ההגדה, היה מעיין בסידור האריז"ל שהיה מונח על השולחן.

..את  הסדר הראשון היו מתחילים בשעה שמונה בערך ועד לשעה עשר וחצי היו אומרים את ההגדה ומשוחחים בענייני ההגדה. בשעה אחת עשרה היה אבי כבר ממהר לאכול כזית המצה, מרור, כורך, כשכל פרט מהווה עבודה נעימה מיוחדת.

דרכים רבות בעבודת ה' היה ניתן ללמוד כשראו והסתכלו את אבי שותה ארבע הכוסות ואוכל כזית המצה והמרור.

בכל העבודות האמורות ראו שגשמיות הגוף איננה תופסת מקום כלל, הוא, הגוף, הנו רק כפועל ומקיים רצון הנפש. וכל זה נעשה בשלווה ובמתינות כזו שהיו מעוררים דרך ארץ של מורא ופחד תוך אהבה וחיבה פנימית.

פניו הקדושות שהביעו שביעת רצון נרחבת יחד עם אגלי הדמע שזלגו מאליהם בשעת אכילת מרור היו מרוממים מן הטבע האנושי הרגיל, השתקפו בהם כל היופי והרוממות של "הגברת הצורה על החומר".

(ליקוטי דבורים חלק א' עמוד 186-8)

 סדר אכילת האפיקומן היה אכילה רוחנית. ראו במוחש איך יהודי הוא למעלה מהרגש גשמי. לכל אלו שראו את פני קודשו מאירים, היה מורגש כי עסוקים בהרגש האלוקי שבאותה אכילה.

האמירה הלבבית בקול של תחנונים באמירת 'שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך' - שאינם רוצים לדעת אותך, עוררה את הלב, והמילים 'כי אכל את יעקב ואת נוהו השמו', עוררו דמעות לבביות.

אך מיד נשמעה הקריאה  הפנימית "לשנה הבאה בירושלים".

(עפ"י ספר השיחות תש"א)

--

לבקש רוחניות

עבודת ה' בליל הסדר, מתוך שיחות חג הפסח של הרבי הריי"ץ

 פעם אמר לי אאמו"ר [הרבי הרש"ב]: צריכים לחשוב  - במשך הסדר – להיות בן אדם, והקב"ה יעזור. בפרט בעת פתיחת הדלת  [באמירת 'שפוך חמתך']. אל תבקש גשמיות, בקש רוחניות.

"סדר של פסח" – פסח  מלשון דילוג וקפיצה, לקפוץ מלמטה מטה עד למעלה מעלה. אך למרות זאת, גם בדילוג ישנו סדר, כמו שכותב רבינו הזקן בסידורו: "יסדר על שולחנו קערה בג' מצות זה על זה, ישראל ועליו הלוי ועליו הכהן". היסוד הוא ישראל, "ועליו" (מלשון עליה) הלוי, ועליו הכהן. מדרגת ישראל יכולה להתעלות למדרגת כהן.מהמאמרים הקצרים הראשונים שאמר רבינו הזקן בבואו ממזריטש: "בלע מרור לא יצא" – אכילת מרור בליל פסח היא חובה ומברכים עליה ברכה "על אכילת מרור". הציווי אינו לבלוע מרור, אלא לאכול מרור, ללעוס את הלא-טוב המר על ידי התבוננות בהעמקת הדעת עד שבכה יבכה במר נפשו על מעמדו ומצבו הרוחני.

זה שמטמינים את האפיקומן הוא נתינת כוח לברר את הצפון בלבו של אדם הוא היצר הרע ככתוב "ואת הצפוני ארחיק" וכו', כי האפיקומן אין בו טעם וכן העבודה בבירור ה"צפוני" צריכה להיות בדרך גזירה בלא טעם. וגם את הרע הנעלם (צפון) צריך לתקן.

רבינו הזקן לא הכניס בסידורו אחר ההגדה את המילים "חסל סידור פסח", כי פסח אינו נגמר, אלא הוא נמשך תמיד. באמת הארת כל המועדים מאירה בכל יום, אבל פסח נמשך תמיד.

כשהיינו אברכים היינו ערים כל ליל ראשון של פסח. אה, יכולים לקבל הרבה בלילה זה, הרי תרעין פתיחין, השערים פתוחים. וידוע ההבדל בין פתח לשער, אפילו פתחי היכל אינם עדיין במדרגת שערים.