אחת המחלוקות בין בית שמאי לבית הלל עוסקת בשאלה האם "נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא", או שמא "נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא" (עירובין יג,ב). שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל בעניין זה, עד שלבסוף "נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא; עכשיו שנברא – יפשפש במעשיו. ואמרי לה: ימשמש במעשיו".
בתלמוד יש מאות מחלוקות בין בית הלל לבית שמאי. רובן עוסקות בשאלות הלכתיות, כגון: האם בסעודת ליל שבת יש קודם כל לקדש ורק אחר כך ליטול ידיים, או שמא יש להקדים נטילת ידיים לקידוש. ויכוח רעיוני על עצם קיומו של האדם נראה אפוא תמוה. מהו היסוד למחלוקת זו?
אם ננסה לתמצת את עיקר ההבדל בין תפיסות העולם של בית שמאי ובית הלל אפשר לומר, שבית שמאי הם אידיאליסטים בעוד שבית הלל הם ריאליסטים. בית שמאי תמיד ציירו לנגד עיניהם את המצב המושלם, את הקיום האידיאלי; ואילו בית הלל התייחסו אל המציאות כפי שהיא. זוהי, כמובן, הגדרה פשטנית מאוד, ובכל זאת זהו המוטיב העובר כחוט השני בכל המחלוקות ביניהם. בית שמאי היו אנשי שמים; בכל ענייני העולם הזה הם ראו לא את הגבולות אלא את המכלול, את המשמעות האולטימטיבית. ואילו בית הלל בחרו לעסוק בבעיות ובמצבים של חיינו כפי שהם. להבדלים אלה בתפיסת העולם יש השלכות מעשיות רבות בתחומים רבים. משום כך, הקול שנשמע בעולמנו הבלתי שלם הוא קולו של בית הלל, ואנו פוסקים לפי שיטת בית הלל; ואילו בעולם האידיאלי של ימות המשיח תשתנה ההלכה, ונפסוק כשיטת בית שמאי.
הכל נובע אפוא מתפיסת העולם הבסיסית, מהבנתנו את מהות האדם. בית הלל אומרים שבמצב של חוסר שלמות עלינו להתמודד עם מה שיש, והשאלה איננה "האם להיות", אלא "כיצד להיות". ואילו בית שמאי אינם מוכנים להתעלם מן המכלול התיאורטי הרחב. לדעתם, לא די בכך שנדע מה עלינו לעשות: כל מעשה שלנו חייב לשנות משהו במכלול.
מבחינות רבות האדם אינו מצדיק את המאמץ שהושקע בו. בחיים הממשיים בני אדם חוטאים, או נוהגים מתוך חוסר אכפתיות. בית הלל, ששמרו על הסתכלות חיובית, אמרו: אנחנו כאן, אנחנו מנסים לפעול ולעשות. ואולם בית שמאי כל הזמן השוו בין האדם כפי שהוא לבין מה שהוא יכול להיות, ובינו לבין המלאכים; וכאשר בוחנים את האדם מן הזווית הזו, הוא נראה מלא פגימות עד בלי די. דוד המלך ביטא זאת במלים "מה אנוש כי תזכרנו" (תהלים ח,ה).
* * *
אולי הדבר הנפלא ביותר אצל הרבי – שאותו אפשר היה לראות בכל מה שעשה, לשמוע כמעט בכל שיחה שניהל ובכל משפט שאמר ולקרוא כמעט בכל מה שכתב – היה הדחף הכביר שלו להתעלות כל הזמן על עצמו, כל הזמן לעשות עוד.
אני חוויתי זאת אישית בקשר שלי עם הרבי. לפני יותר משתים עשרה שנה כתבתי לו מכתב, תיארתי בו את מעשי וציינתי, כי כל אחד ואחד מהפרויקטים שאני מעורב בהם די בו כדי להעסיקני מדי יום ביומו מבוקר ועד לילה. על אלה נוסף עוד פרויקט, שגם בו היה די כדי למלא את יומי לחלוטין, ומלבד כל אלה היה פרויקט נוסף, שגם הוא היה "משרה מלאה". כתבתי לרבי שקשה לי להמשיך לעשות את כל הדברים הללו, והוספתי שכל יום קשה יותר מקודמו. שאלתי אותו: מה צריך להיות סדר הקדימויות שלי? על מה עלי לוותר? והוא ענה לי (זה היה המכתב האחרון שקיבלתי ממנו): המשך את כל מה שאתה עושה, והוסף עוד.
זה מה שהרבי דרש. איך אפשר להסביר זאת? יש סיפור מפורסם על איכר, אשר בא אל הרבי והתלונן בפניו על כך שיש לו בית קטן מלא ילדים, והמצב קשה מנשוא. הרבי אמר לו להכניס לבית עז – בעל חיים רעשני, מלוכלך ומדיף ריח רע. לא עבר זמן רב ואותו איכר חזר אל הרבי וזעק: "אבוי, רבי, כל הבעיות שהיו לי רק החמירו!" ואז הורה לו הרבי להוציא את העז. האיכר עשה כדבריו, ואחרי ימים אחדים חזר אליו וסיפר לו כמה הבית שלו מרווח ונפלא.
הרבי עשה דבר דומה – ושונה. כאשר בני אדם התלוננו באוזניו שהם עובדים קשה מאוד, הוא היה מטיל עליהם עבודה נוספת; וכאשר הם חזרו והתלוננו שמצבם עוד יותר נורא וכל כך קשה להם להתמודד, הוא היה מורה להם לקבל על עצמם עוד משהו. כל זה מנוגד, כמובן, לחוקי הטבע. בעולם שלנו יש זמן וחלל מוגבלים, וישנן גם מגבלות היכולת האנושית. מה, אם כן, עשה הרבי? איך הוא יכול היה להטיל על אנשיו עוד ועוד מעמסה?
כדי להשיב על כך אביא משל מתחום הפיזיקה. בעולם החומר, כאשר מפעילים לחץ על משהו מגיעים לנקודה מסוימת שבה הוא אינו יכול לשאת זאת עוד. אבל כאשר מפעילים לחץ גדול פי עשרה או פי מאה, משהו קורה: המולקולות קורסות, והחומר עצמו משתנה. באסטרונומיה יש כוכבים הקרויים "ננסים לבנים". אלו כוכבים קטנים, בגודלו של כדור הארץ ואף פחות, שהמאסה שלהם גדולה פי כמה וכמה מן המאסה של השמש. מדוע? משום שהחומר קרס פנימה והפך להיות משהו אחר, וכתוצאה מזה גם כל החוקים הפועלים עליו השתנו.
אפשר לומר שבמובן מסוים, זה מה שהרבי ביקש להשיג. הוא רצה לשנות את ה"חומר" האנושי, את ההתנהגות האנושית, את דרך ההתנהלות של בני האדם. הוא ניסה לשנות את עצם טיבם של כל בני האדם שפגש, להפוך אותם למשהו שונה לחלוטין.
האדם הראשון שעליו ערך הרבי את הניסוי הזה היה הוא עצמו. יש בידינו כמה מכתבים משנת תש"י, מכתבי תשובה לאותם חסידים שפנו אליו בבקשה שיהיה רבי. המכתבים הללו הם מאוד בלתי אופייניים לו. הם מלאים רגש, והרבי מביע בהם את תהייתו כיצד יוכל לקבל על עצמו את המשא הזה. "הגיעני מכתבו", הוא כותב, "ונבהלתי בקראי אותו – לדרוש ממני עניינים שלא ניתנו לי ואינם בי, לא מהם ולא ממינם". ובמקום אחר הוא אומר: "מה שמותר ויש לי, אתן; ומה שאין לי ואסור לי – איני יכול ואיני רוצה".
אילו נשאל הרבי אז אם "להיות או לא להיות", הוא היה משיב כבית שמאי: לא להיות. אך בסופו של דבר הוא החליט אחרת; הוא קיבל על עצמו להיות משהו שהוא טען בתוקף שאינו מסוגל לו, דבר שהוא מעבר להוויה האנושית הרגילה.
* * *
ומה היה בסופה של אותה מחלוקת תלמודית? אחרי שנתיים ומחצה של דיונים הסכימו ביניהם כל החכמים, האופטימיסטים והפסימיסטים גם יחד, שהאדם הוא ניסוי שנכשל. הדבר היחידי שעוד אפשר לומר הוא, "עכשיו משנברא יפשפש במעשיו"; אם הוא כבר כאן, יעשה נא כמיטב יכולתו.
ואולם לשאלה זו יש תשובה נוספת: לא "כן" ולא "לא", אלא תשובה שלישית, והיא – מה שהרבי ניסה לעשות. הוא אמר: במקום להכריע בשאלה אם ראוי לו לאדם להתקיים בעולם, הבה ניצור סוג חדש של אדם, קיום אנושי שונה, קיום אשר ביחס אליו תוכל להיות רק תשובה אחת: כן.
במשך השנים נתן הרבי יותר ויותר משקל לעניין המשיח. הוא דיבר וחזר ודיבר עליו. כבר בנאומו הפומבי הראשון הוא הבהיר שעניין זה נמצא בראש מעייניו, ובכל מה שאמר ועשה תמיד היה אותו רעיון עצמו: הנה־הנה משיח בא.
המשיח איננו איזו התרחשות פעוטה; ביאת המשיח היא בעצם קץ ההיסטוריה. משיח פירושו שיגיע זמן שבו הדברים לא רק יהיו טובים יותר, אלא יהיו בדיוק כפי שהם צריכים להיות. פירושו של דבר הוא שכל מה שניסינו לעשות במשך דורות, במשך עידנים שלמים, יתגשם. עד עכשיו היינו מתקדמים – ואז נכשלים ולכאורה נסוגים. זהו המבנה של ההיסטוריה בכללותה, שהיא סיפור ניסיונותיו וכישלונותיו של המין האנושי. "משיח" פירושו שיום יבוא וכל הבעיות ייפתרו, משם ואילך לא יהיו עוד כישלונות. בלשון התנ"ך קרוי הדבר בשם "קץ הימים" – קץ העליות והירידות של ההיסטוריה האנושית, וראשית יצירתו של משהו חדש ושונה לחלוטין.
להביא את המשיח פירושו לחולל בעולם שינוי בלתי הפיך. עד עכשיו התאפיין הקיום האנושי בתנודות בלתי צפויות; היה זה קיום, שבו אחרי כל עלייה באה ירידה. הרבי שאף להגיע למקום גבוה יותר, והוא ביקש להשיג זאת על־ידי כך שתבע מבני האדם לעשות מעבר ליכולתם. בלשון מחשבת החסידות קוראים לכך "בכל מאודך". ביטוי זה, הלקוח מתוך קריאת שמע, מפורש בדרך־כלל כ"בכל כוחך". ואולם בחסידות מפרשים זאת – "בכל ה'יותר' שבך". כלומר: עליך לתת את חייך ואת כל מה שיש לך, ואחרי כן לתת עוד. ומהו ה"עוד" הזה? אלו הם הדברים שאינך יכול לעשות.
זו הייתה גישתו של הרבי: להטיל על אדם משא של עבודה שיהפוך אותו למשהו אחר לגמרי. הרבי לא היה מעוניין ליצור סגל של "מחזירים בתשובה מקצועיים": הוא רצה שכל בית ובית יהיה "בית חב"ד". הוא רצה לשנות את בני האדם, פשוטו כמשמעו, לשנות את טבעם. ולכן הוא כל הזמן ביקש עוד ועוד, ואף פעם לא היה שבע רצון – מפני שעדיין לא הגענו למישור שונה של קיום, ל"קריסה" כביכול של החומר, להתמוטטות מבנה המציאות הקיים שאחריה נוצר מבנה שונה לחלוטין: תמציתי יותר, פחות ריקני, טוב יותר. לא מדובר בכמה בני אדם, אחד פה אחד שם, שמשתנים, אלא בהפיכתה של כל המציאות כולה למשהו שחייב להיעשות בידי כולם. בשנותיו האחרונות, בקריאתו "אנחנו רוצים משיח עכשיו", דחף הרבי וחזר ודחף לקראת זה יותר ויותר.
הוא דיבר על הדברים שאיננו יכולים לעשות, על הבלתי אפשרי, על מה שאין כל דרך להשלים בתקופת חיים אחת, משום שכאשר יבוא המשיח נעבור לעולם הדברים הבלתי אפשריים. אז נוכל לעשות לא רק את הדברים שאנחנו מסוגלים, אלא גם את כל מה שאיננו מסוגלים.
הרבי רצה הרבה יותר מאשר לחולל מהפכה: הוא רצה לגרום שינוי בלתי הפיך בטבע האנושי, בהיסטוריה האנושית. האם הוא לא הבין שזה בלתי אפשרי? לא. הרבי הכיר היטב את הטבע האנושי והבין את בני האדם לעומק; הלוא כל כך הרבה אנשים גילו לו את לבם, חשפו את עצמם לחלוטין בפניו וסיפרו לו הכל על חולשותיהם, על כישלונותיהם. ולמרות זאת המסר שלו לכולם היה:
רוצו קדימה! ואם אינכם יכולים לרוץ – לכו! ואם אינכם יכולים ללכת – תזחלו! אך תמיד, ללא הרף, המשיכו להתקדם.
