חודש תשרי מתייחד בכך שהוא מלא כולו מתחילתו ועד סופו במועדים, וכפי שחז"ל אכן מכנים אותו חודש "המשובע בכל" - "שופר בתוכו, כיפור בתוכו, סוכה בתוכו, ערבה בתוכו" (ילקוט שמעוני רמז תרמ"ה). אולם בכל זאת יש משהו מוזר בקשר שבין המועדים הללו, כי ממבט ראשון נדמה הדבר כאילו החודש מחולק לשתי חטיבות שלא נראה כי קיים ביניהן קשר כלשהו - חטיבה אחת היא חטיבת הימים הנוראים: ראש השנה, עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים; והחטיבה השנייה היא "ימי השמחה" של חג הסוכות, שמחת בית השואבה ושמחת תורה. מצד שני, סביר להניח שהעובדה ששתי חטיבות אלו באות זו אחר זו בסמיכות אינה מעידה על "קשר של שכנות" בלבד, שכנות אקראית ללא סיבה, אלא היא מעידה גם על קשר עמוק יותר. אם הנחה זו נכונה, כי אז השאלה המתבקשת היא מה מחבר בין שני החלקים הללו של החודש, הנראים כה רחוקים וכה לא קשורים זה לזה?

הנחה זו לפיה קיים חוט שני השזור בין כלל מועדי תשרי, הריהי מיוסדת על דברי חז"ל המצביעים על כך בצורה ברורה למדיי.

על הפסוק בתהילים "שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח" נאמר במדרש (במדבר רבה פ"ל): "שובע אל תהי קורא כן אלא שבע שמחות אלו שבע מצות שבחג, ואלו הן: ד' מינין שבלולב וסוכה, [קרבן] חגיגה ושמחה [קרבן שלמים לשמחה]. מהו נעימות בימינך נצח? א"ר אבין משל לשנים שנכנסו אצל הדיין ולית אנן ידעין מאן הוא נוצח אלא מאן דנסב באיין בידיה אנן ידעין דהוא נצוחייא [=ואין אנו יודעים מי ניצח? אלא מי שנושא שרביט בידו בצאתו לפני הדיין, אנו יודעים שהוא המנצח], כך ישראל ואומות העולם באים ומקטרגים לפני הקב"ה בר"ה ולית אנן ידעין מאן נצח, אלא במה שיושראל יוצאין מלפני הקב"ה ולולביהן ואתרוגיהן בידן אנו יודעין דישראל אינון נצוחייא".

הרי, שחג הסוכות בא בהמשך ישיר לראש השנה ויום הכיפורים, ויתירה מזו, אופן ההנהגה של חג הסוכות הוא תוצאה ישירה של הימים הנוראים.

בתורת החסידות מוסבר על כך, שבעצם, לימים הנוראים ולימי השמחה בחודש תשרי יש מהות אחת: התגלות הקשר העצמי בין הקב"ה ליהודי, אלא שבימים נוראים הגילוי הזה מתעורר בהעלם, "בכסה", על־ידי העבודה בהתעוררות של תשובה ובקו המרירות; ואילו על־ידי השמחה של חג הסוכות, שמחת בית השואבה ושמחת תורה - הקשר העצמי הזה בא לידי גילוי בפועל.

יום כיפור הוא היום שבו ניתנו הלוחות האחרונים לאחרי שנתרצה הקב"ה לישראל "בשמחה ובלב שלם" (כדברי רש"י בפרשת תשא לג, יא); יום כיפור הוא היום שבו נמחלים עוונותיהם של ישראל, יום של סליחה וכפרה. זהו כמובן עניין שיש בו שמחה, אולם למרות זאת הדגש העיקרי ביום זה מושם על המחילה והכפרה עצמן. ואילו בחג הסוכות עיקר הדגש הוא על השמחה - על אותו קשר עצמי שבין היהודי לקב"ה שמעל כל שיקול וחשבון, אותו קשר שמביא לנו גם את המחילה והסליחה ואת הניצחון בדין וגם את שלימות מתן התורה - במתן הלוחות השניים.

ומעניין, שאדמו"ר הזקן ואדמו"ר הצמח צדק מתבטאים בקשר לשבעת חג הסוכות שהם כשבעת ימי ה"שבע ברכות" שלאחר "יום חתונתו" של הקב"ה עם כנסת ישראל ביום הכיפורים.

"באספך את מעשיך מן השדה"

מדוע באמת חג הסוכות דווקא מוגדר על־ידי אנשי כנסת הגדולה כ"זמן שמחתנו"; במה הוא מתייחד יותר משאר החגים שגם בנוגע אליהם נאמר "מועדים לשמחה"?

ראשית כל, ייחוד זה בא לביטוי כבר בתורה - בסוכות נצטווינו שלוש פעמים על השמחה ("ושמחת בחגך והיית אך שמח", "ושמחתם לפני ה' אלקיכם").

מובא על כך בילקוט שמעוני (אמור רמז תרנ"ד):

"בחג אתה מוצא שלוש שמחות. כתיב: "ושמחת בחגך", "והיית אך שמח", "ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים", אבל בפסח אין אתה מוצא שכתוב בו אפילו שמחה אחת, מדוע? - אתה מוצא שבפסח התבואה נידונית, ואין אדם יודע אם עושה השנה תבואה אם לא, לפיכך אין כתוב שם שמחה. וכן אתה מוצא שאין כתוב בעצרת (שבועות) אלא שמחה אחת, דכתיב "ועשית חג שבועות לה' אלוקיך ושמחת אתה וביתך". ולמה כתוב בה שמחה אחת? מפני שהתבואה נכנסת בפנים. ומה טעם אין כתוב שם שתי שמחות? לפי שפירות האילן נידונין. אבל בחג הסוכות כתיב שלוש שמחות משום שנטלו הנפשות חרות ביום הכיפורים ועוד שהתבואה ופירות האילן בפנים".

כלומר, בזמן האביב התבואה נידונית ואין אדם יודע אם עושה השנה תבואה אם אינה עושה, לפיכך אין כתוב שם שמחה. בהגיע שבועות שהוא חג הקציר והתבואה כבר בשלה וקצורה, אז מתחילה השמחה. אבל השמחה עדיין אינה מושלמת, מאחר שהתבואה עדיין נמצאת בשדה ואינה אסופה. אבל בסוכות הוא "חג האסיף" - "באספך את מעשיך מן השדה", שאז אוספים את התבואות מן השדה ומביאים אותן לגרנות ולבתים, ויבול הארץ מוכן ומזומן ליהנות ממנו, ודבר זה מעורר את השמחה בשלימותה.

כאשר האדם מגיע הביתה, אחרי העמל הרב בכל מחצית השנה ויותר הקודמת, והוא רואה לפניו את התבואה הרבה ניצבת עמרים עמרים - הוא מתמלא ברינה פנימית, לבו מתרחב. אלו הם הרגעים השמחים ביותר בשנה עבורו.

על־פי מבט פנימי יותר, הקישור שהתורה מקשרת בין שמחת שלושת הרגלים לבין שלבי תהליך גידולה של תבואת הארץ מראשית צמיחתה עד לקיבוצה בגורן - יש בו רמז לעניינה של התבואה כפי שהוא מן ההיבט הרוחני: התורה והמצוות, שהתורה נקראת בשם תבואה ולחם ו"מאי פירות - מצוות".

הרבי זי"ע מסביר את העניין ברוחב ובעומק (לקוטי שיחות חכ"ט עמ' 232). נקודת ההסבר היא, שכמו שבצמיחת התבואה בגשמיות יש שלוש נקודות זמן שונות של התפתחות - האביב, הקציר והאסיף - כן הוא בצמיחת התבואה הרוחנית בחיי עם ישראל:

חג המצות - זמן יציאת מצרים, מציין את שלב הצמיחה, את נקודה ההתחלה והיסוד של עבודת ה' - עניין האמונה ("וירא ישראל... ויאמינו", והמצות נקראות בזוהר "מיכלא דמהימנותא"). האמונה היא יסוד עבודת ה', אבל היא בעצמה אין בה את המימוש בפועל של עבודת ה'. בשלב זה עדיין אין כאן "תבואה בשלה", ועד כדי כך שמי שמסתפק באמונה בלבד יכול להגיע למצב דומה לזה שאמרו חז"ל "גנבא אפום מחתרתא רחמניא קריא"; הוא מאמין, אבל אין לאמונה זו עדיין שום השפעה פנימית וממשית עליו.

השלב הבא בצמיחת "התבואה הרוחנית" בחיי עם ישראל הוא חג השבועות: במתן תורה ישראל קיבלו על עצמם את התורה באמירת "נעשה ונשמע", אבל עם זאת, זוהי קבלה במחשבה ובדיבור (יש "קצירה" של התבואה) - אבל לא במעשה בפועל (עדיין חסרה אסיפת התבואה לרשותו של האדם עצמו), ועד כדי כך שכשמשה ירד מן ההר עם הלוחות נאלץ לשברם. כי אחרי ככלות הכול, עיקר העניין הוא להביא את המחשבה והדיבור בתורה ומצוות לידי פועל בחיי היום־יום.

וזוהי מהותו של חג הסוכות: כאשר אחרי מתן תורה מתרגלים את קיום התורה והמצוות הלכה למעשה בפועל, ובפרט אחרי קבלת הלוחות השניים, שהיא המחילה והכפרה על העניינים הבלתי־רצוים שבכל זאת נעשו - או אז נשלם העניין של "באספך את מעשיך מן השדה" אל תוך ביתך. היהודי מגיע לשלב בו הוא מסוגל לשלב את עולמן של התורה והמצוות בתוך חייו שלו, בתוך עולם המעשה, בחיי היום־יום.

ואולי לכן באמת חג הסוכות משובע במצוות, וכפי שהבאנו לעיל מן המדרש: "אל תהי קורא כן [שובע שמחות] אלא שבע שמחות, אלו שבע מצוות שבחג, ואלו הן: ארבעה מינים שבלולב; סוכה; חגיגה ושמחה" - כדי להדגיש את ההיבט המעשי שבקיום המצוות.

לפשר השמחה של חג הסוכות

הסבר זה אולי מסביר מהו ייחודו של חג הסוכות על־פני המועדים האחרים; אולם עדיין לא מובן כיצד הדברים קשורים לשמחה? מה פשר השמחה המיוחדת דווקא בחג הסוכות?

המפתח להסבר של הקשר המיוחד בין חג הסוכות לבין השמחה מצוי באותו יסוד בביאורו של הרבי שהבאנו לעיל, על־פיו המהות הפנימית של חג הסוכות היא להכניס את חיי התורה והמצוות בתוך חיי היום־יום והפנמתם בתוך עולמו של האדם.

ודומני, שגרעין הרעיון מצוי כבר בדברי ספר החינוך (מצווה שכ"ד), שאומר בקשר לשמחת חג הסוכות את המילים הבאות: "בהיות השמחה מושכת החומר הרבה ומשכחת ממנו יראת אלוקים בעת ההיא, ציוונו ה' לקחת בידינו דברים המזכירים אותנו כי כל שמחת לבנו - לשמו ולכבודו. והיה מרצונו להיות המזכיר 'מין המשמח' כמו שהעת עת שמחה, וידוע מצד הטבע כי ארבעת המינים כולם משמחי לב רואיהם".

אם נרחיב מעט את הדברים, מה שאומר בעל החינוך הוא שבאופן טבעי הזמן של סוכות הוא זמן שמח. הזמן שבו נאספת התבואה הוא כאמור לעיל זמן משמח מאוד עבור האדם. הייחוד במצוות השמחה המיוחדת דווקא לסוכות הוא בכך שהיא נוטלת את השמחה הטבעית ומתעלת אותה לשמחה של מצווה, לשמחה לצורך גבוה. ולכן מצווים אנו ליטול ארבעת המינים "שידוע מצד הטבע" שהם משמחים - ואת השמחה הטבעית־הארצית הזאת הופכים ומעלים להיות שמחה בה' אלוקים, שמחה של מצווה.

אם נעמיק בהסבר זה שמגולם במילים המעטות של ספר החינוך, הרי שנמצא פה נקודה עמוקה מאוד. כאמור לעיל, המהות המייחדת את חג הסוכות היא עובדת היותו החג שבו בא לביטוי הקיום המעשי של המצוות; קבלת התורה והמצוות לא רק במחשבה ובדיבור - שהם הלבושים הרוחניים יותר של האדם, אלא גם להביאם בפועל בכוח המעשה ובחיי המעשה, בחיי היום־יום.

וזהו אפוא גם פשר השמחה של חג הסוכות ואופן ביטויה. בתמצית, העניין הוא לקחת את השמחה היומיומית שיש לנו בחיי עולם המעשה - כמו הנאת הדירה והאכילה ("תשבו כעין תדורו"), שמחת איסוף התבואה בעידן החקלאי ובמקבילותיהן בעידן התעשייתי של ימינו - ולהפוך אותן מהנאה ושמחה של צורך עצמי וגשמי להנאה ושמחה של מצווה, לשם שמיים.

ומעניין מאוד:

על־פי נגלה, הגדר של "ושמחת" בזמן שבית המקדש היה קיים הוא בקרבן שלמים שמקריבים בחג [ובזה גופא נחלקו תוס' והרמב"ם: לפי התוס' (פסחים קט) השמחה היא מצד קרבן־השלמים, ואילו לפי הרמב"ם (הל' יו"ט פ"ו הי"ז) השמחה היא פשוט בבשר הקרבן].

ואדמו"ר הזקן מסכם את חובת השמחה בלשון זו:

ב"שמונת ימי החג וכן ביו"ט של עצרת חייב אדם להיות שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים אליו, ושמחה זו היא מצות עשה מן התורה... כיצד משמחן? ... האנשים בזמן שבית המקדש היה קיים היו אוכלין בשר שלמים לשמחה, ועכשיו שאין בית המקדש קיים אין יוצאים ידי חובת שמחה אלא ביין שנאמר ויין ישמח לבב אנוש. אבל בשר אין חובה לאכול עכשיו כיון שאין לנו בשר שלמים. ומכל מקום מצווה יש באכילת בשר ביום טוב כיון שנאמר בו שמחה. והואיל ואי אפשר לנו לשמוח בו בעיקר השמחה שהיא אכילת בשר שלמים - יש לנו לשמוח בשאר כל מיני שמחות. לכך נהגו להרבות במיני מאכלים ביו"ט יותר מבשבת שלא נאמר בה שמחה וכן בגדי יו"ט צריכים להיות יותר טובים מבגדי שבת" (שו"ע אדה"ז סימן תקכט סעיפים ו־ז).

כלומר, עיקר קיום מצוות שמחת חג הסוכות הוא דווקא בדברים הכי גשמיים והכי אנושיים - מאכל ומשתה, ביגוד נאה וכיוצא.

מהו הערך? מהי התכלית?

אם כן לפי נגלה, הגדר של "ושמחת בחגך" הוא פשוט לקיים אקט כלשהו של שמחה, וקבעו לו גדרים מסוימים המחייבים כל אחד ואחד. אלא שלכאורה גדר זה של שמחה איננו מובן: הזו השמחה הגדולה? לשתות רביעית יין? בגד חדש? זוהי בלבד כל המשמעות של "ושמחת בחגך"?!

לפי המוסבר לעיל הדברים עולים כמין חומר. ואחדד את העניין:

בתקופה מסוימת בהיסטוריה של עמנו התחולל מאבק עצום בין תורת ישראל לתורת יוון, בין היהדות להלניזם. לא היה זה מאבק רק בין שני עמים, משום שתורת יוון סחפה חלק גדול מהעם היהודי שהזדהו עם רעיונותיה והם כידוע כונו בשם "מתיוונים", והמאבק אפוא היה גם פנים־יהודי. זו הייתה מלחמה בין שתי גישות שונות בתכלית לחיים, לעצם הקיום של האדם בעולם.

כאן יכול השואל לשאול שאלת תם: לכאורה, הרי אחרי ככלות הכול הגישה היוונית ההלניסטית לא הייתה סתם גישה ברברית־פרימטיבית. הם הציגו תפיסות עולם תרבותיות, מושכלות, מנומקות בטוב טעם ודעת, מנוסחות יפה ומשכנע, נשענות על טיעונים לוגיים ואתיים. לכאורה, מה רע בכל זה? מדוע ראו חכמינו בהלניזם, בהתיוונות, דבר כה רע ופסול עד שנלחמו בו מלחמת חורמה תוך כדי מסירות נפש?

פה יש נקודה חשובה מאוד המתקשרת לענייננו, כפי שעוד מעט נראה. היסוד הפגום ביותר בתפיסה ההלניסטית היה הכפירה שלהם באחדות, וההאדרה שלהם את הריבוי והפירוד.

ליוונים היו אלילים רבים, עשרים ושמונה במספר, וכל אחד מהם היה אחראי על משהו אחר. היה אליל הגבורה, אליל האושר, אליל הפיריון, אליל העושר וכו'. היוונים ראו בכל דבר־מה שישנו בעולם שהוא בעל ערך ובעל תוכן כמטרה לעצמו. השכל הוא מטרה לעצמו, ולכן הם האמינו שצריך להיות פילוסוף טוב בלי שום קשר לתועלת שהפילוסופיה עשויה להביא או לכל תכלית אחרת. התכלית בפילוסופיה ובחכמה - הן הפילוסופיה והחכמה עצמן. לגבי דידם יש לייצר אמנות אסתטית מעולה, בלי שום קשר לתכלית אחרת שאמנות כזאת עשויה למלא. יש להתעמל ולהיות אתלט מצטיין, פשוט כדי להיות אתלט מצטיין ולנצל עד תום את הכושר האתלטי, ולא מפני שום סיבה אחרת. לפי הגישה ההלניסטית, כל דבר שקיים במציאות הוא חי הנושא את עצמו נטול קשר לדבר אחר ולתכלית אחרת.

יש אולי סוג של קסם בתפיסה הזאת, אבל התורה רואה בזה עיוות גמור של תכלית החיים. זוהי עבודה זרה בהתגלמותה: האמצעי הופך להיות המטרה, הטפל נעשה לעיקר.

בעולמה של תורה, התפיסה היא הפוכה לחלוטין. אין שום דבר שהוא בעל ערך עצמי, וכל הערכים קיימים לשמש כאמצעי לעבוד את ה'. אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני. מקרא מלא דיבר הכתוב: "אל־יתהלל חכם בחכמתו, ואל־יתהלל הגיבור, בגבורתו; אל־יתהלל עשיר, בעושרו. כי אם־בזאת יתהלל המתהלל, השכל וידוע אותי".

לפי ביאור זה, אגב, מה מאירים דברי חז"ל "במחשכנים הושיבני" - "זוהי חכמת יוון". למה חכמת יוון היא חושך דווקא? לכאורה מתאים יותר לומר טעות, כפירה. מדוע נקטו דווקא במילה "חושך"? אלא, כאשר אדם נכנס לחדר החשוך בחושך מוחלט, אין הוא רואה שום דבר. הוא מתחיל אפוא למשש את כל הנקרה בדרכו. לפתע הוא חש בחלל אוויר, אין הוא יודע מה זה, מנסה להבין ולא מצליח; לפתע הוא מרגיש גוש גדול לפניו, מנסה לפענח מהו הגוש הזה, אך אין לו שום מושג. כל דבר בחושך נתפס כדבר בפני עצמו, לא מצליחים להבין את ההקשר ואת התכליתיות של הדבר ההוא במרחב. אבל כאשר פותחים את האור או אז רואים שהחלל היה חלון, דלת. שהגוש היה כסא, שולחן. שיש לכל דבר תכלית, שכל אחד מהם הוא כלי, ובגיבושם יחד באותו מרחב נוצר חדר מגורים.

באנושיותכם היו קדושים

איך זה קשור לשמחת חג הסוכות?

כי זהו יסודה של שמחת חג הסוכות!

בפסח למשל יש מצווה לאכול מצה, זוהי אכילה מיוחדת של מצווה. אבל בסוכות המצווה היא לאכול כרגיל, "תשבו כעין תדורו", ואכילת המאכל הרגיל עצמה הופכת להיות מצווה, עבודת ה'. משום שזוהי המהות של חג הסוכות, להכניס את עבודת ה' בחיי היום־יום, בחיי המעשה. האוכל הרגיל הופך להיות כלי לעבודת ה'. השמחה האנושית הטבעית הופכת להיות מנוע רב עוצמה בקיום המצוות. לקדש את הרשות, לקדש את היום־יום, דרך המעשים היום־יומיים, בהפיכתם ממטרה לעצמה לכלי שעמו עובדים את ה' ומקיימים את תכלית הבריאה להנכיח את מציאותו בתוך העולם. וזאת היא הנקודה היסודית שהחסידות מדגישה חזור והדגש - תכלית הבריאה היא לעשות לקב"ה דווקא "דירה בתחתונים", כי המטרה העיקרית היא לקדש את העולם ומתוך העולם להתעלות אל הקב"ה.

בדרך זו הרבי ר' מענדל מקוצק קרא את הפסוק "ואנשי קודש תהיון לי" באופן חריף ביותר. דרישת הפסוק היא: אל תהיו מלאכים. אני רוצה שתהיו אנשים, אבל באנושיותכם תהיו קדושים! "אנשי קודש".

הגמרא במסכת ברכות (נז, ב) אומרת: "שלשה מרחיבין דעתו של אדם - אלו הן: דירה נאה ואשה נאה וכלים נאים". אומר על כך המהרש"א בחידושי אגדות: "ומרחיבין כו' - היינו שיהיה דעתו ונפשו רחבה למיהדר אחר תענוגי עולם הזה כמו שכתוב בבלעם ונפשו רחבה".

לכאורה דברי המהרש"א צריכים ביאור, איך הגענו מפשט דברי הגמרא עד לבלעם הרשע?! ומעניין שהרבי מקוצק קרא אף הוא באופן דומה, לפי דרכו החריפה המיוחדת, את מאמר חז"ל זה באומרו: "שלושה דברים מחריבין דעתו של אדם". וגם קריאתו זו של הרבי מקוצק אומרת דרשני: הגמרא אומרת "מרחיבין", כיצד הגענו אפוא ל"מחריבין"?

והמענה על זה פשוט: תלוי מה היא הגישה של האדם בבואו לבקש הרחבת הדעת. אם הגישה היא שה"הרחבת הדעת" תכליתה היא "שתהיה דעתו ונפשו רחבה למיהדר אחר תענוגי עולם הזה" - או אז בהחלט הרי זה "כמו שכתוב בבלעם"; או אז בהחלט הרי הם "מחריבין דעתו". אבל אם אדם לוקח את שלושת הדברים ככלי לעבודת ה', אם נקודת המוצא היא כיצד אני רואה את חיי המעשה כ"פרוזדור לטרקלין", כיצד להאזין בחיים היום־יומיים הגשמיים לקול הקורא: "בכל דרכיך דעהו" - או אז הדעת מתרחבת למעליותא!

ואנו רואים את הרעיון הזה רמוז בתורה. אותו שה שאצל המצרים היה האליל, הפסוק אומר עליו "כי ממנו ניקח לעבוד את ה'": לקחת את מה שעובדי עבודה זרה רואים בו אליל, תכלית בפני עצמו, ולעשותו אמצעי שממנו ועל־ידו נעבוד את ה'.

מדוע השמחה היא יסוד כה חשוב?

אלא שכעת נשאלת שאלה אחרת: הרעיון הזה, לעבוד את ה' בתוך חיי המעשה, הוא הרי רעיון כללי והוא תקף בנוגע לשמחה כמו שהוא תקף בנוגע לאכול ולטייל בסוכה וכו'; למה בכל זאת מדגישים פה את עניין השמחה דווקא?

אחזק את שאלתך:

בהלכות לולב (פ"ח) מתאר הרמב"ם בהרחבה את חובת השמחה שבחג הסוכות: "אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות הייתה שם במקדש שמחה יתרה... מצוה להרבות בשמחה זו... שהשמחה שישמח אדם בעשיית המצוות ובאהבת האל שציווה בהן, עבודה גדולה היא; וכל המונע עצמו משמחה זו, ראוי להיפרע ממנו, שנאמר 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלוהיך בשמחה ובטוב לבב'".

ולכאורה הדברים קשים לשומעם: מדוע ערך השמחה כה חשוב הוא, עד כדי כך שבמניעתה "ראוי להיפרע ממנו"! לכאורה אם חסר בשמחה, אז חסר אמנם פרט, אולי אפילו פרט חשוב, אבל האומנם עד כדי כך? מדוע השמחה היא עניין חשוב כל־כך?

האמת היא שזו לא רק שאלה על חג הסוכות, אלא באופן כללי יותר בכל השנה כולה. אחד העמודים החזקים שהעמידה תנועת החסידות למן היווסדה על־ידי אור שבעת הימים הבעש"ט זי"ע ותלמידיו אחריו, הוא הצבת השמחה כגורם חשוב ומרכזי בציר החיים של עבודת ה'.

[בדרך אגב אעיר כי כחלק מיסוד זה של שמחה כדרך חיים בעבודת ה', החסידות העלתה על נס את עניין השירה והזמרה. ונדמה לי, שאנחנו בעצם לא מכירים לחנים וניגונים שהם מלפני תקופתו של הבעל שם טוב...

ובקשר לזה מצאתי מקור "חסידי" בגמרא (ערכין יא, א) שאמנם עוסק בשירת הלוויים, אבל הרי זה רלוונטי לשירה בכללה, והדברים מדברים בעד עצמם: "אמר רב יהודה אמר שמואל מנין לעיקר שירה מן התורה? שנאמר: "ושרת בשם ה' אלקיו". איזהו שירות שבשם? הוי אומר זה שירה... רב מתנה אמר מהכא: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב". איזו היא עבודה שבשמחה ובטוב לבב? הוי אומר זו שירה. ואימא דברי תורה דכתיב "פקודי ה' ישרים משמחי לב"? 'משמחי לב' איקרי, 'טוב' לא איקרי. ואימא בכורים דכתיב "ושמחת בכל הטוב"? 'טוב' איקרי, 'טוב לבב' לא איקרי". פסוק זה נאמר בפרשת התוכחה. מהגמרא אפוא יוצא, שכל התוכחה היא בגלל שלא שרו! ממש "גמרא חסידית"].

אבל אחרי ככלות הכול, מה יש בה בשמחה? ובכן, לגבי השמחה מצינו כמה מעלות ייחודיות שהן מהוות מצע ובסיס חשוב ביותר בשביל עבודת ה' כדבעי:

א) השמחה מביאה את מקיים המצוה לידי הזדהות והתעצמות עם המצווה, ולכן שלימות הקיום של המצוות היא דווקא על־ידי שמקיימים אותן עם שמחה. האפקט שהשמחה יוצרת גורמת גם שהמצווה מונצחת בליבו של האדם, ותמיד יהיו שמורים בו ערגה וכיסופים לרגעים ההם, וכמו שאמרו חז"ל (שבת קל, א) שאת כל המצוות שקיבלו ישראל עליהם בשמחה עדיין הם עושים בשמחה.

ב) שמחה מעוררת בנפש תנועה של התרחבות, היא פותחת את החושים והכישרונות. היא פותחת את דעתו של האדם. ועל הדעת נאמר שהוא "מפתחא דכליל שית", מפתח שפותח את כל שש המידות (והרי נקודה זו קשורה במיוחד לגבי חג הסוכות שכתוב בו "למען ידעו").

ג) על־ידי שמחה (ובמיוחד שמחה של מצווה) יכול האדם להתרומם ולהתעלות לבחינת "מוחין דגדלות". ולכן אנו רואים שכשאדם שרוי בשמחה, הוא יכול להגיע למקום גבוה בהרבה משהוא נמצא בימים כרגילותם, ועד כדי כך שגם מי שהוא איננו מחבבו או שונאו ח"ו, הריהו בשעת שמחה מקבלו בסבר פנים יפות ושמח יחד איתו. כי השמחה מרוממת אותו למקום גבוה יותר משהוא מצוי בו ברגילותו.

ד) השמחה היא אחת מצלעות המשולש, המהוים יחדיו יחידה אחת: שמחה, אמונה וביטחון. כאשר מאמינים כמו שצריך בה', ממילא בוטחים בו וסומכים עליו ויודעים שהוא עושה את הטוב האמיתי ואת מה שנכון באמת; וכשבוטחים בקב"ה באמת ובתמים, התוצאה הטבעית היא שמחה, שמחה שיש לחיים שלנו את המנהל הכי טוב שיכול להיות להם! שלושת החלקים הללו של אותה נקודה פנימית, הם לא רק כלים שבתוכם יכולה לשרות ההשראה העליונה; הם מעין "מגנטים" להשראת שכינה. נוכחותם מביאה ומורידה השראת שכינה בגילוי יותר בחיינו. וזהו העיקר הגדול שאמר אדמו"ר הצמח צדק: "חשוב טוב יהיה טוב". יש כאלה שחושבים שזה "גלייך וורט", אמרה נאה. טעות גדולה בידם! זהו לא וורט, זה יסוד בעבודה! וזו עובדה שבמציאות. הדבר פועל כמו "מגנט": על־ידי מחשבה טובה אתה מושך אליך את הטוב והרי זה בבחינת - "ואתה אמרת היטב - [אזי] איטיב עמך".

זאת אפוא הנקודה. השמחה היא לא "עוד משהו" בעבודת ה'. היא מין תשתית יסודית שעושה את עבודת ה' לשונה ומרוממת, כי היא מכניסה חיות אחרת וצורה אחרת לכל העניין. כאשר אדם לוקח ומשתמש עם רגשות השמחה שלו הנובעים מצד דברים טבעיים לגמרי ומשתמש בהם ככלי בעבודת ה' - לחיזוק האמונה והביטחון בקב"ה, להתרוממות לבחינת גדלות המוחין שמביאה לידי אהבת ישראל ול"הוי דן את כל האדם לכף זכות", לקיום מצוות מתוך הזדהות והתעצמות - אז הוא מכניס באמת את התורה והמצוות בתוך החיים היום־יומיים במובן אחר ובצורה אחרת לגמרי.

בין "הידור" ל"חומרה"

את הנקודה הנ"ל בעניין מהותו של חג הסוכות רואים בעוד אחד מהמאפיינים הייחודיים של החג. בחג הסוכות אנו מצווים על "פרי עץ הדר": בעוד בכל המצוות ההידור הוא תוספת, כעין "בונוס", הרי שכאן, בארבעת המינים, ההידור עצמו הוא מצווה. גם כאן עולה אותה השאלה: מה מיוחד דווקא בחג הסוכות?

ברצוני להסביר את העניין באמצעות אנקדוטה שארעה עמי. באחת השנים הלכתי עם חמי, הגאון רבי אהרן ברנשטיין ראש ישיבת חיי עולם וחבר מועצת גדולי התורה, לקנות אתרוג. ישבתי בחנות וחיכיתי עד שחמי יסיים את הקנייה. תוך כדי שהתבוננתי ביהודים הבוחרים לעצמם את אתרוגיהם, צדה עיני יהודי שנראה היה כבן תורה וירא שמיים כשהוא בוחר ברצינות ובכובד ראש את האתרוג. לפניו הייתה מונחת קופסה של אתרוגים מובחרים, ומהם גופא הוא התאמץ לבחור את המובחר שבמובחרים. סיקרן אותי לראות כיצד היהודי היקר הזה בוחר את אתרוגו, ומהר מאוד קלטתי את שיטת ה"טיפול" שלו באתרוגים. הוא נטל את האתרוג והתבונן היטב היטב בכל צדדיו. אחר כך, החל בודק עם האצבע את הפיטם, לבדוק שהוא מחובר היטב ולא יבש או פגום, תוך שהוא בודקו בעמידותו. אחר כך ניגש לעוקץ וכך עם האצבע הוא ווידא בתפיסה ממששת שהעוקץ יושב היטב בתוך האתרוג. עד כדי כך הגיעו הדברים שראיתי אשר בחלק מהאתרוגים אפשר ונגרמו כמה פגמים...

חככתי בדעתי האם לגשת אליו אם לאו, לבסוף אמרתי בליבי: ניכר עליו שהוא ירא שמים ובטח לא ירצה להיכשל בעוון גזל. ניגשתי אליו אפוא בשקט, ובעדינות סיפרתי לו שאני ישבתי מן הצד והתבוננתי כיצד הוא בוחר את אתרוגו. אמרתי לו, שהיות שהוא נראה בעיניי כבעל חן מיוחד של יראת שמים, נראה לי שכדאי לו לבדוק עם המוכר האם הוא פסל כמה אתרוגים או למצער גרם להפחתת ערכם. היהודי הזה באמת נחרד: "מה, באמת?" הוא מיד נחפז לבעל החנות וסיפר לו דברים כהווייתם. אכן התברר שהיו כמה אתרוגים שהוא גרם להם נזק. ראיתיו לבסוף יוצא מן החנות כשאתרוגו בידו, ובשקית אחרת קבוצה של האתרוגים ההם שהוא שילם עליהם בעקבות המעשה.

כשהוא יצא חשבתי לעצמי בבדיחות הדעת, שכעת התחדש לי חידוש מקורי בנושא הזה של "הידור מצווה": הרי גם "הידור" וגם "חומרה" הם לפנים משורת הדין ולא מעיקר הדין, אז מה ההבדל ביניהם? על־פי נגלה, התירוץ שאפשר לומר בזה הוא ש"הידור" שייך למצוות עשה ו"חומרות" בלא־תעשה (ראה ברכות לא, א: "כך אמר ר' זירא: בנות ישראל החמירו על עצמן, שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבת עליה שבעה נקיים"). אבל כעת נוסף לי פירוש חדש. כדי לדעת מה ההבדל בין "הידור" ל"חומרה" עליך להתבונן על האדם מקיים המצווה: אם פניו זורחות ושמחות ברינה בעשייה שהוא מקיים בה את המצווה - הרי זה הידור; אבל אם הוא עצבני ומתוח - אות הוא שזוהי חומרה...

וזו הנקודה של חג הסוכות - "פרי עץ הדר". כדי להביא את המצוות לחיי היום־יום שלנו, אנו צריכים לחיות את התורה ואת המצוות, את עבודת ה', באופן של הדר - באופן של שמחה, כך שאנו קורנים וזורחים בקיימנו את המצווה.

צריך להתכונן

אבל איך? איך עושים זאת? איך באים לידי שמחה כזאת? הרי השמחה היא דבר המסור ללב.

שאלה זו מקבילה לשאלה הידועה על מצוות אהבת ה' ויראת ה'. יש קטע נפלא בו רבי אייזיק מהומיל, מגדולי חסידי אדמו"ר הזקן, כותב על שאלה זו בהאי לישנא (שני המאורות ח"ב סי' ב): "הנה שמעתי פא"פ מאדמו"ר נ"ע בזו הלשון: כך קבלתי מהה"מ דמעזריטש וכך קבל הוא ז"ל מהבעש"ט שמצות 'ואהבת' היא לתקוע מחשבתו ודעתו (ובלשון אידיש אמר זו הלשון: מע זאל זיך אריין טאן) בדברים המעוררים את האהבה. ומה שיבוא מזה אין זה מעיקר המצווה".

(אגב, בתניא פרק טז אדמו"ר הזקן נוגע בבעיה דומה. נקודת העניין היא, שכאשר אתה מתבונן ומבין שמצד האמת כך צריך להיות, שכך צריך לאהוב את הקב"ה, הרי למרות מה שעדיין אין האהבה בוערת בלבך, אבל יש לך נטייה לזה. אתה מבין שכך צריך להיות, וגם זה כבר נחשב לאהבה. ובלשונו הקדושה:

"צריך לידע כלל גדול בעבודה לבינונים: שגם אם אין יד שכלו ורוח בינתו משגת להוליד אהבת ה' בהתגלות לבו שיהיה לבו בוער כרשפי אש וחפץ בחפיצה וחשיקה ותשוקה מורגשת בלב לדבקה בו - רק... שהלב מבין ברוח חכמה ובינה שבמוחו גדולת אין סוף ברוך הוא דכולא קמיה כלא חשיב ממש, אשר על כן יאתה לו יתברך שתכלה אליו נפש כל חי לידבק ולהכלל באורו... - הרי תבונה זו מתלבשת במעשה דבור ומחשבת התורה ומצותיה להיות להם בחינת מוחין וחיות וגדפין לפרחא לעילא כאלו עסק בהם בדחילו ורחימו ממש אשר בהתגלות לבו").

ומדברים אלו אפשר ללמוד קצת גם לענייננו. אכן, לא תמיד אנו יכולים להגיע לשמחה גלויה. ובזה הנה ראשית כל יש כלים גשמיים לעורר את השמחה, כמו שכתוב בהלכה שהביאנוה לעיל: לשמוח בסעודות החג, בריקודים של שמחת בית השואבה וכיוצא בזה. פשוט ברמה הארצית של הדברים. אבל כדי שתהא זו שמחה של מצווה, ככלי לעבודת ה' ולא בבחינת "מחריבין דעתו" - "כמו שכתוב בבלעם" הרשע, לשם כך אכן נדרשת הכנה. הדברים לא נופלים מוכנים מן השמים. כן, צריך להתכונן!

ואגב, בעולמה של החסידות ההכנה למצווה בכלל היא דבר גדול מאוד שנתנו עליו דגש הרבה.

ומעניין שבסוכות יש להכנה למצווה מקום חשוב ביותר: בסוכה, ההכנה למצווה (בניית הסוכה) היא עצמה מצווה - "חג הסוכות תעשה לך", ועד שבירושלמי (ברכות פ"ט ה"ג) נאמר "העושה סוכה לעצמו אומר: ברוך אשר קדשנו במצוות וציונו לעשות סוכה וכו'". וגם להבבלי שאינו מברך בשעת עשיית הסוכה (סוכה מו, א; מנחות מב, ב ובתוס' שם) הרי זה רק בנוגע לברכה; אבל גם לפי הבבלי ההכנה למצוות, בניית הסוכה, היא מצווה, וכלשון הגמרא (כתובות פו, א) "אבל במצוות עשה כגון שאומרים לו עשה סוכה ואינו עושה וכו'".

כשנעמיק יותר נראה, שנוסף על כך שיש מצבים כמו בסוכה שההכנה למצווה נכנסה בעצמה לגדר של מצווה, הרי ישנם גם עניינים שאמנם לא הגיעו עד כדי כך שההכנה תהיה בעצמה בגדר המצווה, אבל עדיין ההכנה תופסת מקום מרכזי ובולט. ניטול למשל את שמחת בית השואבה. הרי אין כל מצווה בשאיבת המים והיא רק הכנה למצוות ניסוך המים על־גבי המזבח, ולמרות זאת הקדישו לילה שלם בשיר וריקוד במחולות ותשבחות לפני ניסוך המים למחרת, דבר שכלשעצמו הריהו נעשה ברגעים אחדים...

היה לי דוד שהתגורר בירושלים שקראו לו רבי זונדל הגר. היה יהודי מיוחד במינו בצדקותו, בהתמדתו בלימוד התורה וביראת השמים שלו. שכנו היה החסיד רבי ניסן הורביץ, אחד ממיוחדי תלמידי ישיבת תומכי תמימים, שהרבי הרש"ב נ"ע שלח אותו כאחד משמונה תלמידים נבחרים כדי להקים את ישיבת תורת אמת בחברון. ר' ניסן היה ציור מיוחד של חסיד ליובאוויטשאי מקורי השקוע כולו בעבודת ה' פנימית. הוא היה יהודי שכל־כולו רוחניות. העולם הגשמי לא תפס מקום אצלו. הוא היה מתפלל כל יום שלוש־ארבע שעות בהשתפכות נפש, וצורת פניו הייתה מיוחדת במינה.

פעם אחת, לקראת חג פורים, פנה אליו שכנו ר' זונדל והזמין אותו ואת רעייתו לסעוד יחד בביתם את סעודת הפורים. שאל אותו ר' ניסן: "מה יש? למה צריך להתארח, מה האי שאתה מזמין אותי לפורים?" ענה לו ר' זונדל שיש עניין בפורים לחגוג ביחד עם משפחה, כמו שכתוב במגילה: "הימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור משפחה ומשפחה". וכך אפשר לחוש יותר את חגיגת הפורים.

ר' ניסן הסתכל עליו כאילו הוא נפל מן השמים: כלום המשמעות של לחגוג את חג הפורים באה לביטוי בסעודה? בשתייה? לאכול חתיכת עוף? זהו פורים?! כדי לחגוג את פורים יש להתכונן במשך חודש שלם, ללמוד טוב אליבא דנפשיה את המאמרים ב"שערי אורה" ועוד מאמרים - ואזי, אזי חשים בעצם את חג הפורים (הוא אמר זאת ביידיש וזה נשמע לגמרי אחרת באוזני מי שדובר יידיש: "און יעמאלט איז פורים'צאך").

ואותו הדבר הוא לגבי שמחת חג הסוכות, ולגבי חג הסוכות בכלל. כשלומדים כמו שצריך על הקשר העצמי שיש בין יהודי לבין הקב"ה, ועל משמעות השמחה כדרך לחיות עם ה' מתוך הזדהות ומתוך התעצמות גם בחיים היום־יומיים; לראות אותו יתברך מול העיניים בכל צעד ושעל, מתוך תחושת קירבת אלוקים לי טוב - "יעמאלט איז סוכות'צאך"...