בשנת ה'תש"כ, שנת המאתיים להסתלקות הבעש"ט, הרבה הרבי זי"ע בשיחותיו לעורר לתנופה מחודשת בלימוד והפצת מעיינות תורתו של הבעש"ט, אשר כפי שהובטח לו בהיכלו של משיח, שלכשיפוצו מעיינותיו חוצה תבוא הגאולה.

מכיוון שבדרכיו ואורחותיו של הרבי נלך, ובודאי שאדיר חפצו לנצל גם שנה זו – שנת המאתיים וחמישים להסתלקות הבעש"ט – להתעוררות במשנה תוקף בעניין זה, בחרנו לעסוק במאמר הנוכחי היוצא לאור לכבוד חג השבועות, יום ההסתלקות של הבעש"ט, בנקודה עיקרית בשיחותיו של הרבי בנושא חידושו של הבעש"ט בהקשר לחג השבועות.

יש לציין, שבשנה זו, חל חג השבועות, יום ההילולא, ביום רביעי, בדיוק באותה קביעות בה חל יום ההסתלקות בשנת ה'תק"כ, כפתגמו הידוע של אדמו"ר הזקן ש"ביום הרביעי נטלו (בטי"ת) המאורות".

נקודה אחת משותפת

א. בחג השבועות זמן מתן תורתינו, אירעו במהלך הדורות עוד שני אירועים כלליים: ביום זה הסתלק דוד המלך ע"ה, ואלפי שנים אחר־כך, ביום זה בשנת ה'תק"כ, הסתלק מורנו הבעש"ט.

כל מה שנעשה בעולם הוא בהשגחה פרטית מלמעלה. אם כך בנוגע לכל הדברים שמתרחשים בעולם, על אחת כמה וכמה בנוגע לעניינים הקשורים לעם ישראל, ובפרט מאורעות הקשורים לכלל עם ישראל ולכלל הדורות כולם. המאורעות הנ"ל שאירעו בחג השבועות קשורים קשר הדוק וממשיכים את עניינו העיקרי של חג השבועות כיום מתן תורתינו. בשעת מתן־תורה עם ישראל הפך להיות עם וקיבלנו את התורה מאת הקב"ה; דוד המלך גם הוא החל עניין חדש בעם ישראל – על־ידו החלה מלכות בית דוד הנצחית; וגם הבעש"ט גילה דרך מיוחדת בעבודת ה', דרך החסידות, שהיא משפיעה ונוגעת לכלל עם ישראל. וכפי שהוזכר לעיל מענה המשיח לבעש"ט על שאלתו "אימתי קאתי מר? לכשיפוצו מעיינותיך חוצה". ה"קאתי מר" אינו רק שכר הניתן מלמעלה על הפצת מעיינות החסידות, אלא מעיינות אלה שגילה הבעש"ט הם התנוצצות וטעימה מתורתו של משיח, מהגילוי שיתגלה לעתיד לבוא. לכן הפצת המעיינות היא ההכנה הטובה ביותר לגאולה והיא העבודה המזרזת את בואה. אם־כן הבעש"ט אינו רק צדיק גדול שעמד לישראל באחד הדורות, אלא עבודתו ודרכו המיוחדת שייכים לכללות עם ישראל וגאולתו.

מכך ששלושה אלה – מתן־תורה, והסתלקותם של דוד המלך ע"ה והבעש"ט – התרחשו ביום אחד, יש ללמוד שיש נקודה אחת משותפת שמאחדת ביניהם. באחת השיחות^[1], עמד הרבי על עניין זה וביאר, שבעצם יש כאן נקודה אחת שבאה לידי ביטוי וגילוי בשלושה שלבים. במתן־תורה ניתן הכוח הכללי לכללות העניין, אבל בגלוי התגלה אז השלב הראשון; השלב השני התגלה בפועל על־ידי דוד המלך; והשלב השלישי החל להתגלות על ידי הבעש"ט ויושלם בזמן הגאולה העתידה.

"בור סוד" ו"מעיין המתגבר"

ב. במה דברים אמורים?

במדרש מבואר^[2] החידוש שהיה במתן־תורה באמצעות משל למלך שגזר ואמר, "בני רומי לא יֵרדו לסוריה ובני סוריה לא יעלו לרומי. כך כשברא הקב"ה את העולם גזר ואמר: 'השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם'^[3]; כשביקש ליתן התורה, ביטל גזֵרה ראשונה ואמר: התחתונים יעלו לעליונים והעליונים ירדו לתחתונים, ואני המתחיל, שנאמר 'וירד ה' על הר סיני'^[4] (עליונים ירדו למטה), וכתיב 'ואל משה אמר עלה אל ה''^[5] (תחתונים יעלו למעלה)". מדברי המדרש עולה, שבביטול המחיצה ישנם שני שלבים: "עליונים ירדו לתחתונים" ו"תחתונים יעלו לעליונים".

וצריך ביאור: מה משמעותם של שני שלבים אלה? עליונים יורדים למטה – זאת אומרת שהקב"ה מתגלה במציאות התחתונים, דבר המהווה לכאורה עלייה לגביהם; אם־כן מהי משמעות ההוספה אחר־כך "תחתונים יעלו לעליונים"?

הביאור בזה הוא, אמנם גם ירידת העליונים למטה פועלת קשר כלשהו בין התחתונים לאור האלוקי העליון היורד אליהם, אבל כל עוד הגילוי האלוקי בתחתונים נעשה מצד ירידת העליונים אליהם – אין זה פועל שינוי במציאות התחתונים עצמם. אפשר להסביר את העניין על־ידי משל מרב המלמד את תלמידו. ייתכן אופן שהתלמיד מבין וקולט היטב את דברי הרב ומבינם על בוריים, אולם שכל התלמיד עצמו לא השתנה והתעלה על־ידי כך. והראיה – כאשר נבקש שיאמר ביאור בסוגיא שלא שמע עליה את הסבריו של הרב, הוא לא יוכל לעשות זאת. בנושא שעליו לא דיבר הרב – התלמיד אינו יכול לחדש ולהבין בכוחות עצמו. דבר זה מלמד, שכוח השכל שלו לא השתנה על־ידי לימודו מהרב. שפע השכל של הרב נמצא בו, אבל הוא לא משנה את שכלו.

אבל יש תלמיד, שלאחר שלמד הרבה מחכמת רבו, הוא מסוגל לחדש סברה עצמאית, גם בנושאים אחרים בהם הוא לא שמע מהרב. על־ידי עיונו היטב בתורת רבו, שכלו שלו השתנה והזדכך, עד שהוא יכול ללמוד היטב בכוחות עצמו. אלא שגם לאחר שהתלמיד הזדכך, מובן שסברותיו אינן דקות ועמוקות כמו סברותיו של הרב. סוף סוף הוא נשאר בגדר תלמיד וחידושיו מוגבלים ברמת העומק והדקות שבהם.

באופן כללי, שני סוגי תלמידים אלה, נקראים בלשון המשנה^[6] "בור סוד שאינו מאבד טיפה" לעומת "מעיין המתגבר". ובכל אחד מהם ישנה מעלה שאינה קיימת בזולתו: מעלת ה"בור סוד" היא בכך שכל דברי רבו נקלטו היטב בשכלו ושמורים אצלו; ואילו מעלת ה"מעיין המתגבר" היא בכך ששכל הרב פעל שינוי בשכלו הוא, ומעתה בכוחו לחדש השכלות חדשות לבדו^[7].

מה נעלה ממה? תלוי על מה מדברים: אם מדובר על דרגת הסברה – אזי מעלת ה"בור סוד" עדיפה. כיוון שמעלתו היא בכך שהוא קלט ושמר היטב על דברי הרב, והרי סברותיו של הרב נעלות לאין ערוך מסברותיו של התלמיד החדשן; אולם אם מדברים על דרגת התלמיד – הרי שה"מעיין המתגבר" עדיף. בכוח עיונו בדברי הרב הוא עצמו השתנה, ומעתה ביכולתו לחדש ולהבין גם בתחומים בהם לא שמע מהרב.

המטרה – הסרת המחיצה!

ג. ועל דרך זה בנוגע לשני העניינים שהחלו במתן־תורה – "עליונים ירדו לתחתונים" ו"תחתונים יעלו לעליונים": לכל לראש הקב"ה התגלה במתן־תורה עם כל עצמיותו והגילוי העצום פעל התבטלות מוחלטת בכל העולם כולו עד ש"ציפור לא צווח, עוף לא פרח"^[8]. אולם התגלות זו שבאה "מלמעלה למטה" אינה משלימה עדיין את מטרת מתן־תורה. לא מספיק שהאור האלוקי יימצא בעולם – "עליונים ירדו לתחתונים"; הכוונה העליונה היא, שגם המציאות הגשמית עצמה תשתנה ותזדכך – "תחתונים יעלו לעליונים". על־ידי המשכת האור מלמעלה למטה, מתגלה בעולם אור נעלה ביותר, אולם כל זאת הוא מעלת האור, אולם ה'כלי' עצמו, העולם, אינו משתנה על־ידי כך; דווקא על־ידי עבודת וזיכוך התחתונים בכוחות עצמם, נעשה שינוי ב'כלי' והעולם עצמו מתרומם לדרגה נעלית יותר. אלא שכיוון שמדובר על זיכוך הנעשה בכוחות הנבראים, אם־כן זיכוך זה הוא מוגבל לפי ערך עבודתם.

במתן־תורה ניתן הכוח על כללות עניין חיבור העליונים עם התחתונים, בכל האופנים האפשריים, אולם בפועל ובגלוי החל אז רק השלב הראשון – ירידת העליונים למטה. וכלשון המדרש הנ"ל: "ואני המתחיל, שנאמר, וירד ה' על הר סיני", ואילו השלב השני של עליית התחתונים למעלה, החל רק לאחר מתן־תורה כאשר "אל משה אמר עלה אל ה'".

[אמנם גם לפני מתן־תורה הייתה עבודת התחתונים וזיכוכם, אבל אז הדבר נעשה בכוחות התחתונים עצמם ללא כל הדרכה ונתינת כוח מלמעלה. ובדוגמת תלמיד הלומד בכוחות עצמו לפני קבלתו מן הרב. באופן זה, אין לו דרך וכיוון איך ובמה עליו להתייגע. מה־שאין־כן אחרי שמקבל דרך בלימוד, כיצד ובמה עליו להתייגע, אזי השגתו תהיה נעלית יותר, אף שגם אז היא מצומצמת לפי ערך כלי השכל המוגבלים שלו].

כל זאת הוא בנוגע לשני העניינים הראשונים – "עליונים ירדו לתחתונים" ו"תחתונים יעלו לעליונים". אבל במתן־תורה ניתן הכוח גם לעניין שלישי. מטרת מתן־תורה היא לא רק שהעליונים והתחתונים יתחברו על־ידי ירידת העליונים או עליית התחתונים, אלא הכוונה היא שהמחיצה המבדילה תתבטל לגמרי. כאשר תתבטל המחיצה בין העליונים והתחתונים אזי יהיו שתי המעלות גם יחד: התחתונים עצמם יתעלו לגמרי, אבל לא רק באופן מוגבל כפי שזה עכשיו, אלא הם יתחברו עם העליונים עצמם, עם בחינת הבלי־גבול שבאלוקות שלמעלה לגמרי מגדרי מציאותם.

זה שבשכלנו איננו מצליחים לצייר מצב של חיבור כזה ובהכרח שכל אחת מהמעלות באה יחד עם אחד החסרונות, זהו מפני שכעת התחתונים מובדלים בעצם מהעליונים – הנבראים התחתונים הם מוגבלים, והקב"ה, העליון, הוא בלתי מוגבל. אם־כן או שיתגלה הבלי־גבול אבל הגילוי לא יהיה קשור למהותו של העולם המוגבל עצמו, או שהתחתונים עצמם יזדככו, אבל במידה מוגבלת לפי ערכם בלבד. אולם על תקופת הגאולה העתידה נאמר^[9] "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר": אז יתגלה החיבור האמיתי שביניהם, והבשר הגשמי עצמו, מצד הגדרים שלו, יראה את אור־אין־סוף עצמו.

וגם על עניין זה ניתן הכוח במתן־תורה. אלא שבמתן־תורה זה ניתן בכוח ובהעלם בלבד, ורק לעתיד לבוא זה יתגלה בפועל.

ונמצא שישנם שלושה עניינים שניתנו במתן־תורה: א) ירידת העליונים למטה. דבר זה החל בפועל ובגלוי כבר במתן־תורה. ב) עליית התחתונים למעלה. על דבר זה ניתן הכוח במתן־תורה, ואילו בפועל ממש ובגלוי הושלם עניין זה על־ידי דוד המלך (כדלקמן). ג) ביטול המחיצה והחיבור המוחלט בין העליונים לתחתונים. גם לדבר זה ניתן הכוח במתן־תורה, אולם בפועל ממש החל עניין זה על־ידי תורת החסידות שגילה הבעש"ט ושלמות הגילוי תהיה רק בגאולה העתידה.

המלכות מקיפה את הכול

ד. הקשר בין דוד המלך לעליית התחתונים למעלה הוא, על־פי המבואר בשיחתו של הרבי זי"ע, שהחידוש העיקרי אצל דוד המלך הוא שהתחדש בישראל עניין המלוכה, מלכות בית דוד הנצחית. הקשר של המלך עם העם שונה לגמרי מהקשר של רב עם תלמידו. הקשר של התלמיד לרב הוא רק בשייכות לדברי התורה שהוא לומד מפיו. התלמיד אינו לומד מהרב את פרטי סדר החיים האישיים שלו; אדרבה ייתכן שבתחומים אלה ואחרים התלמיד מבין טוב יותר מאשר הרב. יתירה מזו, תיתכן מציאות של רב ותלמיד שהקשר שלהם מוגבל גם בענייני התורה עצמם. הרב מתמחה במיוחד בסדר נזיקין ואילו בסדר קדשים ייתכן שהתלמיד אינו תלמידו.

מה־שאין־כן הקשר של המלך עם עמו תופס ומקיף את כל ענייניו של העם. לאזרח החי במדינת המלך אין שום דבר פרטי שאינו קשור למלכותו של המלך. לכן הדין הוא, שכאשר המלך אומר לאיש פלוני שלא יצא מביתו והאיש יצא – יש לו דין מורד במלכות והוא חייב מיתה^[10]. ולכאורה מדוע הוא נחשב למורד? הוא לא המריד אנשים כנגד המלך, הוא לא עשה פעולה שתוכנה פוגע בעצם מלכותו, שהרי מלכותו של המלך אינה תלויה בכך שפלוני נמצא בבית זה ולא יצא ממנו?! אלא שכיוון שכל מציאות העם שייכת למלך, אם־כן כל הפרטים של העם שייכים למלך וצריכים להיות בהתאם לרצונו, ואם ישנו פרט שנעשה היפך רצונו – זה עצמו מרידה במלכות.

וזהו הקשר בין מלכות בית דוד לעליית התחתונים למעלה: כנ"ל, ההבדל המהותי בין ירידת העליונים למטה לעליית התחתונים למעלה הוא בכך, שעל־ידי ירידת העליונים למטה, המטה, התחתון עצמו, מצד הגדרים שלו, לא נעשה מחובר לעליון; מה־שאין־כן על־ידי עליית התחתון למעלה התחתון עצמו משתנה. אבן־הבוחן לכך שהתחתון מצד עצמו השתנה ונעשה קשור לעליון הוא בזה שהחיבור לעליון קשור עם כל הפרטים של התחתון.

וכפי שזה בתלמיד – הסימן העיקרי ששכלו השתנה על־ידי עיונו בתורת רבו הוא בכך שמעתה יכול הוא להבין הבנה מינימאלית בכל תחום אחר. אם יש תחום (שהוא בגדר השגת התלמיד) שהתלמיד אינו יכול להבינו – זאת אומרת שכוח שכלו לא השתנה. אם הוא עצמו היה משתנה – לא היה פרט, בתחום השכל וההבנה, שהוא לא היה יכול להבינו.

זה שהמלכות קשורה לכל מהותו של האזרח מתבטא גם בזה שהעונש על המרידה במלכות, כל מרידה שתהיה, הוא עונש מיתה. אבן־בוחן נוספת האם דבר מסוים קשור למהות האדם היא המבחן מה יהיה כאשר הדבר יילקח ממנו – אם זה קשור למהותו, הוא לא יוכל להמשיך לחיות; אם הוא כן ממשיך לחיות – זאת אומרת שהדבר אינו קשור למהות שלו! ונמצא, שזה שהעובר על ציווי המלך, כל ציווי שיהיה, חייב מיתה, מבטא שהמלכות קשורה לעצם חייו של האזרח מצד שני טעמים: הן מצד זה שכל ציווי בכל תחום, גם בחיים האישיים של האדם, מחייב אותו ואם יעבור על הציווי נחשב הוא למורד במלכות; והן מצד זה שהעונש על המרידה במלכות, הוא מיתה. דבר זה מראה שעצם מציאותו של העם קשורה למלך, ואם האדם ממרה את ציוויו – אין קיום למציאותו.

וכיוון שהביטול למלך בישראל נובע מכך שהמלך עצמו בטל למלכות שמים, ועל־ידי הביטול של העם אליו מתגלה, מתעורר ומתווסף בעם הביטול למלך מלכי המלכים^[11], אם־כן יוצא שדרכו חודרת מלכות שמים בבני־ישראל בעצם מציאותם. כלומר, הביטול העצום של העם אל המלך המקיף את כל מציאותם – מהווה בעצם ביטול אל הקב"ה מלכו ואדונו של המלך.

אמנם גם לפני עניין המלוכה בישראל, שהחלה בעיקר על־ידי מלכות בית דוד, יהודים למדו תורה וקיימו מצוות, אולם אז החיבור עם האלוקות היה כדבר נוסף על מציאותם. עניין המלוכה חידש שהקשר עם הקב"ה, תורתו ומצוותיו קשור לכל פרטי חייו של היהודי.

וזו משמעות החידוש שהתחדש על־ידי מלכותו של דוד המלך: הוא נטע בעם ישראל את עניין המלוכה, ועל־ידי זה השריש את עול מלכות שמים בעצם מציאותם של היהודים.

המצוות כפי שניתנו בסיני אינן קשורות ממש למהותו של האדם. שהרי יש מצוות שהאדם יכול לעבור עליהן ובכל זאת הוא אינו חייב מיתה. דבר זה עצמו מלמד שהמצוות אינן קשורות לעצם מהותו^[12]. והראיה – הוא יכול להמשיך לחיות גם בלעדיהן כביכול! מה־שאין־כן מצד עניין המלוכה שהתחדש על־ידי דוד המלך – הקשר עם הקב"ה, עול מלכות שמים, חודר ביהודי בעצם מציאותו. על־ידי עניין המלוכה יהודי יכול להרגיש שהקשר עם הקב"ה אינו כדבר נוסף על מציאותו אלא זה קשור ממש לכל פרטי חייו, עד שבלי זה – חייו אינם חיים ודבר זה בא לידי ביטוי במצוות המלך.

הקשר בין העולם לאלוקות

ה. אבל גם אחרי התבטלות זו, האדם נשאר בגדרי מציאותו. התמסרותו למלך היא לפי ערך הכרתו בשלטונו וכוחו של המלך. הוא מתקשר עם המלך כפי שהוא מצומצם לפי השגתו. מה־שאין־כן מצד עניין ירידת העליונים למטה, המתבטא בנתינת התורה והמצוות לישראל בסיני, יהודי יכול להרגיש את רוממותו של הקב"ה כפי שהוא למעלה מהבריאה, אלא שהרגשה זו אינה יכולה להיקלט בפנימיותו.

אמנם בביאת המשיח יהיה חיבור של שני הדברים יחד^[13]. אז תתגלה בעולם רוממותו העצמית של הקב"ה ודבר זה עצמו יורגש באופן פנימי בתוך מציאות הבריאה. בתור הקדמה והכנה לכך, בערב שבת לאחר חצות של כללות ה"שית אלפי שנין" של העולם, התגלתה החסידות על־ידי הבעש"ט^[14] כטעימה מהגילוי שלעתיד. בתורת הבעש"ט מתגלה נקודה שמאחדת בין העליונים והתחתונים^[15]. הבעש"ט לא רק גילה לתלמידיו הנעלים רזי תורה עמוקים, אלא עיקר הדגשתו הייתה – לאחד את העולם עם אלוקות.

אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא מפירושו של הבעש"ט על הפסוק, שהובא בשער היחוד והאמונה, "לעולם ה' דברך נצב בשמים"^[16]. אל לנו לחשוב שהשמים נבראו על־ידי הקב"ה ואחר־כך הפכו למציאות עצמאית, אלא כל קיומם של כל הנבראים בכל עת ובכל רגע הוא מהדבר ה' המהווה אותם.

בפירוש זה לא מדובר על האלוקות שלמעלה מהעולם; הבעש"ט מגלה בדברים אלה מהי מציאותו האמיתית של העולם הנברא – כל מהותו אינה אלא זה שהוא מתהווה בכל רגע מאת הקב"ה.

[זו גם הסיבה שהבעש"ט הדגיש את עניין ההשגחה הפרטית על כל פרט מהבריאה, בשונה מהשיטה שההשגחה הפרטית היא רק על מין המדבר. בכך מדגיש הבעש"ט את הקשר בין הבריאה לבורא, איך שכל פרט שמתרחש נוגע למעלה וקשור לתכלית הבריאה. עניין זה בולט גם בהדגשת הבעש"ט על כך שעבודת ה' צריכה להיות לא על־ידי סיגופים, תעניות והתנזרות מהגשמיות אלא דווקא מתוך בריאות הגוף ושמחה – "בכל דרכיך דעהו"].

אבל המעניין הוא, שאת הקשר של העולם עם האלוקות הבעש"ט מגלה לא בצורה של הסברים שכליים־אנושיים־מוגבלים, אלא הוא מגלה את האמת כפי שהיא מצד התורה. וכפי שהדבר בולט בסדר הופעת הדברים בספר התניא: בפרק א' מביא אדמו"ר הזקן את פירוש הבעש"ט על הפסוק "לעולם ה' דברך נצב בשמים" – מכך משתמע ש"דברך" ניצב תמיד, "לעולם", בשמים, ואילו יפסיק הכוח האלוקי להוות את הנברא – הוא יחזור להיות אין ואפס ממש כמו לפני ששת ימי בראשית. רק אחר־כך, אחרי שמבאר את גוף העניין כפי שהוא על־פי תורה, ממשיך אדמו"ר הזקן בפרק ב' ומסביר את טעמו השכלי של הדבר באופן שגם "המינים" יוכלו להבין את העניין בשכלם האנושי. אבל זהו שלב ב'; שלב א', היסוד לכל העניין הוא – הפסוק שנכתב בתורה הקדושה!

כאשר היסוד הוא השכל, אזי עד כמה שהעניין יהיה מובן וברור – סוף סוף הוודאות בעניין תלויה בהוכחה השכלית לכך, וגם ההוכחה החזקה ביותר היא מוגבלת. הוכחה שכלית מעצם טבעה אינה ודאות מוחלטת. הבעש"ט לא בא לחזק ביהודים את הוכחות השכל האנושי ליסודי האמונה, הוא בא לגלות את הנשמה האלוקית שביהודי. הוא האיר את אור האמונה כפי שהיא מצד התורה ומצד פנימיות הנשמה, ואת זה הוא גילה בתוך מציאותו של היהודי. מצד הנשמה הקדושה מונח בוודאות הכי מוחלטת אצל כל יהודי שהקב"ה מהווה את העולם בכל רגע, ואת ההנחה הזאת כפי שהיא מצד התורה ומצד הנשמה – גילה הבעש"ט בתודעתו של היהודי.

[דרך אגב, נקודה זו היא יסוד ההבדל בין ידיעת האלוקות כפי שהיא בתורת החסידות לכפי שהיא בספרי החקירה, אפילו בספרי החקירה של גדולי ישראל: החסידות אינה נכנסת לדיון שכלי אודות יסודי האמונה; אדרבה, בספרי החסידות מוצגים עיקרי האמונה בפשטות ובוודאות מוחלטת; אלא שאת אותם יסודות ועיקרים המושרשים וה'ידועים' מכבר בנשמה האלוקית באופן של אמונה, מסבירה החסידות גם לשכל האנושי ב'שפה' המובנת גם לו, כך שטוהר האמונה יוכל להאיר גם בדרגת השכל של האדם].

אם־כן יש כאן מיזוג של שני הדברים: מצד אחד מדובר על מציאותו של העולם, ומצד שני השרשת האמונה באחדות ה' שבבריאה אינה מבוססת על הסברי השכל האנושי אלא הדיבור האלוקי הוא זה שמאיר אצל היהודי. זו דוגמה למיזוג העליונים והתחתונים שיהיה לעתיד לבוא בתכלית השלמות. אז תושלם כוונת מתן־תורה – לחבר בין העליונים והתחתונים בתכלית השלמות

^[1]. לקוטי שיחות חלק ח', שיחה לחג השבועות.

^[2]. שמות רבה פרשה יב, ג.

^[3]. תהילים קטו, טז.

^[4]. שמות יט, כ.

^[5]. שמות כד, א.

^[6]. אבות ב, ט.

^[7]. ראה לקוטי שיחות ח"י עמ' 82.

^[8]. שמות רבה ספכ"ט.

^[9]. ישעיה מ, ה.

^[10]. רמב"ם הלכות מלכים פ"ג ה"ח.

^[11]. שהרי כל משמעותו של מלך בישראל, בפרט מלך מבית דוד, שכל מהותו היא ביטול לקב"ה, הוא השרשת מלכות שמים בעם. ראה דרך מצוותיך מצוות מינוי מלך.

^[12]. וזה שישנן מצוות שהעובר עליהן חייב מיתה – אין זה מצד עצם המרידה במלכות הקב"ה, אלא מפני חומרתן של אותן עבירות. שהרי אם זה מפני המרידה – מדוע יש מצוות שאין חייבים עליהן מיתה ויש שכן? דבר זה מכריח לומר שסוג העונש תלוי בתוכנן וחומרתן של כל אחת מהעבירות.

^[13]. הדבר מרומז בדברי הרמב"ם (הל' מלכים ספי"א) על מעלת מלך המשיח שהוא "הוגה בתורה . . כדוד אביו": מצד אחד יש בו את מעלת התורה שניתנה בסיני, ההמשכה מלמעלה, ומצד שני יש בו את מעלת המלכות – דוד.

^[14]. ראה אור החיים הק' (ר"פ צו. פינחס כו, יט) שבשנת ת"ק (זמן התגלות הבעש"ט) "יתחיל ניצוצי גילוי הגאולה". וראה שיחת הרבי זי"ע, ר"ח שבט ה'תש"נ ס"ח.

^[15]. על פי זה מבאר הרבי זי"ע בדרך הרמז, מה שמתן־תורה היה בו' בסיון ואילו ההסתלקות (או זיכרון ההסתלקות – ראה בלקו"ש הנ"ל הערה 8) של דוד המלך הייתה בז' בסיון: ו' מורה על ששת ספירות המידות, השייכות למתן־תורה (כמאמר חז"ל (ברכות נח, א) "התפארת זו מתן־תורה"), ועניינם הוא המשכת האלוקות, המשפיע, מלמעלה למטה; ואילו ז' מורה על הספירה השביעית, ספירת המלכות, שהיא הספירה של דוד המלך, שהיא שורש הנבראים – עליית המקבל מלמטה למעלה. ואילו הסתלקותו של הבעש"ט, שהחל בחיבור שני העניינים יחד, הייתה בו' בסיון וקבורתו בז' סיון – שני העניינים יחד. ראה בלקו"ש הנ"ל הערה 42.

^[16]. תהילים קיט, פט.