תשובה עילאה

כלל גדול נאמר לגבי התשובה: "אין לך דבר שעומד בפני התשובה". כוחה של התשובה הוא בלתי מוגבל. גם החטא הנורא ביותר יכול לבוא על תיקונו על ידי התשובה – ובכך גדולתה. עם זאת, מוצאים אנו בתורה דברים שעליהם אין התשובה מועילה. ולכאורה, איך מסתדרים שני הדברים הללו זה עם זה?

מוסבר על כך, שכשאומרים שאין התשובה מועילה על עבירות מסויימות, הכוונה היא ל'תשובה תתאה' (=תשובה תחתונה); ואולם יש תשובה שיכולה לתקן גם עבירות אלו, והיא הנקראת 'תשובה עילאה' (=תשובה עליונה).

קודם כל לנקות

חטא ועוון נמשל לליכלוך שמצטבר על כלי, שמונע את השימוש בו. בכלי מטונף לא ישים איש מאכל ומשקה. כך גם במובן הרוחני, החטא מטנף את כלי הנפש ומונע ממנה לקבל אור רוחני, את אור הקדושה. מובן איפוא, שראשית כל חייבים לשטוף ולמרק את ה'כלים', לפני שאפשר להתקדם הלאה.

זו הדרגה הראשונה בתשובה, 'תשובה תתאה' – לנקות את הפגם שגרם החטא. ובניקיון, כמו בניקיון – צריך לטפל בליכלוך עצמו, למרק, לקרצף, והידיים גם מתלכלכות. כך התשובה הזאת עוסקת בחטא עצמו – על היהודי להתבונן בחומרתו של החטא, לבכות ולהתמרמר על שעשה דבר כזה, ולקבל על עצמו לא לעבור עוד על רצון ה'. תשובה זו מאופיינת במרירות, בכי, בהעלאת זיכרון החטא.

זו ההתחלה. כל עוד הכלי מטונף – לא ניתן לשים בו מאומה. על כן צריך לנקותו ולמרקו, וזאת על ידי החרטה, הכאב, הדמעות, ההחלטה התקיפה לא לעשות זאת שוב. תשובה זו ממרקת את כלי הנפש, מסלקת מהם את זוהמת החטא, ומכשירה אותם להיות כלים ראויים לקבלת אור הקדושה.

השלב הבא בתשובה הוא – למלא את הכלים באור. לאחר שהיהודי שב בתשובה שלימה על החטא, ונשמתו התנתקה מהפגמים שהסבו לה העוונות, הוא מרגיש עכשיו צימאון עצום למלא את נשמתו באור. הוא חש כמיהה לרוחניות, רצון עז לדבוק בקב"ה, לחוש את הקדושה האלוקית. הוא מרגיש את החסר, את מה שהחמיץ בכך שלא קיים את מצוות התורה. נשמתו שואפת כביכול לדבוק בקב"ה, להתאחד איתו, להיכלל באורו האין סופי. זו הדרגה העליונה שבתשובה – 'תשובה עילאה'.

תשובה שלא נגמרת

מה שמאפיין את ה'תשובה עילאה' הוא, שהיא אינה עוסקת בחטא עצמו. זו תשובה במובן אחר, במשמעות "והרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה" (קהלת יב,ז). הרצון להשיב את הנפש אל מקורה האלוקי – זו התשובה, שיבה למקור הראשון , לקב"ה.

תשובה זו רווייה בשמחה, על כך שהנפש חוזרת אל מקורה, כבן מלך ששב הביתה, אל אביו, אל ארמון המלכות. הדרגה הראשונה בתשובה היא בבחינת "לב נשבר ונדכה" (תהילים נא), ואילו הדרגה העליונה של התשובה באה לידי ביטוי בהמשך הפסוקים: "תשמיעני ששון ושמחה". (ולכן 'תשובה תתאה' קשורה לימות החול ו'תשובה עילאה' – לשבת).

'תשובה עילאה' מביאה את האדם להתמסר בכל ליבו ונפשו ללימוד התורה, כיוון שבאמצעותה מתאחד האדם עם חכמתו של הקב"ה. הוא חש צימאון שאינו יודע רווייה לאור ה', לקדושה האלוקית, ולכן הוא מוסר את כל כולו לתורה ולמצוות, שבאמצעותם מתדבק האדם בשכינה, מבחינה זו, אין התשובה הזאת מסתיימת לעולם, כי אין סוף למידת הדביקות של האדם בבורא, והוא חותר ללא הרף לדביקות עמוקה יותר.

לאמיתו של דבר, גם בתוך ה'תשובה תתאה' טמון ניצוץ של 'תשובה עילאה', שאותו יש לפתח ולהרחיב. אם אין באדם ניצוץ של כמיהה לרוחניות, לקדושה, לא ירגיש את החיסרון שבחטא. מי שלא ראה אור, אינו חש כמה זה רע להיות בחושך. אותה נקודה פנימית של 'תשובה עילאה' היא הגורמת לאדם לרצות להיחלץ מהחטא ולשוב בתשובה, כפשוטם של דברים.

 תניא אגרת התשובה פרק ד' ואילך. לקוטי־תורה פרשת בלק דף עג ואילך, ועוד

זדונות נעשו כזכויות 

ידוע מאמר חז"ל (ברכות לד,ב): "מקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד בו". אחד ההסברים לכך הוא, שאצל בעלי תשובה "זדונות נעשים לו כזכויות". כשהחוטא שב בתשובה שלימה – לא זו בלבד שהחטאים נמחלים לו, אלא שהם עצמם נהפכים לזכויות. כך יש לבעל התשובה דבר שאין לצדיקים: להם יש רק מצוות רגילות, ואילו לבעל התשובה יש גם עבירות שהפכו לזכויות.

דבר זה דורש ביאור: כל עוד אנו אומרים שהתשובה מוחקת את העוון כאילו לא הי' מעולם – ניחא; אך למה יהפוך העוון לזכות?! איך ייתכן שחטא ודבר רע ייחשב כמצווה בעקבות התשובה?!

צימאון התשובה

כדי שהזדונות יהפכו לזכויות, יש צורך בתשובה מיוחדת. בתשובה דרגות רבות, שנחלקות באופן כללי לתשובה מיראה ולתשובה מאהבה. תשובה מיראה גורמת רק לכך שהעוונות ייסלחו ויימחקו, ותשובה מאהבה פועלת ש"נעקר עוונו מתחילתו". אך כדי שהזדונות יתהפכו לזכויות יש צורך ב"תשובה מאהבה רבה", שהיא נעלית הרבה יותר מתשובה מאהבה רגילה.

לאהבה גדולה כזאת לקב"ה מגיע בעל התשובה דוקא כתוצאה מהריחוק. הרגשת ריחוקו מה' מעוררת בו צימאון עצום לאור האלוקי, כאדם צמא ההולך במדבר, שרק הוא יודע להעריך באמת את ערכם של המים. צימאון זה עז יותר מצימאון נפשם של הצדיקים שלא חטאו מעולם. והואיל ורק על ידי החטא מגיע האדם לאהבה כה גדולה אל הקב"ה, הרי גם החטא הוא כביכול שותף בכך. לכן הופכת התשובה את הזדונות לזכויות, כיוון שעכשיו, כששב האדם בתשובה, התברר, שבסופו של דבר גרם החטא ליתר קירוב אל ה'.

הניצוץ שבחטא

בעומק יותר קושרת זאת תורת החסידות לעניין 'בירור הניצוצות'. בכל דבר בעולם ישנו ניצוץ אלוקי (שממנו שואב אותו דבר את קיומו וחיותו). תפקידו של היהודי 'לברר' ולהעלות את הניצוץ הזה. כשיהודי נוטל חפצים גשמיים ומקיים בהם מצוות או מברך עליהם – בכך הוא גואל את הניצוצות האלוקיים שהיו טמונים בהם ומעלה אותם למקורם.

אך מה עושים עם הניצוץ האלוקי שטמון בדברים האסורים? כיוון שדברים אלה קיימים בעולם, בהכרח שגם בהם יש ניצוץ אלוקי. ואדרבה, על פי הכלל, שכל הגבוה יותר נופל למטה יותר, הרי הניצוצות האלוקיים שחבויים בדברים האסורים, נעלים ונשגבים יותר מהניצוצות שמקיימים את הדברים המותרים. ובכן, ניצוצות אלה אינם יכולים 'להתברר' באופן חיובי, אלא באופן שלילי – על ידי שדוחים ומרחיקים אותם ומוציאים אותם מחוץ לתחום. רק לעתיד לבוא, כשהקב"ה יעביר את רוח הטומאה מן הארץ, יוכלו הניצוצות הללו להיגאל ולשוב למקורם.

ובכך יתרונו של בעל התשובה. כשהוא שב עכשיו בתשובה מאהבה רבה, הוא מעלה איתו גם את כל הדברים שבהם נכשל בהיותו חוטא. נכון שבשעת החטא הוא גרם גלות עמוקה יותר לניצוצות הקדושה שבדברים האסורים והורידם לעמקי שאול – אך עכשיו, על ידי התשובה, הוא מחלץ את עצמו יחד עם ניצוצות הקדושה הללו ממעמקי הרע ומשיבם למקורם. על ידי התשובה נגאלים ניצוצות הקדושה הנעלים שנפלו אל תוך הדברים האסורים, ובכך יתרונו הגדול של בעל התשובה.

אלא שעל כך נאמר (יומא פח,ב): "האומר אחטא ואשוב אין מספיקים בידו לעשות תשובה". יכול יהודי לטעון, שברצונו לגאול את ניצוצות הקדושה שחבויים ברע, ולכן הוא "יחטא וישוב", כדי להעלות ניצוצות אלה על ידי התשובה. על כך מזהירים אותו – "אין מספיקים בידו לעשות תשובה". גאולת הניצוצות צריכה להיעשות כרצון ה' ולא בניגוד לרצונו. רצון ה' הוא, שיהודי ילך בדרך הישר ויהי' נקי מחטא. וזו מעלתם של הצדיקים שלא חטאו מעולם.

 תניא פרק ז. דרך מצוותיך דף קצא ואילך. לקוטי־שיחות חלק יז עמ' 185 ואילך, ועוד

האש שבוערת לעולם

כל העניין הזה ששמו 'תשובה' הוא מופלא למדי. יכול אדם להיות חוטא ופושע שאין גרוע ממנו, ובהרף עין, על ידי תשובה כנה ואמיתית מעומק הלב, ליהפך לצדיק גמור. אין לה הגבלות, לתשובה. אין שום שער שנשאר חסום בפניה. אין דבר שעליו היא אינה מועילה. התשובה – מעל הכול!

הדבר הזה אינו קל כל כך להבנה. איך יכול רגע אחד של תשובה להעלים התנהגות מושרשת ועמוקה של שנים רבות? איך ייתכן לכפר על אי קיום מצוות עשה ומצוות לא תעשה רק על ידי מחשבה רצינית של תשובה?

מצוות–חומר בעירה

תורת החסידות מסבירה את מהות התשובה על ידי המשלת הקשר שבין יהודי לקב"ה – לאש. את הפסוק: "כי ה' אלוקיך אש אוכלה הוא", מפרשת החסידות: הקשר שלך עם הקב"ה, כמוהו כ"אש". כשם שאש זקוקה לתנאים בסיסיים כדי לבעור ולדלוק, כך הקשר של היהודי עם הקב"ה נזקק לתנאים מתאימים שיאפשרו את קיומו.

התנאים הבסיסיים הדרושים לקיומה של להבה הם שניים: א) שיימצאו חומרי בעירה מתאימים שבהם תוכל הלהבה להיאחז; ב) שלא יפריעו לה חומרי כיבוי, דוגמת מים ועפר. אש שלא נותנים לה חומרי דלק מספיקים או שנשפכים עליה חומרי כיבוי, דועכת וכובה בסופו של דבר. היא יכולה לבעור כראוי רק אם שני התנאים הללו מתקיימים בה.

כך גם ה'להבה' של הקשר בין היהודי אל הקב"ה זקוקה לשני התנאים הללו: א) ל'חומרי דלק' שיזינו וילבו אותה, שהם לימוד התורה וקיום מצוות עשה המהווים מעין 'חומרי בעירה' עבור 'אש' האהבה לקב"ה; ב) היא צריכה להישמר מפגיעת חומרי כיבוי, שהם כל הדברים שאסרה התורה, אשר פוגעים ב'אש' האהבה לקב"ה ועלולים לגרום לדעיכתה ואף לכיבויה.

כשיהודי לומד תורה, מקיים את מצוות העשה, נזהר מלעבור על איסורי התורה, בכך הוא מזין ושומר בהתמדה את הקשר שלו עם הקב"ה. לעומת זאת, אם לא למד תורה, אם לא קיים כיאות את המצוות, אם עבר על מצוות לא תעשה, בכך פגע ב'להבה' של הקשר שלו עם הקב"ה. הוא גרם להקטנתה, לעמעומה, לדעיכתה, ובמקרים מסויימים אף לכיבוייה רחמנא ליצלן.

 צור החלמיש

זהו המצב שבו נמצא יהודי שחטא ועכשיו הוא זקוק לתשובה. הוא עומד עכשיו בפני בעיה ממשית: איך לחזור ולהבעיר את ה'להבה' שנפגעה? איך לתקן את כל מה שהי' חסר ל'אש' ואת כל הדברים השליליים ש'נשפכו' עלי' והפריעו לה לבעור?

וכאן מקומה של התשובה. היא מביאה 'אש' ממקור אחר, ממקום שבו החטא והעוון אינו יכול לפגוע. יש לנו דוגמא ל'אש' כזאת, 'אש' שאינה זקוקה לחומרי בעירה ושאינה נפגעת על ידי מים ועפר: ה'אש' שטמונה בתוך צור החלמיש. אנו יכולים להטביל את האבן הזאת שנים רבות בתוך מים, אך ברגע שנוציא אותה מהמים ונכה בה, יפרוץ הניצוץ, תפרוץ האש.

'אש' מעין זו קיימת גם אצל היהודי. זהו הקשר העמוק והפנימי בין נשמתו האלוקית של היהודי לבין הקב"ה. קשר זה קיים לנצח ואינו נפגע לעולם. ל'אש' זו רמז הקב"ה למשה רבינו, לאחר חטא העגל, באומרו: "ושמתיך בנקרת הצור". בכך רמז לו ל'אש' הפנימית, דוגמת ה'אש' שבצור החלמיש, שקיימת בלב היהודי גם לאחר שחטא.

וזה כוחה ותפקידה של התשובה: על ידי שהיהודי מתמרמר מעומק הלב על ריחוקו מהקב"ה ועל האהבה לה' שנפגעה ואולי כבתה, הוא מגיע אל אותה 'אש' פנימית שקיימת לעולם. הוא חושף את הקשר העצמותי, הבלתי תלוי, בינו לבין בוראו. וכאשר 'אש' זו מתגלית בנפשו, היא דומה ללהבה ענקית שמבעירה מחדש את ה'אש' שנפגעה. על כן אין דבר העומד בפני התשובה ולכן היא עומדת מעל כל המצוות.

לקוטי־תורה פרשת אחרי דף כו

צדיקים חוזרים בתשובה

בשחר הופעתה של החסידות, כאשר רבים בעם ישראל טרם ירדו לעומקה, הייתה אחת מנקודות המחלוקת החשובות – הצורה שבה מפרשים את המושג 'תשובה'. החסידות טענה, שהתשובה שייכת לכול, גם לצדיקים ולתלמידי חכמים, שאף עליהם לחזור בתשובה. לעומתם טענו ה'מתנגדים', שדבר כזה משפיל את כבוד התורה, שהרי העולם כולו לא קיים אלא בזכות התורה ולומדי', וכאן באה החסידות ועשתה מתלמידי החכמים אנשים שצריכים לחזור בתשובה.

על מה היה הוויכוח הזה? הרי מקרא מלא דיבר הכתוב (קהלת ז,כ): "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא".

ובכן, לא על זה היה הוויכוח. הכול הסכימו לכך שצריכים תמיד להוסיף בשלימות בעבודת ה' ולתקן את הדברים הטעונים שיפור. אך היו שלא יכלו לקבל את גישתה של החסידות, שצריכים לשוב בתשובה לא רק על מה שלא הי' בסדר, אלא גם על מה שכן הי' בסדר. במילים אחרות: החסידות לימדה, שצריכים לעשות תשובה לא רק על החטאים, אלא גם על המצוות.

 "אילו הייתי יודע"

על רבי אברהם אבן עזרא מסופר, שפעם הלך בדרך כשהוא לבוש בבגדי איש פשוט ומסתיר את זהותו. באחד המקומות התארח ימים אחדים אצל יהודי שקיבלו בסבר פנים יפות, האכילו והשקו ביד רחבה ונהג בו הכנסת אורחים ללא דופי. בתוך כך נודע איכשהו בעיר שהאורח הזר הוא הוא רבי אברהם אבן עזרא וכל גדולי העיר החלו לנהור אל ביתו של אותו יהודי כדי לראות את פני האורח ולהשתעשע עמו בדברי תורה. ראה היהודי את כל הבאים ושאל מה זה ועל מה זה. השיבו לו, שהאורח שבביתו הוא הגאון המפורסם רבי אברהם אבן עזרא. שמע זאת היהודי – והתעלף.

כשהתעורר מעלפונו נפל לרגליו של אורחו והחל לבקש מחילה וסליחה על שאולי לא נזהר מספיק בכבודו ולא אירחו כיאה לו. שאלו הגאון: "הרי אירחת אותי למופת ונתת לי כל טוב, ולמה אתה מתנצל?" השיב היהודי בבכי: "אבל אילו הייתי יודע שכבודו הוא הגאון האבן עזרא – הייתי נוהג בו כבוד ביתר שאת וביתר עוז"!

שמע זאת האבן עזרא ואמר: "ריבונו של עולם, מבקש אנוכי ממך מחילה וסליחה על שלא עבדתיך כראוי. אילו הייתי יודע באמת על גדולתך ורוממותך, הייתי עובד אותך הרבה יותר מכפי שעבדתיך עד כה".

התבגרנו ביום

סיפור זה ממחיש לנו את שיטת החסידות, שאף על המעשים הטובים צריך לעשות 'תשובה'. שהרי כשאנו מתעלים בתורה ובהבנת גדולתו של הקב"ה אנו מבינים, שאיך שעבדנו אותו אתמול ושלשום הי' זה הרבה פחות מכפי שצריכים באמת לעבוד את ה', לאור הבנתנו הנוכחית. על כן עלינו לחיות כל ימינו במצב של 'תשובה' – לחזור בנו מהצורה שבה עבדנו את ה' עד כה ולעבור לדרגה אחרת לגמרי של עבודת ה'.

 החסידות מלמדת אותנו, שגם הטוב הוא יחסי. מה שהי' טוב אתמול, כבר לא טוב היום. אם אדם מבוגר יתנהג כ'ילד טוב' יהי' זה רע מאוד עבור המבוגר, אף שלגבי הילד זה שיא השלימות, שכן מבוגר נדרש להתנהגות אחרת לגמרי. אף בעבודת ה' כך: אמנם אתמול למדנו תורה וקיימנו מצוות ועשינו דברים טובים ונפלאים, אבל מאז עבר עוד יום, התבגרנו, החכמנו – ועכשיו הדרישות מאיתנו הן ברמה אחרת לגמרי, עד שעלינו לעשות תשובה גם על מעשינו הטובים מאמש.

ראה תניא פכ"ט. ספר המאמרים תרנ"ט עמ' סג ואילך. ספר השיחות ה'תש"ב בלה"ק עמ' מז

למה להתוודות?

במניין המצוות של הרמב"ם אין התשובה נמנית כמצווה, אלא הווידוי בלבד (מצוות עשה עג): "נצטווינו להודות בחטאים שחטאנו לפניו יתעלה בדיבור, כשנשוב מהם, וזהו הווידוי". הרמב"ם עצמו מדגיש, שהווידוי צריך לבוא מתוך תשובה ועזיבת החטא: "כל המתוודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב, הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו"; אולם כשם שאין די בתשובה עצמה, כך צריכה התשובה לבוא לידי ביטוי בדיבור, בצורת הווידוי.

 אדם שיושב ביום הכיפורים כל היום בהרהורים נוקבים של חשבון נפש וחרטה מעומק הלב, אבל משום מה לא אמר את ה'ווידוי', והשאיר את החרטה והתשובה בלבו בלבד, לא קיים מצוות עשה של תורה וחסר אצלו חלק עיקרי בתשובה – ה'ווידוי דברים'.

מכאן, שהווידוי ממלא תפקיד חשוב בהתנקות הנפש מפגם החטא, נוסף על עצם הטהרה שנוצרת על ידי החרטה והתשובה.

 מחשבה ודיבור

ההבדל בין התשובה בלב לבין הווידוי הוא, שרגשות הלב הם עניין פנימי־רוחני, ואילו הווידוי הוא ביטוי חיצוני בתוך מציאות העולם. נהוג לחלק את דרכי הביטוי של נפש האדם לשלושה סוגים: מחשבה, דיבור, מעשה. המחשבה היא פנימית, בתוך נפש האדם, והיא דבר שבינו לבין עצמו. הדיבור והמעשה, לעומת זאת, מעבירים את מה שיש בתוך הנפש אל תוך מציאות העולם. המעשה מבטא זאת בצורה ממשית וחזקה יותר מהדיבור, אבל גם הדיבור משאיר רושם ממשי מסויים בתוך מציאות העולם (וגם בהלכה ישנו הכלל: "עקימת שפתיו הוי מעשה").

פעולה שלימה היא זו שיש בה 'נפש' ו'גוף'. ה'נפש' – היא הכוונה הפנימית שעומדת מאחוריה, וה'גוף' הינו המעשה החיצוני, הביטוי הממשי בתוך מציאות העולם. כוונה לבד היא כנפש בלי גוף, כשם שמעשה בלי כוונה הוא כגוף בלי נשמה. לכן יש צורך בשילוב של השניים – של ה'נפש' וה'גוף', הכוונה והביטוי החיצוני הממשי.

דבר זה יסייע לנו להבין את משמעותו של הווידוי. הוא אמנם ביטוי חיצוני בלבד של החרטה והתשובה, אבל הוא חיוני ביותר, בכך שהוא יוצר לבוש של 'גוף' אל הכוונה הפנימית של התשובה שבלב. כל עוד התשובה נשארת בלב בלבד, הרי זה בבחינת נפש לבד, משהו רוחני שאין לו קשר הדוק עם מציאות העולם. הווידוי מעביר את הרגש הפנימי לדרגא ממשית יותר של המציאות – אל תוך העולם.

 גוף ונפש החטא

יש בכך עניין עמוק יותר. התשובה הרי באה לתקן את חטאי האדם. גם החטאים יש בהם 'נפש' ו'גוף': 'נפש' החטא היא התאווה שהביאה את המעשה הרע, שהוא, המעשה, 'גוף' החטא. כל עוד התשובה נעשית בלב בלבד, יש בכוחה למחות ולהעביר רק את הרושם שנוצר מ'נפש' החטא; התשובה שבלב עוקרת את התאווה הרעה. אבל אין הרגש שבלב יכול להשפיע על העולם הגשמי, ועדיין נשארת המציאות של 'גוף' החטא. עקירת 'גוף' החטא נעשית דווקא על ידי הווידוי, שבא בדיבור.

 לאמיתו של דבר אין מדובר כאן ברעיונות מופשטים. בקבלה ובחסידות מוסבר, שהחטא יוצר מציאות של 'קליפה' (שנקראת גם 'מלאך רע'). מציאות זו רודפת את האדם ומונעת מן הנפש לעלות לעולמות הקדושה. לכן מוכרח למחותה ולהעבירה מן העולם. התשובה שבלב מוציאה מן ה'קליפה' את חיותה הפנימית, שהיא התאווה הרעה, אך כדי למחות את 'גופה' ובכך להעבירה לגמרי מן העולם, יש צורך בפעולה חיצונית, שהיא הדיבור – וידוי דברים. על ידי אמירת נוסח הווידוי, המקיף את כל אותיות הא־ב, נמחה ונעקר 'גוף' הרע ולא נותר ממנו כל זכר.

 דרך מצוותיך מצות וידוי ותשובה