מצה זו שאנו אוכלים

בכל מועדי ישראל ובשבתות השנה, מוקדש מקום נכבד לסעודת היום. הסעודה איננה רק ליווי הכרחי של צרכי החיים, אלא היא חלק מהותי מהם ובפרט בשבת ובחג. מעמד נכבד זה של הסעודה איננו שייך רק לימים מיוחדים בשנה, אלא, בעיקרו של דבר, כל אכילה יומיומית היא דבר שיש להתייחס אליו ברצינות, ואשר על אף היותה קשורה בסיפוק צרכי הגוף, יש בה - בכל עת - משמעות מעמיקה יותר.

התייחסות זו לאכילה, מקבלת משנה משמעות בסעודת ליל הסדר, כסעודה שעוסקים בה באכילה מצדדים רבים. הסדר הריהו בעיקרו חזרה על דרכי אכילתו של קרבן הפסח, וחלות בו המצווה לאכול מצה והאיסור על אכילת חמץ. מעבר לאכילה ככלל, הקשורה בהכרה של האדם האוכל לגבי משמעות האכילה[1], קשור הלחם על שני סוגיו - חמץ ומצה - ביתר שאת, לשאלת ההכרה.

בגמרא נאמר ש"אילן שאכל ממנו אדם הראשון... חיטה הייתה, שאין התינוק יודע לקרות אבא ואימא עד שיטעום טעם דגן"[2]. מכאן רואים אנו שיש קשר פנימי של החיטה עם עץ הדעת, וקשור למהות האדם כבעל הדעת וההכרה. הלחם, גם מבחינה תרבותית-אנתרופולוגית, מוגדר כמזונו של האדם דווקא. בשר ופירות נאכלים על ידי האדם בדומה לשאר בעלי החיים - כחלק מהעולם הטבעי, אך הלחם הוא מזונו המיוחד של האדם בתור אדם. כאשר אדם אוכל לחם, הוא נקשר ברמה גבוהה יותר אל התרבות האנושית ואל מהותו שלו, כאדם בעל דעת - יודע טוב ורע.

ספרי החסידות העוסקים בעניין זה, מדגישים ש"אין התינוק יודע לקרות 'אבא' - דווקא - עד שיטעום טעם דגן". הקשר אל האב איננו קשר ראשוני; הקשר הראשוני והטבעי של הילד הוא אל האם, שכן, בייחוד בזמן ההנקה, היא האובייקט הראשון והמיידי שבהכרה שלו. לעומת זאת, הקשר עם האבא איננו קשר ביולוגי ישיר, אלא קשר של תרבות, שבא רק לאחר שהילד עובר את שלב ההכרה הבסיסית.

אכן, בשלבים הראשונים, גם הקשר עם האב איננו קשר אינטלקטואלי שמונע ממודעות והבנה. הילד האומר 'אבא' איננו מבין את כל השלכותיו ומשמעויותיו של המושג. אין הוא תופס בדיוק מה זה אבא, ומה הקשר שיש לו עם אבא. כל שהוא קולט היא דרגה מסוימת של הכרה המביאה לדיבור וללימוד השפה. כאשר הילד לומד לבטא את עצמו במילים, הוא למעשה עושה את הקפיצה הראשונה של ההכרה - המעבר למהות משוכללת יותר.

את ההַכָּרוֹת הראשוניות והבסיסיות שלנו, קולטים אנו דרך החושים הגשמיים, שהם גולמיים וחומריים מאוד. הכרות גבוהות יותר, דורשות קפיצה מסוימת - שכלית או רגשית - אל מהות שמעבר; בדיוק כפי שהתינוק צריך לעשות כדי להגיע לדרגה שהוא יוכל לקרוא 'אבא'. תהליך זה יכיל תמיד דילוג - שלבים שאינם מודעים. השלב הראשוני של אכילת הלחם הראשון, שלאחריו הקריאה 'אבא', מבטא את הקפיצה אל סוג אחר של הכרה, אל רמה אחרת של מודעות.

פתח למהות אחרת

כאשר יצאו בני ישראל ממצרים, הם נדרשו לעלות בבת אחת למדרגה שמבחינתם הייתה למעלה מן הדעת ומן ההסברים - לראשונה הם נדרשו לומר 'אבא'. עם ישראל, אשר בשעת יציאת מצרים הוא עודנו בבחינת ילד, שצריך ללמוד בפעם הראשונה מי זה אבא ומה זה אבא, איך אומרים את זה ואיך מתייחסים אליו. בשביל התפתחות שכזו, נדרשת התייחסות שאינה בנויה על הבנה מסודרת ושכלית, אלא יוצאת מן הנקודה שבה האדם מוכן לקבל דברים ללא הסבר מובנה, למעלה מן הטעם.

את פתיחת הפתח למהות החדשה, מבטאת המצה; הפרימיטיבית, הבלתי מפותחת, והבלתי מושלמת. לחם החמץ הוא תוצר של תרבות, ודורש זמן להכנה הדרגתית: ללישה, להתפחה ולאפיה; דרושה ישיבה של קבע ודרושה רמה מסוימת של התפתחות. המצה, לעומתו, היא הלחם הבסיסי - חיטה גולמית שעברה שינוי שאינו ממשי - שהרי היא עדיין לא תפחה ולא החמיצה כלחם רגיל. בלחם זה אין שום תוספת שאינה הכרחית - הוא חסר טעם, חסר מלח, ואינו דואג לטעמים מעודנים ומפותחים. למעשה, המצה היא הדבר הראשוני ביותר שניתן כבר לכנותו 'לחם'. משום כך, מבטאת המצה את השינוי שהתחולל עם יציאת מצרים: במובן ההיסטורי - כראשיתו של העם היהודי; ובמובן הפנימי-אישי, כשלב של הכרה ראשונית ושל מודעות בסיסית; זהו השלב שבו הילד אומר לראשונה 'אבא', לא מתוך התעמקות או השגה אינטלקטואלית, אלא בדרך של קליטה ותפיסה שאינן מפותחות.

התהליך שמבטאת אכילת המצה הוא קניית היכולת לקבל דברים שאינם מובנים, כמסקנות, כאקסיומה; היכולת להכיר בכך שישנם דברים שאינם מובנים די צרכם, ובכל זאת ניתן לקבל אותם ולהאמין בהם. קנייתה של יכולת זו היא הצעד הראשון בדרך להכרה כלשהי, וביציאה ממצרים היא הכרחית, בראשית הדרך להכרת האלוקים בהר סיני. רק לאחר שלב זה ניתן להתקדם אל רמות גבוהות יותר של הכרה, על ידי אכילת לחם רגיל - לחם חמץ.

מאכל האמונה

בתורה ניתנים שני טעמים למצוות אכילת מצה בפסח, ולכאורה נראה כי סותרים הם זה את זה. הטעם האחד הוא משום שכך ציווה ה', לפני אכילת הפסח במצרים: "צלי אש ומצות על מרורים יאכלהו"[3]. הטעם השני לאכילת מצות הוא לזכר אבותינו, שבבוקר שלאחר אכילת הפסח "ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות... כי גורשו ממצרים"[4], ולזכר הדחק וחוסר הזמן של אבותינו אנו אוכלים מצות עד היום. החסידות מתרצת את הסתירה, בהסבירה שישנם שני 'סוגי' מצה, שתי בחינות של מצה, המבטאים שתי דרגות שונות באכילת המצה. אכילת מצה נושאת בתוכה שני תהליכים, שיש להן משמעות - הן במישור ההיסטורי, והן בחיי הנפש של כל אדם מישראל.

התהליך הראשון הוא מעין זה שעוברים ישראל בעת אכילת הפסח במצרים. אכילת המצה - הלחם הפשוט - מסמלת את התחלת הדרך מתוך הנקודות הבסיסיות והפשוטות ביותר. כל התחלה של דרך רוחנית חדשה, של הכרה חדשה, צריך שיהיה בבסיסה נקודת תמצית של אמונה נקיה לגמרי - בלי שום תערובות, בלי שום רציונליזציה, בלי שום קישוט. היה אז צורך לדלג על הרבה שלבים אמוציונליים ואינטלקטואליים, אל מעבר לגבולות העולם המוכר והמושגים הרגילים, היישר אל המסקנות - "ויאמן העם, וישמעו"[5]. כאשר האמונה מקדימה את השמיעה-ההבנה, היא מאפשרת להיפתח להבנה ולהכרה בדרגה אחרת ובהיקף אחר. באותה מידה, נדרש גם כל אדם פרטי לעשות בליל פסח את הפסיחה-הדילוג שלו, ולהתחיל להתוודע אל הקב"ה.

התהליך השני, המסומל על ידי המצה שנאפתה בבוקר שאחרי אכילת הפסח, הוא הצורך לשוב ולאכול מצה גם בשלבים מאוחרים יותר. בכל דרגה רוחנית בה נמצא האדם, גם בדרגות הגבוהות ביותר, הוא צריך לחדש את עצמו, לשוב לקו ההתחלה - נקודת הקפיצה הראשונה, שאותה מבטאת המצה - נקודת היסוד של אמונה ראשונית. כל אדם בן זמננו צריך לעבור תהליך שכזה, שכן אנחנו חיים בעולם מתורבת, מתוחכם ומפותח, וחושבים ש"כולנו חכמים וכולנו נבונים" ויודעים כבר הכל. אנו צריכים לחזור אל חוסר הידיעה, לדעת שיש דברים שאין אנו מבינים ושלעולם לא נוכל להבין, בכל דרגה שבה נהיה; כמו שאמרו: תכלית הידיעה שלא נדע[6].

בהגדה נאמר על המצה המסמלת תהליך זה "שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וגאלם". מצה זו מבטאת את ההתגלות האלוקית הישירה - בצורתה המאסיבית, שאינה מותירה מקום לכל גדלותו של האדם, לכל ידיעותיו ולכל תרבותו. כמו בגילוי של יציאת מצרים, שהיה "לא על ידי מלאך, לא על ידי שרף ולא על ידי שליח, אלא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו"[7], בו לא היה מקום לטעות במתגלה. בשעת ההתגלות אין משנה היכן היה האדם - באיזו דרגה ובאיזה שלב, שכן הוא שב באחת אל נקודת הבסיס הראשון, אל הנקודה של המצה.

תהליך זה שב על עצמו בליל הסדר מדי שנה - בשאלת ארבע הקושיות, שיכולה להיעשות גם על ידי מבוגרים. הדבר מתאפשר מפני שזהו הזמן בו הכל נעשים כילדים קטנים, היכולים לשאול מחדש את כל השאלות, למרות כל הידע שהצטבר במשך השנה. פסח הוא חג האביב - בו הכל מתחיל לצמוח, כל המציאות מתחדשת ואיתה התחדשותו של האדם. ניסן - כמו ניצן - הוא ההתחלה של הפריחה, בה הכל שב וצומח מן ההתחלה.

צד זה במצה נקרא בזוהר "מיכלא דמהימנותא"[8] (-מאכל האמונה), שכן כמו האמונה, המצה היא גם תחילת התהליך וגם סופו. האמונה זהה היא - הן של העבדים שלראשונה קראו 'אבא', והן של אלה ש"יודעים את התורה", ועדיין מרגישים שיש משהו מעל ומעבר להשגה. אף שהשנייה היא אמונה המתחילה משלב גבוה יותר, הרי שגם ביסודה עומד אותו חוסר ידיעה.

מצה במקדש

כשם שמעגל השנה היהודי - הזמן - זקוק לפסח, כך גם העולם, כמקום גשמי ומתורבת, זקוק למקום מעין זה, שנותן כוח להתחלות חדשות, ולקפיצות קדימה. זהו תפקידו של בית המקדש. בבית המקדש הייתה המצה מצויה כל ימות השנה, ולמעט יוצאים מן הכלל, לא הכניסו למקדש חמץ. אל מול הקודש, מעמדו של האדם הוא לעולם כמי שמתחיל עתה; שם לא ניתן לעמוד עם המטען של היום הקודם ושל השנים הקודמות, אלא לבד, בלי שום תוספת.

המצה מסמלת את החזרה אל ההתחלות ואל הפשטות. בתוך חיינו בעולם אנו אוכלים לחם ועוגות, וזוהי תנועה של התקדמות אל תוך העולם - התפתחות ומורכבות. התנועה ההפוכה - אכילת המצה - מבטאת את היכולת שלנו לחזור; לחזור אל המקדש, מהעולם המסובך אל המקום הפשוט. הן בפסח והן במקדש, אנחנו חוזרים אל נקודת ההתחלה, כדי לבנות מחדש את היחסים הראשוניים. ובעת שבונים אותם - מוכרחים להזהר מחמץ, ולו בכמות מזערית.

לשמירה על נקודת ההתחלה ישנה חשיבות רבה, משום שעל בסיסה נבנה המבנה הגדול. אם ההתחלה היא פגומה או מלוכלכת - כל מה שיבנה על גביה בהמשך יהיה פגום כמותה. משום כך, על כל נקודה של התחלה צריך לשמור, שתישאר נקיה לגמרי. כדי שהמצה תישאר מצה, ותוכל לשמש בסיס להמשך

[1] בספרי הקבלה והחסידות מבואר, כי כוחות אלוקיים מחיים את הדומם והצומח ונמצאים בהם. כוחות הקדושה הללו, השבויים כביכול בתוך העולם, ומצויים גם בתוך המזון, 'מחפשים' לעצמם דרך ביטוי כדי להגיע למגע עם האלוקי, ולחזור למעמדם הקדוש המוחלט. כאשר האדם בעל ההכרה ובעל היכולת של מגע עם האלוקי אוכל, והמזון נעשה לחלק ממנו - מתאחד האדם עם ההוויה הפנימית הגבוהה שיש באוכל, וכך יוצאים הכוחות האלוקיים שבאוכל מן ההעלם והגלות. משום כך, האכילה במדרגתה הגבוהה, נתפסת כפעולה שיש בה 'העלאת הניצוצות' - כוחות של קדושה, שעל ידי היכללותם בגוף האדם מוצאים להם דרך להגיע לידי ביטוי והתגלות וחוזרים למקומם האמיתי והגבוה.

[2] ברכות מ, א.

[3] שמות יב, ח.

[4] שמות יב, לט.

[5] שמות ד, לא.

[6] ספר העיקרים מב, ל.

[7] מתוך ההגדה של פסח.

[8] זוהר שמות קפג, ב.