הנסיעה לליובאוויטש
בבית הכנסת הקטן בו למדתי התפלל רב אחד מרבני העיר. דרשן נפלא שהיה דורש בביהכנ"ס של בעלי המלאכה. הוא קירבני במאד, ובחגים הייתי סמוך על שולחנו. פעם סיפר בהתלהבות, שראה בספר קטן, ו"תניא" שמו, של "הרב" - כפי שמכנים את האדמו"ר הזקן - ביאור נפלא על ענין אחד שכל ימיו היה מצטער על ביאורו, והוא ענין גילוי שכינה: מה צורך בבית מיוחד כגון בית המקדש לפנים, או בית כנסת, מקדש מעט, בימינו - הלא "מלא כל הארץ כבודו"?!
אך, שם מבואר באריכות, במשל, כי הנפש אמנם ממלאה את כל הגוף, אך עיקר משכנה וגילויה במקום מיוחד - במוחין שבראש. כיוצא בזה גם הקב"ה, אף שמלא כל הארץ כבודו, מכל מקום עיקר גילויו הוא במקום המקדש, והיום בית הכנסת במקום מקדש מעט (ראה "תניא" פרקים נא, נב, נג). הוא ביאר את הרעיון באריכות לפני ההמון אשר נהנה מאד. מדבריו למדתי, כי דברי חסידות שלומדים בליובאוויטש, שמקור מוצאם הוא הגאון בעל ה"תניא", אינם דברי קבלה סתומים, כי אם דברים מלאי הבנה והשגה מלאה. דבר זה הגביר וליבה בי את החשק לנסוע לליובאוויטש.
אבא מארי ז"ל בא אלי [לקישינוב], אבל לא עלה בידו להסתדר בעיר. הוחלט כי נסע יחד לליובאוויטש, הוא יכנס אל הרבי ליחידות, והרבי ישיא לו עצה איך ובמה להסתדר, ואילו אני אשאר שם ללמוד. תיכף אחר חג הסוכות יצאנו לדרך, אבל הדרך התארכה וקשתה עלינו. באותו זמן פרצה השביתה הגדולה של פועלי מסילת הברזל, ובעמל רב הגענו לתחנת רודניא. עלינו עם עוד מספר נוסעים לעגלה ההולכת לליובאוויטש. ברם, אך הגענו לתחום העיר נזדעזענו ורעדה אחזתנו: חבורת שקצים צעירים מהגוים, המגויסים לעבודת הצבא, שיכורים ומקלות בידיהם, קיבלו את פנינו בצעקות מבהילות: "ז'ידי יעדוט" (יהודים נוסעים)!
בעל העגלה עצר את הסוסים וציוה עלינו לברוח. נפוצנו לכל רוח, אבל הם השיגו אותנו ופגעו והיכו בנו. אבי ז"ל נפגע בגולגלתו ונפל ארצה. משראו כי נפל, ודם זב ממנו, הרפו והלכו להם. העמדתי את אבי ז"ל על רגליו והולכתיו אל הבית היהודי הראשון בעיר, שם הגישו לו "עזרה ראשונה", רחצו היטב את מקום החבלה, ומשגילו נקב בגולגולתו - סתמוהו בלחם רך וחבשו את ראשו במטלית לבנה. כיון שכבר החשיך, נשארנו ללון במקום ושהינו שם עד אור הבוקר. מארחינו הרגיעו את אבי ז"ל שאין נשקפת לו סכנה ח"ו. עד מהרה שבה רוחו אליו ועזבנו את הבית בדרכנו אל חצר הרבי.
מרחוק ראינו את חצר הרבי. לפנינו נתגלו בניני עץ מפוארים ועל כולם השתקף לעינינו האולם הגדול (הנקרא בפי כל: "דער גרויסער זאל"), בנין גדול מאד בארכו, ברחבו ובגבהו, וחלונות גדולים וגבוהים לו משלשת צדדיו. עברנו כמעט את כל העיירה עד שהגענו אל חצר הרבי, ולא ראינו בה בנין גדול ומפואר כזה. מרחוק הכרנו כבר כי זהו חצר הרבי, שכן קול התורה של בני הישיבה הגיע לאזנינו.
במרכז כותל החצר, שבחזית הרחוב המרכזי, היה פתוח השער הגדול. בצדו היה פתח קטן, אך השער היה תמיד פתוח ביום מפני ההמונים הנכנסים והיוצאים. בכניסה לחצר, מימין, ניצב בנין ארוך בצורת דלי"ת. שני פתחים היו לבית, ולפני כל פתח מרפסת מקורה. הפתח הראשון הוביל אל משרד הישיבה ובו שני חדרים, בחדר הראשון ישב המזכיר ובשני מנהל המשרד. אלה היו החדרים החיצוניים אשר חלונותיהם נשקפו אל החצר.
"הכל היה כדאי"
כשנכנסתי לאולם הגדול, קבלו את פני בשמחה רבה הרבה מחברי מלפנים אשר למדו עמדי בישיבות קרמנצ'וג, וויטקא ואמטשיסלאב. סיפרתי להם את גודל התלאה אשר מצאתני בדרך. אך הם השיבו לי בשמחה רבה ובפנים צוהלות, כי הכל כדאי, ומאושרים היו שההשגחה העליונה הביאתנו הלום. הם הוסיפו כי כבר זכו לטעום על קצה המזלג מעץ החיים, כאשר רכשו ידיעה קלה בחסידות שהיא מרפא לנפש ממש. שכן, לימוד החסידות אינו קבלה ולא ביאור על קבלה; לא דרוש ולא מוסר, כי אם מסכת בפני עצמה: לימוד עמוק, חכמה וחקירה עמוקה בעניני אלקות, כמו לימוד הנגלה. "אשריך שבאת עד הלום! ברוך בואך!" - הפטירו אלי בשמחה.
לא הכרתי את חברי, כי נשתנו מאד. הם השתנו בלבושם, בהרגשתם ובשאיפתם - וגם בפניהם נשתנו כבר.
בטרם באנו לליובאוויטש, חזקה אצלנו ההרגשה של ההשתוות אל העולם; הליכות העולם תפסו בקרבנו מקום רחב מאד, והדבר התבטא בלבוש ובתספורת, הן כלפי חוץ והן כלפי פנים.
בישיבה גופא היינו עניים מאד ברוח התורה ובדקדוקי המצות והידורם - כמעט שלא היה לנו מושג. הטלית־קטן, למשל, היה "קטן" ממש, כי לא ידענו כלל לדקדק על שיעורו. גם הקטן הזה היה "גדול" בעינינו, ובגלל שהיינו יראים מאד שלא לעבור עליו ח"ו בבל יראה - הסתרנו אותו כולו בתוך המכנסים לבל יראה כלל...
גם בתפילין לא ידענו לדקדק כלל והיינו קונים, הן את הציצית והן את התפילין, אצל רוכלי העיירות ("פאקן טרעגער") או בבתי המסחר. נאמן היה עלינו המוכר כי מוחזק הוא בכשרות והסתפקנו בכך. השאיפה היתה רק להיות למדן גדול בתורה. אף הלימוד התרכז רק בסדרים ובמקצועות שמשתקפת בהם למדנות מבריקה.
תיתי לה לישיבה הוויעטקאית, שבגלל אפיה החסידי של העיר למדו בה גם סדר מועד, וכמעט שרכשנו את הסדר הזה בלמדנו בישיבה זו. גם בסדרים אלו, כשהיינו מגיעים לדברי אגדה, היינו מדלגים עליהם, כי מה לנו ולאגדה - הרי אין בה למדנות!
כל הדברים, לרבות התפילה, היינו עושים בדרך "מצות אנשים מלומדה"; בלי שום חיות, בקרירות, בלי דקדוק. ואף זה רק בדרך אגב, כי היינו חסים מאד על הזמן ועיקר השאיפה לרכוש ידיעה רחבה ומקיפה בתלמוד. מובן הדבר כי כיון שזו היתה המגמה והשאיפה, הרי אף אלו שלמדו הרבה תורה - למוד כזה לא האציל מרוחה של תורה כלל, ולא היה שום הבדל ניכר בינינו ובין בחורי השוק והרחוב, כי בתבנית ובמראה ובהרגש הנפש כבר השתוו. לא ניכרה על פנינו שום דקות ועדינות של בן תורה, כהתאוננות הרבי מהרש"ב נ"ע בקונטרס "עץ החיים".
אין תימה, אפוא, כי לא הכרתי את חברי, אשר פניהם כבר התעדנו ולבושם כבר נשתנה; הטלית־קטן היה כשיעור, בארכו וברחבו, ודוקא של צמר. הם היו מדקדקים שהתפילין יהיו מעור אחד וכל שאר הדקדוקים - שיהיה מונח באמצע הראש ממש וקצה התיתורה תהיה מונחת בתחילת צמיחת השער. כדי לקיים את המצות האלו בהידור, כמ"ש "התנאה לפניו במצות": טלית נאה, ציצית נאה, תפילין נאים ומהודרים (שבת קלג) - היו אנשים מומחים ויראי שמים עוסקים בהכנת דברים אלו.
בליובאוויטש היתה אשה כשרה, צנועה ויראת שמים, ומומחית גדולה בטווייתם ושזירתם [של חוטי הציצית], והיתה מדקדקת להוציא בפיה לשם ציצית בתחלת הטוויה והשזירה, והיתה עושה את החוטים דקים וארוכים, נאים ומהודרים. היא קנתה לה שם בעולם החב"די "שרה חנה'ס ציצית". כן היו שם סופר ועושה בתים, שניהם יראי־שמים ומומחים, שהיו ממלאים את כל הדקדוקים וההידורים אשר דרשו בני הישיבה.
חוש ההרגשה אל ההשתוות, כבר חלפה, עברה ובטלה; כי למה להשתוות אל העולם בשעה שכבר הכירו שהעולם ומלואו אינם המציאות האמתית. כי המציאות והישות שהעולם תופס הוא שקר מוחלט ולכן אף העולם אינו תופס מקום?! אדרבה, ההכרה אמרה, כי העולם חייב להשתוות אל בני התורה, שכן המציאות האמיתית של העולם היא התורה אשר בה נברא, ואמיתות התכלית של העולם הוא מעשה מצוות, כמאמרם ז"ל: "ללומדיהם לא נאמר, אלא לעושיהם, לעושים לשמה ולא שלא לשמה" (ברכות י"ז).
גם השאיפה נשתנתה. אמנם גברה פי כמה השאיפה להיות למדן וגדול בתורה, אבל המגמה והתכלית נשתנו. השאיפה אל הלימוד היא, מפני שהתורה היא חכמתו ורצונו יתברך, וכשם שאין סוף לו יתברך, כך אין סוף לחכמתו ורצונו; וכשם ש"לית מחשבה תפיסא ביה", כך אין שום מחשבה יכולה לתפוס את חכמתו האין־סופית, כי הוא וחכמתו אחד (זוהר, רמב"ם ותניא). אולם "במקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו, וצמצם הקב"ה רצונו וחכמתו בתרי"ג מצוות התורה ובהלכותיהן, ובצירופי אותיות תנ"ך, ודרשותיהן שבאגדות ומדרשי חכמינו ז"ל, בכדי שכל הנשמה או רוח ונפש שבגוף האדם תוכל להשיגן בדעתה ולקיימן". ע"י הצמצום הזה תופסים בתורה, וכיון שהוא והתורה אחד, נמצא כי תופסים בו. "ואף שהתורה נתלבשה בדברים תחתוניים גשמיים, הרי זה כמחבק את המלך, דרך משל. שאין הפרש במעלת התקרבותו ודביקותו במלך בין מחבקו כשהוא לבוש לבוש אחד, בין שהוא לבוש כמה לבושים, מאחר שגוף המלך בתוכם" (תניא פרק ד).
וכן כיון שהמצות הן חוקיו ומשפטיו, מתעורר דקדוק גדול בלימוד ובשאיפה אליו ביתר שאת ויתר עוז. ומכאן הזהירות והדקדוק במצוות והידורן. מובן שאם חל שינוי בהרגש ובשאיפה, ממילא משתנה דרך לימוד התורה, ואט אט פושט הלומד את צורתו הגסה והחומרית ולובש צורה של בן תורה אמיתי, ועם זה פושט הוא גם את לבושו והנהגתו שמלפנים. לכן לא הגיבו כלל על התלמידים הבאים על הילוכם והנהגתם, כי סמכו שבמשך הזמן - הלימוד ורוח התורה של הישיבה יעשו זאת.
אוירתה של ליובאוויטש
מאותו רגע שנכנסתי לאולם הישיבה, הרגשתי כי אוירת ליובאוויטש חופפת ומקפת אותי. אוירתה של ליובאוויטש שונה היתה מאוירו של כל העולם כולו, הן בלימוד התורה והן בקיומה, שכן אוירתה היתה מלאה זהירות ודקדוקי מצוות בהידור.
בנין הישיבה בקישינוב, בה למדתי קודם שבאתי הנה, היה בן שלש קומות; הקומה התחתונה שימשה לחדר אוכל, השניה - לחדר הלימוד, והקומה העליונה - לחדרי הלינה. לא כן היה בליובאוויטש. האולם הגדול היה בן קומה אחת בלבד וחדר האוכל היה מצוי בבנין שני. מקום לינה לתלמידים לא ראיתי, ותמהתי על כך. אולם, כיון שהגיעה עת השינה, ראיתי שהמטות היו קבועות בקירות האולם הגדול. דלתות כפולות ומיוחדות הותקנו מסביב לקירות; בלילה היו פותחים את הדלתות, מעמידים אותן על צירים מיוחדים - והנה לך מטות חזקות וטובות!
התלמידים הראשונים ידעו לספר, כי בשנים הראשונות לקיום הישיבה, היה הרבי נכנס בלאט אל האולם הגדול באמצע הלילה, להסתכל איך ישנים הבחורים, וכשראה את כולם שוכבים על צידיהם - נהנה במאד על זהירותם גם בעת השינה. מכאן אתה גם למד עד כמה הקפיד הרבי על חינוך התלמידים, וכי שמרם כבבת עינו.
ראיתי, כי הראשון שסדר לו מטתו, הכין ליד מטתו דלי של מים, כלי, ודלי של שופכין. בהתעוררו, למחרת, נטל את ידיו בעודנו שוכב, הושיט את כל הכלים האלה לחברו, וחברו לחברו, עד שכולם נטלו כך את ידיהם. וכל כך למה? משום שהיו זהירים מאד שלא ללכת ד' אמות ממש בלי נטילת ידים.
בהשכמה, משקמו כל התלמידים, ואף התלמידים שבעיר הגיעו, היו מקבלים עליהם עול מלכות שמים וקוראים ק"ש בתפילין דוקא, כמאמר רז"ל (ברכות י"ד): "כל הקורא ק"ש בלא תפילין כאלו הקריב עולה בלא מנחה, וזבח בלא נסכים. כל הקורא ק"ש בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו". כיון שהיו קוראים את ה"שמע" בלי ברכות ק"ש שלפניה ושלאחריה, היו מכנים את הקריאת שמע הזו - הק"ש הקטנה. לאחר שקבלו עליהם עול מלכות שמים תפס כל אחד את מקומו והתחילו ללמוד חסידות, עד מהרה ניסר בחלל הניגון המיוחד של לימוד החסידות. אף כי ללימוד הגמרא היה ניגון מיוחד, שהיה האהוב על כולנו, היה ללימוד החסידות ניגון מיוחד במינו הערב מאד לאוזן השומע ולוקח את הלב. אם אפשר להתבטא כך, הייתי אומר: "החסידות הוא לימוד פנימי ולכן רכשה לה החסידות ניגון שגם הוא פנימי הנקלט בפנימיות לבך".
אחר לימוד החסידות היו התלמידים מכינים עצמם לתפילה. כאשר התחילו להתפלל, הרגשת מיד שהתפילה תופסת מקום חשוב בליובאוויטש, ואין היא כמו משא או חוב שיש להפטר ממנו. כאן מרגישים שהתפלה היא מהדברים שעומדים ברומו של עולם, שהתפלה היא רחמים ותחנונים לפני המקום ולכן אין מזלזלים בה. אף שלא כולם האריכו בתפילה ורבים מהתלמידים לא האריכו בתפלתם, כי שעתיים בלבד הוקצבו לתפלה ולאכילה "מחצי שעה העשירית שחרית עד חצי שעה השתים עשרה" - מכל מקום, באותה שעה שעמדו בתפלה, התפללו בנחת ולא במרוצה, במתינות ובהתלהבות. התפילה שיצאה מפיהם היתה מאירה, ונאמרה בחיות ובהרגשה. שתי השעות של לימוד החסידות לפני התפילה היו להם כעין מפוח רוחני שהפיח רוח חיים בתפלתם.
אחר התפילה הלכו לאכול סעודת שחרית והיו מדקדקים במאד בנטילת ידים, לדברי הכל: "והרוצה לקיים מצות נטילת ידים לדברי הכל צריך להזהר לשפוך על כל יד שתי פעמים לעולם, אף ששפך רביעית ויותר" (ראב"ד מהירושלמי וראה סידור אדמו"ר הזקן בסדר נט"י לסעודה סעיף ב).
בתחילה היה מוקדש לתפילה רק האולם הקטן. אך, בימי, משנתרבו התלמידים והאולם הקטן לא הכיל את כולם - התפללו באולם הגדול.
תפילה באריכות...
עדיין לא התקבלתי לישיבה, כי היה עלי להבחן אצל הרב החסיד הרב זאב וולף לוויטין, המפקח על הלמוד, ולכן חיפשתי לי מקום מיוחד להתבודד, לעיין ולהעמיק בסוגיא שהבוחן אמר לי לעיין בה. הייתי בטוח שכיון שעבר סדר התפילה, אמצא לי מקום באולם הקטן מאחר שאין שם כבר איש. נכנסתי לאולם הקטן ומסכת גיטין בידי, אך מה מאד הופתעתי מהמחזה שנגלה לעיני: באולם הגדול התחילו כבר ללמוד וקול תורה אדיר, של המון התלמידים הלומדים בשקידה, ניסר בחלל. אך, פה באולם הקטן, עמד מספר מסוים של תלמידים, פניהם אל הקיר ומתפללים מקירות לבם. עמדתי משתאה, מחריש ומסתכל בהם, ואינני יודע מה מקום לתפילתם לאחר שכבר עבר סדר התפילה.
מעולם לא ראיתי כזאת, לא ראיתי שבני אדם יתפללו באיחור זמן שכזה, ועמדתי משתומם ותוהה, מה עושים הצעירים הללו בתפילתם. זמן רב עובר עליהם בשתיקה, בדומיה; שקועים מאד במחשבותיהם, מתבוננים כנראה באיזה ענין ואחר דומיה ארוכה הם מתעוררים. זה מתעורר ומנגן ניגון של מרירות וזה מתעורר ומנגן לו ניגון של שמחה. הלה פותח בתפילה מלאה הכנעה, בשפלות עצומה, ובקול תחנונים מתחנן ואומר: "והאר עינינו בתורתך ודבק לבנו במצותיך" - וחבירו מבקש ואומר בקול בוכים ועינים דומעות: "ולא נבוש ולא נכלם ולא נכשל לעולם ועד".
ואני עומד ומתבונן ושואל את נפשי: רבש"ע, מה קורה כאן?! יודע אני כי באם בני אדם מצטערים או מרי נפש, בוכים הם על מר גורלם, אם על כי עני מדוכא הוא וגווע מרעב, או על חולה מסוכן בביתו, ספינתו טובעת וכדומה. על כגון דא, בני אדם מתריעים, זועקים, צועקים ושופכים דמעות.
אבל בחורים צעירים אלה - כלום חסר להם דבר? הלא אינם סובלים מחסור, אין חולה בביתם ואין ספינתם ניטרפת?!
אך, נוכחתי, כי הכל סובב כאן על הצד הרוחני בלבד. זה הרגיש והכיר שעני הוא ברוחניות, וכי נפשו רוחו ונשמתו מדוכאים וגוועים ברעב רוחני; השני מרגיש ומצטער ונפשו עליו תאבל כי ספינתו הרוחנית טובעת בים של מחשבות זרות. ואתה עומד ותוהה מאין באה להם, לצעירים אלה, הרגשה כזו שלא ראית מעולם אפילו בין שבעי ימים ומכל שכן אצל עולי ימים שכמותם?
עמדתי שקוע במחשבותי זמן רב והמחזה השכיח ממני את הבחינה. פתאום נתעוררתי ועזבתי אותם ומצאתי לי פינה מיוחדת לעיין בסוגיא שניתנה לי.
אחרי שיצאתי בשלום מהבחינה, הכניסוני בין תלמידי האולם הגדול. אז נודע לי כי בחורים אלה המאריכים בתפילתם, המתבוננים, ושוהים זמן רב בתפילתם, נקראים "עובדים". משום שעובדי ה' המה, כי התפילה נקראת עבודה, כמאמר רז"ל "איזוהי עבודה שבלב, הוי אומר זו תפלה" (תענית ב'). אך, לעבודה זו אין באים בידים ריקות, לא כל הרוצה ליטול את השם "עובד" בא ונוטל, והמבקש להימנות על מאריכי התפלה - חייב להקדים ולרכוש ידיעה מעמיקה, מקיפה ורחבה בחסידות.
ב"קונטרס התפלה" כבר אסר הרבי המייסד את אריכות התפילה לצעירים שלא נפתחו עדיין עיניהם בדברי אלקים חיים, עליהם רק "להתפלל בקביעות מקום מתוך הסידור במתינות גדולה ולכוון פירוש המלות, ויהי' התפלה בקול קצת ובדבור מבורר שיצאו התיבות היטב ויהיו התיבות חיים ומאירים להם מהרגש פירוש התיבות". ורק אז, משרכש ידיעה עמוקה ורחבה בדברי אלוקים חיים, ומשהרגיש שחולה הוא בחולי הנפש וכואב לו ברוחניות, הרי "מאן דכאיב לי' כאיבא אזל לבי אסיא" - הולך אל רופא הנפשות המומחה הגדול - הוא הרבי - ומגלה לפניו כל נגעי לבבו וכל תעלומות לבו, ואז נכנס הרבי בעובי הקורה לרפא אותו ממחלתו ומסדר לו תיקונים, ואזי הוא מתפלל ועובד עבודת הלב - זו תפילה.
דמותם של "עובדים"
מכל הצעירים העובדים המאריכים בתפילתם, שעמדו ליד הקיר והתעמקו במחשבתם, הצטיינו שנים מהם, אשר עליהם שמתי עיני ביותר, והם: "שילם דיסנר" ו"דוד הורודוקר". ואל נא יתרעמו עלי הקוראים, שאיני מכתירם בתואר הראוי להם, שהרי בליובאוויטש עסקינן, וליובאוויטש בטבעה וחושה החסידותי, לא הורגלה ולא אהבה תארים. אדרבא, היא הרחיקה את התארים, ושם היו קוראים כל אחד בשמו ובשם עירו.
שילם, היה מהעיירה דיסנה ולכן קראוהו שילם דיסנר; ודוד היה מהעיירה הורודוק וקראוהו דוד הורודוקר. שניהם בעלי העמקה גדולה, אך רב היה ההבדל ביניהם. דוד ישב לו על הספסל מוכתר בתפילין, מתעדן כתולעת, מתנענע, עיניו עצומות, ויושב לו ומתעמק בתפילה שעות ארוכות. לגבי דוד לא היה הבדל בין העמקה בלימוד להעמקה בתפלה, רק בזה שכאן עיניו עצומות ושם עיניו פקוחות. לא קשתה עליו ההעמקה; אדרבא, ההעמקה טבעית היתה לו שכן בטבעו היה בעל מרה שחורה, מובדל מהעולם, מופרש מאנשים ומנוזר לחלוטין מכל הוויות דהאי עלמא. לא הסתכל ולא ידע מעולם בצורתא דזוזא וההעמקה היתה לו, לדוד, לעונג נפש. בחשקו הרב בתורה, בהתמדתו ושקידתו בלימוד רכש לו עוד לפני שבא לליובאוויטש ידיעה עמוקה בארבעה טורים וחלקי שו"ע; ומשרכש גם ידיעה עמוקה בתורת החסידות, היה מתעמק בה הן בלימוד והן בתפילה.
לא כן שילם. הוא היה בעל מרה לבנה בטבעו וההעמקה באה לו ביגיעה עצומה. קשה היה לו להתעמק וקשה היה לו לרכז מחשבותיו. בעומדו היה ניכר בו שהוא מייגע ומטריד את מוחו במאד, אבל ברוב עמל ויגיעה הרגיל את נפשו בזה.
דוד היה בטבעו איש מובדל בכל עניניו, במחשבתו, בדיבורו ובמעשיו; ועבודתו היתה בולטת וניכרת עליו. פעם אחת התבטא, שהלואי והיתה לו תשוקה לחסידות כתשוקה לקרוא עיתון. כשאמרתי לו, כמדומה שמעולם לא ראה ולא קרא עתון ואיך יודע הוא תשוקה זו מהי - אמר לי: אמנם לי אין תשוקה כזאת, אבל ראיתי איך העולם משתוקק לכך בתשוקה עזה, ולכן אני מתברך שתהיה לי תשוקה כזאת לחסידות!... על דוד אמרו כי שומר מחשבה דבור ומעשה הוא. יתירה מזו, החשיבוהו בחזקת בינוני שבתניא!
פעם אחת, לאחר כמה שנים, בא לעיר ל. וכיבדוהו לחזור דברי חסידות והוא נתרצה להם - אם כי חששו שמא יאמר דברים עמוקים, קשים לקליטה. אך, מה מאד התפלאו שדבריו היו מוסברים ומאירים מאד. הוא הסביר לפני קהל השומעים את המאמר מ"לקוטי תורה" פרשת צו: מדריגת נערים - יוסף שנקרא נער, ויהושע בן נון שנקרא נער, ואיך "נערים פני זקנים ילבינו"; מדריגת הזקנים, ומה הן שערות ברוחניות. דבריו היו מאירים והכל נהנו, גם הפשוטים בהם. מאין לקח דוד מידה זו? הוא היה "מתפלל עם המאמר" וכאשר מתפללים עם איזה מאמר, הרי מתחילה חוזרים על המאמר עד שהוא שגור על פה, אח"כ מתבוננים בו והוגים בו להבינו על בוריו, ובתפלה מתבוננים בו בפרטי פרטיות ומסבירים כל הדברים היטב, כדי שגם הנפש הבהמית של האדם, גם שכלה של נפש הבהמית יבין שאלקות הוא דבר טוב ונחמד ולכן ישתוקק לזה.
לא כן היה שילם לאחר התפלה. אף שלא נפל במדריגתו מדוד בעבודת ה', אבל לא היה ניכר עליו שום דבר. עבודתו לא בלטה והיה מעורב מאד עם הבריות ובר דעת גדול בנגלה ובחסידות. כאשר נשא־ונתן באיזה ענין, הן בנגלה והן בחסידות, היו דבריו מוטעמים מאד וערבים לאוזן השומע. היתה לו הבנה בהירה וכח שכלו היה חזק כדי לברר היטב כל דבר מסובך, וכאשר רק העמיק באיזה דבר, ומכל שכן בתפלה - היתה העמקתו כל כך עזה עד שלא ראה ולא ידע מהנעשה אף בד' אמותיו. פעם אחת, בשחרית, נכנס הרבי לאולם הקטן, ומשהרגישו בו, נזדעזעו כל הנוכחים ונתחבאו, כמ"ש "ראוני נערים ויחבאו", רק שילם לא נזדעזע כי לא ידע ולא הרגיש בו כלל, אף כי הרבי ישב לא רחוק ממקום עמדו. הרבי הביט עליו והסתכל בו, וכאשר יצא ושילם לא הרגיש לא בכניסתו ולא ביציאתו - אמר עליו הרבי שניכר כי שילם מתפלל בכנות, טרוד באמת בתפלה, ולכן לא חש ולא הרגיש דבר.
סוכה גדולה היתה בחצר הרבי שהיתה קולטת את כל התלמידים. בפרוס חג הסכות עסקו הבחורים בהקמתה ובסיכוכה. הסוכה הוקמה מול חלונות הרבי. הרבה תלמידים עמדו על גג הסוכה לכסותה בסכך כשר, ואיש מהם לא ידע שהרבי מסתכל בהם. פעם התבטא הרבי, שרואה הוא בשילם שהוא מסכך את הסוכה בקבלת עול מלכות שמים.
שילם נשא אשה ויצא לאויר העולם. אך, "עבודתו" לא נשתנתה, וכאשר בא לליובאוויטש בפעם הראשונה אחרי נישואיו, ראה אותו הרבי ושמח מאד, כי בהיותו בישיבה טרוד בעבודתו, לא הקפיד על מראהו החיצוני, וכעת, כאשר בא בלבושים יפים ונקיים, כיאות לאיש מסודר, נהנה הרבי מאד.
לאחר זמן מינה הרבי את שילם לפקח על לימוד החסידות בישיבה. שילם מסר עצמו לעבודה זו בכל נימי נפשו, ובאהבתו היתירה לאחיו התמימים, דיבר על לבם והשפיע עליהם להוציא אל הפועל את לימוד החסידות אשר הם לומדים. דבריו היוצאים מלבו הטהור היו נכנסים ללב התלמידים וכל התלמידים אהבוהו אהבה עזה. בימיו עלו ונתעלו תלמידי האולם הגדול במעלה העליונה.
בימי המהומות הגדולות, כאשר העבירו את הישיבה מליובאוויטש לקרמנצ'וג, עבר גם הוא לשם. אך, לדאבון לב, לא האריך ימים, כי חלה ונפטר שם בעמדו על משמרתו. וכאשר הגיעה השמועה לאוזני הרבי, בראסטוב, כי שילם נפטר - זלגו עיניו דמעות, ואמר: "אדם כשר היה שילם"!
