שני סולמות
א. סולם היעילות
כל יהודי מאחינו בני ישראל הבא לפשפש ולעשות חשבון במעשיו ערב הימים הנוראים, מצייר הוא לעצמו כעין מאזניים שבצדם האחד מצוות ובצידם השני עברות, ועל פי המדד הזה – כך מקובל – יקבע מה יתרחש אתו בשנה הקרובה. הציור הזה מתאר בעצם סולם הערכה 'מעשי'. במבט שכזה כל ההתבוננות נסובה סביב הנקודה: האם אני יעיל או לא.
כמשל להמחשת סולם כזה, נצייר לעצמנו ציור של בעל מפעל הבודק מפעם לפעם האם הפועל שלו מועיל למפעל או לא. בבדיקה כזו, לא תמיד מעידה אחת של הפועל מכריעה את הכף אלא דווקא המאזן הכללי המניח, מצד אחד, את יעילותו של הפועל למפעל, ומנגד את כמות הנזק וההפסד שהוא גורם למפעל, ועל פי זה יוכרע המשך עתידו כפועל. אם הוא ימצא כיותר מועיל ממזיק הוא ימשיך לעבוד, ואם ימצא שהחזקתו כעובד יותר מזיקה ממועילה – הוא יאלץ ללכת הביתה.
זה סולם אחד של הערכה. בדירוג כזה הנובע ממבט חיצוני מי שעשה הרבה עברות וקצת מצוות הוא רשע. מחצה למחצה הוא בינוני, והרבה מצוות וקצת עברות הוא צדיק.
[בעל התניא מוסיף עוד שתי קומות ממצעות בין השלוש המוכרות ובעצם נמצא שיש כאן חמש קומות שונות: צדיק גמור (צדיק וטוב לו), צדיק שאינו גמור (צדיק ורע לו), בינוני, רשע שאינו גמור (רשע וטוב לו), רשע גמור (רשע ורע לו). במבט רחב כזה – השייך יותר לסולם השני, של התניא, כפי שנרחיב בהמשך – מתחדדת גם החלוקה הראשונה, התועלתית, ביתר חידוד: לצדיק גמור יש רק מצוות; לצדיק שאינו גמור – צדיק ורע לו – יש מעט עברות והרבה מצוות; הבינוני, כאמור, עומד על מחצה מצוות ומחצה עברות; הרשע שאינו גמור – רשע וטוב לו – עשה הרבה עברות וקצת מצוות; ואילו הרשע גמור עשה רק עברות ואין לו מצוות כלל.]
ב. סולם יחסי אנוש
בסולם זה, בשונה מקודמו, מושתתת הנחת יסוד בה היעילות איננה העיקר והציר עליו נסובה כל מערכת היחס בין האדם לקב"ה הוא כעין ציר של יחסי אנוש. היחס בסולם כזה מתבטא בצורה הכי בולטת בקשר בין איש לאשתו. אדם לא יכול לבוא ולומר: "אני בעל טוב, דואג לפרנסת הבית ולתפקודו השוטף, אמנם קרה שנטשתי את אשתי לתקופה קצרה אך בדרך כלל איני עושה זאת". במדרגה בה היחס אינו נמדד על פי יעילות אלא על פי יחסי האנוש, לא מודדים עד כמה הבעל והאשה מועילים אחד לשני אלא עד כמה הם מסוגלים לחיות טוב אחד עם השני. אדם שאשתו אינה מתפקדת, ל"ע, והוא מתמסר לתפקוד הבית גם בדברים שמעבר לתפקידיו הבסיסיים, זוהי דוגמא לרמה גבוהה בסולם יחסי האנוש, ומאידך, לרמה שלא הייתה עוברת את הסף, מצדה של האשה, בסולם היעילות. אדם אינו מתחתן על דעת שיתוף פעולה מעשי לפיו הוא יביא כסף הביתה ואשתו תדאג לארוחות וכדו'; ברור שחתונה מבוססת על יסוד עמוק הרבה יותר – על רמה אחרת לגמרי של יחס.
על זו הדרך, בעבודת ה', לעבור עבירה פירוש הדבר פגיעה וזלזול ביחסים עם ה' באופן הדומה להתנהגות אותו בעל המסוגל לנטוש את אשתו. על פי התניא, אחד שיעבור עבירה אחת – פעם אחת בחיים – הוא כבר לא מוגדר כבינוני אלא כרשע; 'יחסי האנוש', כביכול, של אדם זה עם הקב"ה לוקים בחסר; אדם המסוגל אפילו פעם אחת להתעלם מנוכחותו של ה' – לעבור עבירה – כבר אינו יכול להצביע על יחסיו עם ה' בתור יחסים תקינים. הנקודה הכי נמוכה שממנה אפשר להתחיל קשר אמיתי כזה, של יחסים תקינים באמת, היא שכל אחד מכיר כי עצם העובדה כי יש לו שותף ליחסים אינה מאפשרת לו להתעלם ולפגוע בו אף לא פעם אחת. באופן כזה של יחס, אם יהיו נזקים – עדות היא שיש משהו פגום מראש ומערכת היחסים אינה יכולה כלל להתחיל.
הדרישה לעבור ממבט הסולם החיצוני למבט פנימי ועמוק יותר, נובעת מכך שללא פנימיות והתבוננות מקיפה על קשר תקין ואמיתי עם ה' אין יכולת גם לשמור על המסגרת החיצונית הנמדדת במדד תועלתי. ללא הכרה מהי פעולתה של מצווה הבאה מחיות ורצון פנימי לחיים טובים עם ה'; ומאידך, מהי עבירה ועד כמה אנושה פגיעתה במבט על יחסינו עם ה' כ'יחסי אנוש', הרי גם אם נשמר מלעשות עבירות ונהיה זהירים בקיום מצוות מצד השתדלות תועלתית 'יבשה' הרי שלא יהיה לדבר קיום והיחסים רק ילכו ויתדרדרו. במבט פנימי, מקבל הצדיק – המסוגל להפנים לעומק מהם חיים תקינים וטובים עם ה' – מעמד גבוה בהרבה מאדם שיש בקרבו רצונות רעים ומסוגל הוא 'בכח' לחטוא, אף אם בפועל אחר מאמצים רבים הוא אינו חוטא אף פעם. הצדיק הנתון כולו בקשר עם ה' עובד ומשקיע מהזדהות פנימית עם ה' תוך הכרה "שאתה ה' נפשי וחיי האמיתיים" כלשון התניא; אין הוא עובד על מנת להשביע רצונו של ה' או ככפוי לכללים וחוקים כאותו פועל מפעל מהמשל הנ"ל, אלא כאדם המזהה בקשר עם ה' את כל מהותו ועצם חייו.
לאור האמור נמצא כי החפץ ביחסים אמיתיים ומתוקנים עם ה' חייב הוא לעבור מעבודה חיצונית המיוסדת על יעילות, לעבודה פנימית המושתתת על יסוד עמוק הרבה יותר מיעילות גרידא. ספר התניא מציג חמש מדרגות שונות המזוהות עם דמויות ברמות שונות; מרשע ורע לו כדרגה הנמוכה ביותר ועד לצדיק וטוב לו כמדרגה הגבוהה ביותר. מדרגות אלו מצייר האדם במוחו, לא על מנת לדרג את עצמו ואת אופן עבודתו – שאז נמצאנו חוזרים על פגם הסולם התועלתי, המדרג את האדם על פי מעשיו – אלא ראשית להכיר בחסרון שבעבודה המיוסדת על תועלתיות, ועם התקדמות בשלבים, תוך התבוננות בדמויות השונות להפנים יותר ויותר מהי מערכת יחסים תקינה ואמיתית עד השראה של תחושת נוכחות קבועה מול ה'.
מפאת אורך הדברים מחד, וקוצר המקום מאידך, לא נצליח במאמר זה להתבונן בצורה מקיפה בתפקידם ומדרגתם של כל חמשת הדמויות. על כן נתמקד כעת רק בדמות הרשע וטוב לו כטעימה קלה אך משמעותית מתוך דרך התיקון הרחבה עליה צועד ספר התניא.
הרשע וטוב לו
אם נהיה מציאותיים, קשה לתאר מצב בו אדם לא חוטא אף פעם. אי לכך, הדמות המצויה בינינו היא דמותו של הרשע וטוב לו. שמו של הרשע וטוב לו מעיד על החלוקה וה'שניות' שהוא נושא בקרבו. ה'רשע' שבו אלו רצונותיו שמתעלמים מיחסי ה' כלפיו ולעיתים אף באים לידי ביטוי במעשיו והוא עובר עבירות. צד ה'טוב לו' מתבטא בנקודה טובה הנמצאת אצלו, בה הוא מאד רוצה את קרבת ה'. קורה לו לפעמים – פעם ביום, בחודש, אפילו בשנה – בשעת "מוחין דגדלות שהיא שעת הכושר לכל אדם" כלשון התניא; בשעה כזו, בה הוא מרגיש שהוא אוהב את ה' ורוצה באמת לעבוד אותו, מצליח הרשע וטוב לו לשלוט בעצמו – לפחות בחלק המודע שבו – ולנהל עם ה' מערכת יחסים הדדית ותקינה בלא לחטוא ולפגום בה.
תוך התבוננות על דמות זו ממבט הסולם המעשי־התועלתי נמצא שהמדרגה אליה מקבילה מדרגתו בסולם זה היא מדרגת הצדיק ורע לו. כזכור, הצדיק ורע לו בסולם התועלתי הוא אדם שאמנם עובר עברות אך מצוותיו מרובות מעברותיו, על כן – בשפיטה התועלתית אותה מיצג סולם זה – נחשב אדם זה ל'יעיל' וממוקם במדרגת צדיק ורק מצד העברות שהוא עובר לפעמים נוסף לשמו גם התיאור – "ורע לו". כאן – במבט ה'אנושי' המייצג את סולם ההערכה של בעל התניא – מתואר אדם כזה כרשע וטוב לו. במבט על יחסינו עם ה' כעין יחסי אנוש – או יותר מכך כיחסי איש ואשתו – אדם המסוגל להפנות עורף ליחסיו עם ה' באופן שיביא אותו לעבור עבירה אינו יכול להחשב, לא כבינוני, וודאי לא כצדיק.
דרך ארוכה וקצרה
בשער ספר התניא מגלה אדמו"ר הזקן כי מטרת כתיבת הספר היא: "לבאר היטב איך הוא קרוב בדרך ארוכה וקצרה". בעזרת אותו סיפור מפורסם בר' יהושע בן חנניה ואותו ילד על פרשת הדרכים, בוחר אדמו"ר הזקן להמחיש את מעלת ספר התניא ודרך העבודה המחודשת המתוארת בו. לעניננו נאמר, כי במשפט זה אף טמון הטעם למענו נזקקנו לצייר את דמות הרשע וטוב לו, ויותר מכך אף למקם את רובנו דווקא במדרגה זו, ולא במדרגת הצדיק ורע לו כמתבקש במבט מסולם ההערכה התועלתי.
דרך ההערכה התועלתית, העוסקת בדירוג האדם לפי יעילותו, משולה היא לדרך קצרה שהיא ארוכה. אדם המרכז את כוחותיו ומאמציו על הדרך 'להגיע אל העיר', להשיג את מטרותיו, אך לא חושב מה יעשה ב'עיר' עצמה נדמה הוא, למתבונן מהצד, כאדם פעיל ועובד – "יעיל" בשפתנו – ההולך על דרך קצרה ובטוחה. התחושה כי הוא עושה את כל המוטל עליו והוא אכן במדרגת צדיק מטשטשת ומקשה עליו להכיר בכך שדרכו היא בעצם ארוכה ומייגעת הסובבת סביב בלא אפשרות לגעת באמת בעצם הנפש ובעיותיה ולתקנם. בלא ציור מוחשי וברור של עבודה בתוך ה'עיר' – עבודת הצדיק הכוללת חיים פנימיים ומתוקנים עם ה' – אין באפשרותו של האדם לבנות לעצמו השקפת עולם בעזרתה הוא יגיע לתיקון יסודי ומושלם.
בעומק העניין, הפיתוי ללכת על תיקון המידות – כעבודה שבתוך ה'עיר' – נובע מתחושה ש־"הנה אנחנו כבר בעיר..", התחושה שמקנה הדרך הקצרה היא תחושה של נוחות מדומה המאפשרת לאדם להזניח טיפול יסודי ושורשי, המצטייר אצלו כדרך ארוכה וללא תכלית נראית לעין, ולהפנות כוחותיו לעיסוק הנראה במבט ראשון כנושא פירות בצורה מידית. דומה הדבר לאדם השואף לשררה מסוימת המשקיע כל כוחותיו בדרכו למימוש שאיפתו, אך לא נפנה, ולו לרגע קט, לחשוב מה יעשה כאשר אכן יכהן באותו תפקיד אליו הוא כל־כך רוצה להגיע; אדם כזה, ככל שידמה בעיניו שהוא הולך ומתקדם, נמצא בעצם כעומד על מקומו ויותר מכך אף הולך ומדרדר. משום שללא תכלית וציור נכון כיצד עליו לנהוג, מטרתו מכשירה את אמצעיו ואלו מרחיקים ומורידים אותו מדרכו. נוסיף ונאמר שאף אם יזכה ויגיע לתפקיד הנכסף, וודאי שאדם זה יהיה חסר יכולת לפעול ולעבוד במציאות שנמסרה לידיו, משום שבתיאורה הוא לא השקיע מזמנו מעולם; וממילא, דרכו שנדמתה כקצרה ויעילה, מתגלת כעת כחסרת משמעות.
הנמשל לאדם זה הוא ה'צדיק ורע לו' בסולם התועלתי המשקיע את כוחותיו ביעילות ובמסירות בדרכו "להיות צדיק". הוא עושה הרבה מצוות ונשמר ככל יכולתו מעבירות ואכן נחשב הוא כצדיק בסולם היעילות. אולם, מצד סולם יחסי האנוש "צדיק" זה יחשב רק כרשע וטוב לו. אדם כזה, שאמנם משקיע ועובד אך מעולם לא צייר לעצמו ציור של יחסים תקינים ואמיתיים עם ה', אין באפשרותו להגיע אל תוך ה'עיר' לעולם. כחסר חוש בעבודה של צדיק, ביכולת הצדיק להרגיש "גודל האהבה לה' וקדושתו באהבה רבה, בתענוגים וחיבה יתירה", תתגלה דרכו כארוכה הסובבת סחור סחור סביב ואינה מצליחה לחדור פנימה אל תוכו ולהחליף השקפת עולמו – לתקן את מידותיו באמת.
להמתקת הדברים ראוי להוסיף כי גם אצל אותו חפץ שררה מהמשל, ויותר מכך אצל הצדיק ורע לו, אין הכרח שההילוך בדרכם הקצרה־ארוכה אכן גורמת להם להתדרדר ולפול יותר ויותר ככל שדרכם מתמשכת. יש ואותם אנשים מציירים לעצמם ציור כל שהוא בו הם כן מנסים לחוש כיצד מכהנים בתפקיד אליו הם שואפים – במשל דלעיל, או כיצד חי צדיק עם ה'. יתכן, כי על אף שאין אותו 'צדיק' עסוק רוב הזמן בציור יחסים אמיתיים עם ה', בעקבות עסוקו בתורה ומצוות, מאיר בו אותו ציור פנימי המאיר בתורה ו"מאור שבה מחזירו למוטב" ומעורר אותו לחשוב על תכלית דרכו – לרצות לחוש מעט ממתיקות יחסים אמיתיים ומתוקנים עם ה'.
תחילת הדרך
לאור האמור, מתבהרת הסיבה למענה נזקק אדמו"ר הזקן לקחת את מדרגת הצדיק ורע לו המצויה ולהכניסה לתניא תחת הכותרת "רשע וטוב לו". כאשר אנו עומדים ונדרשים להחליט כיצד אנו רוצים שייראו יחסינו עם ה', ראשית לכל אנו מכריזים שהמציאות היא שאנו כרשע וטוב לו בסולם ההערכה הפנימי ולא כצדיק ורע לו בסולם החצוני־התועלתי. להיות רשע וטוב לו פירושו של דבר שבידינו ומחובתינו להחליט כי אנו הולכים בדרך שתחילתה ארוכה באופן של ציור וחשיבה מהי עבודתו של צדיק ומהם יחסים תקינים עם ה'; וסופה קצרה בעצם האפשרות להכנס אל תוך ה'עיר' – ולזכות לעבודה של צדיק באמת.
