מצוות תקיעת שופר בראש-השנה קשורה למהותו של היום, כמאמר חז"ל^[1] "מצוות היום בשופר". הסיבה לכך היא, מפני שעניינו העיקרי של ראש-השנה הוא – להמליך את הקב"ה למלך עלינו, ועיקרה של ההכתרה נעשה על-ידי התקיעה בשופר, כדברי הגמרא^[2] "אִמרו לפני בראש-השנה מלכויות . . כדי שתמליכוני עליכם . . ובמה בשופר". רבנו סעדיה גאון מבאר, שהקשר בין תקיעת שופר להכתרת הקב"ה למלך הוא, לפי ש"כן עושין המלכים בתחילת מלכותם שתוקעין לפניהם בחצוצרות להודיע ולהשמיע בכל מקום התחלת מלכותם".

על-פי זה צריך ביאור בנוגע לראש-השנה שחל בשבת (כקביעות שנה זו), שאין תוקעים בו בשופר – כיצד נעשית הכתרת הקב"ה למלך?

 אדמו"ר הזקן בספרו ליקוטי-תורה^[3] כותב, שכאשר ראש-השנה חל בשבת, התענוג האלוקי במלוכה (שזהו עניין ההכתרה הנפעל בכל שנה על-ידי התקיעות), מתעורר בקביעות זו מצד עניין השבת עצמו, ולכן אין צורך בתקיעות.

ביאור הדברים: מלך אמיתי, הוא אדם מרומם ונעלה מצד עצמו. לדוגמה, על המלך הראשון בישראל, שאול, נאמר^[4] "משכמו ומעלה גבוה מכל העם". מלבד פשוטו של מקרא – שקומתו של שאול הייתה גבוהה, תוכנו של כתוב זה הוא^[5] – שבאישיותו הוא היה אדם מרומם ו'גבוה'. דרגת ה'שכם' שלו – הרומזת למידות – הייתה גבוהה ונעלית מהראש ומהמוחין של כל העם, גם מהגדולים שבהם (ומצד רוממות פנימית זו, נשתלשל שגם בגופו הגשמי היה גבוה כפשוטו של מקרא). לאדם מרומם שכזה, למלוך על מדינה ולהנהיג עם, זו השפלה גדולה. אצלנו מקובל לתאר את המלך כאדם שרוצה ומתאווה להשתלט ולהתנשא על אנשים, כלומר, מדובר באדם שבמהותו הפנימית ייתכן שהוא שפל ונחות, שרוצה להתנשאות על אחרים. אבל האמת היא, שההפך  הוא הנכון – מלך אמיתי, הראוי להיות מלך, הוא אדם מרומם מצד עצמו, שהמלוכה והנהגת המדינה נחשבים להשפלה עבורו, והוא אינו חפץ בהם.

וזהו עניינה של הכתרת המלך – שהעם מבקשים ומתחננים למלך שימלוך עליהם ומבטלים עצמם אליו, ועל-ידי זה מעוררים בו את ההסכמה והרצון למלוך עליהם.

על-דרך זה במלכותא דרקיעא – הקב"ה מצד עצמו מרומם לגמרי מעניין המלוכה על הנבראים (לאין-ערוך מרוממותו של מלך בשר-ודם). לגבי הקב"ה, כל העניין של בריאת העולם והמלוכה עליו הוא השפלה גדולה. אמנם לגבינו בריאת העולם היא גדולה עצומה, וכפי שחז"ל^[6] מפרשים את הכתוב^[7] "לך ה' הגדולה" – "זו מעשה בראשית", אולם כל זאת לגבינו, מה-שאין-כן ביחס אליו יתברך –  "במקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענוותנותו"^[8], לגביו כל הגדולה שבמעשה בראשית והמלוכה על נבראים, זו ענווה והשפלה.

לכן, בכדי לעורר אצל הקב"ה את הרצון למלוך עלינו, צריכים אנו לעורר בו את התענוג במלוכה עד שיסכים וירצה למלוך. זהו עניינו של ראש-השנה – להכתיר את הקב"ה למלך על-ידי קבלת עול מלכותו וההתבטלות אליו. הביטול העמוק המתבטא בהכתרה ובתקיעת-שופר, מעורר אצל הקב"ה את התענוג בהתהוות העולם והמלוכה, ועל-ידי זה הוא נעשה למלך.

על-פי זה מובן, מדוע כאשר ראש-השנה חל בשבת אין צורך בתקיעת-שופר. שבת זהו זמן שאצל הקב"ה מתעורר התענוג בהתהוות העולם ובמלוכה גם בלי עבודת ההכתרה. בשבת מתגלה בכל הנבראים שנבראו בששת ימי בראשית שהכל "טוב מאוד"^[9], ולכן אין צורך בתקיעת שופר.

אלא שלפי זה מתעוררת השאלה לאידך גיסא – אם בקביעות זו התענוג במלוכה נמשך מצד עצמו, מדוע בבית-המקדש תקעו בשופר גם כאשר ראש-השנה חל בשבת^[10]? ממשיך אדמו"ר הזקן ומבאר^[11], שבתענוג במלוכה יש כמה דרגות, ועל-ידי תקיעת שופר בבית-המקדש הצליחו לעורר דרגה נעלית יותר מהתענוג המתעורר בשבת מצד עצמה. ונמצא, שדרגת התענוג הנמשכת על-ידי תקיעת שופר במדינה – נמשכת בשבת מצד עצמה; ואילו דרגת התענוג הנמשכת על-ידי התקיעות בבית-המקדש, נעלית עוד יותר (אלא שתענוג זה, היה אפשר לעורר רק על-ידי התקיעה בבית-המקדש ולא במדינה). זהו תמצית ביאורו של אדמו"ר הזקן.

בין מלוכה לממשלה

ב. באחת משיחותיו^[12], עמד הרבי זי"ע על נושא זה והעמיק בו והרחיבו. בשורות הבאות נעסוק בביאור הדברים.

מבואר במאמרי חסידות, שהטעם לכך שראש-השנה נקבע בא' בתשרי, יום בריאת האדם, ולא בכ"ה באלול, יום בריאת העולם, הוא מפני שדווקא ביום זה הושלמה כוונת הבריאה על-ידי שאדם הראשון המליך את הקב"ה למלך על הבריאה כולה.

לפני בריאת האדם היה הקב"ה מושל על העולם, ורק לאחר שנברא האדם שקרא^[13] לכל הברואים "בואו נשתחווה ונכרעה נברכה לפני ה' עושינו"^[14] והם ענו ואמרו כולם יחד "ה' מלך גאות לבש"^[15], אזי נעשה הקב"ה למלך (זהו אחד הטעמים שאומרים ביום שישי ב'שיר של יום' את המזמור "ה' מלך גאות לבש"). ההבדל בין מלוכה לממשלה הוא^[16], שממשלה תיתכן גם בעל-כורחו של העם. אם למושל יש את הכוח והתוקף הנדרשים, הוא מושל ושולט על העם גם בלי רצונו; מה-שאין-כן מלוכה עניינה הוא ש"מלכותו ברצון קיבלו עליהם", שהעם מקבל את עול המלכות מרצונו.

רצונו של הקב"ה הוא, שמלכותו תהיה לא באופן של 'ממשלה' אלא באופן של 'מלוכה'. כוונת הבריאה היא, ש"נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים"^[17]. לכן הרצון של הקב"ה למלוך על הנבראים, הוא לא רק שתתגלה שליטתו וממשלתו על כל הנבראים, אלא שהנבראים התחתונים עצמם יכירו וירצו במלכותו יתברך.

המעלות שבמלוכה זו על הממשלה הן בשתיים: ראשית, כאשר קבלת המלכות וביטולו של העם למלך באים מצד רצונו של העם, אזי הביטול הוא פנימי יותר. כאשר שליטתו של המושל על העם היא בעל-כורחו, הרי למרות שהעם בטל ומשועבד למושל, מכל מקום הביטול הוא חיצוני בלבד. העם בטל אליו כי אין לו ברירה, אבל אין לו בזה תענוג ורצון פנימיים; מה-שאין-כן כאשר העם הוא זה שמכתיר את המלך עליו מרצונו, אזי הביטול והשעבוד למלך נובעים מפנימיותו. שנית, גם מצידו של המלך יש מעלה במלוכה על ממשלה. כאשר המלך מבחין ברצון העם לקבלו למלך ולהתמסר אליו, התענוג והרצון למלוך על העם עמוקים ופנימיים יותר. בדוגמת רב שרואה את תלמידו חפץ ויגע להבין את תלמודו, שהדבר מעורר אצל הרב חשק גדול בהשפעת השכל לתלמיד, ואזי ההשפעה היא עמוקה ופנימית יותר.

על-דרך זה בנוגע למלכותו של הקב"ה – התענוג האלוקי במלוכה שמתעורר על-ידי שהקב"ה רואה את רצונם של הנבראים במלכותו, הוא תענוג נעלה ופנימי לאין-ערוך מהתענוג במלוכה מצד עצמו. לכן ראש-השנה נקבע בא' בתשרי, יום בריאת האדם: לפני בריאת האדם התגלתה בעולם רק ממשלתו של הקב"ה. באופן זה היה חסר בתענוג האלוקי שבהתפשטות האלוקות בנבראים; דווקא ביום א' בתשרי, לאחר שנברא אדם הראשון שהלך וקרא יחד עם הנבראים כולם – "בואו נשתחווה ונכרעה נברכה לפני ה' עושינו" והמליך את הקב"ה למלך, אזי נמשך ונתגלה התענוג והחפץ הפנימי של הקב"ה במלוכה.

על-פי זה מתעוררת השאלה בנוגע לראש-השנה שחל בשבת: כנ"ל, בקביעות זו מתעורר התענוג האלוקי במלוכה מצד עניין השבת עצמו בלי התקיעה בשופר על-ידי בני-ישראל. אם-כן לכאורה חסר בגילוי התענוג הפנימי שבמלוכה^[18]? לכאורה זה יותר עניין של ממשלה מאשר מלוכה??

הרבי זי"ע מבאר ומחדש בזה, שהעובדה שבשבת לא תוקעים בשופר, אין משמעותה שבקביעות זו ההכתרה נעשית שלא על-ידי עבודתם של ישראל; אלא אי-התקיעה עצמה מהווה עניין של עבודת ה' וביטול אליו. ואדרבה, עבודה זו נעלית עוד יותר מהעבודה של תקיעת-שופר, והיא המעוררת (בקביעות זו) את התענוג הפנימי של הקב"ה במלוכה, כדלקמן.

עבודת אי-התקיעה

ג. הצמח-צדק בספרו דרך-מצוותיך^[19] מבאר, שהסיבה הפנימית לכך שבשבת נאסרה עשיית מלאכה, היא מפני שבשבת האדם הוא "כעומד לפני המלך בביטול", וכאשר אדם עומד לפני מלך אסור לו לעשות מאומה, וכדברי חז"ל^[20] ש"המחווה במחוג קמי מלכא" חייב מיתה. כלומר, הגילוי האלוקי המיוחד שמאיר בשבת על האדם, גורם לו שייאסר במלאכתו, וכאילו עומד הוא לפני המלך, שכל העוסק בפניו במלאכתו, או אפילו מחווה בידו, חייב מיתה. אמנם גם ביום חול האדם עומד לפני הקב"ה, שהרי "את השמים ואת הארץ אני מלא"^[21] ו"לית אתר פנוי מיניה"^[22], אבל בכל זאת קיים הבדל בין יום חול לשבת: ביום חול האלוקות היא בצמצום ובהתעלמות, וכביכול האדם אינו עומד לפני המלך ולכן מותר הוא בעשיית מלאכה; מה-שאין-כן בשבת האלוקות מאירה בגילוי יותר והיא נרגשת יותר, ולכן אסורים אנו בעשיית מלאכה.

האמת היא, שכאשר האדם עומד לפני המלך לא רק שהוא אסור בעשיית מלאכה, אלא שהוא אף אינו מסוגל לעשות מלאכה. הוא עומד לפני המלך, וכאשר עומדים לפני המלך קיים רק דבר אחד – המלך. כל מציאותו האישית בטלה בשעה זו.

ונמצא, שיש שני סוגי ביטול למלך:

יש את הביטול המתבטא בפעולת ההכתרה. האדם משתחווה למלך ומראה לו את גודל ביטולו, וככל שבטל יותר, הרצון והתענוג של המלך במלוכה גדולים יותר. מצד אחד, האדם אמנם מבטל את עצמו ומשתחווה למלך, אבל סוף-סוף עדיין נשאר הוא במציאותו. האדם הוא אדם לעצמו וביטולו למלך זה דבר נוסף על מציאותו. יתרה מזו, לא רק שהאדם והביטול הם שני דברים, אלא אף בתנועת הביטול עצמה נרגשת מציאותו של האדם. האדםעושה מעשה המבטא ביטול. זו עשייה שלו;

ויש את הביטול של אדם העומד לפני המלך. כאשר האדם עומד לפני המלך, הוא מאבד את כל מציאותו כאדם, עד שהוא אינו מסוגל אף לבטא תנועה של ביטול והשתחוויה.

זהו תוכנה המיוחד של עבודת האדם בראש-השנה שחל בשבת: בקביעות מיוחדת זו^[23], יהודי צריך לעבוד ולהתעלות, להתבונן ולהתעמק בגדולת ה' איך ש"לית אתר פנוי מיניה" ואין-ערוך בין הנברא לבורא, עד שירגיש עצמו כעומד לפני המלך, שכל מציאותו בטלה ו'אובדת' ואין ביכולתו אף להכתיר את הקב"ה! הוא צריך להרגיש שאין מי שיכתיר. כל המושג של הכתרה אינו שייך כעת. הוא בטל כל-כך, עד שאינו מסוגל לקחת שופר ולתקוע ולבטא איזושהי תנועה מצידו, גם לא תנועה של הכתרה והתבטלות. יש את המלך הקב"ה, ומלבדו מאומה אינו קיים.

ביטול זה, עמוק עוד יותר מאשר ההתבטלות המתבטאת בהכתרה. לכן הוא מעורר אצל הקב"ה תענוג פנימי עמוק יותר למלוך על העולם, ועל-ידי זה נשלמת הכוונה של הקב"ה שהעולם הגשמי ייעשה לדירה לו יתברך.

שני אופנים אלה בהכתרת הקב"ה למלך, היו גם בהכתרה הראשונה מיד לאחר בריאת האדם. כנ"ל (סעיף ב), עד בריאת האדם היה הקב"ה מושל, ואילו גילוי מלכותו של הקב"ה, נעשה רק ביום שישי לאחר בריאת האדם, כאשר אדם הראשון קרא לנבראים כולם "בואו נשתחווה ונכרעה נברכה לפני ה' עושינו". לאחר שהנבראים הכתירו את הקב"ה למלך עליהם, האיר בעולם תענוג אלוקי נעלה הרבה יותר מהגילוי שהאיר בכ"ה באלול. הדבר נרמז בכך, שהעולם כפי שהוא בלי עבודת האדם נברא בכֹה אלול, ואילו על א' בתשרי, יום בריאת האדם, נאמר "זה היום תחילת מעשיך" – 'כֹה' רומז להעלם, ו'זה' רומז לגילוי. כמאמר חז"ל^[24] שכל הנביאים נתנבאו ב"כֹה" ואילו משה נתנבא ב"זה". 'כֹה' הוא דמותו של הדבר, ו'זה' משמעותו ראיית הדבר עצמו. אבל למרות זאת, גם ההתבטלות של יום השישי אינה מושלמת. סוף-סוף יש את העם ויש את המלך. רק אחר-כך ביום השבת, בו שבת הקב"ה לגמרי ממלאכתו והתגלתה הארתו בעולם ביתר שאת, אזי התבטלו הנבראים ממציאותם לגמרי – כאדם העומד לפני המלך.

התקיעה במקדש

ד. אלא שעל-פי זה, צריך להבין מדוע בבית-המקדש תקעו בשופר גם כאשר ראש-השנה חל בשבת? אם במדינה לא תוקעים בגלל הגילוי האלוקי המיוחד שביום זה הגורם לביטול בתכלית, אם-כן כל-שכן וקל-וחומר שבמקדש לא יכלו לתקוע בקביעות שכזו?

שאלה זו אינה רק בנוגע לבית-המקדש, אלא היא נוגעת גם לימינו. למרות שבראש-השנה שחל בשבת איננו תוקעים בשופר, מכל מקום את פסוקי השופרות אנו אומרים. הטעם לכך הוא^[25], מפני ש"מיום שחרב בית-המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד"^[26], אם-כן התורה נקראת 'מקדש', וכשם שבמקדש תקעו בשופר גם בראש-השנה שחל בשבת, כך גם ב'מקדש' הנצחי, בתורה, קיים עניין התקיעה גם בשבת, ולכן מזכירים אנו את פסוקי השופרות. ולכאורה, כיצד תואם הדבר את המבואר לעיל שאי-התקיעה עניינו עבודה נעלית יותר מתקיעה?

הביאור בזה: לעיל נתבאר, שכאשר האדם עומד לפני המלך אין מקום לביטוי מציאותו כלל, עד שכל המחווה "קמי מלכא" חייב מיתה. כאשר נרגש באדם שהוא עומד לפני המלך, מתבטלת מציאותו לחלוטין, ואם בכל זאת האדם מבטא את ישותו – סימן שאינו מרגיש את המלך והוא חייב על-כך מיתה. במה דברים אמורים? כל עוד המלך והאדם הם שתי מציאויות שונות; אזי הבלטת מציאותו של האדם סותרת את הביטול למלך; מה-שאין-כן כאשר האדם מלכתחילה אינו נידון כאדם עצמאי העומד לפני המלך ובטל אליו, אלא כל מציאותו אינה אלא שעל-ידו מתבצע רצון המלך, או אז עשיית האדם אינה סתירה לביטולו. מלכתחילה הוא אינו מציאות כלל. זו לא עשייה שלו כאדם, זה התממשות רצון המלך.

ליתר ביאור: בזוהר נאמר^[27]: "מאן 'פני האדון הוי''? דא רבי שמעון בן יוחאי". מאמר זה תמוה ביותר, איך ייתכן לומר מילים שכאלה?

יש אמרה המקובלת בין חסידים, שאומרת כך: המלך, בזמנים שאינו מופיע בקהל, מניח את כתרו על מתלה. לכאורה, מדוע לא יניח המלך את הכתר על ראשו של אחד מעבדיו הרבים? ההסבר הוא פשוט – אם המלך יניח את הכתר על ראשו של העבד, עלולה להתגנב אל ליבו של העבד איזושהי מחשבה זרה וטיפשית, מה-שאין-כן כאשר הכתר מונח על המתלה, המתלה אינו מהרהר מאומה...!

ואמרו חסידים, שאם יהיה עבד כזה שירגיש ויחוש שכל מציאותו אינה אלא כמתלה שעליו מניח המלך את הכתר, אזי יוכל המלך להניח את הכתר גם עליו. כאשר העבד מרגיש שאין לו שום מציאות לעצמו כלל ואינו אלא כאחד המתלים הקבועים בקיר העשויים לשמש את המלך, אפשרי להניח את הכתר גם עליו.באופן זה, אין זה שמניחים עליו את הכתר כאדם, אלא הוא נחשב כמתלה בלבד.

אצל רבי שמעון בן יוחאי היה נרגש שאין לו שום מציאות משלו כלל, וכל כולו אינו אלא שעל-ידו נשלם רצון הקב"ה. מלכתחילה לא נרגשת מציאותו כאדם לעצמו. אצל אנשים רגילים, קודם-כל מורגשת מציאותו האישית של האדם, אלא שבהמשך, כאשר מתעוררת השאלה: לשם מה נברא האדם? באה התשובה, שכל מציאות האדם נבראה בשביל לשמש את קונו. באופן זה, גם אם האדם יחדיר עמוק בנפשו את מטרת בריאתו ויחשוב על כך בכל עת ובכל רגע, הכרה זו תהיה כדבר נוסף על ישותו העצמית. קודם לכל מרגיש הוא את ה'אני' שלו, ורק אחר-כך מתווספת ההכרה במטרת בריאתו; לעומת זאת, אם ננסה להתבונן כיצד 'מסתכל' הקב"ה על מציאות האדם, אזי אצלו מלכתחילה כל עניינו של הנברא אינו אלא לכבודו, לעבוד את ה'. והרגשה זו, כפי שהיא מצד 'למעלה', היא שהייתה נרגשת אצל רבי שמעון בן יוחאי. לכן שייך לומר "מאן פני האדון הוי'? דא רבי שמעון בן יוחאי" – מציאותו אינה משקפת את עצמו כלל, אלא אך ורק את "פני האדון הוי'".

ועל-דרך זה  בנוגע לבית-המקדש: במקדש, שהוא המקום המיוחד להשראת השכינה, האיר גילוי אלוקי נעלה שכזה, שמצידו נרגש שכל המציאות אינה אלא לשמש את הקב"ה.

כאשר נרגש עניין נעלה שכזה, ויחד עם זאת האדם יודע שרצון הקב"ה הוא שבראש-השנה יתקע בשופר ולכן לוקח הוא שופר ותוקע, אין זה שהוא התוקע; אלא כל עניין התקיעה הוא שמתקיימת מצוות שופר. כאשר זהו כל עניינו של האדם, אזי גם עשייתו של האדם אינה נוגדת לביטול.

ונמצא, שיש שלוש דרגות בעבודת הביטול וההכתרה של ראש-השנה:

א) עניין ההכתרה שעל-ידי התקיעה בשופר. האדם לוקח שופר ומכתיר את הקב"ה למלך, ומבטל ומשעבד עצמו אליו. באופן זה הביטול בא על-ידי פעולה מצידו. בדרגה זו עדיין נרגשת מציאות האדם, עד שגם בתנועת ההתבטלות שלו מציאותו מורגשת – זהו ביטול שקשור עם עשייתו;

ב) עניין ההכתרה מצד העבודה של אי-התקיעה בשופר, בראש-השנה שחל בשבת במדינה. האדם מתבונן ומתקשר באור האלוקי הנעלה שמאיר בקביעות שכזו, עד שמרגיש כעומד לפני המלך וכל מציאותו בטלה ואובדת ואין מקום לעשייה כלשהי, גם לא זו המבטאת את התבטלותו. הוא חש שאין עוד דבר מלבד המלך.

אבל גם באופן זה עדיין נשאר גדר המציאות של האדם – הוא אמנם אינו מרגיש כלל את מציאותו, אבל כל זאת מחמת הגילוי העליון שהוא מרגיש. הוא נמצא כביכול 'למעלה מהבריאה', וכאשר נמצאים 'למעלה מהבריאה' אזי בהכרח שהבריאה בטלה לחלוטין, וביטוי המציאות מהווה סתירה לגילוי זה. אבל עובדה זו עצמה, שביטוי מציאותו סותר לגילוי, מוכיחה שבדרגה זו עדיין קיים גדר המציאות (שהרי כאשר מלכתחילה הוא אינו אדם לעצמו, אזי גם תקיעתו אינה חלק ממציאותו, והיא לא תסתור לביטולו^[28]). אם-כן הצד השווה בשתי דרגות אלה הוא, שבשתיהן נשאר גדר המציאות של האדם (אלא שההבדל ביניהן הוא, עד כמה מציאות זו בטלה – באופן הא' עדיין מורגשת המציאות, ובאופן הב' נרגשת מציאות המלך בלבד);

ג) עניין ההכתרה כפי שהוא בבית-המקדש. שם האיר האור האלוקי שלמעלה לגמרי מגדר מציאות העולם והאדם. מצד אור זה האלוקות והבריאה אינם שתי מציאויות שונות, אלא מלכתחילה כל מציאות הבריאה והאדם לא נבראו אלא לכבודו יתברך. באופן זה, גם מציאות הבריאה אינה סותרת לאלוקות, אלא היא עצמה נעשית בהתאם לכוונה האלוקית. לכן גם פעולת התקיעה בבית-המקדש בראש-השנה שחל בשבת אינה כתקיעה של מציאות נפרדת, אלא כל משמעותה היא – שרצון ה' מתבצע. ועניין זה קיים גם כעת משחרב בית-המקדש, באמירת פסוקי שופרות – מ"שחרב בית-המקדש אין לו להקב"ה אלא ארבע אמות של הלכה".

התורה קדמה לעולם

ה. בעומק יותר יש לבאר את העניין, על-פי דברי הרמב"ן^[29] בביאור עניינו של המשכן ובית-המקדש, ש"עיקר החפץ" בזה הוא שזהו "מקום מנוחת השכינה שהוא הארון"^[30]. הארון עניינו – תורה. ההבדל בין התורה למצוות הוא, שהמצוות הן ציווים. ציווים ייתכנו רק כאשר יש אדם אותו מצווים; בלעדי זאת לא קיים הגדר של מצוות; מה-שאין-כן על התורה נאמר^[31] שהיא "קדמה לעולם", היא למעלה מלהתייחס לעולם ולנבראים.

המצוות כציווי, מבטאות את הרצון האלוקי כפי שהוא יורד ומתייחס לנבראים. רק לאחר שיש מציאות של אדם ומציאות של שופר, לדוגמה, אזי ייתכן גדר של ציווי לאדם שייקח את השופר ויתקע בו. מה-שאין-כן ההלכות כפי שהן בתורה מבטאות דרגה אלוקית נעלית הרבה יותר: ההלכות בתורה אינן בשביל שנדע כיצד עלינו לנהוג. בדרגה זו אין אדם ואין שופר; התורה היא חכמתו של הקב"ה כפי שהוא למעלה לגמרי מהעולם, והחכמה וה'סברא' של הקב"ה מחייבות כביכול, שאילו יצוייר שיהיה עולם עם מושגים של זמן, אזי ראש-השנה הוא יום כזה שצריך לתקוע בו בשופר.

הראיה לכך היא, מהדינים עליהם נאמר שלא היו ולא יהיו לעולם^[32] – אם כל עניינן של הלכות התורה הוא רק בשביל שהנברא ידע כיצד עליו לנהוג, אזי מדוע קיימים בתורה הלכות שלעולם לא יבואו לידי מעשה? מכך מוכח שהלכות התורה 'קדמו' לעולם. ההלכות הן חכמתו יתברך כפי שהוא למעלה מלהתייחס לנבראים. אלא שעלה ברצונו, שהסברות שעלו בחכמתו, יתגשמו כביכול ויבואו לידי ביטוי בפועל, במוחשיות.

אם-כן מצד עניין המצוות, עד כמה שהאדם יבטל עצמו, סוף-סוף יש לו איזושהי מציאות. כל עניין הציווי הוא שהאדם יקיימו. דווקא מצד ההלכות כפי שהן בתורה נרגש, שכל מציאות העולם והאדם אינה קיימת כלל. אין אדם ואין שופר, יש דבר אחד – הקב"ה. זה הכול. וחכמתו של הקב"ה מחייבת, שאילו יצוייר שיהיה יום שכזה כראש-השנה – אזי יתקעו בו בשופר. מצד דרגה זו, כל תוכנה של התהוות העולם הוא רק בכדי שההלכות שעלו בחכמתו יבואו לידי ביטוי בפועל.

זהו הביטול המיוחד שהיה נרגש אצל רבי שמעון בן יוחאי. אצל רשב"י היה העניין של "תורתו אומנתו" בדרגה הנעלית ביותר, עד שכל מציאותו הייתה הביטול המיוחד שמצד עניין התורה. ועל-דרך שנאמר^[33] על משה רבנו – שכינה מדברת מתוך גרונו. עניינו של הגרון הוא, שרעיונותיו של האדם יוכלו להתבטא. הרעיון שעולה בראש האדם אינו בשביל שלגרון יהיה מה להשמיע, כמובן; בדיוק להפך – העיקר הוא הבנת והשגת הרעיון במוחו של האדם, אלא שבכדי שהרעיון יוכל גם לבוא לידי ביטוי, יש את מציאות הגרון שעל-ידו משמיע האדם את רעיונותיו. הגרון הוא 'שופר' בלבד שדרכו נשמע הרעיון. וכשם שאצל כל אדם הגרון הוא השופר שדרכו נשמעים הרעיונות האישיים שלו, כך אצל משה רבנו עניינו של הגרון היה להשמיע את דבר השכינה. זהו עניינו האמיתי של לימוד התורה לשמה וההתאחדות עמה – שכל מציאות האדם נעשית מציאות של תורה ואלוקות.

על פי זה נבין טוב יותר, מדוע בבית-המקדש תקעו בשופר גם בראש-השנה שחל בשבת. כאשר האדם הוא אדם והשופר הוא שופר, אזי אפילו אם האדם יבטל עצמו לחלוטין, מכל מקום עשייתו (אפילו עשייה שתוכנה ביטול כתקיעת שופר) מבטאת את מציאותו; מה-שאין-כן בבית-המקדש שעניינו "מקום מנוחת השכינה שהוא הארון" – עניין התורה, שם התקיעה היא כפרט מדיני התורה. כל עניינה הוא – שרצונו וחכמתו יתברך התממשו ובאו לידי פועל. זו לא תקיעה של אדם, אלא התממשות רצון ה'. וגם בזמנינו, עניין נעלה זה קיים בעבודה של אמירת פסוקי שופרות, פסוקי תורה, הנאמרים גם בראש-השנה שחל בשבת.

^[1].  ראש-השנה כו,ב.

^[2].  שם טז,א. לד,ב.

^[3].  דרושים לראש-השנה דף נו ואילך.

^[4].  שמואל-א ט,ב.

^[5].  ראה אור-התורה (לאדמו"ר הצמח-צדק) וירא כרך ד דף תשסד,ב.

^[6].  ברכות נח,א.

^[7].  דברי הימים-א כט,יא.

^[8].  ראה מגילה לא,א.

^[9].  בראשית א,לא.

^[10].  כמפורש במשנה ראש-השנה ריש פרק ד.

^[11].  ליקוטי-תורה שם דף נז,ג.

^[12].  שבת פרשת נצבים-וילך תשמ"ט.

^[13].  ראה זוהר חלק א רכא,ב.

^[14].  תהילים צה,ו.

^[15].  שם צג,א.

^[16].  ראה ליקוטי-תורה שם דף נו,ב.

^[17].  תנחומא נשא טז.

^[18].  בפרט שעניין השבת אינו קשור כלל עם עבודתם של ישראל, כדברי חז"ל שבת "מקדשא וקיימא" (ביצה יז,א), מה-שאין-כן יום-טוב שתלוי בישראל "ישראל אינהו דמקדשינהו לזמני" (ברכות מט,א). אם-כן לא רק שחסרה התקיעה בשופר, אלא שכל מציאותו של היום אינה שייכת לעבודתם של ישראל.

^[19].  דף ח,א.

^[20].  חגיגה ה,ב.

^[21].  ירמיה כג,כד.

^[22].  תיקוני-זוהר תיקון נז.

^[23].  שהרי מובן שחיבורם של ראש-השנה ושבת ביום אחד, מוסיף בקדושתו ועבודתו של היום.

^[24].  ראה ילקוט שמעוני מטות תשפד, הובא גם בפירוש רש"י ריש פרשת מטות.

^[25].  ראה אור-התורה (לאדמו"ר הצמח-צדק) דרושי ראש-השנה כרך ה ע' ב'קיד.

^[26].  ברכות ח,א.

^[27].  חלק ב לח,א. ועל-דרך זה מצינו בירושלמי ביכורים פ"ג ה"ג: "וה' בהיכל קדשו – דא רבי יצחק בר לעזר בכנישתא מדרשא דקיסרין".

^[28].  בדיוק כשם שההשתמשות במתלה ותליית הכתר עליו, אינה סותרת להעדר תפיסת המקום שלו. הנחת הכתר על המתלה אינה עשייה ופעולה של המתלה, אלא כל משמעותה היא שהמלך משתמש במתלה.

^[29].  בתחילת פרשת תרומה.

^[30].  וראה ליקוטי-שיחות חלק ד עמ' 1346 הע' 24. חלק לו עמ' 194, שגם לדעת הרמב"ם שמגדיר (בריש הל' בית הבחירה) את המצווה לבנות מקדש "לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבין בו הקרבנות", עיקר העניין הוא מנוחת השכינה בארון.

^[31].  ראה מדרש תהילים צ,ד. בראשית רבה פ"ח,ב.  וראה באריכות בספר שיעורים בתורת חב"ד עמ' קו-קז.

^[32].  ראה סנהדרין עא,א.

^[33].  ראה זוהר חלק ג רלב,א.