חג שמיני עצרת־שמחת תורה מקבל מימד עמוק ונפלא לפי פירוש של החסידות לאחד המדרשים העוסקים בו (שיר השירים רבה פ"ז, ב):
אמר רבי יהושע בן לוי: ראויה הייתה העצרת של חג שתהא רחוקה חמישים יום כנגד העצרת של פסח.
משמעותה של "עצרת" היא קליטה והפנמה של הדברים שקדמו לה. לעצור אותם בפנים לפני שיברחו החוצה. הצורה הנכונה להפנים דברים היא על ידי בישול איטי ולא במהירות. העצרת של פסח היא חג השבועות, בחג זה אנו מגיעים לתכליתה של יציאת מצרים בקבלת התורה, ולשיא הזה אפשר להגיע רק דרך חמישים הימים של ספירת העומר ותיקון המידות. כך היה צריך להיות גם עם שמיני עצרת של חג הסוכות, שתהיה רחוקה מחג הסוכות חמישים יום. אז למה בשמיני עצרת כללי המשחק משתנים?
משל למה הדבר דומה? למלך שהיו לו בנות הרבה, מהן נשואות במקום קרוב ומהן נשואות למקום רחוק.
המלך הוא הקדוש ברוך הוא והבנות הן נשמות ישראל. הן נשואות, הן הקימו בתים בעולם הזה. יש בנות שהנישואין לא הרחיקו אותן. על אף הירידה לעולם הזה וההתעסקות בו, הן הולכות בדרך הישרה שבה עשה אלוקים את האדם ונותרות קרובות אליו. אבל יש בנות שהנישואין שלהן גרמו להן להתרחק, לשקוע בענייני העולם עד כדי לשכוח בשביל מה בכלל הן נשלחו לכאן.
וביום אחד כולן מתעוררות:
יום אחד באו כולן לשאול שלום המלך אביהם.
"יום אחד" הוא יום כיפור, המגיע "אחת בשנה", שבו כל הנשמות באות לדרוש בשלום המלך. גם הנשמות הרחוקות חוזרות בתשובה, מתעוררות ורוצות את קרבת אביהן, תוך קבלת עול אמיתית למלך (חז"ל כאן מציינים קודם "המלך" ואחר כך "אביהם"). הוא מצדו מכפר על חטאיהן ומקבלן בתשובה שלמה. הנשמות עדיין מכונות רחוקות אבל במשמעות של בעלי תשובה, "שלום שלום לרחוק ולקרוב" - "שהיה רחוק ונעשה קרוב".
לאחר יום כיפור מגיע חג הסוכות שהוא המשך ישיר והכרחי של יום כיפור, הוא הגילוי שלו בתוך העולם שלנו וקידוש הגשמיות שלנו בתוך מצוות ה' של הסוכה.
ואז מגיע הזמן לתכנן את ה"עצרת", הוא יום הקליטה וההפנמה של כל האורות המקיפים העליונים של החודש הזה, חודש התשובה.
כל עניין ה"קליטה" של "עצרת" קשור לתורה, להפנמה של חיים על פי התורה. וכמו שבחג השבועות שהוא העצרת של פסח אנחנו חוגגים את מתן תורה, כך בשמיני עצרת אנחנו מסיימים את התורה וגם חוגגים את מתן התורה של הלוחות השניות שניתנו ביום כיפור. הלוחות השניות שניתנו לנו כשחזרנו בתשובה.
המתח הגדול הוא מה יקרה עכשיו, לאחר ההיקשרות המחודשת, האם הכל יתפוגג או שתגיע "עצרת", שתחדיר את כל הטוב שנוצר אל תוך החיים, שלא ישובו, חלילה, ל"מסלולם" המרוחק.
אמר המלך: אלו שנשואות במקום קרוב אית בעונתן למיזל ולמיתי (יש בזמנן ללכת ולבוא), ואילין שנשואות במקום רחוק לית בעונתן למיזל ולמיתי (ואלו שנשואות במקום רחוק אין בזמנן ללכת ולבוא), עד דאינון כולן אצלי הכא נעביד כולן חד יום טוב ונחדי עימן (עד שהן כולן אצלי כאן, נעשה כולנו יום טוב אחד ונשמח עימן).
הבנות הקרובות, נשמות הצדיקים, יכולות ללכת ולחזור, הן לא ייפלו בדרך. עבודת הצדיקים מסודרת ומבחינתם נכון יותר להרחיק את עצרת מהחג, לעבוד על ההפנמה של חגי תשרי בימי החולין, בבתיהם, ורק אז לחזור אל המלך. אבל לבעלי התשובה - ובחודש תשרי כולנו בעלי תשובה - יהיה בעייתי מאוד ללכת ולחזור. אנחנו גרים במקום רחוק, ויש חשש שאם יתנו לנו ללכת הביתה, נשכח לחזור.
בעומק יותר, בגישה חיובית: בעלי התשובה בעצם לא זקוקים לזמן הארוך שלוקח לצדיקים להפנים דברים ולחיות אותם באופן מסודר. אצל בעלי התשובה הכל נעשה "בשעתא חדא וברגעא חדא" (בשעה אחת וברגע אחד) כמו עבודת התשובה המתאפיינת בהתפרצות ובשבירת הסדר ההגיוני - רק בדילוג חסר הגיון אפשר לקפוץ מתוך החטא היישר אל זרועותיו של אבינו שבשמים.
כך עצרת של פסח, עד דאינון נפקין (עד שהם יוצאים) מחורף לקיץ אמר הקדוש ברוך הוא: אית ביומא למיזל ומיתי (יש ביום ללכת ולבוא), אבל עצרת של חג על ידי שהן יוצאין מהקיץ לחורף כו' אמר הקדוש ברוך הוא: לית ביומא למיזל ולמיתי, אלא עד דאינון הכא, נעביד כולן חד יום טוב ונחדי (אין ביום ללכת ולבוא, אלא עד שהם כאן, נעשה כולנו יום טוב אחד ונשמח).
בקיץ קל יותר לצעוד בדרכים מאשר בחורף. השמש, המאירה בימי הקיץ הארוכים, מסמלת את גילוי האור האלוקי, לעומת הלילה, הדומיננטי בחורף, בו נוכחות ה' נסתרת.
בפסח מתחיל הקיץ, עם ישראל נולד בדרך נס, וכשאנחנו נולדים כולנו צדיקים והטבע איננו מאיים להשכיח מאיתנו את הדרך לארמון המלך, החיים הרוחניים מתחילים מחדש בסדר ובעקביות. אפשר לקבוע את העצרת חמישים יום לאחר הפסח וכך להיות מוכנים לקבלה פנימית של התורה ביום הזה.
בחודש תשרי מתחיל החורף ויחד איתו מתחיל הבלגן. הקדוש ברוך הוא מסתתר, הלילות מתארכים ואנחנו הולכים לעבוד עם העולם הזה, לברר ולתקן אותו, כדרכם של בעלי תשובה. קשה יהיה לחזור לארמון כשהדרכים מלאות בבוץ.
לפיכך משה מזהיר את ישראל ביום השמיני עצרת תהיה לכם.
משה (התורה) מזהיר: תתפסו את היום הזה, תחגגו בו עד הסוף! קבלו עוד חיבוק מהמלך וקבלו אנרגיות לחורף הקר ולכל השנה כולה.
על פי מאמר הרבי "להבין עניין שמחת תורה" תשמ"ב
-
לקחת בהקפה בשעת ההקפות
לאורך כל תשרי אנחנו מקבלים "אורות מקיפים" לכל השנה. בדומה ל"הר כגיגית" במתן תורה ולחופה המקיפה את החתן והכלה, אנו מקבלים כוחות לעבודת ה' של כל השנה. בכל החודש הזה אנחנו עובדים קשה, קשה מאוד, ומקבלים מתנות רבות, אך שמחת תורה היא "המקיף הכללי". "שמחת תורה הוא כלל גדול יותר, הכולל כל חודש תשרי, כי אז נמשך בחינת מקיף העליון הכללי, בחינת שעשועי המלך בעצמו, כתר תורה, וגילוי זה נמשך בשמחת תורה בריקודים" (הרבי זי"ע).
השמחה העצומה של שעת ההקפות היא רצינית מאוד ומשפיעה על כל השנה. רבי יוסף יצחק מליובאוויטש אמר בשם אדמו"רי חב"ד שקדמו לו: "אזהרה (!) לייקר במאוד את השעות של שמיני עצרת ושמחת תורה. בכל רגע יכולים לשאוב אוצרות בדליים ובחביות בגשמיות וברוחניות, וזאת על ידי הריקודים".
בשעת ההקפות ניתן לקחת הרבה דברים בהקפה. כך הסביר הרבי: "בשמחת תורה בשעת ההקפות יכול יהודי לפעול דברים גדולים מאד. ישנם סוחרים, שנותנים סחורה רק במזומן, בהקפה אין הם נותנים. וישנם סוחרים, שנותנים גם בהקפה. הקדוש ברוך הוא הוא כמו הסוחרים שנותנים גם בהקפה. זהו 'הקפות' מלשון 'הקפה'. בשמחה שבשעת ההקפות יכולים לקבל הרבה סחורה, הניתנת בהקפה. אבל כאשר לוקחים סחורה בהקפה נעשים משועבדים - צריכים לפרוע את החוב. דבר שצריכים לעשות מדי יום ביומו".
