עבודת האדם בראש השנה היא כדברי חז"ל בגמרא (ר"ה טז, א. לד, ב) "אמר הקב"ה... אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם".

מה ענינה של עבודה זו, ומהו הקשר שלה ליום הדין דוקא? דבר זה מתבאר בעומק ובהרחבה בדרושי ראש השנה שבלקוטי תורה לבעל התניא (ובאריכות ובעומק בספר עטרת ראש לבנו כ"ק אדמו"ר האמצעי) העומדים על סודם הפנימי של ימים אלה.

בראש ובראשונה יום ראש השנה הוא היום שבו נשלמה בריאת העולם, ולכן מהותו וענינו של יום זה הוא – התחדשות הבריאה כולה לשנה נוספת. כשם שהראש שבאדם הוא המקור שממנו נמשכת החיות לכל האיברים, כך יום זה משמש ה"ראש", מקור השפע והחיים, לכל ימי השנה שיבואו. מכך נובע שהוא יום הדין – כי בהיותו מקור המשכת החיות והשפע לשנה כולה, הרי בו מוחלטת ונקבעת מדת החיות והשפע שיקבל כל אחד ואחד מנבראי בראשית במשך השנה.

העולם כולו נברא ממדת מלכותו יתברך, כמו שנאמר "מלכותך מלכות כל עולמים", שכן כידוע, ענינה של מידת המלכות הוא ההתייחסות וההשפעה אל הנבראים, שהרי "אין מלך בלא עם". אולם בעוד הבריאה בפעם הראשונה (על ידי מדת המלכות) היתה בחסדו של הקב"ה בלבד, "כי חפץ חסד הוא", מאז ואילך המשכתה של מדת המלכות העליונה תלויה בנו, מפני שענינה של מלכות אמיתית הוא – "ומלכותו ברצון קיבלו עליהם". מלוכה שאין בה קבלת מלכות על ידי העם הרי היא "ממשלה" ולא "מלוכה". קבלת המלכות ע"י העם היא המעוררת במלך את הרצון למלוך ולהתגלות אל עמו.

בתורת הסוד מבואר שבסיומה של כל השנה, בערב ראש השנה עם חשיכה, מסתלקת ועולה אותה בחינה עליונה המכונה "פנימיות המלכות", דהיינו הרצון והעונג העליון שבמלוכה. וזו עבודתנו בראש השנה – לעוררה ולהמשיכה מחדש, ובכך להביא את המשכת החיות והשפע אל הבריאה כולה לשנה נוספת.

כיצד מעוררים מחדש את רצונו של הקב"ה במלוכה? כשאנו מקבלים עלינו בקריאה פנימית מעומק לבבנו את מלכותו ומבקשים ממנו להתגלות עלינו.

זהו אפוא עומק ענין "שתמליכוני עליכם", וזהו הקשר בין עבודה זו ליום ראש השנה – שהוא אפוא יום הדין לא רק של היחידים, כי אם של הבריאה כולה, העומדת כתלויה באוויר [כפי שהתבטא אדמו"ר מוהרש"ב, שבליל ראש השנה העולם הוא "ווי א אפגע'חלש'טע" (כמו בעלפון)], והמלכתו של הקב"ה (המכונה "בנין המלכות") מזכה את העולם כולו בשנה של חיים.

בתוך עבודה כללית זו נחרזים כל עניני היום: הדין והמשפט, ברכות מלכויות זכרונות ושופרות, ואף "מצות היום" שהיא תקיעת השופר. בקול השופר מצינו טעמים ורמזים שונים (ראה אבודרהם בטעמי התקיעות בשם רב סעדיה גאון, ועוד), החל מתרועת הכתרת המלך ועד לבכיה המביאה לשבירת הלב ולתשובה. ובאמת הן הן הדברים – כי התעוררות הרצון למלוכה למעלה היא על ידי אותה קריאה פנימית היוצאת מן הלב כנ"ל, שיש בה קבלת עול מלכות שמים, ונמצא שהתשובה ושבירת הלב היא היא המביאה להכתרת המלך. זוהי אפוא תמצית עבודת ראש השנה.

מכל זה נמצא שהתשובה שבראש השנה היא תשובה מסוג אחר, וכהערת אדמו"ר זי"ע במכתבו משנת תשכ"ג:

אף דתקיעת שופר רמז שלו תשובה (רמב"ם הל' תשובה ג, ד), וימי ר"ה גם כן מעשרת ימי תשובה הם – הרי בתפילות ובקשות העיקריות דר"ה לא נזכר זה כלל, ואין בראש השנה וידוי דברים (שהוא חיוב ומצות־עשה בתשובה (רמב"ם ריש הל' תשובה) ופשיטא ד[החשש] "שלא ליתן פתחון פה למקטרג" – לא יבטל מצות־עשה), ואין בו קרבנות תשובה וכו'.

אלא שכל ענין התשובה בר"ה הוא בכדי שתתקבל ההכתרה, ולכן אין ענינה בוידויים ולא לתקן החסר, והתיקון בא "בעשרת ימי תשובה הבאים לאחר ר"ה" (לקוטי תורה דברים מט, ד).

להלן כמה קטעים מתפילת ראש השנה המתבארים על פי נקודה כללית זו, כפי שהעתקנום מתוך הספרים הנ"ל ומשאר דרושי ראש השנה החב"דיים שנכתבו לאורך הדורות. אין צריך לומר שאין כאן אלא "טעימה" בלבד, ולהבנת הדברים לאשורם ולעומקם יש לעיין בהרחבה במקורות עצמם.

וּבְכֵן תֵּן פַּחְדְּךָ ה' אֱלֹהֵינוּ עַל כָּל מַעֲשֶׂיךָ וְאֵימָתְךָ עַל כָּל מַה שֶּׁבָּרָאתָ
 וְיִירָאוּךָ כָּל הַמַּעֲשִׂים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְפָנֶיךָ כָּל הַבְּרוּאִים

בראש השנה חוזר כל דבר לקדמותו כמו שהיה בתחילת הבריאה, וצריכים לבנות מחדש בנין המלכות, וכמו שכתב בעץ חיים, דבתחלה היה מצד "כי חפץ חסד הוא", ועכשיו באתערותא דלתתא תליא מילתא [=בהתעוררות של מטה תלוי הדבר], והוא לעורר בחינת חפץ חסד הנ"ל... להיות לו עונג במלוכה, ובחינת עונג זה הוא מה שאמרו רז"ל נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים.

וכמו שבתחילת הבריאה "העולם על מילואו נברא", דעיקר שכינה בתחתונים היתה (מדרש רבה לשיר השירים ה, א), כמו כן בראש השנה מעוררים בחינת פנימיות הכוונה הנ"ל... דהיינו שיתענג וירצה במדת המלוכה, שיהיה גילוי פנימיות מלכותו, שאותה אנו מבקשים באמרנו מלוך על העולם כולו בכבודך כו', ומלכותו בכל משלה. דמלוכה הוא בחינת גילוי הפנימיות, וכמ"ש במקום אחר, דפעם הראשון שאנו מוצאים מלוכה בתורה הוא גבי קריעת ים סוף, "ה' ימלוך כו'", ואז היה גילוי פנימיות המלוכה כו'. וכמו כן בר"ה, שאנו מקבלים עלינו עול מלכותו ית', אנו מבקשים "מלוך", שיהיה גילוי פנימיות מלכותו, "ומלכותו בכל משלה", "וּבְכֵן תֵּן פַּחְדְּךָ ה' אֱלהֵינוּ עַל כָּל מַעֲשֶׂיךָ כו'", שמבחינת גילוי הפנימיות יכנעו ויבטלו כולם כו', כנ"ל.

(אדמו"ר מוהרש"ב, ד"ה ובחודש השביעי תרנ"ד ע' טו־טז)

מְלוֹךְ עַל כָּל הָעולָם כֻּלּוֹ בִּכְבוֹדֶךָ . . וְיֵדַע כָּל פָּעוּל כִּי אַתָּה פְעַלְתּוֹ וְיָבִין כָּל יְצוּר כִּי אַתָּה יְצַרתּוֹ וְיֹאמַר כֹּל אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מֶלֶךְ

כל בקשתנו בר"ה הם שיהיה התגלות בחינת פנימיות המלוכה, ועל זה אנו מתחננים "מלוך על העולם כלו בכבודך, בכבודך העצמי. ואז כשיתגלה בחינת פנימיות המלוכה, הנה אז הרי במילא ידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה". דגם אפילו "אשר נשמה באפו", שהיא המדריגה היותר אחרונה, דנשמה באפו הוא כמו קודם התפלה (ע"פ ברכות יד, א, נתבאר בלקוטי תורה פינחס עט, ד), והיינו דגם אלו שמוחם קטן ולבבם אטום מלקבל דבר התבוננות בכלל ועסק התפלה בפרט, שהם במדריגת נשמה באפו, הנה גם הם ידעו כי "ה' אלקי ישראל מלך".

(אדמו"ר מוהריי"צ, ספר המאמרים תש"ח ע' 141)

יִבְחַר לָנוּ אֶת נַחֲלָתֵנוּ אֶת גְּאוֹן יַעֲקֹב אֲשֶׁר אָהֵב סֶלָה

...כשבא לעורר החפץ חסד שמצד עצמו [ולא מצד מעלת הנבראים]... יכול להיות שיהיה חפץ חסד הזה שוה לכל לרעים כמו לטובים, משום דקמיה ממש כחשיכה כאורה, קטן וגדול שם שוין ממש...

שזהו ענין "יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב", כי ה' עליון נורא כו', שהרי הוצרך משה לבקש שלא תשרה שכינה באומות העולם, כי מצד רוממות העצמות [עצמותו של הקב"ה, להבדיל מהדרגות שהן רק התגלות מאורו יתברך] גם חושך לא יחשיך כו' (תהלים קלט, יב), ויכול לשרות שכינתו באומות העולם כמו בישראל, וכענין מאריך אף לרשעים כו' (עירובין כב, א. סנהדרין קיא, א). רק ע"י בקשת משה שאמר "ונפלינו אני ועמך" כו' הוא שהבדיל ובחר בעמו להיות בבחינת פנימיות, חלק ה'.

(אדמו"ר האמצעי, עטרת ראש ע' יז)

קוֹלִי שִׁמְעָה כְחַסְדֶּךָ ה' כְּמִשְׁפָּטֶךָ חַיֵּנִי
רֹאשׁ דְּבָרְךָ אֱמֶת וּלְעוֹלָם כָּל מִשְׁפַּט צִדְקֶךָ
עֲרוֹב עַבְדְּךָ לְטוֹב אַל יַעַשְׁקוּנִי זֵדִים
שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב
טוּב טַעַם וָדַעַת לַמְּדֵנִי כִּי בְּמִצְוֹתֶיךָ הֶאֱמָנְתִּי
נִדְבוֹת פִּי רְצֵה נָא ה' וּמִשְׁפָּטֶיךָ לַמְּדֵנִי

בפסוקים אלו הוא הקירוב האמיתי והפנימי בשפיכת הנפש, שזהו ענין הראשי תיבות של הפסוקים קר"ע שט"ן, שהוא ענין הסרת המסכים, שלא יהיה שום דבר החוצץ ומפסיק כלל, שהסרת ודחיית המקטרג והקטרוגים נעשה על ידי ההכנה לתקיעת שופר. שבאנחה הראשונה שבני ישראל מתאנחים קודם תקיעת שופר, כמאמר הידוע, בזה פועלים שעומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים...

דהנה מורנו הבעש"ט נ"ע אומר דענין תקיעת שופר הוא צעקת אבא אבא, ומבאר זה במשל כבן שתעה ביער בין חיתו ארץ וצועק אבא אבא הצילני... שאין לו להאב עונג גדול ופנימי יותר מכמו זה, שבנו ובתו קוראים לו בקריאה פנימית ועצמית. וכמו כן הוא במצות תקיעת שופר, שכל ישראל צועקים לאבינו מלכנו אב הרחמן ואב הרחמים בקריאה פנימית ועצמית מעומק נקודת הלב אבא אבא, ושופכים לפניו יתברך כל לבבם בבקשת רחמים רבים להתעורר עליהם ברחמים פשוטים, שכל זה הקדמה והכנה רבה למצות תקיעת שופר.

(אדמו"ר מוהריי"צ, ספר המאמרים תרצ"ו ע' 2)

מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ

השופר צדו אחד קצר וצדו השני רחב, וזהו מן המיצר קראתי בצד הקצר, ענני במרחב בצד הרחב. והוא ע"ד דאיתא בזהר ח"ב דנ"ט ע"ב (ברע"מ) "דההוא צלותא וההוא רוחא אצטריך לסלקא ולנפקא מגו עאקו... דאיצטריך אתר דחיק בעאקו לשדרא בגוויה ההוא רוחא וכו'" [התפלה וכח הרוחני שלה צריך לעלות ולתאץ מתווך מקום צר ודחוק . . כי צריך לתפלה מקום דחוק וצר ומצומצם לשלוח דרכו את רוחניות התפלה], דקול השופר בא ע"י הדוחק והלחץ, דע"י שמכניס הרוח בצדו הקצר בדוחק ולחץ, הנה עי"ז יוצא הקול בצדו הרחב. וכמו כן הוא בעבודה הרוחנית, דעל ידי הצעקה שמן המיצר הנה עי"ז דוקא בא אל המרחב...

והמשל בזה הוא כמו מי שהוא עני ורחמנא ליצלן ידוע חולי, וחלוש בדעה ובזוי ונבזה, ובא אל המלך כי יקבלוהו לעבד, שאין להמלך שום צורך בו. וכמו כן כאשר מתבונן במעמדו ומצבו, שהוא לא רק עני בדעת אלא גם חלוש ורפוי, אשר אין בינות לו להבין ענין אלוקי ולהשיגו בטוב, והוא לקוי רח"ל בכמה מיני מחלאות בחולי הנפש, ומרוב עניניו הלא טובים הוא בזוי ונבזה ממש.
וכהעני דלבושיו קרועים ובלוים הרי הוא נבזה בעיני עצמו ונמאס בעיני כל רואיו שמתרחקים ממנו, ובפרט אם הלבושים הקרועים הם עוד מלוכלכים ומטונפים ברפש וטיט או כל טומאה, אשר אז הנה צא טמא יקראו לו ומגרשים אותו שלא ילכלך ויטנף מקום עמידתו. ויצייר לעצמו דכאשר חלוש הדעה הנ"ל כמו שהוא לבוש בבגדיו המלוכלכים יבוא בהיכל המלך לקבל עליו עול מלכותו של המלך, דלבד זאת דאין מקבלים אותו דאין להמלך צורך בו כלל, אלא עוד זאת מגרשים אותו ועונשים אותו על אשר העיז לבוא בהיכלי מלך בבגדיו הקרועים, ועוד יותר המלוכלכים ומטונפים. דזה מה שבגדיו קרועים הרי לא יכול לתקנם בעצמו, אבל זה שהם מלוכלכים היה יכול לכבסם ולטהרם, ואין זה אלא מהעדר הדעת ושפלות מצבו...

ובמעמדו ומצבו האיום הלזה הרי הוא בא לקבל עול מלכותו ית', הנה כאשר יתבונן בפרטיות המשל וירגיש זאת בעצמו, ער וועט דערפיהלען דעם [=ירגיש את ה]נמשל, שהוא בעצמו הוא העני בעל הבגדים הקרועים והמלוכלכים אשר העיז לבוא להיכלי מלך, הנה כשיורגש בו הענין באמת... אז יפול עליו אימה ופחד, ובכה יבכה במר נפשו בהשתפכות עצומה לבקש על נפשו כי לא יגרשוהו, אשר דמעות אלו מכבסים לכלוך הלבושים דמחשבה ודבור ומעשה.

והנה כאשר הוא שם לבבו בהעמקת הדעת במעמדו ומצבו הפרטי, ועוד כי עלול הוא להענש ח"ו בדחיה מלמעלה, הנה זה פועל בו דחיקת המוח והלב כאחד, ובוכה מעומק נקודת לבבו ממש. ואז נעשה ראוי לקבל עול מלכותו ית'.

וזהו העבודה דתפילה דראש השנה שבאה מן המיצר, הנה אז הנה סותמים פי המסטינים ומקבלים עול מלכותו ית' בקבלה טובה על כל השנה בקיום התורה והמצוות ובעבודה שבלב, דעל ידי זה בונים את בנין המלכות עד רום כל המעלות.

(אדמו"ר מוהריי"צ, ד"ה מן המצר תרצ"ה)

 אַתָּה זוֹכֵר מַעֲשֵׂה עוֹלָם וּפוֹקֵד כָּל יְצוּרֵי קֶדֶם

ענין הזכרונות דר"ה הוא בחינת ההעלאה מלמטה למעלה, על דרך משל זכרון בגשמיות, שאין זכרון נופל כי אם על דבר שכבר נשכח מאתו מפני ריחוק מקום וריחוק הזמן, כמו גם דבר שכל וחכמה שכבר למד זה זמן רב, מצד ריחוק הזמן נשכח מאתו, וכאשר צריך לזכור עליו זהו כמו העלאה, שמעלה אותו הדבר חכמה בכלי מוחו. וכן זכרון על אוהבו שנתרחק מאתו בריחוק מקום מאד או בריחוק הזמן, שלזה נשכח מלבו, צריך להעלותו במוחו לזכור עליו.

וכך יובן למעלה בענין הזכרונות, שכל ההשתלשלות ד[ארבעת העולמות] אצילות בריאה יצירה עשיה, גם במקורם הראשון במחשבה הקדומה, כבר נשכח מאתו כביכול, אף על פי שאין שכחה לפניו, מכל מקום מצד קוטן הערך דכְלֹא חשיבי לגבי מהותו ועצמותו [לפיכך נקרא הדבר בדרך משל כעין שכחה]. על כן אומרים "אתה זוכר מעשה עולם ופוקד כל יצורי קדם", שצריך לעוררו לזכור עליהם, הרי זה כמו העלאה, דהיינו שמעלה אותם במחשבה הקדומה מצד הריחוק שירדו בירידה מאור עצמותו...

ובהיות שבעשרה פסוקים דמלכיות שמעוררים הרצון למלוכה בחידוש גמור במחשבה הקדומה הרי זה בחינת המשכה וירידה, שיומשך מעצמותו הרצון ומחשבה זו למלוכה, אז הוא מתעורר לזכור על כל השתלשלות העולמות שכבר עשה. וזהו שאומרים הזכרונות אחר המלכיות דוקא.

וזהו שאמרו רז"ל "אמרו לפני מלכיות שתמליכוני עליכם", ואח"כ זכרונות "שיעלה זכרוניכם לפני לטובה" דמה שיעלה זכרוניכם לפני, שהוא זכרון הברית עם ישראל שעלה במחשבה הקדומה, הוא עיקר ומקור לכל הזכרונות דמעשה בראשית.

(עטרת ראש ע' יז)

הַיּוֹם הֲרַת עוֹלָם, הַיּוֹם יַעֲמִיד בַּמִּשְׁפָּט כָּל יְצוּרֵי עוֹלָמִים

ידוע שישנם ב' פירושים בתיבת "הרת". הרת לשון רתת ופחד, והרת מלשון הריון ולידה.

הרת מלשון רתת ופחד הוא ענין מה שכתוב אחר כך "היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים", שיש דין ומשפט על כל העולמות... אם יומשך עוד פעם אם לאו.

ועל ידי העבודה דנשמות ישראל נעשה הרת עולם מלשון הריון ולידה, שכל הענינים נמשכים מחדש מעצמותו ית'.

(אדמו"ר זי"ע, ספר המאמרים תשל"ב)