מטרת ספר נפש־החיים וזיקתו לספר התניא
הספר ‘נפש־החיים', נכתב בידי אחד מגדולי גאוני ליטא, הגאון רבי חיים מוולוזי'ן זצ"ל, תלמידו הגדול של הגר"א מווילנא ומייסד ישיבת וולוז'ין, כספר מוסר והגות. הספר מתווה את דרכו של האדם ויחסו אל קונו ומתאר את עולם היהודי מנקודת מבט מיוחדת. הספר אינו עוסק רק בתחום ההגות המחשבתי המופשט, אלא גם משרטט סדר עדיפות מעשי עבור עובד ה': במה עליו להתמקד, בתורה? בתפילה? בדביקות? כיצד ליישם את אידיאל “תורה לשמה" וכמה מאמץ עליו להשקיע לשם כך.
אכן, אפילו קריאה שטחית של “נפש־החיים", מוכיחה בעליל שהספר נכתב כתגובה לתנועת החסידות ולפולמוס הגדול שהתעורר בעקבותיה, ויש מקומות בהם הגר"ח מצטט רעיונות וקטעים מספרי חסידות נודעים ושולל אותם בחריפות[1].
אולם יחד עם זאת, כפי שכבר ציינו כ"ק אדמו"ר זי"ע מליובאוויטש והגאון רבי מנחם מנדל כשר זצ"ל[2], ספרו של הגר"ח אינו מהווה פולמוס עם החסידות בלבד, אלא ניכרות בו גם השפעות גלויות ויניקות משמעותיות של השקפת החסידות[3].
במאמר דלהלן נעמוד על כמה סוגיות יסודיות בהן נראה כיצד משוקעים "בנפש־החיים" רעיונות וסגנונות שאי אפשר לראותם אלא כתוצאה של קליטת רעיונות ישירה מספר־התניא.
ספר־התניא בא לראשונה בדפוס בשנת תקנ''ז, ואילו הספר נפש־החיים יצא לאור בשנת תקפ"ד (כשלש שנים אחרי פטירת הגר"ח בשנת תקפ"א).
במידה מסוימת, נפש־החיים עוסק בדיוק באותם הבעיות והנושאים הנידונים בספר־התניא, והשוואה בין הספרים מגלה מקבילות מובהקות - תוכניות, סגנוניות ולשוניות - המוכיחות על השפעה גלויה בעליל של התניא על נפש־החיים. להלן נביא דוגמאות לכך, אך בשל אילוצי מסגרת נסתפק רק במעט מהן.
(יש להוסיף ולציין, כי קיימות גם השוואות מדהימות בין רעיונות יסודיים של מאמרי אדמו"ר הזקן בעל־התניא שהיו בכתובים וטרם ראו את עין הדפוס בימיו של הגר"ח, לבין קטעים מחיבורו ה"נפש־החיים". עובדה זו מאשרת ומאששת מסורות חב"דיות עתיקות המעידות כי חסידי חב"ד ביקורו אצל הגר"ח וחזרו לפניו מאמרי חסידות של בעל־התניא, ומסתבר שאף השאירו אצלו מכתבי קודש של מאמרי דא"ח של בעל־התניא. לא נמנעתי אפוא מלציין דוגמאות להשוואות בולטות אלו)[4].
כאן יש להבהיר הבהרה חשובה:
קורה שמחבר ספר הוגה מעצמו רעיונות מסוימים שכבר כתבו עליהם בחיבורים של אסכולה אחרת בלא להיות מודע ובלא להיות מושפע מחיבורים אלו, וכעבור זמן השוואה מגלה מקבילות מסוימות בין הספרים. אולם דומני שבמקרה דנן, בנוגע ל"נפש־החיים" ולמחברו הגאון ר' חיים מוולוז'ין, אין מדובר במקרה של מקביליות אקראית כלל, שכן כמעט לאורך הספר כולו קיימת חפיפה רעיונית ופרשנית בין החסידות לספר נפש־החיים. יהיה זה אפוא בלתי אפשרי לזקוף עובדה זו על צירוף מקרים בלבד, ומוכרחים אנו להגיע למסקנה כי ניכרת זיקה בין הספר לחסידות.
אחדות ה'
בסוגיית אחדות ה' קיימות השוואות מרובות בין קטעים שלמים המובאים בנפש־החיים החופפים והדומים מאוד לקטעים בשער היחוד והאמונה לאדמו"ר הזקן. להלן שלוש דוגמאות, מתוך רבות:
א. התהוות הבריאה בכל רגע ורגע
סוגיית התהוות הבריאה בכל רגע ורגע מחדש מהווה את הנושא המרכזי בספר שער היחוד והאמונה לאדמו"ר הזקן בעל־התניא. ואף כי האמונה שהעולם זקוק לבוראו ובלי זה אינו יכול להתקיים אינה חידושה של החסידות, אך נוסח זה של “התהוות בכל רגע ורגע", לא פגשתי עדיין בספרים שקדמו לתניא, ויש הבדל במשמעות הדברים.
וכך כותב רבינו (תניא שער היחוד והאמונה פ"א):
“ופי' הבעש"ט ז"ל כי דברך שאמרת יהי רקיע בתוך המים... נצבים ועומדים לעולם בתוך רקיע השמים ומלובשות... לעולם להחיותם... ודבריו חיים וקיימים לעד... כי אלו היו האותיות מסתלקות כרגע ח"ו וחוזרות למקורן היו כל השמים אין ואפס ממש... אילו היו מסתלקות ממנו כרגע ח"ו האותיות מעשרה מאמרות... היתה חוזרת לאין ואפס ממש".
והנה בנפש־החיים (שער א פרק ב) מוצאים אנו את הפסקה הבאה:
“אבל הוא יתברך שמו כמו בעת בריאת העולמות כלם בראם והמציאם הוא יתברך יש מאין בכחו הבלתי תכלית, כן מאז כל יום וכל רגע ממש, כל כח מציאותם וסדרם וקיומם, תלוי רק במה שהוא יתברך שמו משפיע בהם כרצונו יתברך כל רגע, כח ושפעת אור חדש, ואלו היה יתברך מסלק מהם כח השפעתו אף רגע אחת כרגע היו כולם לאפס ותהו".
ב. ביטול העולמות - שאין להם קיום בפני עצמם
בשער היחוד והאמונה (פ"ו) מסביר רבינו:
“ולכן גם הארץ ומתחת לארץ הן אין ואפס ממש לגבי הקב"ה ואינן נקראות בשם כלל אפילו בשם עוד שהוא לשון טפל כמאמר רז"ל יהודה ועוד לקרא וכגוף שהוא טפל לנשמה וחיות שבתוכו... לפי שהנשמה אינה מהווה הגוף מאין ליש אבל הקב"ה המהוה את הכל מאין ליש הכל בטל... הנשמה והגוף הם באמת נפרדים זה מזה... אין התהוות שרש הגוף ועצמותו מנשמתו... משא"כ השמים והארץ שכל עצמותם ומהותם נתהוה מאין ואפס המוחלט רק בדבר ה'".
ואותו רעיון באותן מטבעות לשון - בנפש־החיים (שער ג פרק ב):
“אמנם פנימיות ענין מקומו של עולם הוא ענין גדול מאד. כי מה שכנהו יתברך שמו מקומו של עולם אין ערך כלל לענין מקום הנושא כל חפץ העומד עליו, שעצמות התהוות וקיום הכלי יש לה מציאות בפני עצמה, והמקום רק מצלת אותה שלא תפול ותשבר וכן ענין חיות וקיום הגוף על ידי הנשמה, הגוף יש לו מציאות בפני עצמו, ואינו מתבטל ממציאותו גם בצאת הנשמה ממנו. אבל העולמות כולם, כל עיקר התהוות מציאותם כל רגע הוא רק מאתו יתברך שמו, ואלו היה מסלק רצונו יתברך מלהוות אתם כל רגע היו לאין ואפס ממש".
ג. “אתה הוא עד שלא נברא העולם"
הפירוש שמביא הגר"ח בציטוט דלהלן על המילים שבתפלה “אתה הוא עד שלא נברא העולם ואתה הוא משנברא", שגור בפי אדמו"ר הזקן בעל־התניא הן בלקוטי אמרים תניא והן בשאר כתביו.
כך אנו קוראים בתניא (פ"כ)[5]:
וכל מאמינים שהוא לבדו הוא כמו שהיה קודם שנברא העולם ממש שהיה הוא לבדו וכמ"ש אתה הוא עד שלא נברא העולם אתה הוא משנברא העולם כו', פי' הוא ממש בלי שום שינוי כדכתיב אני ה' לא שניתי. כי עוה"ז וכן כל העולמות העליונים אינן פועלים שום שינוי באחדותו בהבראם מאין ליש, שכמו שהיה הוא לבדו הוא יחיד ומיוחד קודם הבראם, כן הוא לבדו הוא יחיד ומיוחד אחר שבראם..."[6].
וביתר חידוד בשער היחוד והאמונה (פ"ז):
“מהותו ועצמותו יתברך הנקרא בשם א"ס ב"ה מלא את כל הארץ ממש... אני ה' לא שניתי פי' שאין שינוי כלל כמו שהיה לבדו קודם בריאת העולם כך הוא לבדו אחר שנברא, וז"ש אתה הוא עד שלא נברא העולם אתה הוא כו' בלי שינוי בעצמותו".
והנה הדברים כפי שהם כתובים בלשונו של הגר"ח בנפש־החיים (שער ג פרק ג):
“גם עתה אחר שברא וחדש העולמות ברצונו הוא מלא כל העולמות והמקומות והבריות כלם בשיווי גמור ואחדות פשוט ואין מלבדו כמשמעו ממש... וכמו שתקנו לנו קדמוננו ז"ל קודם התפילה אתה הוא עד שלא נברא העולם אתה הוא משנברא העולם, רוצה לומר אף שכבר נבראו העולמות ברצונו הפשוט יתברך עם כל זה אין שינוי והתחדשות ח"ו, ולא שום חציצה מחמתם בעצמות אחדותו הפשוט, והוא הוא גם עתה כקדם הבריאה שהיה הכל מלא עצמות אין סוף ברוך הוא גם במקום שעומדים העולמות עתה".
התפילה
א. התמקדות באותיות התפילה
החסידות - החל בבעל שם טוב[7] והדברים מובאים בספרי כל תלמידיו הקדושים - הדגישה רבות כי בעת תפילה יש להתמקד בעיקר באותיות של תיבות התפילה.
וכך אנו מוצאים באחד מהדרושים שאמר אדמו"ר הזקן (מאמרי אדה"ז כתובים ח"א עמ' כט):
“כשמדבק את עצמו באותיות נמצא הוא דבוק בהקב"ה. וכן בתפלה מהודו לה' שהם פסוקי דזמרה, והם פסוקי תהלים שאמרם דוד המלך עליו השלום ברוח הקודש, ויוצר אור עד גמירא - הכל ניתקן על ידי אנשי כנה"ג שהם חגי זכרי' מלאכי וגם הם עשו ברוח הקודש. וידוע עפ"י כתבי אריז"ל שהכל הוא בסדר נכון. והנה, כשאדם מתפלל ולומד בכל כחו, אעפ"י שאינו מבין פי' המלות ותכליתו[8], אעפ"כ צריך לעשות בכל כחו כי מי הוא זה שיבין לתכליתו כי מי שיודע אינו יודע לתכליתו, ואך העיקר כשעשה בכל כחו נמצא הוא מצמצם מדו"מ באותיות הקדושים ושם [צפון וטמון] אור של הקב"ה ונמצא הוא דבוק בהקב"ה".
ומעניין להשוות לשונו של רבינו לדברי הגר"ח (בנפש־החיים שער ב פרק יג), הכותב:
“המגיד להבית יוסף באזהרה ב' שבריש הספר מגיד מישרים זה לשונו: ‘ליזהר מלחשוב בשעת תפלה בשום מחשבה אפילו של תורה ומצות כי אם בתבות התפלה', דוק בדבריו שלא אמר לכוון בכוונת התיבות, כי באמת עומק פנימיות תיבות התפלה אין אתנו יודע עד מה. כי גם מה שנתגלה לנו קצת כונות התפלה מרבותינו הראשונים ז"ל קדישי עליונין ועד אחרון הרב הקדוש איש אלקים נורא האריז"ל אשר הפליא לעשות כונות נפלאים, אינם בערך טפה מן הים נגד עמק כונת אנשי כנסת הגדולה מתקני התפלה שהיו ק"כ זקנים ומהם כמה נביאים... לזאת מי הוא אשר עמד בסוד ה' על עמק כוונתו יתברך שמו איזה דרך אור ישכון אורה של כל תיבה פרטית מהם... אלא העיקר בעבודת התפלה שבעת שהאדם מוציא מפיו כל תיבה מהתפלה יצייר לו אז במחשבתו אותה התיבה באותיותיה כצורתה".
ב. תפילה בהרהור בלא דיבור
להלן רעיון נוסף על התפילה, שגם בו הדמיון בין האופן בו הוא כתוב בתניא לבין האופן בו הוא מופיע בנפש־החיים - מדהים.
בתניא (פל"ח-לט):
“יובן היטב פסק ההלכה הערוכה בתלמוד ופוסקי' דהרהור לאו כדבור דמי ואם קרא ק"ש במחשבתו ובלבו לבד בכל כח כוונתו לא יצא ידי חובתו וצריך לחזור ולקרות, וכן בברכת המזון דאורייתא ובשאר ברכות דרבנן ובתפלה, ואם הוציא בשפתיו ולא כיון לבו יצא ידי חובתו בדיעבד ואין צריך לחזור... והיינו משום שהנשמה אינה צריכה תיקון לעצמה במצות רק להמשיך אור לתקן נפש החיונית והגוף ע"י אותיות הדבור שהנפש מדברת בה' מוצאות הפה, וכן במצות מעשיות שהנפש עושה בשאר אברי הגוף... אך אעפ"כ אמרו תפלה או ברכה בלי כוונה הן כגוף בלא נשמה... הרי עבודה זו נשארת למטה בעולם הפירוד הנק' חיצוניות העולמות ואין בה כח לעלות ולהיכלל ביחודו ית'".
ובנפש־החיים (“פרקים", פרק ה):
“לזאת לא יצא ידי חובת ענין התפלה במחשבה והרהור התיבות בלב לבד... וכשיתפלל רק במחשבה לבד לא הועילה תפילתו ולא תיקן כלום. אמנם כשהתפלל בקול וחתוך אותיות הדבור לבד, אף על פי שלא צרף המחשבה וכונת הלב אליה הגם שוודאי אינה במדריגה שלמה וגבוה כראוי ואינה יכולה לעלות לעולם המחשבה עולם הנשמה, כיון שחסר ממנה מחשבת האדם, אינה לריק ח"ו ויוצא בה ידי חובתו כי על כל פנים הרי העלה וקשר נפשו ברוחו"[9].
לימוד התורה
א. ההכנה של פני הלימוד
העצה לחשוב על הקב"ה טרם הלימוד, שמקורה בדברי הבעש"ט, מבוארת היטב בתניא (פמ"א):
“בהכנה זו [של יחוד להקב"ה] יתחיל ללמוד שיעור קבוע מיד אחר התפלה וכן באמצע היום קודם שיתחיל ללמוד צריך הכנה זו לפחות כנודע שעיקר ההכנה שלמה לעכב הוא בתחלת הלימוד... וכמו בגט וס"ת שצריכים לשמה לעכב ודיו שיאמר בתחילת הכתיבה הריני כותב לשם קדושת ס"ת או לשמו ולשמה וכשלומד שעות רצופות יש לו להתבונן בהכנה זו הנ"ל בכל שעה ושעה עכ"פ"[10].
ובנפש־החיים (שער ד פרק ו):
“לזאת האמת שזו דרך האמתי אשר בזה בחר הוא יתברך שמו שבכל עת שיכין האדם עצמו ללמוד ראוי לו להתישב קודם הלב להתודות על חטאתו מעמקא דלבא כדי שתהא תורתו קדושה וטהורה ויכוון להתדבק בלימודו בו בתורה בו בהקב"ה היינו להתדבק בכל כוחותיו לדבר ה' זו הלכה".
ושם פרק ז:
“ולזאת ראוי להאדם להכין עצמו בכל עת קודם שיתחיל ללמוד להתחשב מעט עם קונו יתברך שמו בטהרת הלב ביראת ה' ולהטהר מעונותיו בהרהורי תשובה כדי שיוכל להתקשר ולהתדבק בעת עסקו בתורה הקדושה... וכן באמצע הלמוד הרשות נתונה להאדם להפסק מעט טרם יכבה מלבו יראתו יתברך שמו שקבל עליו קודם התחלת הלימוד להתבונן מחדש עוד מעט ביראת ה'".
ב. מעלת התורה
תוכנו הרעיוני של שער ד בנפש־החיים, שרוב הפרקים שבו הם ציטוטים מזהר וחז"ל על מעלת התורה, מובאים ממש כמעט בלשונם בתניא פרקים ד-ה[11].
בתניא (פ"ד-ה):
“כמ"ש בזהר דאורייתא וקב"ה כולא חד פי' דאורייתא היא חכמתו ורצונו של הקב"ה והקב"ה בכבודו ובעצמו חד... וצמצם הקב"ה רצונו וחכמתו בתרי"ג מצות התורה ובהלכותיהן ובצירופי אותיות התנ"ך ודרשותיהן שבאגדות ומדרשי חכמינו... הלכה זו היא חכמתו ורצונו של הקב"ה שעלה ברצונו שכשיטעון ראובן כך וכך יהיה הפסק כך...".
ובנפש־החיים (שער ד פרק ו):
“דבר ה' זו הלכה ובזה הוא דבוק בו יתברך ממש כביכול כי הוא יתברך ורצונו חד כמ"ש בזהר וכל דין והלכה מתורה הקדושה הוא רצונו יתברך שכן גזרה רצונו שיהא כך הדין כשר או פסול טמא וטהור אסור ומותר חייב וזכאי. וגם אם הוא עסוק בדברי אגדה שאין נפקותא לשום דין גם כן דבוק בדבורו של הקב"ה כי התורה בכלליה ודקדוקיה ואפילו מה שהתלמיד קטן שואל מרבו הכל יצא מפיו יתברך למשה בסיני".
ועוד דוגמה בולטת בעניין זה, בה הקטעים מנפש־החיים דומים להפליא בתוכן ובסגנון לדברי אדמו"ר הזקן בעל־התניא.
תניא (פ"ד):
“נמשלה התורה למים, התורה ירדה ממקום כבודה שהיא רצונו וחכמתו יתברך ואורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד ולית מחשבה תפיסא ביה כלל. ומשם נסעה וירדה בסתר המדריגות בהשתלשלות העולמות עד שנתלבשה בדברים גשמיים וענייני עולם הזה שהן רוב מצות התורה ככולם והלכותיהן... כדי שתהא כל מחשבה תפיסא בהן ומתלבשת בהן... ולכן אמרו יפה שעה אחת בעולם הזה מכל חיי עולם הבא, כי עולם הבא הוא שנהנין מזיו השכינה שהוא תענוג ההשגה... אבל הקב"ה בכבודו ובעצמו לית מחשבה תפיסא ביה כלל, כי אם כאשר תפיסא ומלובשת בתורה... אזי היא תפיסא בהן ומלובשת ממש דאורייתא וקוב"ה כולא חד... ואף שהתורה נתלבשה בדברים תחתוניים גשמיים, הרי זה כמחבק את המלך דרך משל שאין הפרש במעלת התקרבותו ודביקותו במלך בין מחבקו כשהוא לבוש לבוש אחד בין שהוא לבוש כמה לבושים מאחר שגוף המלך בתוכם"[12].
ובנפש־החיים (שער ד פרק כז):
“אמנם התורה הקדושה, אף שגם היא נשתלשלה וירדה ממקור שרשה העליון בקודש מדרגות אין שיעור מעולם לעולם וממדריגה למדריגה עכ"ז קדושתה הראשונה כמו שהוא במקור שרשה ראשית דרכה בקודש כדקאי קאי גם בזה העולם שכולה קדש ואסור לנהג בה מנהג חול ח"ו... מטעם שהיא לעולם בקדושתה הראשונה עומדת".
“והוא גם ענין מאמרם ז"ל בזהר דקודשא בריך הוא ואורייתא חד. והוא שאף על פי שהעולמות הולכים כולם דרך הדרגה והשתלשלות ושינויים רבים בערך קדושתם כל זה הוא רק מצדנו אבל מצדו יתברך אין שום חלוק ושינוי מקומות כלל ח"ו, וכמ"ש (מלאכי ג, ו) אני ה' לא שניתי, ולא נשתנה הקדושה... כן התורה הקדושה אף כי ירדה ונשתלשלה דרך הדרגות רבות ועצומות עם כל זה היא לא נשתנתה מקדושתה כלל, ובקדושתה הראשונה עומדת גם בזה העולם התחתון כאשר היתה באמנה אתו יתברך במקור שרשה בלא שום חלוק ושנוי מקום כלל".
ג. “שונה כנגדו"
בתורה אור לאדמו"ר הזקן (פ' יתרו ד"ה בחדש השלישי):
“וכח זה ניתן לישראל להיות הלכה היוצאת מפיהם דבר ה' ממש שנאמרה למשה מסיני בזמן קבלת התורה בעשרת הדברות לאמר מה שכבר נאמרה דהיינו בחי' בטול אליו ית' שאין הדבור נעשה נפרד אצל האדם להיות יוצא מפי עצמו כאלו הוא שלו... רק כעונה אחר האומר שהוא גילוי אא"ס למטה כמו למעלה".
ובנפש־החיים (שער ד פרק ו):
“ולא עוד גם באותו העת שהאדם עוסק בתורה למטה כל תיבה שמוציא מפיו הן הן הדברים יוצאים כביכול גם מפיו יתברך באותו העת ממש".
פירוש המושג שכינה
תניא (פל"ה-לו-לז):
“השראת השכינה הוא גילוי אלקותו ית' ואור אין סוף באיזה דבר... מודעת זאת מארז"ל שתכלית בריאת עולם הזה הוא שנתאווה הקב"ה להיות דירה בתחתונים... עלה ברצונו ית' להיות לו דירה בתחתונים... כללות החיות של עוה"ז... תצא מטומאתה וחלאתה ותעלה לקדושה להיות מרכבה לה' בהתגלות כבודו וראו כל בשר יחדיו ויופיע עליהם בהדר גאון עוזו וימלא כבוד ה' את כל הארץ וישראל יראו עין בעין כבמתן תורה".
נפש־החיים (ב, יח):
“וזהו ענין שכינה הנזכר בכל מקום פי' הפשוט של שכינה הינו קביעות דירה כמאמרם ז"ל (בראשית רבה פ"ד ובתנחומא בחוקתי) מיום שברא הקדוש ברוך הוא עולמו נתאוה שיהא לו דירה בתחתונים... התגלות קדושתו בלי התלבשות לבושיו".
קיום המצוות על ידי האבות
רעיון זה לא מצאתי לו שום תקדים בספרות שלפני אדמו"ר הזקן, אבל הוא רעיון מרכזי ונפוץ מאד בספריו ומאמריו ובספרי תלמידיו - ורעיון זה מופיע בנפש־החיים!
כך דורש אדמו"ר הזקן (תורה אור יתרו ד"ה משה ידבר):
“הנה עיקר המשכת אברהם אבינו ע"ה היה בעולמות עליונים הגם שהמשיך אור א"ס ב"ה למטה ג"כ להיות גילוי אלהות בעולם וכמ"ש ויקרא בשם ה' אל עולם וגם הנפש אשר עשו בחרן ונטע אמונת ה' בלבם מ"מ אין זה ערך לגבי המשכת שהמשיך למעלה בעולמות עליונים להיות תוספות גילוי אור... בבחינת חכמה וחסד דאצילות ושם היה עיקר עבודת אברהם וישמר משמרתי מצותי וגו' מצותי דוקא מצות שהקב"ה עושה בעצמו הקב"ה מבקר חולים שענין החולים בעולמות עליונים הוא כמ"ש סמכוני באשישות"[13].
ובנפש־החיים (פרקים פרק ז):
“וכל הצדיקים הראשונים שהיו קודם שנתנה התורה שפל מעשיהם ודבורם ומחשבתם וכל עיניהם בעולם היה הכל בדבקות וטהרת מחשבתם לשם שמים ופנו למעלה לתקון והעלאת ויחוד העולמות וכוחות העליונים באיזה מעשה שתהיה ובאיזה אופן ובאיזה זמן שיהיה ולא במעשים ומצוות קבועים וסדורים שיהיו חק ולא יעבור כמו יעקב ע"ה בענין צאן והמקלות... ואף שאמרו רז"ל האבות קיימו כל התורה... לא שהיו מצווים ועושים והיה להם ההלכה והדין כך, אלא כמו שכתבתי לעיל סוף שער א (פכ"א) שהמה קיימו את התורה מחמת שהשיגו בנפלאות השגתם תיקוני העולמות וסדרי כוחות העליונים אשר יתקנו בכל מצוה ומצוה, אבל היה גם כן הרשות נתונה להם לעבדו גם במעשים וענינים אחרים לבד המצות ואף גם לעבור על איזה מצוה שלא כתורה כפי שראו והשיגו שזה הענין והמעשה הפרטית הוא נצרך אז לתיקון העולמות".
[1] ראה מאמרו המצויין של א.מ. כ"ץ: “במסילה העולה בית א־ל", קובץ ‘נחלת צבי', בני ברק, גליון טו, עמ' קלו, שמביא ארבעה ציטוטים כמעט מילוליים מספר ‘יושר דברי אמת' להרה"ק רבי פייביש מזבאריז בתוך ספר ‘נפש־החיים', כאשר בעל הנפש־החיים שולל את דברי ה'יושר דברי אמת'.
[2] ראה מכתבו של כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זי"ע בלקוטי שיחות חלק טו (עמ' 470): “ובכלל נראה שראה הרר"ח מואלאזין ספרי חב"ד ובפרט ס' התניא ונשפע מהם אף שאיני יודע זה בהוכחות גמורות".
וראה תורה שלמה (ח"ח כרך תשיעי לשמות במילואים עמ' רמט): “וכל העובר בעיון על שער ג' מספרו נפש־החיים יראה גלוי שקרא את ספר־התניא וקבל שיטתו כמעט בכל הפרטים ויש שם ממש אותן הלשונות שבתניא אלא שהוסיף מקורות מספרי חז"ל לבאר שיטה זו".
[3] בימי הפולמוס של המתנגדים והחרם הנודע שנחתם בידי הגר"א בעצמו והרבה מגדולי ליטא - נעדרה חתימתו של רבי חיים. ורבים תמהו על תעלומה זו.
אולם לפי גישתנו (וראה גם במאמרי ב"היכל הבעש"ט", גליון ד עמ' לט ובהערות, ועמ' מה) הדברים מובנים. לפי מה שאנו מוכיחים שהגר"ח הזדהה בעצמו עם רבים מרעיונות החסידות המרכזיים - גם בניגוד גמור ומפורש לדעת רבו הגר"א, כמו למשל בתפיסת סוגיית ה"צמצום" - ניתן להבין מדוע לא חתם בעד החרמת החסידות והחסידים:
חרם יש מקום להטיל נגד תנועה שנחשדה ח"ו בסטיה נגד היהדות בדעות ובמעשים, אך לא באם יש להם סדר עדיפויות שונה בקיום היהדות, כמו אם להעדיף דביקות על פני לימוד, או תורה בהתמדה על חשבון תורה לשמה, או להתבונן באחדות ה' אם לאו וכיוצא בזה. ומכיון שר' חיים לא ראה כל פגם ברעיונות החסידות כשלעצמם, רק טען שאין שיטה זו נחלת הכלל, ממילא לא יכול היה להצטרף לחרם נגד החסידים.
ואכן בנקודה זו חלוקים הם הרב והתלמיד. הגר"א הרי התנגד לחסידות מטעמים עקרוניים, שהרי כפי שכתב במכתבו הידוע מי"א תשרי תקנ"ז (חסידים ומתנגדים, ח"א, עמ' 187), החסידות מהווה “גילוי פנים בתורה שלא כהלכה", שהחסידים טוענים ש"אלה א־להיך ישראל כל עץ ואבן" - דהיינו שהם חושבים ש"מלא כל הארץ כבודו" “ואתה מחיה את כולם" מובנים בפשטות, ואם כך, העולם כולו בטל במציאות ממש. רעיון זה, לפי הגר"א, כמוהו כמו לטעון שכל עץ ואבן הם א־להיך ישראל, לפיכך יצא בחרם ובחנית נגד תנועת החסידות.
אולם הגר"ח הרי סבר בענין אחדות ה' כשיטת החסידות ממש, והבנתו ב"ואתה מחיה את כולם" זהה במובנים עיקריים להבנת החסידות, ולכן לא היה מצידו כל מקום לצאת בחרם נגד התנועה הקדושה.
[4] ראה בית רבי, ח"א, עמ' 10 מספר וויכוחא רבא: “וגם ראיתי כמה מהחסידים שהיו נוסעים דרך וואלוזי'ן ועכבם הגאון ר"ח אצלו עד ש"ק ושבתו אצלו בכבוד גדול ופ"א בא לשם הרה"ח ר' ישראל יפה זלה"ה מדפיס דקאפוסט ועכבו הרר"ח עד ש"ק ושבת אצלו בכבוד גדול כאחד הרבנים הגדולים ובתוך הסעודה בקשו שיחזור ד"ח ששמע מרבו הקדוש [בעל־התניא] וחזר לפניו והוטב בעיניו מאד. ועוד אחת על כולנה ראיתי שבנו יחידו הגאון ר' יצחק זלה"ה הי' נמצא אצלו כל הספרים מרבותינו והרבה הדרושים הנכתבים והוא הי' מעיין בהם בעומק הדעת ובש"ק כשהי' דורש לבני הישיבה הי' נמצא בדבריו הרבה פנינים יקרים שנלקט מדברי רבותינו ופ"א בא אביו הגאון בעת הדרשה והוטב בעיניו מאד ואמר בני דרשן גדול הוא".
[5] וראה גם תניא פמ"ב: “כל ישראל מאמינים בני מאמינים בלי שום חקירת שכל ואומרים אתה הוא עד שלא נברא העולם".
[6] בינתיים לא מצאתי פירוש זה במלים “אתה הוא עד שלא נברא..." לפני אדמו"ר הזקן בעל־התניא. וראה סדור רבי שבתי סופר מפרעמישלא (מהדורת סץ ח"ב עמ' 32) וראה ט"ז או"ח סי' מו סק"ט פירושו. וראה של"ה בתחילתו בתולדות אדם.
[7] ראה במאור עיניים (ליקוטים שבת אילן המשיר): “זה דבר הצריך לו להתפלל עם האותיות לו ית' באופן שיכחיש כל כחותיו הפנימיים בהאותיות כמאמר הבעש"ט נבג"מ על פסוק בא אתה וכל ביתך אל התיבה".
[8] נוסח אחר: מתפילתו.
[9] ויש להעיר שיש הבדל בהסברת הדברים: בנפה"ח ההדגשה שעל ידי הדיבור “העלה וקשר נפשו ברוחו", ואילו בתניא ההדגשה שעי"ז מברר הגוף ונה"ב, אולם הלשונות זהות. ויש לציין שבדרך כלל כל המושג עבודה בגשמיות מצד עבודת הבירורים חסר לגמרי בנפש־החיים ואילו הוא מיסודות החסידות ע"פ דעת אריז"ל. ואכ"מ.
[10] וראה צוואת הריב"ש (מהדורת קה"ת עמ' 8) אות כט (בפנים ובשנויי נוסחאות): “וכשלומד ינוח מעט בכל שעה כדי לדבק עצמו בו ית' ובשעת הלימוד אע"פ שא"א לדבק עצמו בו ית' כי לאו כל מוחא סבל דא ללמוד תמיד בדחילא ורחימא כמ"ש בזהר רק אנשים יחידי סגולה כמו הרשב"י וחבריו מ"מ צריך ללמוד תמיד שהתורה מצחצחת הנשמה והיא עץ חיים למחזיקים בה ואם לא ילמוד לא יהא בו שכל לדבק בו ית'... אבל מ"מ לא ילמוד בהתמדה רצופה בלי הפסק כלל".
[11] לפי זה תמוה שראיתי חכמים שונים המייחסים את השקפה זו על התורה כחידושו של הגר"ח, והדבר אף מבטא אצלם את נקודת ההבדל בין ההסתכלות החסידית על התורה לעומת הסתכלות המתנגדים, והרי בתניא נקודה זו מהווה יסוד מרכזי. ואכמ"ל.
[12] ועיין גם תניא פנ"ב-ג. תורה אור יתרו, סז.
[13] וראה תורה אור ריש לך לך (יא, ד): “דאיתא קיים אברהם כל התורה כולה ואיך הניח תפילין אשר נזכר שם יציאת מצרים ואז עדיין לא היה כלל גלות מצרים... אברהם לא המשיך רק בבחי' פנימיות מלמעלה לכן לא היה עדיין התגלות במעשה המצות בגשמיות ממש בבחי' חיצוניות רק הקיום שלו כל התורה הי' בבחינת פנימית".
