חודש תשרי, נקרא גם ה"חודש השביעי" מפני שהוא 'משובע במועדים': ראש השנה, עשרת ימי תשובה, יום כיפור, חג הסוכות, הושענא רבה, שמיני עצרת ושמחת תורה. כיון שכל המועדים מרוכזים בחודש אחד, מוכרחים לומר כי בנוסף למשמעות הפנימית של כל חג בפני עצמו, קיים קשר תוכני בין המועדים, והתקופה המתחילה בראש השנה ומסתיימת בשמחת תורה יש לה מטרה אחת.
במאמרי החסידות שנאמרו בחגי תשרי על ידי אדמו"רי חב"ד ניתן דגש מיוחד על נושא זה. ננסה לבאר לקמן את נקודת העניין וחלק מהפרטים שלו המתבטאים במהלך חודש תשרי.
ראש השנה – גילוי הרצון והעונג של הקב"ה למלוך על העולם
מהותו של ראש השנה הוא 'בנין המלכות'. מבואר בחסידות, שעל ראש השנה נאמר 'זה היום תחילת מעשיך' – אלו הימים שבהם הקב"ה בורא את העולם, והשלב הראשון בבריאה הוא העונג של הקב"ה מהמלוכה על הנבראים, הגורם לקב"ה לרצות לברוא את העולם. לאחר שהוא מתעורר בעונג ורצון הוא יורד בפועל לברוא עולם ולמלוך על העולם.
תהליך זה שהיה בבריאת העולם, מתרחש מידי שנה שוב, ובליל ראש השנה מסתלקים העונג והרצון של הקב"ה מהמלוכה, וכביכול הקב"ה אינו רוצה למלוך על העולם. מצב זה של סילוק המלכות, גורם למניעת שפע וחיות לעולם. ולכן בליל ראש השנה הוא זמן של פחד ואימת הדין. בליל ראש השנה הכל חוזר לקדמותו, וצריכים להתחיל מההתחלה ממש, לגרום לקב"ה להתענג מהמלוכה ולרצות להיות מלך, ולאחר מכן הוא ממשיך את המלוכה בפועל ממש.
ואכן, כאשר בני ישראל תוקעים בשופר, הקב"ה עולה מכסא דין ומתיישב על כסא רחמים, כנאמר "עלה אלקים בתרועה הוי'ה בקול שופר" – בעלייתו הוא נקרא בשם 'אלקים' – מידת הדין, ועל ידי 'קול שופר', הוא הופך להיות 'הוי'ה' – מידת הרחמים, המעוררת את הקב"ה לשוב להתענג ולרצות את המלוכה.
מאחר והסילוק של ליל ראש השנה גדול ביותר, שכן הרצון של הקב"ה מסתלק וחוזר לעצמותו של הקב"ה, הרי כדי להמשיך רצון חדש למלוכה, צריכים להגיע עד עצמותו של הקב"ה.
ויש להבין, כיצד יכולים הנבראים המוגבלים להגיע לדרגה כה נעלית המובדלת לחלוטין מהעולמות, שמצידה "כולא קמיה כלא חשיב" ואין אפשרות לשום נברא להגיע לבחינה זו?
ההסבר בזה הוא שבני ישראל, עצם הנשמה שלהם מושרשת בעצמותו של הקב"ה, וכאשר יהודי מעורר את עצם הנשמה שלו, הוא מגיע לעצמותו של הקב"ה. הדרך לעורר את עצם הנשמה היא על־ידי תקיעת שופר, המעוררת את היהודי לשוב בתשובה שלמה מעצם הנפש, תוך קבלת עול והתמסרות מוחלטת לקב"ה וכך מגיעים לעצמותו של הקב"ה ומעוררים אצלו רצון למלוכה.
כאשר הקב"ה מתעורר בעונג ורצון חדשים, הוא מתרצה להמשיך חיות ושפע חדשים לעולם, ברמה חדשה מידי שנה, כדברי אדמו"ר הזקן בספר התניא (אגרת הקודש סימן יד):
"בכל שנה ושנה יורד ומאיר מ'חכמה עילאה' אור חדש ומחודש שלא היה מאיר עדיין מעולם לארץ העליונה. כי אור כל שנה ושנה מסתלק לשרשו בכל ערב ראש השנה, כשהחודש מתכסה בו, ואחר כך על־ידי תקיעת שופר והתפילות, נמשך אור חדש עליון, מבחינה עליונה יותר שבמדרגת 'חכמה עילאה', להאיר לארץ עליונה ולדרים עליה".
אמנם בראש השנה פועלים אצל הקב"ה עונג ורצון למלוכה, אך אין עדיין המשכה בפועל של השפע והחיות החדשים, אלא רק זה שבני ישראל הצליחו להגיע לעצמותו של הקב"ה ולגלות אצלו רצון חדש.
כמו על־דרך־משל ממלך גדול ומושל בכיפה המנהל בהצלחה מדינות רבות, אשר מסיבה כלשהי, הוא מחליט להתרומם ולהתנתק מהנהגת המדינה, לחזור אל עצמו ולהתעסק בענייניו. בני המדינה האוהבים את מנהיגם הנערץ רוצים שהוא יחזור להנהיגם, וכדי לשכנע אותו הם זקוקים לפנות אליו אישית ולבקש ממנו בעצמו. אך מאחר והמלך מרומם, אין אחד שיכול למלא את התפקיד בצורה מושלמת, ואפילו השרים הבכירים ביותר רחוקים באין־ערוך מהמלך. היחיד שיכול לפנות אל המלך הוא בנו יחידו של המלך הקשור אל אביו בעצמותו, וביכולתו לגשת אל אביו, לדבר איתו ולשאול אותו מדוע עזב את הנהגת המדינה, ולבקש ממנו שיחזור להנהיג את העם. דברי הבן נוגעים למלך ומעוררים אותו.
בשלב הראשון המלך לא חוזר להנהיג את המדינה בפועל, אך עצם העובדה כי הבקשה נגעה ללבו, טומנת בחובה את הפוטנציאל של חזרת המלך להנהגת המדינה.
כך בנמשל: בליל ראש השנה הקב"ה מסלק את מלכותו, ובעבודת ראש השנה ששיאה הוא תקיעת שופר מצליחים בני ישראל, בניו של הקב"ה, להגיע לעצמותו של הקב"ה ולבקש ממנו 'מלוך על העולם כולו בכבודך'. התחנונים והבקשות מעוררים אותו. אך עדיין הקב"ה לא נמשך בפועל למלוך על העולם, אלא נשאר ברוממותו ובבחינה שאליה הסתלק, כפי שאומרים בתפילה "המלך, היושב על כסא רם ונשא" – הקב"ה נשאר על הכסא המרומם שלו ולא יורד אלינו ואנו מתחננים שירד ויתגלה בעולם. אך בכל זאת יש כאן תחילת תהליך של 'בנין המלכות', כי העובדה שהבקשות והתפילות מצליחים לנגוע בו ולעורר אותו, מהוה מפתח לחזרת הקב"ה למלוך על העולם בפועל.
יום כיפור – המשכת השפע החדש בפועל
התהליך של 'בנין המלכות', הקשר של הקב"ה לעולם, שהחל בראש השנה, נמשך בעשרת ימי תשובה וביום כיפור הוא החיתום, בו הקב"ה נותן וממשיך חיות ושפע חדשים לעולם.
מובן אם־כן, שיום כיפור אינו יום של יראה בלבד כפי שהוא נראה בהשקפה חיצונית, אדרבה, יש בו עונג ועוד יותר מבראש השנה, כי ביום כיפור הקב"ה ממשיך חיות חדשה לעולם. עניין הסליחה וכפרת העוונות של יום כיפור מבטא את החיות החדשה שהולכת להינתן לעולמות.
אבל עדיין זהו השלב הראשון בהמשכה, והיא עדיין לא יורדת לעולם, אלא נשארת בתוך המקור עצמו. עם ישראל ביום כיפור מתעלים למקור ומקבלים שם את ההמשכה.
לכן עיקר הגילוי הוא לכהן הגדול ובקודש הקדשים – מלשון 'קדושה והבדלה'. כלומר, זהו גילוי הנמשך רק למקום קדוש המובדל מעולמות. ובשעה שהכהן גדול נכנס לקודש־הקדשים אסור לשאר האנשים ואפילו לכהנים רגילים להיות באוהל מועד, כנאמר "וכל אדם לא יהיה באוהל מועד בבואו לכפר בקודש עד צאתו", כי שיא ההמשכה של יום כיפור מתגלה רק בקודש הקדשים אצל הכהן הגדול.
לכן אצל כל ישראל ביום כיפור ההנהגה היא של 'יציאה מהעולם', ללא אכילה ושתיה וכל היום עומדים בתפילה על מנת לזכות לקבל את ההמשכה הזו שנמשכת ביום זה למעלה, כי השפע החדש לא יכול להתגלות בתוך העולם הגשמי שלנו עדיין, אלא רק כאשר מתפשטים מהגשמיות ומתנתקים מהגוף.
ארבעת הימים שבין יום כיפור לסוכות
למחרת יום כיפור, מגיעים ארבעת הימים שבין יום כיפור לסוכות. בימים האלו כל ישראל "עסוקין במצוות" כדברי המדרש, וגם להם יש שייכות להמשכת וירידת השפע לעולם. היום הראשון למחרת יום כיפור מכונה: 'בשם ה'' ('גאט'ס נאמען'), ובימים הללו מאיר הגילוי של שם 'הוי'ה' בעולמות.
מבואר בחסידות, כי המהות של שם זה רומזת לארבעה שלבים של סדר השתלשלות החיות מלמעלה למטה: האות הקטנה י' רומזת לצמצום, האות ה' הרחבה, רומזת להתפשטות, האות ו' הארוכה רומזת להמשכה והאות ה' האחרונה רומזת שוב להתפשטות.
ארבעת השלבים של 'צמצום, התפשטות, המשכה והתפשטות', הם סדר של שפע היורד מהמקור למקבל. כך בארבעת הימים שבין יום כיפור לסוכות יורד השפע שהתגלה ביום כיפור ועובר את שלבי הירידה, לקראת חג הסוכות.
חג הסוכות – ירידת השפע לעולם
כאשר מגיע חג הסוכות, השפע יורד לעולם הגשמי שלנו ומתלבש בסכך הסוכה. הסכך המקיף על האדם, הוא כלי לקבל בתוכו את הגילוי האלוקי הנעלה. אותו גילוי מיוחד שהתגלה ביום כיפור רק לכהן הגדול השוהה בקודש הקדשים, ובמידה מסויימת גם לנו כאשר אנו מתנתקים מהגשמיות, יורד ונמשך בתוך הסוכה, מקום המשמש לא רק לקיום מצוות, אלא בעיקר למקום של אכילה ושתיה, טיול ולינה. ולכל ישראל כי "ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת".
על כך נאמר "בכסה ליום חגינו": כל הגילויים שהיו מכוסים בימים הנוראים, מתגלים "ביום חגינו" – הוא חג הסוכות שבו השמחה גלויה.
על הגילוי של יום כיפור נאמר: "כי בענן אראה על הכפורת": 'אראה – בעצמותי', הקב"ה בעצמו נמשך ומתלבש בענן הקטורת שהיה נוצר מהעשן של שריפת סממני הקטורת, שהיה כמו גג המקיף מלמעלה, ובו היה נאחז הגילוי הנעלה שנמשך ביום כיפור.
אותו גילוי בענן הקטורת ביום הכיפורים מתגלה בסכך הסוכה, שניהם 'כלים' לקבל את הגילוי של ה'עצמות'. אלא שביום כיפור הוא מתגלה בתנועה של עליה ב'ענן' כשעם ישראל מתפשט מהגשמיות, ובחג הסוכות הוא יורד ונמשך למטה ומתלבש בגשמיות העולם דרך הסוכה.
אך לא די בגילוי הנמשך למטה בחג הסוכות, כי הוא נותר בבחינת 'מקיף', ה'מקיף' של הסכך, והוא עדיין רחוק מהשפעה פנימית. דוגמא קיצונית להשפעה של מקיף בלבד היא מה שאומרים חז"ל "גנבא אפום מחתרתא – רחמנא קריא": גם גנב העומד לבצע גניבה, הוא מתפלל לה' שיסייע לו בגניבתו... כי אמנם הגנב מאמין בה', ולכן הוא מתפלל אליו, אך האמונה היא ב'מקיף', ואינה משפיעה עליו בפנימיותו לשנות את הנהגתו. ההמשכה של הסוכה היא בעיקר 'מקיפה'. בקיום מצוות ארבעת המינים אנחנו מורידים את השפע ה'מקיף' של סוכות ל'פנימיות', ולכן נוהגים על פי הסוד לברך על הלולב בסוכה ובכל נענוע להביא את ארבעת המינים לחזה – ללב.
שמיני עצרת ושמחת תורה – קליטת הגילויים באופן פנימי והתחלת הצמיחה
ההמשכה הפנימית מגיעה לשלמותה בחג שמיני עצרת – 'עצרת', מלשון עצירה וקליטה. כמו אדם הלומד, ומרוב סקרנות, הוא מתקדם הלאה בלימודו, כדי לדעת ולהבין דברים חדשים. אך כדי להצליח בלימוד עליו מידי פעם לעצור ולבחון את עצמו האם קלט והפנים את מה שלמד עד כה. ועליו לחשוב לא רק על התוכן שלמד, אלא מה הוא לומד מהתוכן, וכיצד ישתמש בו בחיים הפרטיים.
זהו עניינו של שמיני עצרת: לעצור ולקלוט בפנימיות את הגילוי המקיף שנמשך בחג הסוכות. זה לא עוד יום של המשכת שפע, אלא קליטת השפע הקיים.
ואז מגיע שלב הצמיחה, שבו האדם זוכה לראות, לאחר ההשקעה הגדולה, את הניצנים הירוקים המבצבצים מהאדמה הגורמים לו שמחה גדולה ביותר. בשמחת תורה, מתחילים לראות את הצמיחה בעבודת ה' מכל השפע שנמשך עד כה, וזה גורם שמחה גלויה ובלתי מוגבלת.
השמחה האדירה של שמחת תורה בשעת ההקפות היא אותה הדביקות של יום הכיפורים בשעת הנעילה. הגילוי של הקב"ה הוא באותה עוצמה – ביום כיפור בתנועה של רוממות ועליה ובשמחת תורה בירידה לעולם, בצמיחה בפועל.
בארץ ישראל, שמחת תורה ושמיני עצרת חלים באותו יום, ושני התהליכים של הקליטה והתחלת הצמיחה קורים ביחד.
הושענא רבה – החרישה שלפני הקליטה
כהכנה לקליטה של שמיני עצרת, עוברים דרך 'הושענא רבה'. יום זה מצד עצמו הוא שייך לחג הסוכות, ונוהגים בו את כל מנהגי סוכות, וביחד עם זה נוהגים בו כיום של תשובה וחשבון נפש הדומה יותר לימים הנוראים.
הסיבה לכך היא, משום שיום זה מהווה הכנה ל'תחנה הסופית' שבשמיני עצרת – יום הקליטה הפנימית. וכמו הזרע הנזרע באדמה, שכדי שהתבואה תצמח כראוי לא די להניחו באדמה, אלא עליו להיקלט באדמה ולהתאחד איתה, וכדי שהקליטה באדמה תעבור בהצלחה, צריכים לחרוש לפני כן את השדה, ואם אין חרישה – אין קליטה ואין צמיחה.
על פעולת החרישה נאמר שהיא 'מרפי ארעא', היא גורמת שהאדמה תהיה רפויה ורכה ותוכל לקלוט בתוכה את הזרעים החדשים.
כך הדבר בעבודת ה': כדי שהקליטה בשמיני עצרת תצליח, צריכים להכשיר את המוח והלב להיות ראויים לקלוט. זאת עושים על־ידי חרישה במובן הרוחני, שהיא שבירת החומריות והגסות שבלב והרפייתו, בעבודת התשובה והמרירות בהושענא רבה.
--
"בראש השנה הוא התעוררות הרצון למלוכה בשרשו הראשון בבחינת עצמות ממש, וזהו בחינת התעוררות לבד, אבל אינו נמשך בגילוי עדיין עד יום הכיפורים וחג הסוכות ושמיני עצרת וכו'.
ביום הכיפורים הוא בבחינת עליה שמתעלים בבחינת העצמות, ומכל מקום יש גם המשכה, ואדרבה שאז הוא עיקר ההמשכה שנמשך הסליחה. אבל עיקר ההמשכה נשארת למעלה ולכן אין בו אכילה ושתיה, בדוגמא דלעתיד שלא יקבלו חיותם מאכילה ושתיה כי אם שיהיו חיים בבחינת החיות העצמי דאין סוף (וזהו "ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו" דקאי על יום הכפורים).
והגילוי למטה הוא בסוכות בבחינת מקיף, ובשמיני עצרת בפנימיות".
(ספר המאמרים תרנ"ט עמוד טז)
