שלום וברכה!
במענה על מכתבו, הנה כל דבר כשהוא במקומו הראוי לו - הוא טוב, אבל כשאינו במקומו הראוי - הוא חסרון. וחסרון כפול, כלומר חסרון ומחסור: במקום ששם הוא צריך להיות הוא חסר, ובמקום שנמצא - הוא מקלקל.
השכל וההתפעלות שני עולמות הם: עולם קר ומיושב, ועולם רותח ומבוהל. וזאת היא עבודת האדם - לחבר שני העולמות הללו להיות לאחדים. שהעולם הקר יתחמם באשו של הרותח, והעולם הרותח יתיישב במתינותו של המיושב. ואז הבהלה נהפכת לשאיפה, והשכל למורה דרך בחיים של עבודה ופועל במטרה קבועה ישרה ומתונה, אשר תוצאותיהם במדה ידועה מענג את העובד וגורם לו קורת רוח. אבל ההתפעלות לבד, היא אש לוהטת המכלה את הגוף ומעגמת את הנפש ותוצאותיה שעמום.
ברור לי הדבר אשר כל הרהוריו וספקותיו באים ממעין נרפש של מרה שחורה המאוסה בתורת החסידות.
הסיבה העיקרית היא עזיבת העבודה שבלב המסודרה לפנינו בדא״ח בסדר מסודר לאיש ואיש כפי יכולתו מהותו וענינו.
וכיון שהאדם נוטה מדרכו הראויה לו, הנה לאט לאט הולך ותועה בדרכיו. בתחילה נדמה לו שלפי תנאי הזמן והמקום צריכים לעשות כך כמו שהוא עושה, ובעבור זמן רואה הנהו כי ח״ו נשאר עומד ערום ממה שהיה לו, ואל מה ששאף - לא הגיע. ואז מתנפלת עליו הנפש הבהמית בלבוש שק וממטירה עליו חיצי מרה שחורה ועצבות.
אמת הדבר כי שאלת המחיה והכלכלה כבדה היא. ועל פי התורה צריך האדם לעשות בזה ככל אשר ביכולתו ולהיות בטוח בחסדו ית׳ כי הוא ית׳ יזמין לו פרנסתו ופרנסת ביתו. אבל עם זה, צריך להיות חזק במעמד ומצב העבודה בעבודת השם.
יקיריי וחביביי תלמידי התמימים, ה׳ עליהם יחיו, במסתרים תבכה נפשי על נפילת רוחכם, אשר בעיקרה באה מהמחסורים הגשמיים. מקרב ולב עמוק הנני מתחנן לה׳ ומעורר רחמים רבים לפני עבדי השם הוד כ"ק אבותינו רבותינו הק׳ זצוקללה״ה נבג״מ זי״ע כי ישאו רנה ותפלה בעדינו כולנו עם כל אשר לנו להעמידנו בקרן אורה של פרנסה טובה בגשמיות וברוחניות, ובכל לבי הנני מצדיק אתכם באמרם ז״ל לחם שאלו כהוגן. אבל עם זה לבבי יכאב על הקפאון הנורא.
באיזה פנים אנו באים לעורר רחמי אבות קדושים אשר מסרו נפשם הק׳ על כלל ישראל להעמידם בקרן אורה תורה ועבודה, ובמה אנו עסוקים.
צדיקים אנחנו בכל טענותינו, ובוודאי כי כל מליצי יושר, חסד וצדק, יתגלגלו במדת הרחמים על דורנו ולפני כסא מרום וקדוש ילכו ויבקשו רחמים על מר גורלנו בגלות המר.
אבל אנחנו מה. הצר והמצוק הגשמי - ירחמנו השם - הננו מרגישים בכל עוזו ותקפו בהרגש פנימי, לא כן המחסור הרוחני.
באזני מצלצל אותו המאמר אשר אמר הוד כ״ק מורנו הגדול נ״ע בעת שהחסיד משקלאוו התאונן לפניו על מר מצבו וכי דרוש לו לשלם חובות, להשיא את בנותיו, ושיהיה לו לחם חקו. השיב הוד כ״ק מורנו הגדול נ״ע בהוד קול קדושתו (כנודע ומקובל אצל אנ"ש שי׳ שהי׳ מדבר בקול ניגון):
״דו זארגסט אלץ אויף דעם וואס דו בעדארפסט, אויף דעם אויף וואס מען דארף דיך זארגסטו גארניט״.
דברי קדש הקדשים הללו אין צריכים לא ביאור ולא פירוש. מפורשים ומבוארים המה.
רבנו אומר: "אתה דואג על מה שדרוש לך ואינך דואג בשביל מה אתה דרוש״.
הדברים הקדושים הללו אינם ח״ו דברי תוכחה בלבד, אלא דברי תורה הם, דברי חכמה והוראה בחיים המה: "בשביל מה אתה דרוש" ומה שדרוש לך הם אחוזים וקשורים זה בזה. אם תקיים אותו הדבר למה שאתה דרוש, יהיו לך אותם הדברים הדרושים לך. מה שדרוש לך, הנה בדאגתך על זה אין ביכולתך להועיל כלל. ולמה שאתה דרוש - בידך הוא לעשותו. עשה המוטל עליך לעשותו ואל אלקים הוי׳ צבאות ימלא כל הדרוש לך בגשמיות וברוחניות.
ובדבר שאלתו הפרטית יסיר כל דאגה מלבו. יזכור ימי שבתו - לא עלינו - במאסר, וישמח על כל הטוב והחסד אשר עשה ה׳ עמו. והשי״ת יזמין לו בקרוב מקום המוכשר לפניו בפרנסה טובה במנוחת הדעת אשר יוכל לשקוד בתורה ועבודה, למלאות בעזרתו ית׳ תעודתו בחיים להאיר באור תורה ועבודה ולעשות סביבה של תורה ועבודה.
(אגרות קודש אדמו"ר הריי"צ, ח"ג, עמ' קיט)
