רבים הם התיאורים של מעמדי ההקפות הבלתי־נשכחים במחיצת הרבי, אך מה שפחות ידוע, הוא ששמחת תורה אצל הרבי (ובכלל אצל אדמו"רי חב"ד) היה יום גדוש בשעות ארוכות מאד של אמירת דברי תורה עמוקים ומאמרי חסידות נפלאים. בכלל בחודש תשרי היה הרבי שופע באמירת תורה לחסידים, אך בשמחת תורה, חג התורה, היה הרבי מתוועד באריכות רבה, גם בלילה לפני ההקפות וגם ביום שמחת תורה לאחר התפילה.

אחד הנושאים עליהם הרבה הרבי לדבר בהתוועדות ליל שמחת תורה, הם הפסוקים שאנו נוהגים לומר לפני ההקפות. כמעט כל שנה היה הרבי מבאר את הפסוקים האלה ותמיד היה מוצא בהם זווית חדשה וטעם מיוחד. לפנינו דוגמה קטנה של רעיון עמוק שביאר הרבי בענין פסוקי ההקפות.

חותמו של הקב"ה

למעשה, לאור המבט החסידי הפנימי על יום שמחת תורה, עצם האמירה של פסוקי ההקפות הוא מעשה הדורש ביאור: בשמחת תורה אנחנו רוקדים עם התורה כשהיא סגורה ועטופה במעיל, מפני שההדגשה בשמחת תורה היא על הקשר של עצמותו של היהודי עם עצם התורה כפי שהיא למעלה מהשגת השכל האנושי. הקשר הזה מתבטא דווקא בריקוד עם ספר תורה סגור, ולא בלימוד תורה שמדגיש את הקשר שלנו עם הבנתה של התורה.

הרבי הריי"ץ מסביר באחד ממאמריו (ספר המאמרים תש"ד עמ' 54) שהסיבה לאמירת הפסוקים לפני ההקפות היא כדי לתת "טעמים על השמחה דשמיני עצרת ושמחת תורה שהוא זמן שמחתנו... כמו פסוקי מלכויות זכרונות ושופרות".

האימרה הקצרה הזאת מבוססת (כנראה) על מאמר קדום יותר של אדמו"ר הזקן (המובא בספר המאמרים תקס"ד עמ' ריז), שם הוא שואל: מהו הצורך באמירת פסוקי המלכויות זכרונות ושופרות יחד עם תקיעת השופר?

עניינו של ראש השנה הוא המלכת הקב"ה, ואת זה אנחנו "פועלים" על־ידי קיום מצוות תקיעת השופר. מדוע יש צורך לקרוא פסוקים מהתנ"ך אודות שופרות? אנחנו מקיימים כאן ועכשיו את מצוות תקיעת השופר, מצווה דאורייתא, ומדוע אפוא יש צורך להוסיף את פסוקי הנבואות המתארים את תקיעות השופר בעבר ובעתיד?

אדמו"ר הזקן עונה על כך ומבאר שפסוקי התורה הנאמרים הם כמו "חותם" שמקיים את הדבר.

משל למלך בשר ודם. כאשר מלך כותב מכתב והמכתב עדיין אינו חתום על־ידו, תוכנו של המכתב יכול להשתנות "לכמה אופנים שונים אחרים", אבל לאחר שהמלך חותם על המכתב הוא אינו ניתן לשינוי כלל.

וכך הוא בנמשל אצל מלך מלכי המלכים. כאשר אנחנו - על־ידי תקיעת השופר - מעוררים אצל הקב"ה את התענוג והרצון למלוכה (כמו שמבואר במאמרי חסידות חב"ד באריכות), ההתעוררות הזאת עדיין אינה איתנה מספיק ואינה "חתומה" באופן מוחלט. יש אפשרות מסויימת שהרצון הזה מלמעלה ישתנה. לכן, מה שאנו פועלים באמירת פסוקי מלכויות זכרונות ושופרות - שהם ההוכחות מהתורה עצמה שאכן הקב"ה מלך העולם - הוא שההמלכה של המלך תהיה בלתי ניתנת לשינוי. בעקבות אמירת הפסוקים ההמלכה הופכת להיות קיימת ושרירה בצורה מוחלטת.

מדוע? מה יש בפסוקים האלה?

התורה היא "חותם המלך", כמו הביטוי הידוע "חותמו של הקב"ה אמת". כמו מלך החותם על אגרת שהוא שולח, ולאחרי הכתיבה והחתימה "אין להשיב" ואי־אפשר לשנות את הגזירה, כך התורה היא חותמו של הקב"ה. כשאנו אומרים את הפסוקים של מלכויות אנו גורמים לכך שהתעוררות התענוג והרצון למלוכה תהיה בת־קיימא ולא תשתנה.

עד כאן תוכן המאמר של אדמו"ר הזקן.

על הביאור הזה של אדמו"ר הזקן שואל הרבי שאלה פשוטה: לכאורה ההסבר הזה לגמרי לא מובן. מדוע הרעיון הזה מופיע רק במצוות תקיעת שופר?

אם אנחנו מניחים שקיום המצווה עצמה אינו מספיק, כי יתכן מהפך שיגרום להשפעה האלקית שנמשכת עם המצווה להשתנות, ולכן יש צורך להוסיף אמירת פסוקים מהתורה העוסקים באותה מצווה - למה אנחנו לא אומרים מיד לאחר נטילת ארבעת המינים, לדוגמא, את הפסוקים הכתובים בתורה לגבי ארבעת המינים "ולקחתם לכם ביום הראשון", מתוך חשש שהאור הרוחני שנמשך לעולם על־ידי נטילת ארבעת המינים עלול להשתנות? וכמובן, אותה השאלה חלה גם על הנחת תפילין או על מצוות ציצית, ובמילים אחרות: מדוע הצורך הזה ל"חותם" של הקב"ה מודגש דווקא במצוות תקיעת שופר?

קפיצה מחשבתית עמוקה

ביאורו של הרבי לשאלה הזאת מביא אותנו ליסוד עמוק וחדשני שמלמד הרבי בקשר למצוות תקיעת שופר (הביאור בשלימותו מופיע בלקוטי שיחות ח"ד לראש השנה).

לראש השנה יש מהות "עצמית". יש את מצוות תקיעת שופר בראש השנה ויש את מצוות התשובה שבראש השנה. אך מעבר לכך יש את המהות העצמית של ראש השנה שהיא אף למעלה מהמצוות שבראש השנה.

כיצד זה ייתכן?

הגמרא אומרת שהסיבה לכך שאנחנו אומרים את פסוקי המלכויות בראש השנה היא: "כדי שתמליכוני עליכם". מכאן אנו לומדים (גם על־פי נגלה שבתורה) שעניינו המהותי של ראש השנה הוא המלכתו של הקב"ה למלך על כל הארץ. המלכתו של ה' קודמת לעבודת המצוות, כמו שנאמר במכילתא: "קבלו מלכותי ואחר כך קבלו גזרותי". אי־אפשר לדבר על מצוות לפני שהמלכנו את הקב"ה למלך, ומכאן אנו לומדים ש"עבודת ההמלכה" של הבורא קודמת ונעלית לכל ענין אחר.

דבר דומה אנו אומרים על מצוות התשובה. איך יתכן שיהודי עובר ח"ו על מה שכתוב בתורה ולאחר שהוא עושה תשובה הקב"ה סולח לו? איך תיתכן סליחה על כך שעבר את מצוות המלך? הסיבה היא - כמבואר בחסידות - שהתשובה היא נעלית מן המצוות ו"מגיעה למעלה ממקום אליו מגיעות המצוות". לכן, כשיהודי על־ידי תשובתו מגיע למקום כזה שהוא מעל התורה והמצוות תיתכן האפשרות לסליחה.

אותו יסוד קיים גם בעבודת ההמלכה של הקב"ה. העבודה של "תמליכוני עליכם" היא למעלה מעבודת קיום המצוות. ובלשונו של הרבי: "עבודת תמליכוני עליכם מגיעה עד עצמותו יתברך עצמו, כפי שהוא למעלה מכל הגילויים".

וכאן אנחנו נזקקים ל"קפיצה מחשבתית" עמוקה.

עבודת ההמלכה הזאת של הקב"ה "נפעלת" בכך שאנו תוקעים בשופר. ומכאן שבתקיעת השופר אנו פועלים שני עניינים: מצד אחד אנחנו מקיימים את מצוות תקיעת שופר כמו שהתורה מצווה עלינו; ויחד עם זאת אנחנו גם ממליכים את השם למלך, דבר שהוא בעצם למעלה מהתורה והמצוות.

מאחר שבעבודת ההמלכה של הקב"ה אנו מגיעים למקום שהוא למעלה מן התורה, לכן אנחנו מוכרחים לומר את פסוקי המלכויות דווקא בתקיעת שופר ולא במצוות אחרות.

בכל המצוות אין צורך לומר פסוקים כאשר אנחנו מקיימים אותן, מאחר שכל הסיבה לקיום המצווה היא העובדה שהתורה מצווה עלינו לעשות את המצווה הזאת. לכן, אין צורך לצטט את הפסוק או לומר אותו, כי  ברור שללא פסוקי התורה לא היינו מקיימים את המצווה הזאת בכלל. לכן גם אין לנו שום חשש שיחול שינוי כלשהו באור האלקי היורד לעולם על־ידי קיום המצווה הזאת. מצווה שאנו מקיימים בגלל ציווי התורה ממשיכה את האור לעולם באופן מוחלט ללא שום עוררין.

ולכן, אם כוונתנו בתקיעת השופר הייתה אך ורק לקיים את מצוות "יום תרועה", לא היינו זקוקים כלל לפסוקי המלכויות ולא היינו זקוקים ל"חותם המלך".

אך מאחר שכאשר אנחנו תוקעים בשופר אנחנו גם ממליכים את הקב"ה למלך, דבר שהוא בעצם קודם לתורה ולמעלה מהתורה, כאן יש חשש שאולי הדבר ישאר אי שם בהוויה הרוחנית, שם נצליח לעורר רצון למלוכה, אך ההמלכה לא תתבטא בעשייה בפועל ובענייני העולם הגשמי והתחתון.

מדוע יש חשש כזה?

כי כאשר ממשיכים למטה אור אלקי כה גבוה, שהוא למעלה מהתורה, יכולים להיות בדרך קטרוגים והפרעות. במצב כזה, כדי למנוע את ההפרעות שעלולות להיות, יש צורך באמירת פסוקים מהתורה, פסוקים שהם נתינת הכח מהתורה להמשיך לעולם אור שהוא למעלה מהתורה. ואז, על־ידי אמירת פסוקי התורה "חותמים" את ההמשכה הרוחנית הגבוהה הזאת מ"עצמות", ועל־ידי הפסוקים ההמשכה הופכת להיות חזקה יותר וללא שום עיכובים ושינויים.

למה אומרים פסוקים לפני ההקפות?

כאשר אנחנו מבינים את עניין אמירת הפסוקים שלפני תקיעת שופר בצורה כה עמוקה, אנחנו יכולים להבין את ההשוואה בין אמירת פסוקים אלה לבין אמירת הפסוקים שלפני ההקפות.

כשם שאמרנו שבראש השנה ישנה המשכה מ"עצמותו" של אור־אין־סוף שלמעלה מכל ההשתלשלות, כך גם בשמחת תורה אנו לומדים שאחרי כל הגילויים של חודש תשרי ולאחר חג הסוכות, מהותו של חג שמחת תורה היא ההתקשרות של היהודי ב"עצם" של התורה. התורה היא חכמתו ורצונו של הקב"ה, אבל ה"עצם" של התורה הוא עצמותו ומהותו יתברך, "אנא נפשי כתבית יהבית", ובשמחת תורה מתגלה לא רק הקשר הרגיל שבין היהודי לתורה (שיהודי קיבל את התורה ללמוד את חכמתו של הקב"ה כפי שירדה בסתר המדריגות למטה ולקיים את רצונו ית'), אלא גם הקשר של עצם היהודי, הנשמה הקדושה שהיא חלק אלוקה ממעל, עם עצם התורה, "אנא נפשי כתבית יהבית".

לכן, רואים במוחש יהודים שאינם למדנים הרוקדים בעוצמה עם ספרי התורה. למה הם רוקדים? יתכן שאותו יהודי אינו לומד תורה כלל ואינו יודע מה כתוב בתורה. אז מה הוא כל־כך שמח?

כי בשמחת תורה ה"עצם" של היהודי חש את הקשר שלו עם "עצם" התורה. אין כאן רק שמחה כללית על כך שסיימנו עוד שנה של לימוד תורה. יש כאן שמחה עמוקה יותר. שמחה על כך שיש לנו קשר ל"עצם" של התורה. לעצמותו של הבורא שהיא למעלה מהתורה שאותה אנו לומדים ומסוגלים להבין.

אך כאן מתעוררת אותה הבעיה שקיימת בעניין תקיעת שופר: כשאנו באים להמשיך אור אלוקי עצמי שהוא למעלה מהתורה, ובמיוחד כשמטרת ההמשכה הזאת היא שהאור הזה יתלבש בגשמיות העולם וישפיע על המציאות הגשמית של העולם ללא שום הפרעות, יש חשש שההשפעה הזאת תעבור כמה שינויים בדרך ולא תהיה בת־קיימא. לכן, כדי לגרום להשפעה זאת להיות ללא שינויים, אנחנו חייבים את ה"חותם" של התורה, את הפסוקים של התורה שמוכיחים שאכן ההשפעה הזאת של העצם מגיעה ויורדת למציאות העולם.

וזוהי הסיבה שאנו אומרים את הפסוקים לפני ההקפות - פסוקים אלה מהווים הוכחה לכך שקשר זה עם עצמותה של התורה אינו נשאר "למעלה" אלא משפיע ומאיר גם במציאות העולם שלנו.

כיצד? למשל, כשאנו אומרים את הפסוק הראשון:

"אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו".

הפסוק הזה, על־פי פירושו של האדמו"ר הזקן, מחבר בין שני הקצוות האלה. בין עצמותה של התורה לבין העולם הגשמי.

"אתה" - הכוונה ל"עצמות אין סוף ברוך הוא". כמו כשאנו פונים למישהו ואומרים "אתה" אנו מתכוונים לעצם מציאותו, ללא שם מסויים ומיוחד, כך גם כלפי שמיא התואר "אתה" פירושו עצמות ומהות.

יחד עם זאת אנו אומרים שאת ה"עצמות" הזאת "הראת לדעת" שפירושו: התגלית אלינו, כדי שנדע אותך ונבין אותך. כלומר, התכלית של הקשר עם עצמותו של הבורא, היא כדי שאנחנו נוכל להוריד את העצמות הזאת לשכלנו בעולם הזה ונוכל להגיע לדרגה של "לדעת".

ולא סתם לדעת, אלא לדעת "כי ה' הוא האלקים", כלומר לדעת ולהפנים שגם שם "הויה" המרמז על דרגא נעלית ביותר, "הוא האלקים", הוא נמשך לתוך המציאות של העולם. והוא נמשך לתוך העולם בכזה עומק עד שהאדם מבין ש"אין עוד מלבדו".

אותו רעיון של המשכת עצמותו ית' לתוך העולם הגשמי מופיע גם בפסוק השני:

"לעושה נפלאות גדולות לבדו כי לעולם חסדו".

מצד אחד מודגש כאן הענין של "נפלאות" ו"לבדו" - דרגות נעלות שמעל להבנת האדם, ויחד עם זאת אנו אומרים "כי לעולם חסדו" - חסדו של הקב"ה נמשך לתוך גשמיות העולם.

ואת אותו רעיון אנחנו רואים ביתר הפסוקים שאומרים לפני ההקפות.

השמחה – עבודה גדולה היא

כאשר אנחנו מתבוננים בשיחות וברעיונות שהרבי היה מלמד בהתוועדויות של שמחת תורה, אנחנו מוצאים עומק כה גדול עד שנראה שלהיות שמח בשמחת תורה בהשראת תורתו של הרבי, זאת עבודה לא כל־כך פשוטה וקלה כפי שהיה נראה לנו במבט שטחי.

ואכן, אמר פעם הרבי לפני ההקפות שבעניין השמחה יש לדייק בלשון הרמב"ם שאומר: "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה... עבודה גדולה היא".

הביטוי "עבודה", ועל אחת כמה וכמה "עבודה גדולה", מלמדנו שעניין השמחה דורש עמל ויגיעה שקשור בשינוי הטבע והרגילות. להיות חסיד שמח עבודה גדולה היא.

וכך סיים הרבי את אותה השיחה:

"ההוראה מכל האמור בנוגע לפועל:

בעמדנו בהתחלת היום של שמחת תורה - צריך כל אחד ואחד להוסיף בענין השמחה ביתר שאת ויתר עז, כלומר, נוסף על השמחה שהיתה אצלו בכל ימי הסוכות, כולל שמחת בית השואבה דלילות חג הסוכות, עליו להוסיף בענין השמחה עוד יותר, עד להוספה שבאין ערוך, עד כדי כך, שהוספה זאת היא בבחינת שינוי טבע הרגילות, "עבודה גדולה".

ושמחה זו צריכה לחדור בכל מציאותו, ובלשון הכתוב: "בפיך ובלבבך לעשותו", כלומר, שירה וניגונים בפה - "בפיך", רגש של שמחה בלב - "בלבבך", עד לריקוד ברגליים, מעשה בפועל - "לעשותו"."